מפגש 21 - ד"ר מעיין כץ

מי את ד"ר מעין כץ?

סגנית מנהלת השירות הארצי, מרכזת בכירה תחום גריאטריה.

בעברה עבדה וניהלה את שירות הריפוי בעיסוק בבית חולים שמואל הרופא.

לפני כמה חודשים היינו אצל אורלי בוני, ששלחה אותנו הלאה אל מחוץ למשרד הבריאות באמירה של "אני מקווה שתחזרו לכאן". והנה חזרנו, הפעם למשרד בתל השומר, למפגש עם מעיין כץ. את הדרך אני כבר מכירה, מכל הביקורים שלי אצל ענת מן ומשם גם מכירה את מעיין, מהדלת ממול. יש לי נטייה להכיר אנשים בשמותיהם ולהתעלם מהטייטל, אז במסגרת הכתיבה אני אנסה מעכשיו לדייק את המקום הזה, והכי פשוט זה לצלם את השלט בכניסה לחדר:

הכניסה לחדר של מעיין 

לדף הסבר על המטה בכלל לחצו כאן

אבל זה לא רק זה, אורה שלחה אותנו למעיין בגלל הגריאטריה ומה שהיא עשתה בתחום הזה. מעיין הגדירה את מה שקרה לגריאטריה בארץ כ"נס", ובאמת זה נשמע שמשהו קרה נכון בתחום הזה. אם הרבה פעמים דובר על השיח בין שטח אקדמיה והפער, אז פה היא מתארת מצב מקביל, שבאמת רק בהסתכלות אחורה אפשר לראות שהתקיים. היא עצמה נכנסת לתחום מאוד מצומצם, מספר מרפאות בעיסוק בארץ שאפשר לספור בכף יד, לתוך בית חולים שמואל הרופא למשך עשרים שנה, שמי שמביאה אותה לשם ומשכנעת אותה לקחת את התפקיד זו המפקחת על תחום הגריאטריה, תפקיד שמעיין ממלאת היום. אנקדוטה קהילתית מהמעלה הראשונה. 

כשמעיין מדברת על הבחירות שלה המקצועיות, זה תמיד בחירה מושכלת מהלב. היא בחרה את הריפוי בעיסוק כי הכירה מישהי שהתלהבה כל כך מהלימודים, את הגריאטריה בגלל החיבור הטבעי שלוקח ממנה אנרגיות במידה הנכונה. היא חוזרת ואומרת שהיא לא הפסיקה ללמוד וללמד, ואני מוצאת את עצמי מתחברת מאוד למקומות האלה. לקחת את כל התאוריות שלנו לגבי החיים, האיזון העיסוקי, האדם במרכז, איכות החיים - ולהשתמש בהן בבחירות שלנו, בחיים שלנו כמטפלים וכאנשים עובדים, חיים. 

מהשיחה עולה כל הזמן המקום של אנשים. מהבחירה לעבוד עם אנשים, דרך האנשים עצמם - המטופלים מקבלי השירות - המורכבות של להיות מנהלת צוות, הממשק של תפקיד המנהלת ותפקיד המרפאה בעיסוק. מי את עכשיו יותר, מנהלת או מרפאה בעיסוק? נעמה שואלת אותה. והיא אומרת מרפאה בעיסוק. אני מודה שמתוך המקום הצעיר שלי התפקידים האלה במשרד הבריאות היו נראים לי מרוחקים ו"לא מספיק" ריפוי בעיסוקיים בפועל. תוך כדי המפגשים שלנו, ועם מעיין זה בלט לי מאוד, אני מגלה כמה זה כן, כמה זה נמצא שם ברמה שמשפיעה יותר. עדיין, צריך את הבסיס, ולהיות מעיין זה רק אחרי 20 שנה בלהיות מרפאה בעיסוק בבית החולים, אבל זה פתח לי עוד צהר להסתכלות רחבה יותר. 

היא מתארת את העשייה שלה כיום במקום של פותחת דלתות ומחברת חיבורים. בהסתכלות הרחבה שלה היא מתייחסת לזה שיש תחומים שאם האנשים בשטח לא נכנסים אליהם, הם פשוט מתמוססים, גם אם הם רלבנטיים וחשובים. הדוגמה של הגריאטריה מסבירה את זה הכי טוב ובצורה החיובית. החלה תקינה, זו שמחייבת שבכל בית אבות צריך שיהיה ריפוי בעיסוק, נבנתה תשתית, הכשרות, פורום - גב מקצועי חזק - והתחום פורח. 

היא אומרת ואני חושבת שזה משהו שכולנו יכולים להתחבר אליו, בכל מקום שבו אנחנו נמצאים, ברגע שמבינים מה אנחנו מביאים לשיח, ברור לכולם שאנחנו צריכים להיות חלק. זה מדהים כל פעם מחדש כמה המקצוע שלנו באמת הוליסטי, זה נראה טריוואלי שצריך שיהיה לבנאדם כייף בחיים, ושלעבודה יש משמעות, ושIADL אפשר ללמוד לעשות יותר טוב, ועוד ועוד, אבל זה לא, לא בהתפתחות תקינה ולא כשיש קושי, ובשבילנו זה הדבר, הפרטים הקטנים (והגדולים) של החיים. 

ממש מעניין היה לשמוע ממנה על השינוי שעבר המקצוע, הצורך להתמקצע ולהיות מומחים שהרחיק את המקצוע מהעיסוקים. מדברים על זה אבל היא הצליחה להמחיש לי את המהלך הזה שבי נגע מעט מאוד. "נולדתי" למקצוע בזמן מעולה, יחד עם המתע"ם הראשון והיישר לכנס שבו נעמי ויינטראוב הציגה את ההרצאה על הזהות המקצועית. בהמשך לשיח על האנשים מעיין מתארת את המציאות כבנויה מאנשים, וכשהאנשים משתנים המציאות משתנה. מה שהוביל אותנו לשיחה, איך לא, על הדור הבא, ועל איך לשמר דברים מסויימים ולהשתנות עם דברים אחרים. 

ובהקשר כמה ממצאים נהדרים שנמצאים אצל מעיין במשרד: 

תוכניות של חדר ריפוי בעיסוק אז (שנות ה70..) תוכניות של חדר ריפוי בעיסוק אז (שנות ה70..)

תוכניות של חדר ריפוי בעיסוק היום

דוגמאות מצולמות לריפוי בעיסוק (1944)

כמובן שיצאנו עם אלפי רעיונות, שאם רק נשלב כוחות ונשתף במה שיש לנו, ונעשה אותם יחד, השמיים הם הגבול. והשנה בכלל יש כנס מיוחד ושנה מיוחדת, בכל זאת, עברו 100 שנה מאז שישבו יחד חמישה אנשים בחדר והחליטו להוציא לפועל את הדבר הזה. עם כזה בסיס, יש הרבה ציפייה להמשך הדרך! 

סיון

איך שמחתי שאורה נבו הנדירה שלחה אותנו למעין כץ. יש אנשים כאלו שלאורך השנים אני מסמנת אותם ככאלו שהייתי רוצה לשבת איתם בשקט ופשוט לדבר ולהכיר. מעין היא אחת מהן. חולפות אחת ליד השנייה בדרך מ... ול...., מפגשים בצמתי עבודה שונים, עוררו אצלי עניין והערכה רבה. והנה ההזדמנות.
נכנסות למשרד הבריאות בתל השומר, ביתן 67, בניין ישן שמעיף אותי כל פעם מחדש 20 שנה אחורה, ליד הבניין, דלת צדדית עוברים בה בשביל חיצוני שמתחבר לדלת חיצונית לבניין, שמובילה לתוך פרוזדור ארוך של חדרים, דלת מובילה לדלת. למישהי חסרת אוריינטציה כמוני להבין מאיפה אני נכנסת ולאן אני יוצאת זהו אתגר בפני עצמו.
צולחת את האתגר הראשון הזה ונכנסות למשרדה של מעין. שולחנה מקושט בפירות העונה במיוחד עבורנו. ערוך, מזמין וחגיגי.
מתחילות את הראיון בלי לדעת מאיפה ולאן. מתחילות כרגיל בנקודת הפתיחה. מעין משתפת אותנו בהתרגשות גדולה בלכאורה המקריות שלה בבחירת המקצוע. היא מתארת את עצמה כצעירה שמתלבטת מה ללמוד, ותוך כדי ההתלבטות הזו פוגשת לגמרי במקרה חברת ילדות שמדלגת לכיוונה בסמטה שיורדת לביתה, אותה חברה משתפת אותה בשמחה  גדולה בבחירה שלה ללמוד ריפוי בעיסוק, ו"את לא מבינה" מספרת החברה למעין "אני לומדת מקצוע מדהים". מעין מצליחה לגרום לי לדמיין בדיוק את האירוע יכולה לשמוע את ההתרגשות בקולה של החברה, שדבק במעין שבוחרת ללמוד מקצוע מכיון שהיא רוצה להרגיש ככה - מתרגשת ושמחה. בלי להבין יותר מידי למה ומדוע, היא מתחילה ללמוד ובתהליכי ההכשרה מבינה כמה היא במקום הנכון. אביבה פריד מדברת הרבה על האינטואיציה והכוח שבה. והנה מעין מתארת בדיוק את זה. את ההבנה הברורה שהיא בדיוק במקום הנכון. אלא שמעין גם מקשיבה לקול הברור הזה בצמתים שונות בהמשך, ונראה שכל פעם מחדש הקולות הללו נכונים לה בדיוק. מתחילה הכשרה בתחום בריאות הנפש, עם עניין רב ותחושה ששם תתחיל לעבוד. עד שפוגשת את הגריאטריה. ושוב הקול הפנימי אומר לה - זה זה, זה נכון לך. ומעין משחררת ידיעה קודמת על עצמה ובוחרת תחום שמלווה אותה ובונה אותה עד עצם היום הזה. הידיעה הזו של מי אני באופן כל כך ברור וחד כל כך משמעותית וחזקה.
כשמעין מתחילה לעבוד בשמואל הרופא היא נשלפת מתוך ההכשרה ומגיעה לתחום שאי שם, היה מאוד לא מוכר ומאוד לא מושך. והיא יודעת שזה זה. מתחילה לבנות רעיון, תהליכי עבודה, לומדת מהקיים או מהחסר, לומדת מעובדי התעסוקה שמתגלים כנכס משמעותי, יוצרת את ההבדל ואת הדומה. 

מה משך אותך באופן כל כך ברור לתחום הזה אני שואלת, הקשר עם האנשים שולפת מעין מיד תשובה ברורה. העומק, החמלה, ההקשבה לאדם. לכל אחד מהמרכיבים האלו כל כך יכולה להתחבר באופן אישי. אלו בדיוק הדברים שממלאים אותי בקשר הטיפולי. הכוח של הקשר הטיפולי העמוק שמתקיים במרחב האנטימי שנוצר רק ביני לבין המטופל, והוא הרבה מעבר לפעילות בה אנחנו עוסקים.
מעין מחזירה אותנו לכוח שבעיסוקים, ומתארת מה המשמעות של העיסוק בעבודה שלה עם הקשישים. מחזקת את מה שמבסס את המקצוע שלנו כייחודי, הכוח לזהות או כמו שמעין מתארת לשדך בין אדם לעיסוק המשמעותי עבורו.
נעמי וינטראוב בהרצאת המצוינות מעוררת ההשראה שלה, קראה לנו כמקצוע לחזור בדיוק לשם, לכוח שבעיסוקים.
יושבות בחדר של מעין ועפות יחד לבסיס הערכי של המקצוע והכוח שהכרה בבסיסים אלו נותנת לנו כמקצוע.
שם למעלה שאנחנו מרחפות ועפות, עוברות מנושא לנושא, מתרפקות על נוסטלגיה, וכל נושא אני מרגישה שהייתי יכולה לדבר אתה ימים שלמים ולא רק לדבר אלא מיד היה לי ברור איך אנחנו יכולות לעשות דברים מופלאים יחד. 
מידי פעם מעין מזהה את ההתרגשות שלנו ומשתפת אותנו בעוד פריט שתלוי על הקיר. אחד מהם הוא ספר הגדרות מקצועיות של עבודה בריפוי בעיסוק משנת 1944. דפים מצהיבים ומתפוררים, בחרדת קודש אנחנו מדפדפות, מתרגשות מההגדרות הברורות, ושוב כל כך הרבה השתנה אבל כל כך הרבה נשאר דומה.

שימו לב לתאריך למטה! 

לרגע נוחתות במציאות שלנו, ומעין משתפת אותנו בתפקיד הנוכחי שלה כמרכזת בכירה של תחום הגריאטריה במשרד הבריאות. שהיא מתארת את התפקיד היא מכניסה לתוכו את כל האנרגיות והתובנות שמלאה בו את החדר עד כה. מתארת את הקשר שלה עם העובדות בשטח, ומערכי תמיכה שהיא מספקת כמי שמובילה את התחום. הכי חזק אני שומעת את הצורך ביצירת קהילה מקצועית. כזו שמאפשרת בטחון לעוסקים בתחום, ידע, הדרכה מדויקת, שותפות ושיתוף, השתנות בהתאם לצרכים, דריסת רגל במקומות חדשים ופחות נוחים. כמה פוטנציאל יש במקצוע שלנו. במקומות שאנחנו כבר שם , יודעים מיד להכיר בעוצמות שבו. אבל יש עוד כל כך הרבה שדות שאנחנו יכולים להיות בהם. אלא שזה דורש תעוזה, בטחון, יכולת לסנגר ולהסביר באופן ברור מה אני יודעת לעשות ואיך אני יכולה להעשיר את השירות. בה בעת, מחייב יצירת גופי ידע חדשים, מערכי תמיכה משתנים והמווון אמונה בדרך.

מעין מדברת ואני מזדהה כל כך עם כל נקודה  שהיא מעלה, כל נקודה יוצרת פתח לעבודה משותפת ומשמעותית, כזו שתעיף את המקצוע שלנו למקום שבו הוא יכול להיות.
מתחזקת אצלי ההכרה שאני חושדת בקיומה כבר זמן רב, שהכוח שלנו הוא בקהילה שאנחנו בונים. ללא קשר לתחום המגבלה שבה אנחנו מתמחים, אלא למקצוע שעומד בבסיס כל העשיה שלנו, בערכי הריפוי בעיסוק שמשותפים לכל אחד   ובעיקר אחת מאיתנו.
מעורר אצלי את הרצון להתגייס ולגייס, לתרום ולהתרם, לשתף ולהשתתף.
מסיימות את הפגישה בגלל המציאות, עם תחושה פנימית שהיינו יכולות עוד לשבת ולדבר עוד ועוד ועוד, יתרה על כך אנחנו יכולות לעשות עוד כל כך הרבה ביחד.
בתוך המשרד של מעין מנותקות מהסופה שמתחוללת בחוץ, בבית המקצועי שלי, מרגישה חמימות ונינוחות, רוצה  לשמוח ולהתרגש בדיוק כמו מעין ובעיקר רוצה לעשות!!!
יוצאות לסופה, עומדות בין טפטוף לטפטוף , השמש שליוותה אותנו לכאן נעלמה, נעמדות במגרש חניה, מתרגשות, שמחות. הרווחנו.

נעמה

כשהגענו עוד זרחה השמש על ביתני תל השומר..