יום שישי, 19 באוגוסט 2016

ד"ר נורית ויינבלט ז"ל, מירב גבירצמן כותבת לנו על המפגש העקיף עם דמותה דרך כתיבת הערך בויקיפדיה

ביום האשה הבינלאומי השנה נפתחה תחרות כתיבה על נשים פורצות דרך בויקיפדיה. הגשנו (אני, עם החשיבה הקבוצתית של תודה רב"ע) את ד"ר נורית ויינבלט ולראשונה הייתה כותרת בתחרות של "מרפאה בעיסוק".

לשמחתי הרבה בחרה לכתוב את הערך מירב, סטודנטית שנה א' בריפוי בעיסוק באוניברסיטת חיפה.למה זה היה חשוב לי? כי כל הפרוייקטים האלו נועדו לחבר אותנו האחד לשניה בתוך הקהילה המקצועית שלנו, ואין כמו עשייה משותפת. 
הערך נכתב, בתהליך מקסים של מירב ועלה לאוויר בסיומה של התחרות ב22.5 -  נורית ויינבלט - ויקיפדיה.

ביקשנו ממירב כמה מלים וזה מה שהיא מספרת: 


"לשמה של נורית וינבלט הגעתי ממש במקרה, בעת שיטוט אינטרנטי באתר ויקפידיה ראיתי הצעה להשתתפות בתחרות לכתיבת ערכים על נשים פורצות דרך. בעודי מביטה ברשימה הענפה ראיתי את שמה ניבט אלי תחת הכותרת "מרפאה בעיסוק". חשבתי שזו הזדמנות מעניינת לעשות משהו קצת אחר במהלך הסמסטר השני ללימודי התואר הראשון שלי בריפוי בעיסוק. לא ידעתי איזו הרפתקה זו תהיה עבורי ומחשבותיי כמובן שלא הלכו בכיוון הפטריוטי-המקצועי (מכיוון שזה הרגע נבטתי מערוגת המוסיקה הקלאסית הרחוקה).

סיון רגב היקרה הגיעה בדיוק בזמן (ושנייה לפני שהתייאשתי מכך שאי אפשר היה למצוא שום חומר באינטרנט עליה). היא פרשה עלי את חסותה והדביקה אותי בהתלהבות שלה, שמעבר לאהבה המובהקת כל-כך למקצוע, היה לי ברור שהיא נמצאת במסע לגילוי האנשים (ובעיקר הנשים) שמאחוריו. זכיתי להכיר חלק ממשפחתה המקסימה של נורית, לשוחח עם קולגות וחברות (שלתחושתי היו עבורה ממש משפחה) ולהיכנס לעולם עמוק ומופלא של גילויים ואהבת אדם. במהלך המסע הזה מחשבה קטנה ועיקשת לא הרפתה ממני: המחשבה הזאת, מלווה בחיוך פנימי קטן, עסקה בצורך האנושי הזה לראות ולהראות, לצקת משמעות לתוך פרק הזמן שלנו כאן על פני האדמה ולהשאיר משהו אחרי לכתנו.

אינני יודעת אם נורית הכירה במשמעות שהיא העניקה, אבל אין ספק שבשנותיה על פני האדמה היא טוותה את קוריה ואישיותה בד בבד עם מקצוע הריפוי בעיסוק. ויתרה מזאת, היא טוותה את קוריה בליבם של האנשים אשר פגשו אותה במסעה. עובדה ששמונה שנים אחרי לכתה, מילותיה מהלכות קסם על כל מי שקורא אותן." 

תודה רב"ע מירב! 

יום שלישי, 9 באוגוסט 2016

מפגש 9 - אורלי בוני - מנהלת השירות הארצי לריפוי בעיסוק

גילוי נאות, ירושלים לא פשוטה לי. היא גדולה לי, מלחיצה אותי. פעם אברר עם עצמי מדוע.
עוד דברים שמלחיצים אותי- לאחר, פקקים, בניינים ממשלתיים.


הבניין החדש של משרד הבריאות, ירמיהו 39 ירושלים

יום ראשון בבוקר, פקקים מטורפים, הכניסה לירושלים, בדרך למשרד החדש של בבניין משרד הבריאות- כל אלו מנבאים פסימיים משהו לתחילת שבוע. כמובן שעלינו בבניין הלא נכון, והגענו לדלת הלא נכונה. הכל היה לא נכון. אלא שהיה לנו שובר מצב,  לעברנו הולכת בצעד בטוח אורלי בוני, ראש שירותי ריפוי בעיסוק ארצית,  באה לחלץ אותנו מבידוק בטחוני נוסף, ואולי מעוד בלבול בבניין ממשלתי. חיבוק חם, חיוך, צעד בטוח ומיד כל תחושת הכובד נושרת מעלי.
מרגע זה בעודנו נשרכות אחרי אורלי בין מעלית לפרוזדור חדש, מתחילה למעשה הפגישה האמתית. .."הבניין נגיש כמעט לגמרי..." עוד יש מה לשפר אבל נלחמתי על כך ש........" והנה השלט של השירות לריפוי בעיסוק, גם עליו נלחמתי כי הוא היה חשוב ו.....כך מתחיל המפגש עם אורלי שייצג כל כך את מה שהיא- ברורה ממוקדת ונלחמת על כל מה שנראה לה נכון.
נכנסות למשרד החדש והנעים כל כך. גשר המיתרים נשקף מהחלון כמו תמונה במו חלק מהמשרד, צבעים בהירים ונעימים ציורים כחולים שאורלי ציירה ובני  משפחתה, שולחן עגול במרכז החדר, פינוקים וקפה. וחלון אחד יוצא דופן שמחבר בין המשרד שלה למשרד של מלי, המזכירה המיתולוגית שגם היא חלק כל כך משלים במשרד. מהחלון הזה בוחרת אורלי להתחיל את הסיפור האישי שלה. מתארת לנו מדוע בחרה חלון מחבר בין מלי לבינה. אורלי מדברת נגישות, מסבירה נגישות. ואני שומעת כל כך הרבה מעבר למילים- אני שומעת שקיפות וכבוד לאחר, ובדיקה אמתית של צרכים, ושיווין. כבר בתיאור של אורלי כיצד נכנסה לבניין ומדוע בחרה בחלון וכיצד פונה לעובדים אחרים שרוצים הנגשות כאלו ואחרות, כבר שם אני שומעת את כל הערכים הללו שהם הרבה מעבר למקום הטכני של חלון, שולחן מוגבה או פינתי.

אורלי כמו אורלי התכוננה למפגש.  מתחילה מיד להסביר כיצד גם היא הגיעה למקצוע  במקרה, בגלל נסיבות חיים, עוברת בקלילות מפרק לפרק  מספרת על היסטוריה עמוסה בעשיה, הקמה יצירה.
אורלי שכל כך מזוהה אצלי עם נגישות השירות מתארת באריכות רבה את העשייה שלה  בתחום בריאות הנפש. את החיבור שלה ליחיאל שרשבסקי לימים ממונה שיקום ארצי. מספרת על בנייה של ריפוי בעיסוק קהילתי שמשותת בדיוק על אותם ערכים של אותו חלון במשרד- כבוד לאנשים, שקיפות, הכרה בצרכים ושיויון. וזרת המון דוגמאות ואנשים אותם ליוותה והפכו משמעותיים במסע המקצועי שלה. אחת מהם היא  אישה אותה ליוותה בתהליך יציאה לקהילה מצליחה לשכור דירה, ומזמינה אותה אליה הביתה. ולאורלי ברור מדוע היא צריכה ללכת, להרבה אחרים לא. ימים מקצועיים של שאלות שעוסקות בגבולות וסטינג טיפולי, אנשי מקצוע שדנים בסוגיות אלו. ולאורלי ברור מאוד מדוע נכון ללכת, היא לא מתבלבלת לרגע והולכת.
גבולות ברורים שלה, של מה המקצוע שלה, של מה הוא לא, כל אלו  מאפשרים לה להגדיר ברור מול העולם מדוע היא עושה, מאפשרים לה להלחם במקומות שההסבר איננו מספיק אך בעיקר מאפשרים לה לעשות את מה שנכון לאדם. 
רושמת לעצמי תובנה מעניינת, בריאות הנפש היא תחילת הדרך אצל כל כך הרבה אנשי מקצוע שאני מעריכה. גם אם בחרו לא להישאר בתחום, העשייה בתחום השפיעה באופנים עמוקים על המשך הדרך. והנה אורלי, סמל הנגישות עבורי, מתארת באריכות פרק שלם שדהה עבורי, אך עבורה היה משמעותי ועצב חלקים מרכזיים ממה שהיא היום.

אורלי ממשיכה לשתף אותנו בכנות ואותנטיות על ההתלבטויות המקצועיות שלה ועל הבחירות שעשתה  ובכל בחירה כזה, מה הרוויחה ומה הפסידה. עוצרת בצמתים משמעותיים ומסבירה מדוע שם ולא אחרת. ועל אף שלעתים נשמעת נימה של מקריות בבחירות, אין שם שום דבר מקרי. אורלי במודע או שלא במודע שמה את המקצוע על המפה הארצית. לעצמי אני חושבת ביראת כבוד איזו הבנה עמוקה ושלמה יש באישה הזו את המקצוע, את גבולותיו,  ובעיקר את הפוטנציאל שבו.  כאילו היא שומעת את רחשי ליבי ואומרת: הפסקנו להתנצל על מי שאנחנו , יודעות מה אנחנו יכולות לתרום לארגון כזה או אחר, אנחנו יכולות להציע, הצד השני יכול לקבל או לא אך זה לא מוזיל מערכנו.
אורלי עוסקת הרבה בשאלת השפה והטרמינולוגיה- אליה אני כל כך מתחברת. שפה יוצרת מציאות, היא חוזרת על כך כל כך הרבה פעמים. אפילו בהגדרת תפקידים פיקוח מול שירות, מול מנהלת. מה ההבדלים? מה מגייס? מה יוצר ריחוק והתנגדות. 
שעתיים של סיפורים מלאים ומרתקים על הדרך המרשימה שהאישה הזו עשתה והמלחמות שעשתה כדי להצעיד את המקצוע למקום שהוא היום.
נרגשת ונפעמת מהעבודה המטורפת שנעשית מאחורי הקלעים על ידי אורלי וחבורה של מרפאות בעיסוק שאספה סביבה, והיא עושה זאת  בצניעות, במסירות ובאמונה שלמה שזוהי הדרך הנכונה. ואני מאלו שיודעות ושומעות, ואני לא ידעתי עד כמה עוד יש .
 אני שומעת ומוקירה. יש לנו עוד לאן ללכת, אבל על הדרך לכאן לאורלי הרבה ק"מ של בנייה.

לא מצליחות, אולי לא מספיק מנסות,  לסיים את הפגישה, מאחרות לפגישה הבאה, שחררתי (לא מובן מאליו עבורי), עסוקה להקשיב. מעברו של החלון רואה את מלי מחייכת, משהו בתמונה מתחיל להתגבש.
אורלי מלווה אותנו למטה, מרגישה שהיינו יכולות להמשיך עוד יום שלם של שיחה כדי להתחיל למצות מחשבות ובא לי להמשיך לדבר על הפוטנציאל ולעוף עם אורלי- אשת מעשים וחזון.

נעמה

החדר של אורלי במשרד הבריאות
את הפגישה עם אורלי קבענו עם מלי, המזכירה שלה. בהתחלה שכחתי שאורלי רצתה בירושלים וקבענו בתל השומר אבל אורלי רצתה בירושלים, שנראה את המשרד. כבר שם הדיבור הריפוי בעיסוקי מתחיל - הסביבה חשובה. בפעם הראשונה שקבעתי עם מלי, אמרתי לה שעה וחצי, בפעם השניה כבר אמרתי שעתיים, ואת האמת שהיינו צריכות לבקש את כל היום. 
אורלי מתחילה לספר על הלימודים ומתארת כמה ההכשרות שעשתה היו משמעותיות לעיצוב האני המקצועי שלה. כל כובד החשיבות של מדריכת השטח מתיישב לי בבטן, אם אחרי כל השנים האלו והעשייה הענפה זה מה שהיא מדגישה - כמה זה חשוב לתת לסטודנטים את החוויה הזאת של בניית האני המקצועי.

היא מתחילה לספר על התחלת העבודה שלה, וכמו הרבה לפניה, ההתחלה היא בבריאות הנפש והפעם במקומות ועם האנשים שלי כירושלמית מאוד מוכרים. בשלב מסויים אני עוצרת ואומרת שבטח חלק מהאנשים שאיתם היא עבדה בכפר שאול או מעון ירושלים הם אותם אנשים שאני פוגשת במסגרות בשלב אחר של החיים. וכשחושבים על זה לעומק, כל התחום עבר מהפיכה בשנים האלו, והיא לגמרי הייתה חלק אינטגרלי מהמהפיכה הזו. 

"מאחורי הקלעים" היא אומרת, וזה מתיישב לי במקום הנכון, יש כל כך הרבה עבודה לעשות כלפי חוץ וכלפי פנים והרבה מהעבודה שצריך לעשות בשקט. אפילו אם חושבים על זה ברמת המיקרו, כשאני כמרפאה בעיסוק מרימה פרוייקט, או אפילו עושה תוכנית עם אדם אחד, הלקוח במרכז. במקרה של אורלי הלקוח הוא המקצוע בארץ וכל אלו שנתרמים ממנו. 
והיא עושה את זה, בשקט ובגדול, אם בלהיות חלק מהגשת ובסופו של דבר הובלה לחקיקת חוקים (נכי נפש בקהילה, 2000; שיוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלות 1998) אם בתרגום של הסיווג הבינלאומי ללקויות, מוגבלויות ונכויות, זה שהיה לפני הICF. את כל אלו, לא רק בשביל לייצר ולתרגם, אלא גם להטמיע בשטח, להחזיר לקהילה. 

אני מוצאת את עצמי יושבת ופשוט מתרגשת. אני קיבלתי את כל אלו על מגש של כסף, הכל כבר היה כשהייתי סטודנטית, אולי חוץ מהמתע"ם שהיה בשלבי סיום, ואני, האני המקצועי האישי שלי, כל כך צריכה את הדברים המארגנים האלה. חוק, ממסד, סיווג והגדרות. כל הדברים האלו שיוצרים שפה. כלי שאפשר איתו ליצור את התקשורת, את השיח הפנימי והחיצוני. הבנייה שבתוכה אפשר ליצור בחופשיות, וכמה חופש זה מאפשר לי ולשכמותי היום שיש איך לדבר את הדברים שאנחנו עושים, יש חוקים שקובעים שתקנים מסויימים הם של מרפאים בעיסוק. מרחב פעולה לגיטימי שבו אפשר להפתח וליצור עוד.

לפני שנתיים במסגרת ההתפתחות האישית שלי בתוך המקצוע עשיתי את קורס מורשי נגישות השירות ושם באחד המפגשים הגיעה אלינו אורלי. לי היה ברור מאוד גם מתוך ההרכב של המשתתפים כמו גם המרצים וכמובן התוכן הנלמד שלריפוי בעיסוק יש מקום מאוד משמעותי בנגישות השירות. היום אורלי מספרת כמה זה לא היה מובן מאליו בהתחלה וזה מדהים, אולי זה אומר שיש עוד דברים שהיום נראה מופרך - בעיני אחרים ואולי גם בעינינו - שיש לנו מקום בהם וצריך להבין הבנה עמוקה כדי לראות איך הם קשורים למקצוע שלנו.

אורלי שולחת אותנו הלאה להמשיך את השרשרת במוקדי העשייה שמחוץ למשרד, אבל עם תקווה שעוד נשוב אל המרפאות בעיסוק שעובדות יחד איתה. היא מלווה אותנו החוצה וכמעט כל אדם שעובר פונה אליה בדיבור או במנוד ראש, ואני מרגישה גאווה גדולה שהיא ה-מנהלת שלי.  

סיון
וזה רק חלק מהעשייה...  וקפה.

יום שני, 8 באוגוסט 2016

מפגש 8 - פרופ' שולה פרוש

שוב עלינו לירושלים (מי יותר ומי פחות) ושמנו פעמינו לבית הספר לריפוי בעיסוק בהר הצופים. עד כה, במחשבה לאחור, כל המרפאות בעיסוק שראיינו למדו בבית הספר הזה, לפחות את התואר הראשון. אם לא במבנה עצמו אז בבית הספר ששינה את מיקומו בהתאם לשינויים שעברו על העיר. 


הכניסה לבית הספר לריפוי בעיסוק, הר הצופים

את בית הספר ניהלה שנים רבות פרופ' שולה פרוש. על שולה שמעתי כמובן אבל רק בשנה שעברה בכנס השנתי חיברתי פנים לשם. בכנס היא התייחסה למקצוע בהיבטים של עבר הווה ועתיד, הדברים עלו על הכתב במסגרת הפרוייקט ריפוי בעיסוק של אז.. של שקדיה כהן.
שולה, מגוייסת כולה לעניין, הגיבה בשמחה לפנייה שלנו וכשהגענו הייתה ערוכה ומוכנה. ישר היא אומרת לנו כמה היא אוהבת את המקצוע ועד כמה הריפוי בעיסוק בדמה. היא הפתיעה אותנו וישר החלה לדבר על רעיונות לעתיד. זה מדהים לראות איך בסופו של דבר כולנו מכוונות להסתכלות הזו קדימה. לא משנה אם מבחינת פיתוח אמצעים או חשיבה מהותית יותר על המטרות, הכיוון הוא קדימה. 
היא מספרת איך כשלא היו דברים היא פשוט המציאה אותם וקוראת לנו, לעשות חשיבה של מעבר, של חלומות, פנטזיות, דברים שעדיין לא קיימים. כך בעצם הדברים הברורים מאליהם שיש לנו היום היו פעם. מחבר אותי מאוד חזק לאהבה שלי למדע בדיוני, שהרבה פעמים לפחות בחלקים מוכיח שהחשיבה שלנו, ברגע שפותחים אותה בסופו של דבר יוצרת את המציאות. 
אנחנו משוחחות על מינוחים, עיסוק, תפקוד, השתתפות. האם אנחנו מדברים את עצמנו נכון? האם התרגום שלנו את עצמנו לקהל הרחב מייצג? אנחנו מספרות לה על הפעילות לקראת יום שירותי הריפוי בעיסוק והשיח מתפתח לנושאים של קידום בריאות ומניעה, וכמה חשוב המקום שלנו אצל האוכלוסיה הכללית בקהילה הרחבה, ולא רק אצל האנשים שבסופו של דבר מגיעים אלינו דרך המערכות. 
בסוף היא גם מספרת לנו מאיפה הכל התחיל, ושוב מרשים אותי כל כך הדרך הכל כך לא פשוטה בשביל להתחיל ולהיות מרפאה בעיסוק, והדרך היותר מסובכת שיכירו בכך שריפוי בעיסוק הוא מקצוע, משמעותי ורציני. וכמה שיש לנו עוד דרך, אנחנו נמצאים במקום ממש טוב ועשיר. 

סיון






אוניברסיטת ירושלים, שעות צהרים מתחילים להיות נוף מוכר יותר ויותר. שוב מטפסות לקומה השלישית, אתה אני כבר מיודדת, מופתעת מהקלות שאני מסתגלת.
זוכרת את השם של שולה כבר בלימודי התואר השני לפי כ15 שנה, כבר אז ליד שמה התווספו מיד כמה תוארי הדר ויראה לעשייה המרובה שלה ולהעמקה שמאפיינת את כל מה שמחובר לשמה.
הנחתה חברה בתזה, זוכרת את ההתרגשות של אותה חברה כשהיא מספרת לי ששולה מסכימה להנחות אותה, לצד החשש של כמה זה ידרוש ממנה לעמוד בסנדרטים כל כך גבוהים. 
לימים פגשתי את שולה באופן אישי בכנסים מקצועיים בארץ ובעולם, ובעיקר חלפנו  אחת על פני השניה. אך בכל מפגש כזה אותן תחושות עלו, הוד והדר.
נכנסות למשרדה של שולה ומיד ברור לנו שהולך להיות אחר.
שולה משנה לנו סדרי עולם ומייצרת לנו מפגש הפוך. אני בוחרת כך מסבירה לנו שולה, להתחיל בעתיד ולא בעבר שלי, מרגיעה אותנו אגע בו בהמשך בקצרה. ומיד מתחילה לשתף אותנו בחזון האישי שלה. יש משהו מפתיע בתורה סדורה. ולשולה יש כזו. יש לנו מקצוע מדהים היא פותחת, וכל כך הרבה פוטנציאל שאנחנו חייבות לממש בו. פוטנציאל היא מילה שמעסיקה אותי באופן אישי ושמעתי אותה חזק וברור בדברים של שולה. במילה הזו יש כוח לרסק או לבנות- היא יכולה להאמר ממקום שיבנה המון אנרגיות חיוביות עד כדי התרוממות רוח והיא יכולה באותה מהירות לרסק תחושת מסוגלות לכלום. התסכול והכוח במילה טמון בעובדה שאנחנו לא באמת יודעים מהו הפוטנציאל שלנו, אנחנו לא באמת יודעים אם ימומש או לא- מכיוון שמימושו יקרה או לא יקרה בעתיד, בעוד שאנחנו בעבר.
שולה מדברת על מימוש הפוטנציאל שטמון במקצוע שלנו, אך היא מחברת את זה מיד לאחריות שלנו מתוך מקום  הכרה ביכולות של המקצוע ובערך המוסף שלו ככזה שיכול להיות בחזית. היכולת שלנו לנבא כיוונים חדשים, האחריות שלנו לחשוב מחוץ לקופסה.
הקופסה הדמיונית הזו הופכת להיות נוכחת מאוד בחדר. יכולה כמעט לראות אותה ולחוש אותה. היא נוכחת ששולה משתכנעת ומספרת לנו על ההיסטוריה האישית שלה, וכיצד היא הגיע למקצוע, שוב בלי לדעת עליו הרבה. היא מתארת דרך ייחודית ושונה מאוד מהקופסה המוכרת בתקופתה. לימודים מורכבים כי הרגיל והתלם איננו מתווה מוכר לשולה. היא יוצרת גבולות חדשים ומאתגרת את גבולותיה הגשמיים של הקופסה אותה היא חוקרת..
ומהקופסה האישית שלה חוזרות לקופסה המשותפת שלנו, מוקירות יחד את ההתרחבות וההשתנות שלה עם השנים. הרי כדי לצאת ממנה ראשית יש  להכיר את גבולותיה- אחרת ממה נצא?
נעות מקווי אופק טכנלוגיים שעלינו לעשות בהם שימוש רב יותר, מרחב וירטואלי ואפליקציות וחוזרות למקומות הרגשיים והאנושיים שאנחנו חייבות לשמר כמקצוע. הגם וגם, גם מתקדם וטכנולוגי וגם בסיסי ואנושי.
מסיימות שעה הפוכה שמפתיעה אותנו, מהעתיד לעבר, מקופסאות למחוצה להן, מטכנולוגי לרגשי. מסיימות שעה הפוכה עם חזון ותוכנית חומש לשנים הקרובות.
יוצאת מהפגישה עם הכרה בעשייה הרבה שמתקיימת בתוך הקופסה המקצועית שלנו, ובעיקר שמחה על ההזדמנות לעוף למחוזות אחרים ולגעת בשחקים.
שולה מלווה אותנו למטה, מרגישה מלאת פוטנציאל וכזה שאולי עוד יתגשם.
אופטימית ונרגשת.


נעמה