גילוי נאות, ירושלים לא פשוטה לי. היא גדולה לי, מלחיצה אותי. פעם אברר עם עצמי מדוע.
עוד דברים שמלחיצים אותי- לאחר, פקקים, בניינים ממשלתיים.
 |
| הבניין החדש של משרד הבריאות, ירמיהו 39 ירושלים |
יום ראשון בבוקר, פקקים מטורפים, הכניסה לירושלים, בדרך למשרד החדש של בבניין משרד הבריאות- כל אלו מנבאים פסימיים משהו לתחילת שבוע. כמובן שעלינו בבניין הלא נכון, והגענו לדלת הלא נכונה. הכל היה לא נכון. אלא שהיה לנו שובר מצב, לעברנו הולכת בצעד בטוח אורלי בוני, ראש שירותי ריפוי בעיסוק ארצית, באה לחלץ אותנו מבידוק בטחוני נוסף, ואולי מעוד בלבול בבניין ממשלתי. חיבוק חם, חיוך, צעד בטוח ומיד כל תחושת הכובד נושרת מעלי.
מרגע זה בעודנו נשרכות אחרי אורלי בין מעלית לפרוזדור חדש, מתחילה למעשה הפגישה האמתית. .."הבניין נגיש כמעט לגמרי..." עוד יש מה לשפר אבל נלחמתי על כך ש........" והנה השלט של השירות לריפוי בעיסוק, גם עליו נלחמתי כי הוא היה חשוב ו.....כך מתחיל המפגש עם אורלי שייצג כל כך את מה שהיא- ברורה ממוקדת ונלחמת על כל מה שנראה לה נכון.
נכנסות למשרד החדש והנעים כל כך. גשר המיתרים נשקף מהחלון כמו תמונה במו חלק מהמשרד, צבעים בהירים ונעימים ציורים כחולים שאורלי ציירה ובני משפחתה, שולחן עגול במרכז החדר, פינוקים וקפה. וחלון אחד יוצא דופן שמחבר בין המשרד שלה למשרד של מלי, המזכירה המיתולוגית שגם היא חלק כל כך משלים במשרד. מהחלון הזה בוחרת אורלי להתחיל את הסיפור האישי שלה. מתארת לנו מדוע בחרה חלון מחבר בין מלי לבינה. אורלי מדברת נגישות, מסבירה נגישות. ואני שומעת כל כך הרבה מעבר למילים- אני שומעת שקיפות וכבוד לאחר, ובדיקה אמתית של צרכים, ושיווין. כבר בתיאור של אורלי כיצד נכנסה לבניין ומדוע בחרה בחלון וכיצד פונה לעובדים אחרים שרוצים הנגשות כאלו ואחרות, כבר שם אני שומעת את כל הערכים הללו שהם הרבה מעבר למקום הטכני של חלון, שולחן מוגבה או פינתי.
אורלי כמו אורלי התכוננה למפגש. מתחילה מיד להסביר כיצד גם היא הגיעה למקצוע במקרה, בגלל נסיבות חיים, עוברת בקלילות מפרק לפרק מספרת על היסטוריה עמוסה בעשיה, הקמה יצירה.
אורלי שכל כך מזוהה אצלי עם נגישות השירות מתארת באריכות רבה את העשייה שלה בתחום בריאות הנפש. את החיבור שלה ליחיאל שרשבסקי לימים ממונה שיקום ארצי. מספרת על בנייה של ריפוי בעיסוק קהילתי שמשותת בדיוק על אותם ערכים של אותו חלון במשרד- כבוד לאנשים, שקיפות, הכרה בצרכים ושיויון. וזרת המון דוגמאות ואנשים אותם ליוותה והפכו משמעותיים במסע המקצועי שלה. אחת מהם היא אישה אותה ליוותה בתהליך יציאה לקהילה מצליחה לשכור דירה, ומזמינה אותה אליה הביתה. ולאורלי ברור מדוע היא צריכה ללכת, להרבה אחרים לא. ימים מקצועיים של שאלות שעוסקות בגבולות וסטינג טיפולי, אנשי מקצוע שדנים בסוגיות אלו. ולאורלי ברור מאוד מדוע נכון ללכת, היא לא מתבלבלת לרגע והולכת.
גבולות ברורים שלה, של מה המקצוע שלה, של מה הוא לא, כל אלו מאפשרים לה להגדיר ברור מול העולם מדוע היא עושה, מאפשרים לה להלחם במקומות שההסבר איננו מספיק אך בעיקר מאפשרים לה לעשות את מה שנכון לאדם.
רושמת לעצמי תובנה מעניינת, בריאות הנפש היא תחילת הדרך אצל כל כך הרבה אנשי מקצוע שאני מעריכה. גם אם בחרו לא להישאר בתחום, העשייה בתחום השפיעה באופנים עמוקים על המשך הדרך. והנה אורלי, סמל הנגישות עבורי, מתארת באריכות פרק שלם שדהה עבורי, אך עבורה היה משמעותי ועצב חלקים מרכזיים ממה שהיא היום.
אורלי ממשיכה לשתף אותנו בכנות ואותנטיות על ההתלבטויות המקצועיות שלה ועל הבחירות שעשתה ובכל בחירה כזה, מה הרוויחה ומה הפסידה. עוצרת בצמתים משמעותיים ומסבירה מדוע שם ולא אחרת. ועל אף שלעתים נשמעת נימה של מקריות בבחירות, אין שם שום דבר מקרי. אורלי במודע או שלא במודע שמה את המקצוע על המפה הארצית. לעצמי אני חושבת ביראת כבוד איזו הבנה עמוקה ושלמה יש באישה הזו את המקצוע, את גבולותיו, ובעיקר את הפוטנציאל שבו. כאילו היא שומעת את רחשי ליבי ואומרת: הפסקנו להתנצל על מי שאנחנו , יודעות מה אנחנו יכולות לתרום לארגון כזה או אחר, אנחנו יכולות להציע, הצד השני יכול לקבל או לא אך זה לא מוזיל מערכנו.
אורלי עוסקת הרבה בשאלת השפה והטרמינולוגיה- אליה אני כל כך מתחברת. שפה יוצרת מציאות, היא חוזרת על כך כל כך הרבה פעמים. אפילו בהגדרת תפקידים פיקוח מול שירות, מול מנהלת. מה ההבדלים? מה מגייס? מה יוצר ריחוק והתנגדות.
שעתיים של סיפורים מלאים ומרתקים על הדרך המרשימה שהאישה הזו עשתה והמלחמות שעשתה כדי להצעיד את המקצוע למקום שהוא היום.
נרגשת ונפעמת מהעבודה המטורפת שנעשית מאחורי הקלעים על ידי אורלי וחבורה של מרפאות בעיסוק שאספה סביבה, והיא עושה זאת בצניעות, במסירות ובאמונה שלמה שזוהי הדרך הנכונה. ואני מאלו שיודעות ושומעות, ואני לא ידעתי עד כמה עוד יש .
אני שומעת ומוקירה. יש לנו עוד לאן ללכת, אבל על הדרך לכאן לאורלי הרבה ק"מ של בנייה.
לא מצליחות, אולי לא מספיק מנסות, לסיים את הפגישה, מאחרות לפגישה הבאה, שחררתי (לא מובן מאליו עבורי), עסוקה להקשיב. מעברו של החלון רואה את מלי מחייכת, משהו בתמונה מתחיל להתגבש.
אורלי מלווה אותנו למטה, מרגישה שהיינו יכולות להמשיך עוד יום שלם של שיחה כדי להתחיל למצות מחשבות ובא לי להמשיך לדבר על הפוטנציאל ולעוף עם אורלי- אשת מעשים וחזון.
נעמה
 |
| החדר של אורלי במשרד הבריאות |
את הפגישה עם אורלי קבענו עם מלי, המזכירה שלה. בהתחלה שכחתי שאורלי רצתה בירושלים וקבענו בתל השומר אבל אורלי רצתה בירושלים, שנראה את המשרד. כבר שם הדיבור הריפוי בעיסוקי מתחיל - הסביבה חשובה. בפעם הראשונה שקבעתי עם מלי, אמרתי לה שעה וחצי, בפעם השניה כבר אמרתי שעתיים, ואת האמת שהיינו צריכות לבקש את כל היום.
אורלי מתחילה לספר על הלימודים ומתארת כמה ההכשרות שעשתה היו משמעותיות לעיצוב האני המקצועי שלה. כל כובד החשיבות של מדריכת השטח מתיישב לי בבטן, אם אחרי כל השנים האלו והעשייה הענפה זה מה שהיא מדגישה - כמה זה חשוב לתת לסטודנטים את החוויה הזאת של בניית האני המקצועי.
היא מתחילה לספר על התחלת העבודה שלה, וכמו הרבה לפניה, ההתחלה היא בבריאות הנפש והפעם במקומות ועם האנשים שלי כירושלמית מאוד מוכרים. בשלב מסויים אני עוצרת ואומרת שבטח חלק מהאנשים שאיתם היא עבדה בכפר שאול או מעון ירושלים הם אותם אנשים שאני פוגשת במסגרות בשלב אחר של החיים. וכשחושבים על זה לעומק, כל התחום עבר מהפיכה בשנים האלו, והיא לגמרי הייתה חלק אינטגרלי מהמהפיכה הזו.
"מאחורי הקלעים" היא אומרת, וזה מתיישב לי במקום הנכון, יש כל כך הרבה עבודה לעשות כלפי חוץ וכלפי פנים והרבה מהעבודה שצריך לעשות בשקט. אפילו אם חושבים על זה ברמת המיקרו, כשאני כמרפאה בעיסוק מרימה פרוייקט, או אפילו עושה תוכנית עם אדם אחד, הלקוח במרכז. במקרה של אורלי הלקוח הוא המקצוע בארץ וכל אלו שנתרמים ממנו.
והיא עושה את זה, בשקט ובגדול, אם בלהיות חלק מהגשת ובסופו של דבר הובלה לחקיקת חוקים (נכי נפש בקהילה, 2000; שיוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלות 1998) אם בתרגום של הסיווג הבינלאומי ללקויות, מוגבלויות ונכויות, זה שהיה לפני הICF. את כל אלו, לא רק בשביל לייצר ולתרגם, אלא גם להטמיע בשטח, להחזיר לקהילה.
אני מוצאת את עצמי יושבת ופשוט מתרגשת. אני קיבלתי את כל אלו על מגש של כסף, הכל כבר היה כשהייתי סטודנטית, אולי חוץ מהמתע"ם שהיה בשלבי סיום, ואני, האני המקצועי האישי שלי, כל כך צריכה את הדברים המארגנים האלה. חוק, ממסד, סיווג והגדרות. כל הדברים האלו שיוצרים שפה. כלי שאפשר איתו ליצור את התקשורת, את השיח הפנימי והחיצוני. הבנייה שבתוכה אפשר ליצור בחופשיות, וכמה חופש זה מאפשר לי ולשכמותי היום שיש איך לדבר את הדברים שאנחנו עושים, יש חוקים שקובעים שתקנים מסויימים הם של מרפאים בעיסוק. מרחב פעולה לגיטימי שבו אפשר להפתח וליצור עוד.
לפני שנתיים במסגרת ההתפתחות האישית שלי בתוך המקצוע עשיתי את קורס מורשי נגישות השירות ושם באחד המפגשים הגיעה אלינו אורלי. לי היה ברור מאוד גם מתוך ההרכב של המשתתפים כמו גם המרצים וכמובן התוכן הנלמד שלריפוי בעיסוק יש מקום מאוד משמעותי בנגישות השירות. היום אורלי מספרת כמה זה לא היה מובן מאליו בהתחלה וזה מדהים, אולי זה אומר שיש עוד דברים שהיום נראה מופרך - בעיני אחרים ואולי גם בעינינו - שיש לנו מקום בהם וצריך להבין הבנה עמוקה כדי לראות איך הם קשורים למקצוע שלנו.
אורלי שולחת אותנו הלאה להמשיך את השרשרת במוקדי העשייה שמחוץ למשרד, אבל עם תקווה שעוד נשוב אל המרפאות בעיסוק שעובדות יחד איתה. היא מלווה אותנו החוצה וכמעט כל אדם שעובר פונה אליה בדיבור או במנוד ראש, ואני מרגישה גאווה גדולה שהיא ה-מנהלת שלי.
סיון
 |
| וזה רק חלק מהעשייה... וקפה. |
