אוקטובר, 1992. יום ראשון לתואר הראשון בריפוי בעיסוק אוניברסיטת חיפה.
ד"ר דליה זק"ש, אז, ראש החוג, פותחת את שנת הלימודים.
אני, סטודנטית שנה א לריפוי בעיסוק.
מה זה הדבר הזה, מה הוא המסע הזה שאני יוצאת אליו. ריפוי בעיסוק?
דליה מנסה להסביר. מרגישה מבולבלת, אבל מבינה שהיא מבינה. מקווה שיום יבוא גם אני אבין. 3.5 שנים של מפגשים מרוחקים שמשאירים אותי עם המון יראת כבוד ומודל לחיקוי.
אוקטובר, 2011, מתחילה להרהר בדוקטורט. דליה מסכימה להנחות אותי. התרגשות גדולה.
הרבה מפגשים היו לי עם דליה. זמנים משעשעים ומאתגרים. אך בכל מפגש מלווה אותי אותה תחושה של יראת כבוד, מתקשה להשתחרר ממנה, בוחרת לא לשחרר.
תחילת השבוע נפגשת איתה שוב. בסביבה הביתית שלה. יש משהו אינטימי ושונה במפגש בסלון. עם ספל הקפה האישי שלה והעוגה מהקונדיטוריה המועדפת עליה.
מתיישבות בסלון. ושוב, זוכרת להפעיל מכשיר הקלטה בעודנו מתיישבות שרק לא נפספס.
מספרת לנו כיצד התחילה להיות מרפאה בעיסוק. במקרה לגמרי. התלבטות בין שני תחומים מאוד שונים זה מזה. ובסוף החלטה מבוססת על התרשמות מתמונה אחת שראתה בעיתון. החלטה שאינה מבוססת ראייתית בשום צורה אבל עליה בסיסה החלטה שהגדירה את מי שהיא עד היום. יכולה כל כך להזדהות עם התחושה הזו. בחירות דומות והזויות מזו היו גם לי.
בסיפורה מספרת לנו דליה על השינויים בהם בחרה , ועל ההזדמנויות שנקרו בדרכה. הזדמנויות כנראה רבות יש סביבנו . החכמה היא לנצל אותם. ודליה ניצלה אותם עד תום.
כמה אומץ זקוקה צעירה בת 30 להסכים להקים חוג לריפוי בעיסוק. דליה משתפת אותנו באותן בחירות, וכיצד השפיעו ושינו כל פעם מחדש את שאלת ההגדרה העצמית שלה. כיצד נוספו נדבכים נוספים להיותה מרפאה בעיסוק לא שגרתית שמתעניינת בפילוסופיה וסוציולוגיה, במגדר ופמיניזם. איך כל אלו מתווספים לכדי מרפאה בעיסוק שהיא גם וגם וגם. מרפאה בעיסוק חדשה ומגוונת.
כמה ביטחון ואמונה היו לה שדרכה נכונה, שיש לה מה לומר, בימים שהכל עוד כל כך לא ברור, לא מובנה, ראשוני. והיא בוחרת לחלוק עם אחרים דרך הוראה, בניית חוג, השפעה חברתית ומדינית.
מה הנחה אותה שאלנו. הצדק החברתי ענתה בלי למצמץ. תשובה שמעט מאוד אנשים יכולים לומר ולשכנע שזוהי לא קלישאה עבורם. היה לי ברור לגמרי שדליה אכן הונעה והניעה מתוך אותו מצפן ערכי שהיא נושאת אתה לכל מקום בשלבי ההתפתחות השונים. שהיא מספרת כיצד במבחן בע"פ שנערך לה סירבה לענות על שאלה מכיוון שלא הסכימה ערכית עם התשובה יכולתי לדמיין את זה קורה.
מספרת לנו את הסיפור שלה, ודרכו מעבירה לנו מסר ברור- להלחם, להשמיע להיות בכל מקום שבו יש הזדמנות להניע חברתית. לקדם כל הזדמנות לשוויון אמתי . להשמיע את קולנו, למען ויחד עם האנשים שאנחנו מלווים, ובעיקר למען הייחודיות של המקצוע. דליה מדגישה שוב ושוב את הייחודיות שלנו בראיה הכוללת של האדם בכל הקשרי חייו. איזה מקצוע עוד עושה את זה היא שואלת. אין לי תשובות .
אכן מקצוע מופלא. שולחת אותנו בלי למצמץ לשתי תחנות חדשות בשרשרת שהולכת ונרקמת, הזדמנויות לקפה שמרגשות אותי שוב.
יוצאות מהדלת האדומה, כזו שיש רק לדליה.
מטפסות במעלה השביל, מחייכות בסיפוק, יראת הכבוד שלי הולכת ומתחזקת. בוחרת שוב, להמשיך ולהחזיק בה.
לומדת כל יום מחדש גוונים חדשים של המקצוע. עדיין לא מבינה למה יצאתי לדרך, אבל מבינה למה אני ממשיכה בה. בוחרת להיות מרפאה בעיסוק.
נעמה
קבענו את הפגישה עם דליה באופן כזה שאגיע הישר מהיום הראשון של הכנס של ג'ואן טוגליה באוניברסיטת חיפה אל ביתה שנמצא באחד הרחובות הסבוכים והמקסימים של העיר. לא היה יכול להיות זמן יותר טוב מזה להתבונן ולהבין באמת את ההשפעה שלה מאז ועד עכשיו. עד אתמול היא הייתה עבורי דמות מרשימה ששמעתי וראיתי מרחוק, ובתקופה האחרונה גם דרך נעמה שומעת עליה יותר ויותר.
מקרוב היא ממש כמו שאני תמיד אומרת על המקצוע שלנו, כמה שיותר רגיל וקשור לחיים יותר רלבנטי ומשמעותי. יש בה משהו רגיל, ואולי זה הישיבה בסלון הבית המזמין, והשעה הכל כך יומיומית לישיבה סביב שולחן עם קפה. והרגילות הזו מייצרת חיבור טבעי שלא צריך להסביר את עצמו. ממשפט למשפט הצמא שלי לשמוע עוד גובר, ופה ושם אני גם מצטרפת לשיחה כי היא מדברת היישר אל הבסיסים הערכיים שלי.
היא מספרת על הסיבה ה"מושכלת" שבשלה בחרה את המקצוע, ואני איתה, בחרתי ונלחמתי על מקומי כדי ללמוד מסיבה עלומה ומאוד לא מבוססת, פשוט ידעתי. בהמשך ההרגשה הזו התבססה בדיוק על המקומות שדליה מתארת, של מקצוע שלא רק (גם, אבל לא רק) מתייחס לאדם הפרטי שצריך את העזרה אלא לחברה שבה הוא חי. החברה שמבנה באופן ישיר את היכולת שלו להשתלב בה. בשבילי החתירה שלה לצדק, והאמונה שכך ראוי להיות - לא כסיסמה, אלא כתפיסת עולם מקצועית-אישית עם דרישה ליישם את אותם ערכים, בחקיקה, במחקר, בקריאה החוצה - התחברו כל כך לעשייה היומיומית ולבחירות המקצועיות (התמוהות לעתים בעיני אחרים) שלי.
דליה מסתכלת לכל אורך השיחה על שתינו, מעבירה את מבטה מהאחת לשניה. מורגש מאוד שהיא לא רק מדברת אלא גם נוהגת כך, מחלקת את עצמה ונמצאת יחד באופן שווה ושיוויוני. היא מדברת על הצורך ליצור שיח בין מרפאות בעיסוק מבחינה רב גילאית, שתהיה למידה הדדית, שיח מתמיד של חדש וישן על יתרותיו של כל צד. בחדר יושבות שלושתינו, ופשוט עושות את זה. נעמה מצטטת את אנתוני וכולנו יודעות מי ועל מה. הן מדברות על שביתת הנכים הראשונה, בידיעה ברורה שאני לא 'זוכרת' אותה אלא רק 'יודעת' עליה. ואני מספרת מהשטח, איך אנחנו מישמים הלכה למעשה את הערכים שפעם היה צריך לחולל מהפכות עבורם והיום צריך לדבוק בהם. כן, השתמשתי במושג מהפיכה, מושג שאני לא אוהבת, כי בסופו של דבר המהפיכה הגדולה היום היא לשמר את השינויים הגדולים האלה ולהתמיד בהם בצורה לא מהפכנית אלא יומיומית. ליצור עוד התערבויות, עוד קשרים, לכתוב עוד מאמר, להציג בעוד כנס, לחקור, להעמיד עוד דור של מרפאים בעיסוק ערכיים. כל הדברים שיקדמו את החברה שלנו ואת האנשים שחיים בה לחיים טובים ומשמעותיים.
כמו קודמותיה היא מספרת על מעשים גדולים בגילאים צעירים, והפעם להקים חוג באוניברסיטה שעל ההר. כמה שעות קודם לכן שמעתי את הדיקן הנוכחי משבח את החוג לריפוי בעיסוק ועכשיו היא מספרת על איך היו צריכים להסביר ולהוכיח שיש מקום לחוג באוניברסיטה. וזה קרה. גם היא מזכירה את יעל הלוי, בהערכה רבה, כגב שאפשר לה ולאחרות להוביל מהלכים חדשים. וגם השם עליזה קרני עולה. שמות רחוקים שעולים שוב ושוב ומסמנים לנו שלדרך שהתחלנו קדמו גם אחרות. שלקהילה שלנו יש בסיס רחב עליו היא עומדת ובכל מפגש כזה נחשף עוד ועוד.
זה המפגש השלישי שלנו ואני מרגישה איך הסיפור מתחיל לתפוס צורה, היא שולחת אותנו הלאה, והפעם גם לאקדמיה וגם לשטח. אני מבינה פתאום איך הסיפור של הריפוי בעיסוק ישב אצלי בראש מתוך פריזמה מאוד ספציפית של מה שאני מכירה. ומה שאני מכירה הוא טוב מאוד, ולפעמים אפילו נאיבי אבל הוא רק חלק מהתמונה הגדולה.
סיון
נעמה
קבענו את הפגישה עם דליה באופן כזה שאגיע הישר מהיום הראשון של הכנס של ג'ואן טוגליה באוניברסיטת חיפה אל ביתה שנמצא באחד הרחובות הסבוכים והמקסימים של העיר. לא היה יכול להיות זמן יותר טוב מזה להתבונן ולהבין באמת את ההשפעה שלה מאז ועד עכשיו. עד אתמול היא הייתה עבורי דמות מרשימה ששמעתי וראיתי מרחוק, ובתקופה האחרונה גם דרך נעמה שומעת עליה יותר ויותר.
מקרוב היא ממש כמו שאני תמיד אומרת על המקצוע שלנו, כמה שיותר רגיל וקשור לחיים יותר רלבנטי ומשמעותי. יש בה משהו רגיל, ואולי זה הישיבה בסלון הבית המזמין, והשעה הכל כך יומיומית לישיבה סביב שולחן עם קפה. והרגילות הזו מייצרת חיבור טבעי שלא צריך להסביר את עצמו. ממשפט למשפט הצמא שלי לשמוע עוד גובר, ופה ושם אני גם מצטרפת לשיחה כי היא מדברת היישר אל הבסיסים הערכיים שלי.
היא מספרת על הסיבה ה"מושכלת" שבשלה בחרה את המקצוע, ואני איתה, בחרתי ונלחמתי על מקומי כדי ללמוד מסיבה עלומה ומאוד לא מבוססת, פשוט ידעתי. בהמשך ההרגשה הזו התבססה בדיוק על המקומות שדליה מתארת, של מקצוע שלא רק (גם, אבל לא רק) מתייחס לאדם הפרטי שצריך את העזרה אלא לחברה שבה הוא חי. החברה שמבנה באופן ישיר את היכולת שלו להשתלב בה. בשבילי החתירה שלה לצדק, והאמונה שכך ראוי להיות - לא כסיסמה, אלא כתפיסת עולם מקצועית-אישית עם דרישה ליישם את אותם ערכים, בחקיקה, במחקר, בקריאה החוצה - התחברו כל כך לעשייה היומיומית ולבחירות המקצועיות (התמוהות לעתים בעיני אחרים) שלי.
דליה מסתכלת לכל אורך השיחה על שתינו, מעבירה את מבטה מהאחת לשניה. מורגש מאוד שהיא לא רק מדברת אלא גם נוהגת כך, מחלקת את עצמה ונמצאת יחד באופן שווה ושיוויוני. היא מדברת על הצורך ליצור שיח בין מרפאות בעיסוק מבחינה רב גילאית, שתהיה למידה הדדית, שיח מתמיד של חדש וישן על יתרותיו של כל צד. בחדר יושבות שלושתינו, ופשוט עושות את זה. נעמה מצטטת את אנתוני וכולנו יודעות מי ועל מה. הן מדברות על שביתת הנכים הראשונה, בידיעה ברורה שאני לא 'זוכרת' אותה אלא רק 'יודעת' עליה. ואני מספרת מהשטח, איך אנחנו מישמים הלכה למעשה את הערכים שפעם היה צריך לחולל מהפכות עבורם והיום צריך לדבוק בהם. כן, השתמשתי במושג מהפיכה, מושג שאני לא אוהבת, כי בסופו של דבר המהפיכה הגדולה היום היא לשמר את השינויים הגדולים האלה ולהתמיד בהם בצורה לא מהפכנית אלא יומיומית. ליצור עוד התערבויות, עוד קשרים, לכתוב עוד מאמר, להציג בעוד כנס, לחקור, להעמיד עוד דור של מרפאים בעיסוק ערכיים. כל הדברים שיקדמו את החברה שלנו ואת האנשים שחיים בה לחיים טובים ומשמעותיים.
כמו קודמותיה היא מספרת על מעשים גדולים בגילאים צעירים, והפעם להקים חוג באוניברסיטה שעל ההר. כמה שעות קודם לכן שמעתי את הדיקן הנוכחי משבח את החוג לריפוי בעיסוק ועכשיו היא מספרת על איך היו צריכים להסביר ולהוכיח שיש מקום לחוג באוניברסיטה. וזה קרה. גם היא מזכירה את יעל הלוי, בהערכה רבה, כגב שאפשר לה ולאחרות להוביל מהלכים חדשים. וגם השם עליזה קרני עולה. שמות רחוקים שעולים שוב ושוב ומסמנים לנו שלדרך שהתחלנו קדמו גם אחרות. שלקהילה שלנו יש בסיס רחב עליו היא עומדת ובכל מפגש כזה נחשף עוד ועוד.
זה המפגש השלישי שלנו ואני מרגישה איך הסיפור מתחיל לתפוס צורה, היא שולחת אותנו הלאה, והפעם גם לאקדמיה וגם לשטח. אני מבינה פתאום איך הסיפור של הריפוי בעיסוק ישב אצלי בראש מתוך פריזמה מאוד ספציפית של מה שאני מכירה. ומה שאני מכירה הוא טוב מאוד, ולפעמים אפילו נאיבי אבל הוא רק חלק מהתמונה הגדולה.
סיון
