מפגש 30 - תודה רב"ע על הקפה: מיה הובר מראיינת את נעמה כץ וסיון רגב

התרגשתי כשנעמה וסיון פנו אלי לראיין אותם. את תודה רב"ע על הקפה אני קוראת בעקביות מהיום הראשון שעלה לאוויר ועם שתיהן יש לי קשר מיוחד. עם סיון למדתי בתואר הראשון בתל אביב ויש לנו יחד המון חוויות משותפות של לימודים והתפתחות מקצועית לאורך השנים. מאז הלימודים ועד היום אנחנו שומרות על קשר שאני מעריכה מאוד ופעמים רבות דרכנו הצטלבו בעשייה המשותפת בקהילה של ריפוי בעיסוק בבריאות הנפש, את העשייה המקצועית שלה בתחום השיקום התעסוקתי אני מעריכה ומכירה מקרוב ואני מחכה ליום שנעשה משהו מקצועי יחד. אני זוכרת איך בכל פעם הייתי נפעמת מהיצירתיות בה היא בנתה כלים מקצועיים למקבלי שירות ולמודרכים שלה במטרה להוציא מהם משהו אחר, להגיע אליהם ולייצר שינוי.

את נעמה אני זוכרת בימים הראשונים שלי בתחום בריאות הנפש כחלק מאותו דור מייסדים של קהילת ריפוי בעיסוק בבריאות הנפש ובעשייה המקצועית הרבה שלה בתחום מבית החולים ועד העבודה בתכניות שונות בקהילה. מהפגישות הראשונות איתה היה משהו נגיש ונעים ומעורר השראה. נעמה תמיד הביאה רוח חדשנית אחרת לתחום וגישה מקצועית שאפשרה מקום לדעות שונות והזדמנויות לייצר משהו חדש. מה שמרגש במיוחד היא העובדה  לנעמה כץ ולי יש שורשים מקצועיים משותפים בחברת "אשנב". נעמה הייתה מהצוות שהקים את החברה עם איה חסדאי ולימים הפך להיות לי בית מקצועי במשך 7 שנים. בחוויה המקצועית שלי נעמה ואיה היו אלו שנטעו את השורשים המקצועיים הייחודים של אשנב שאפשרו את הצמיחה שלו (ושלי) בשנים האחרונות. אני מגיעה לפגישה איתן מרוגשת ומלאת ציפייה – את שתיהן אני מכירה, מעריכה ואוהבת, אך אף פעם לא יצא לי לשאול אותן על דרכן המקצועית ועל החיבור ביניהן ובטח לא לשבת עם שתיהן לקפה.

טוב, אז קפה לא היה : ) (חייבות לי בנות) אבל נכנסתי להם באמצע ישיבה לקראת הכנס הקרוב של הריפוי בעיסוק. כרגיל, שיחה הומה, אסוציאטיבית, מלאה צחוק. רעיונות נפלאים עפים באוויר במרץ. מהר מאוד לתוך השיחה הבנתי מה משותף לשתיהן: חשיבה יצרתית יוצאת דופן והרצון התמידי ליצור את עצמן מחדש. שתיהן במתחילת הדרך המקצועית שלהם ועד היום פרצו את מסגרת העבודה הנדרשת במקומות שעבדו. נעמה סיפרה איך בעבודה הראשונה שלה, בתחום הפיזיקאלי בלין, מרפאת כף יד, מצאה עצמה מהר משתמשת בכלים של בריאות הנפש ועושה שם סדנאות למשפחות ואבחונים לדיכאון, מה שאח"כ הוביל אותה לרמב"ם לעבודה של 7 שנים באשפוז יום. סיון התחילה לעבוד במועדון התעסוקתי "קול מחול ומכחול" בירושלים ואח"כ במכינה הקוגניטיבית. הייתה הראשונה שהכניסה לדוכני הקפה בירושלים אנשי מקצוע שיקומיים. 

לשתיהן הבחירה בבריאות הנפש הייתה משיכה טבעית. נעמה שיתפה שמבחינתה תחום בריאות הנפש נותן המון תשובות, מאפשר מקום ומרחב בעצם העובדה שמתמקד באדם ולא במחלה. "התחום הזה מזכיר לי כמה אפשר לשנות...עצם העובדה שתפיסת העולם כל כך השתנתה והיום זה שיח ברור מאליו, אומר לי שניתן לשנות וזה מסמן המון תקווה....יש היום תפיסה שיש יותר מדרך אחת לעבוד עם אנשים וזה לא היה ככה שאני התחלתי לעבוד". סיון הדגישה את המקום של הריפוי בעיסוק בתחום בריאות הנפש ואת הייחודיות של הידע המקצוע שלנו בתחום הזה "תחום בריאות הנפש, בגלל השינויים המתמידים וההתפתחות שלו משאיר אותנו כל הזמן בשיח ובלמידה פנימית וחיצונית. אני אוהבת את זה שכל תחומי החיים נכנסים כאן, אפשר לדבר על הכל..."

שתיהן נפגשו באחת הפגישות הראשונות של תודה רב"ע, פורום שנעמה יזמה לראשונה. שתיהן התחילו לדבר על משהו שחסר להם, על הצורך להקים קהילה של מרפאות בעיסוק ועל דרכים ליצרת קשר בין העוסקות בתחום. מאמר של נעמי ויינטרוב במסגרת זכייתה בפרס המצוינות היה קריאת כיוון והיווה את ההשראה ליצר שרשרת של סיפורים אישיים. המרואיינת הראשונה הייתה אביבה פריד ושתיהן מספרות על חוויה מרגשת שהובילה אותן להרגשה שעלו על משהו. משם 30 ראיונות עם מרפאות בעיסוק מדהימות. היה כיף לשמוע כמה סיפורים של "מאחורי הקלעים" על  פגישות מרגשות במיוחד, על אחרות שהתחילו בעייפות גדולה ונגמרו בהתרוממות רוח, ואחרות שהובילו לכל מיני מחשבות ורגשות... כשהתחילו לא ידעו לאן זה ילך, אך כיאה לשתיהן – נותנות לרוח להוביל אותן ומגיעות למקומות מופלאים. נעמה וסיון פועלות כדי לייצר לנו קהילה מקצועית והן משקיעות בכך הרבה זמן ואנרגיה. אי אפשר לא להתפעל  מהעבודה המרשימה שאת כל זה עושות מעבר לשעות העבודה העמוסות שלהן, והן עדיין מצליחות להתרגש מכל קריאה של פוסט או תגובה ורק חושבות לאן עוד אפשר לקחת את זה, לכתוב את זה...להעביר את המסר הלאה.

לסיכום, שאלתי אותן איך היו רוצות לראות את המקצוע בעתיד "הייתי רוצה שהקהילה שאנחנו יוצרות תהיה אקטיבית יותר. שנוכל להמציא את המקצוע המופלא שלנו מחדש, להיכנס לתחומים שאנחנו עוד לא נמצאות בהם... גם אוכלוסיות שעוד לא הגענו אליהם וגם ברמה של מדיניות... לעשות רעש, להשפיע, להניע ולהוביל...כדי שזה יקרה צריך לקדם שיח כזה מהרגע הראשון, באקדמיה ולעורר אותו כל הזמן". לסיון היה חשוב להדגיש את החשיבות של השיח של הריפוי בעיסוק עם מקצועות אחרים ואת הכח של העשרה הדדית של השפה וידע. וגם את הדגש של מחקר והחיבור של לפרקטיקה "יש כלים מצוינים שנבנים יום יום בקליניקה ואם נעסוק במחקר ובהטמעה שלו חזרה לקליניקה זה יהיה נפלא".

היה קשה לסיים את הפגישה איתן והרגשתי שיכולנו שלשותינו להמשיך ולחלום על העשייה המקצועית בעתיד. מה שבטוח כל אחד בנפרד ושתיהן יחד, משפיעות יום יום על הקהילה המקצועית שלנו ועוסקות הרבה בחיבורים – בין אנשים, בין המחקר לפרקטיקה, בין העבר הווה והעתיד המקצועי. 

אני ממתינה בצפייה לדבר הבא J

מפגש 29 - ורד שפיר-קיסר

את ורד אני מכירה-לא מכירה כבר הרבה שנים. את השם, את הדברים שהיא עושה בשלל תחומים והקשרים, אבל אף פעם לא ישבנו לדבר כמו היום. וזה הדדי, אז רגע לפני שאנחנו מתחילות היא מבקשת ממני לספר קצת על עצמי. קשרנו כמה קצוות, סך הכל יש הרבה חוטים מקשרים, אמנם עד כה עבדתי ועודני עובדת בתחומים של תעסוקה ודיור בבריאות הנפש אבל תמיד בממשקים עם ההשכלה והחונכות - התחומים עליהם ורד אחראית באגף בריאות הנפש במשרד הבריאות.

גילוי נאות (שאולי לא גילינו לורד בזמן אמת) בשבוע האחרון התעסקנו כל כך הרבה עם השולחן העגול בכנס ועם כהמכלול של הפרוייקט שהראיון הזה היה עמוס לי מאוד מבפנים. כמעט כל נושא שעלה ישר רצו לי בראש נושאים משיקים שעלו בראיונות אחרים כך שבחצי הראשון ממש שתקתי, פשוט כי שום דבר שהיה לי להוציא החוצה לא היה קשור רק לכאן-ועכשיו. משהו בידיעה שזה מפגש חד פעמי בסוג הזה אבל לא חד פעמי עם ורד אפשר לי לוותר לעצמי. לוותר על זה שאני מתייחסת לכל ראיון כזה כאחד ויחיד, ומנסה באמת להקשיב לסיפור האחד של האדם איתו אנחנו נפגשות ולא כדבר כללי שהוא חלק מאיזה שלם גדול, מה שבסופו של דבר אנחנו עושות כל הזמן מסביב לראיון עצמו. 

הסיפור של ורד רצוף אנשים מיוחדים, את אחד ממקומות העבודה שלה הגדירה כ"שמורת טבע שכבר לא קיימת". מההתחלה היא בוחרת בחירות בעקבות האנשים שעומדים מאחורי ההצעה, והרבה פחות בגלל שיקולים אחרים. הרווח שלה מהחירות אלו אולי נראה היום ברור, אבל היא אומרת לנו שהיא עדיין במקום של בדיקה ובירור, והבנה לגבי מה מתאים לה. אני מאוד מתחברת למקום שהיא מציגה - הספקני - שלא מגיע אל המנוחה והנחלה, ועם זאת מאוד ברור. מתברר לה תוך כדי השנים הראשונות, מה היא רואה, מה היא יכולה לעשות ומה היא לוקחת על עצמה לעשות (ללמוד, ליצור, לקחת חלק). היא מתארת הרבה כניסה לתפקידים או לקיחה של פרוייקטים במקומות שלא היה משהו ממשי, או מקצועי. במקומות האלה הרבה יותר ברור לה מה לעשות, איך לייצר את המסגרת הנכונה שאותה ניתן יהיה למלא ולהמשיך הלאה. 

בתחילת השנה, למעשה כל הסמסטר הראשון, למדנו קורס של הפילוסופיה של המדע. שאלות מאוד מורכבות על המדע עצמו ושאלה אינסופית שמרחפת לעדי עד כנראה של תקפותו של המחקר המדעי בכלל. באיזשהו מקום במפגש היום התבהר לי שהמקצוע שלנו הוא מאוד כזה גם, מצד אחד יש מסגרת, פרוטוקולים, וידע לגבי מה מקצועי ומה לא, ומצד שני ולא פחות חשוב יש מקום משמעותי לספקנות, לשאילת השאלות, להשמטת סימן הקריאה מהשיח. השנה גיליתי שאני שואלת שאלות אחרת מעובדים אחרים, אף פעם לא שמתי לב כי הפערים לא היו כ"כ גדולים קודם לכן, וההתייחסות הייתה אחרת, אבל פתאום השנה התגלה לפני שהתייחסות להקשר הטמפורלי היא לא בייסיק ושהרגלים זה לא הדבר הראשון שמסתכלים עליו. וכמה זה יעיל ומיוחד! לא ידעתי את זה בכלל, אז כשאמרתי שאני מרפאה בעיסוק לא הדגשתי את זה בכלל, התפתלתי בהסברים קוגניטיביים. וורד עושה את זה כל הזמן - לוקחת זויות ראיה נוספות. אם זה בנושא של נוער היום, אם זה בכניסה לתפקיד משמעותי במשרד הבריאות ואם נלך עוד אחורה זה בעובדה שהיא החזיקה שתי משרות, בתחומים דיי שונים. והרבה זמן, בתחילת הדרך. 

אנחנו מדברות על החוסר שיש במרפאים בעיסוק בשטח ואני חושבת על הסטודנטיות שיצטרפו אלי להכשרה אחרונה בקרוב, ולכאלו שבימים אלה שולחות לי הודעות ומיילים עם שאלות הכוונה להמשך. ורד כשסיפרה על העבודה הראשונה ב"שמורת הטבע" שלה אמרה באופן מאוד ברור שהלכה לשם מסיבות ערכיות ועם תחושת עשייה משמעותית וכמובן בגלל האנשים אבל ממש לא בגלל תנאי עבודה טובים, אולי יותר למרות התנאים. כמרפאים בעיסוק אנחנו לא מובילים במיוחד במאבקי שכר וכדומה, אבל זה נראה שהדור הבא (שיישן לו ממש כאן בחדר הסמוך, אהוד מנור) נכנס לשטח הזה אחרת, מודע יותר לזכויות, חדור מוטיבציה לשינוי אישי. אם כשאני סיימתי את הלימודים היישר לחוק מקצועות הבריאות רישיון מסודר היה הצעד החדש למקצוע היום יש עוד ועוד צעדים שאנו צועדים, כיחידים וכקהילה עבור ביסוסה של הדיסיפלינה והכבוד העצמי. ורד מסתכלת קדימה למעמד זה ומספרת לנו על כנס אליו הלכה בהולנד ואיך בשיחה עם מישהי אחרת כשנשאלה מה המקצוע שלה, התקבלה תשובתה בכבוד. "מעניין מה קורה בארצות אחרות" היא אומרת, ואיך זה באמת? בכל מקום קצת אחרת. מה בעצם יקרה ביום הזה שבו אגיד או כל אחד אחר יגיד "אני מרפא/ה בעיסוק" והצד השני יגיד, "אה, מגניב", וידע בדיוק מה הכוונה. 

עד שזה יקרה, נפרדנו מורד לא לפני שעלינו מהר מהר במעלית כדי להצטלם עם תערוכת המסיכות של עמיתים (קישור לכתבה על התערוכה), והבטחה להמשך. 

בתערוכת  המסיכות של עמיתים באונו

ורד שפיר קיסר

את ורד אני מכירה אחורה המון שנים

חברה בקהילה שלי, מרפאות בעיסוק בשיקום. קהילה שנוצרה עם השנים והפכה להיות גרעין משמעותי בזהות המקצועית שלי ושלנו. נפגשנו עם השנים במעגלים רבים, בתפקידים השונים של שתינו, אבל נענו במעגלים מקבילים. תמיד הרגשתי שיש לנו תפיסות עולם ערכיות ומקצועיות מאוד דומות, לכן הרגשתי קרבה, הערכתי תמיד את היכולת שלה להניע קדימה תהליכים ולהתמודד עם אתגרים שעלי איימו לא פעם. אבל למעשה מעולם לא דיברנו ממש. בשנים האחרונות בגלל החלטות אישיות שלי להתמקדות שונה מעט התרחקתי מהקהילה שלי, המחירים שאני משלמת על ההתרחקות היא גם התרחקות מסוימת מאנשים שאני מעריכה ואוהבת.

שמחה כל כך על ההזדמנות להתפנות לשיח הזה.

ורד נכנסת כרוח סערה, ואני נזכרת למה אני  מתחברת אליה כל כך בקלות. מיד מתחילה לדבר על עבודה אבל כזו שרלוונטית לכולנו, כותבת תזכורת, שמזכירה לה עוד תזכורת שגם אותה היא משרבטת במהירות על פתק. נראה שכל נושא מעלה אצלה מיד עוד נושא שבו היא רוצה לטפל. מתחילה לה רשימה, שמתווספת לרשימות נוספות שספונות להן ביומן שלה.

ורד מתחילה בתיאור  המוכר של הבחירה הכמעט סתמית. לא הבנתי, לא ידעתי, נרשמתי, התקבלתי. נהנית מהלימודים ויוצאת להכשרות שמפתיעות אותה. לא ראתה עצמה בבריאות הנפש, וכמו סטודנטיות רבות אחרות בוחרת לסיים את ההכשרה הזו ראשונה. מגיעה לרמת  חן ומגלה עולם שמפתיע אותה. ורד משתפת אותנו כיצד הצליחה להוציא מכל הכשרה משהו. היכולת לראות את התמונה הגדולה,  ולקחת מכל חוויה את המהות, את הליבה שרלוונטית לה. מרוויחה מהכל. מסיימת את הלימודים ומתחילה לעבוד בשני תחומים במקביל, בריאות הנפש וילדים.

ורד מתארת שני מרכיבים שמאפיינים אותה בבחירות רבות, לקחת על עצמה אתגרים בתחומים שאינם מוכרים לה, וללכת אחרי אנשים שמרשימים אותה – יוצרים אצלה אמון.

בלי לדעת ולבלי להכיר, מגיעה למרכז שיקום פתח תקווה נדבקה בתשוקה של רונית דודאי, בלי לדעת יותר מידי למה וללא הסברים בוחרת להתמקם שם. ובדומה להכשרות שותה את כל מה שיכולה להרוויח מהמקום. לומדת על עצמה ובעיקר מבינה את האהבה שלה לאנשים. לומדת על עצמה שיש לה את היכולת להתמודד עם אתגרים כאלו. כמה זה חשוב לאתגרים הבאים. אותה תחושת מסוגלות שמבוססת על ניסיון של התמודדות עם אתגרים בעבר.

במקביל עושה המון דברים חברתיים ופוליטיים מניעה תהליכים, עם הזמן מוזמנת לפגישה עם יחיאל שרשבסקי שמציע לה תפקיד ניהולי במטה של משרד הבריאות. עוצרות רגע לקחת אוויר. אולי זו דמותו הרוחנית של יחיאל, אז ממונה שיקום ארצי, שיוצרת מיד תחושה משותפת של כולנו – טוב יחיאל, אין צורך במילים. בלי לדעת ובלי להבין הולכת אחרי יחיאל, רואה גם בזה הזדמנות ואיזו הזדמנות זו הייתה.

דרך העבודה במטה מבלי לדעת ומבלי להבין מתחילה לבנות ולייצר תחום. כזה שהיה נחשב שולי וזניח. השכלה? פנאי? נכנסת לתחום ומבינה אותו לעומק. כשמבינה מה צריכה לעשות עפה קדימה. יוצרת תחום ברור ומקצועי שכולל שירותים לרוב. תובנה, זה לא באמת לא לדעת ולא להבין, זה לשאול שאלות, לבוא פתוח, לחפש תשובות מדוייקות, לא להסתפק בפרשנות ובהרגלים של אחרים- לראות את המציאות כפי שהיא ולא להניח עד שזה טוב מספיק. ומה זה טוב מספיק? בסולם של ורד, נראה כהעמקה בפרטים הקטנים עד ש.....שהיא יודעת. והיא יודעת שהיא יודעת.

ורד מדברת, ואני מהרהרת עם עצמי בקהילה המופלאה של המרפאים בעיסוק בשיקום. כמה כוח ואנרגיות יש בקבוצה הזו. תוהה מה יש בה שיצר את זה. חוזרת לורד במחשבות ומבינה מה היא אומרת. במילים אחרות, עושה בעצם  ניתוח פעילות. התחושה הזו של הלא לדעת, להתבונן במה קיים ולהבין מה חסר- לגמרי לעשות ניתוח פעילות של המשימה.

יושבות בחדר שלוש מרפאות בעיסוק, שהזהות שלהן ברורה לגמרי ומנסות לפצח את זה. איך זה שיש לנו את התשובות במקצוע, ואנחנו לא מצליחות למנף אותו החוצה. ורד נותנת אין סוף דוגמאות של הגדרת תהליכים והבנייה שלהם, שאותם היא ומרפאות בעיסוק נוספות קידמו, עבודה שמשמשת היום כל כך הרבה מוסדות וארגונים אחרים. משהו ביכולת לעשות את הניתוח המדויק הזה ולהבנות אותו לכדי ידע על ידע- עקרונות מנחים זה כל כך הכוח של המקצוע.

ורד ממשיכה את הרשימה שבה התחילה ועוברת מהפתקית, למחברת ומוסיפה לרשימה משותפת שמתחילה להיווצר מבלי שנשים לב. שואלת שאלות מעלה תהיות. לרגע  מראיינת אותנו, לרגע מנהלת את הריאיון מבלי שנרגיש.

ואנחנו נענות.

בלי לדעת למה ובלי להבין מרגישה שהתחלנו רשימה חדשה שעסקה בעצירה והבנה שיש לנו גופי ידע שרלוונטיים לכל התחומים. הרשימה שאותה התחלנו עוסקת במה עלינו לעשות? איך כמקצוע יוצרים  את היכולת לקחת את הבעלות על הידע הזה ולהשתמש בו באופן מוצהר כדי לפתוח דלתות בשם המקצוע, ולא על הדרך, במקרה.

מסיימת את הפגישה בעל כורחי בגלל פגישה אחרת. מתוסכלת, מרגישה שהיינו יכולות לצאת עם רשימה הרבה יותר מפורטת.

בראשי ממשיכה את הרשימה הזו, ושומעת את השאלות שורד הייתה שואלת- במקומות האלו.

למה אנחנו לא עושים את זה?

יוצאת מהשיחה, ומבינה שהגיע זמנינו לקחת את המושכות ולהניע. מתחילה להסתכל על המציאות כפי שהיא, ולשאול פתוח.

מרגישה שהתשובות לא פשוטות, אבל יש לי שותפות.

פחות קשה.

נעמה

.