מזה זמן רב עוסקות בצורך להתחיל ולתעד מרפאות בעיסוק ותיקות. כאלו שהשפיעו משמעותית על המקצוע. מרגישה אחריות לעשות את זה.
איך אפשר מרפאה בעיסוק שלא תפגוש את דליה זקש ותתרגש באמת או קצת תתבלבל עם אביבה פריד .
הרי אנחנו כאן בזכות כל כך הרבה.
מתחילות במסע.
מפגש ראשון עם אביבה פריד. עבורי אביבה היא אושיה לא לגמרי ברורה. פגשתי בקורס בתואר השני בתל אביב. ישבתי בשיעור שאביבה מדברת על משהו גדול וגבוה. זוכרת את התחושה של חוסר ההבנה. יושבת ולא מבינה את הרעיון הדבור.אך באותה נשימה ברור לי שיש פה משהו שעלי להבין. יש פה משהו שעובר אלי שמבהיר לי חזק וברור- יום יבוא ותביני.
שיחת טלפון, וקפה.
קפה אצל אביבה.
כבר בכניסה שלט שממחיש לנו את גודל האירוע. זה הבית שרבין גר בו. כבר סיפור, כבר היסטוריה.
תיבת הדואר- מסומנת כ1, אך מיד לאחריה מסומנת הספרה 11. מה זה אומר, האם 10 שנשרה לו ספרה, או 1. עוד אנגימה.
מוצאות את הדירה, ונכנסות למרחב הפרטי של אביבה. ריח של לבנדר מקבל את פנינו, עוגיות וקפה.
כך דמיינתי. שטחים וכורסאות עור, ספרים, פינת קפה.
מתיישבות בכורסאות. מרגע המפגש מתחילים הספורים . על החברות עם רבין ועם לאה. המפגש הלא אמצעי עם המאבטחים . ואני עסוקה בחרדה שקטה- איך לא הדלקתי את מכשיר ההקלטה כבר בחדר המדרגות. כל רגע הוא רגע שוה הקלטה.
אביבה מיד ממשיכה לספר עוד לפני ששאלנו על יעל הלוי. זו שאחראית לתפיסתה של אביבה, על ההתפתחות המקצועית שלה.
עוצרת ומבקשת להתחיל הקלטה. מרגישה של כל עצירה שלי, טכנית חומרית גשמית, עוצרת סיפור שיכול היה להיות מסופר. מחליטה מרגע זה לא להפריע יותר. פותחות שני מכשירי הקלטה ושוקעות לשיחה על מהות, ועל מקצוע, על אינטאוציה ומשמעותה ועל קיום. שיחה פילוסופית שאפשר לקיים רק עם אביבה.
חולפות להן בלי להרגיש שעתיים.
בהן מידי פעם אביבה שולפת ביראת כבוד תמונה של יעל הלוי , חוברת דפים עליהם מוקלד בפונט ישן מדוע חשוב ליצר תהליך אקדמזציה למקצוע הריפוי בעיסוק.
מדפדפות בחוברת, עוצרות ברשימה של סיבות כתובות מדוע אין הצדקה לתהליך החשוב הזה.
הסיבה הראשונה- אם זה כמו פיזיוטרפיה אז אין צורך. הדמיון למציאות בה אנחנו חיות היום מכה בי. האומנם כל כך מעט השתנה.
לרגעים בשיחה מוצאת את עצמי מתבוננת מהצד על תמונת המציאות הכמעט סוריאלסטית עבורי. אני סיון ואביבה שותות קפה ומדברות על הביחד, המשותף והשונה.
מתרגשת.
בחרדת קודש מצלמות את הניירת , מרגישות שנפלנו על אוצר בלום של היסטוריה מקצועית. בעודנו מסבירות לאביבה את פלאי הטכנולוגיה שמאפשרת לנו לעשות את זה בלי להוציא אותו למכונת צילום.
שאלה אחרונה ,
אם היית יכולה לבנות קהילה של מרפאות בעיסוק. כזו שהיית רוצה להיות חלק ממנה. מי היית מזמינה לקהילה הזו?
ללא היסוס עולה שם.
הוא בא בטבעיות רבה ופוגש אותי בשמחה רבה.
החוליה הבאה בשרשרת.
יוצאות בתחושת שכרון והתעלות רוח. חיוך שמלווה אותי כמה ימים. כזה נדיר, ששמור לאירועים מרגשים. יצאנו למסע, יש לי תחושה שהוא יוביל למקומות מופלאים.
אוהבת להיות מרפאה בעיסוק.
נעמה.
בקלסר כחול, שהולך איתי לכל דירה מקובצים יחד בריל, ליבוביץ והגל, מפתים אותי מדיי פעם להציץ במקראה שהרכיבה לנו אביבה פריד בתחילת דרכנו כמרפאות בעיסוק. ברשימת הקריאה המומלצת שאני מחלקת לסטודנטיות בתחילת הכשרה מופיע פרק ט' - "העמימות בטיפול" מהספר שנכתב בהמשך לסדרת ההרצאות באוניברסיטה המשודרת. את מה שקיבלתי אני מאביבה וממרפאות בעיסוק רבות אחרות, חשוב לי להעביר גם לאחרים. לסטודנטים שלי, שמהר מאוד יהפכו להיות הקולגות שלי והקהילה המקצועית אליה אני חשה תחושת שייכות עמוקה.
בשיחת הטלפון היא מתאמצת לזכור מי אני, ופותחת את הדלת לרווחה, מרגיש שהיא כמעט מצטרפת אלינו לעשות אותו. בנמרצות ותחושת שליחות היא מתגייסת ושואלת אותי שאלות שמעמיקות את המטרה של כל המפגש הזה, הראשון, שיבנה את ההמשך ויבהיר גם לנו מה אנחנו בעצם רוצות. כשהיא מעלה את שמה של יעל הלוי, אותה לא הכרתי, הרגשתי שהיא עושה עבורי את מה שאני רוצה לעשות בשביל אחרים. מספרת לי על מישהי שהייתה פה, חרשה בזיעת אפה את התלמים, אלו שבהם אנו היום זורעים ועמלים וקוצרים. יעל הלוי עליה אמרה שקבעה את תחילתה של הדרך המקצועית שלה (אביבה), דרך שאחר כך עוד תעבור גלגולים בזכות כל מיני גורמים, והיא הייתה זו שקבעה את ההתחלה.
שמחתי שהזמינה אותנו אליה הביתה, לגלות עוד רובד על עצמה. אם להשתמש במלים שלה, למרחב הבטוח שלה, לשיחה שהיא עצמה מקום בטוח עבורנו, שבאנו לשמוע. לשמוע על מה שהיה בהתחלה, על האשה הצעירה בת ה22 שקיבלה תפקיד מאוד בכיר כי זה מה שהיה. על האנשים שהשפיעו עליה, ואיך שדברים התגלגלו. בתוך כל אלו, משובצים כמו אבנים טובות, סיפורים קטנים-גדולים שלה על אנשים בהם טיפלה, על ההוראה. מסבירה לנו, בשפה של מי שהסבירה זאת מאות פעמים ולעולם לא תתעייף, איך מתוך הניסיון, והפילוסופיה, לומדים את אמנות אזירת האומץ לטפל באחר. לחדור לחייו ולקחת בהם חלק. איך מכל אלו בונים אינטואיציה. איך האינטואיצה הזו היא כלי, כלי חשוב כל כך בעבודה שלנו.
השיחה נמשכה, וכבר ברור היה שמעבר לראיון יש פה שיח. שיחה של שלוש מרפאות בעיסוק. על עבר הווה ועתיד, על האישיות המקצועית, על המיוחד והמייחד. על המקצוע שלנו שמאפשר ודורש ממנו להיות הומניים ולהתייחס למרחב של האדם, ולזהות, להיות אלו שכל הזמן מזהים, את נקודת המפתח. בשבילי זה היה לשים במלים, על השולחן קפה, את החומרים המרכיבים את היומים שלי בעבודה עם אנשים.
בימים שאחרי הפגישה, כל משפט שלי יכול היה להתחיל ב"גם אביבה אמרה ש.." והאנרגיות היו מאוד גבוהות. המחשבות, גם לגבי הדברים עלהם דיברנו, וגם לגבי עצם המפגש ליוו אותי בכל מפגש אנושי אחר שהיה לי. פתאום לחשוב מי היא ה"יעל הלוי" שלי? אילו גורמים מניעים אותי בדרך המקצועית? על אילו דברים אני עולה על בריקדות ולא מוותרת? משמח אותי מאוד שסך הכל יש לי את התשובות לשאלות האלו, ויותר חשוב אולי שהן משתנות כל הזמן.
מעבר לידע שעבר בינינו והחוויה העמוקה של השותפות בדרך, משפט אחד אני לוקחת אתי לימים אפורים ורגילים שהדרך קצת מיטשטשת. בתשובה לשאלה - אז מה בכל זאת השתנה במקצוע? ענתה אביבה אחרי כמה שניות דמומות, "זה שיש מרפאות בעיסוק מלומדות כמוכן שבאות ושואלות". ברכת הדרך המושלמת למסע מופלא.
סיון.
