אפתח בגילוי נאות - נעמי גפן היא חברה וקולגה ואני מבלה איתה הרבה מאוד זמן בשנתיים האחרונות. רוב הזמן בדרך לחיפה ובחזרה ממנה, ובקבוצת הדוקטורנטיות שלנו היא המבוגר האחראי ללא עוררין. את הילה שמעתי בכנס לפני שנתיים בנושא מרכז החדשנות, כך שבעצם כשהפנו אותנו אליהן, כל אחת בנפרד, ידעתי פחות או יותר מי ומה, ואיפשהו בניסיונות שלנו להפגש עלה הרעיון לעשות מפגש משותף. גם אנחנו צריכות לפעמים חידושים וזה היה נשמע כמו משהו שיכול להיות מוצלח - גם חסכוני בזמן (המשאב הזה שנוטה לא להסתדר לכולם יחד אף פעם) וגם מעניין.
מהרגע הראשון היה ברור שזה כל כך הרבה יותר משני ראיונות שבמקרה הצטלבו.
כמה מלים על אלין. אפשר להכנס לאתר שלהם ולהתרשם כמובן אבל אני ממליצה פשוט למצוא סיבה טובה לבוא לבקר. המון מרפאות בעיסוק עברו שם בהכשרות וכדומה ויוכלו לומר הרבה יותר טוב ממני. לפני המפגש הזה הייתי באלין פעם אחת, לפני שבועיים וחצי, כשבאתי עם המנהל שלי ללמוד מנעמי על ההתנהלות של המקום מבחינת הסינכרון בין כל הענפים. כבר מהדרך, החוויה של לנסוע למקום שיש לו שלט (בית חולים, בכל זאת) הכניסה למבנה המרשים שמצד אחד הוא לגמרי בית חולים ומצד שני הוא כל כך נעים ומרגיש מקום של ילדים. כשנכנסנו הפעם, כל כך שמחתי שהתעקשנו על מפגש שם ולא במקום אחר (הייתה אופציה זמינה לא פחות כאמור בחיפה) במיוחד כשהתיישבנו בסופו של דבר במרפסת הפונה להרי ירושלים.
פתחנו בביקור במרכז החדשנות, שם פרצו לפני שנה את הקיר והפכו לחלון, אירוע ששמעתי עליו מפי נעמי ופתח לי צהר אל החשיבה של המקום. המרחב עצמו נראה כמו כל חלל הייטקיסטי ישראלי טיפוסי. גופי תאורה נעימים לעין, שולחנות, כיסאות משרדיים, קירות שקופים. בא לך פשוט להתיישב וליזום דברים. כשאנחנו ניגשות להילה היא מתלהבת ממשהו בנייד, "הדפסה תלת מימדית" שתמונה שלה עוברת בחלקה במייל ומקבצת סביב הילה אנשי צוות נוספים במרחב להתרשם ולהתפעל. בהמשך היא תספר לנו את החשיבות שיש בעיניה לעבודה עם הצוות, עם עוד אנשים. גם כשזה לא תמיד כל כך פשוט. אני יכולה להתחבר לזה בקלות. הדברים הכי יפים ומרגשים קרו לי מבחינה מקצועית במקומות בהם שיתפתי פעולה עם אחרים, קולגות, אנשי מקצוע אחרים, האנשים עצמם ומשפחותיהם כמובן ועוד. רק השבוע רוויתי עונג מאירוע כזה, במסגרת פרוייקט נפשות שאני חלק ממנו. פרוייקט שהוא יותר "חדשנות חברתית" ושהיופי שבו מתגלה במקומות בהם אנחנו משתפים פעולה האחד עם השניה ועובדים יחד לקראת מטרה משותפת.
בחזרה למרפסת.. אנחנו פותחים את השיחה עם נעמי והילה בהמשך מצטרפת. נעמי, שמסתובבת עם השם הכל כך שכיח בקרב מרפאות בעיסוק, מספרת איך מאז ומתמיד נמשכה לטכנולוגיה, ליכולת לפתור בעיות. יש משהו מאוד ברור בהתהוות המקצועית שלה, היא בחרה את הדברים אבל גם נבחרה לתוכם. התפקיד של נעמי כיום הינו סמנכ"לית בית החולים, תפקיד בכיר, אחד התפקידים הבכירים שיש כיום. היא מספרת שכשהתמנתה קיבלה טלפונים מכל מיני אנשי מפתח בתחומנו. היא עשתה לשם כך לא מעט צעדים ולמדה לא מעט. היא מספרת על דרך אקדמית מאוד ברורה, מאז התואר הראשון התחברה לפרופ' תמר וייס ומשם "הכל הסטוריה". או הכל - טכנולוגיה. היא מחוברת מאוד לתחום וגם היום בדוקטורט זה התחום שבו היא מתמקצעת.
הילה לעומת זאת מביאה צדדים אחרים. היא מספרת איך התחילה בעין גדי, ואיך ההירתמות שלה והקשרים שיצרה הביאו אותה למקומות טובים. היא מתארת תהליך של חשיבה קלינית מרתק שבסופו של דבר לא קיבלו את החלטתה. גם שם היא מתארת את הדברים מתוך עמדה שאומרת שגם זה היה למידה ולא מונעת באופן הראשוני מהאכזבה.
לא הצלחתי לגמרי לעקוב (גם עם זה ששמעתי את הסיפורים עצמם כבר פעם שניה) אבל הילה החליפה את נעמי במשהו וליהפך. והייתה גם הפעם שבחרו לתפקיד את האחת על פני האחרת. ובתוך כל זה הן חברות וקשובות זו לזו. זה לא דבר מובן מאליו, וזה דורש הבנה והעמקה. הבנה של הפעולות שהן לאו דווקא, ולפעמים בכלל לא, קשורות לאדם זה או אחר. והעמקה אל תוך המורכבות של העבודה עם אנשים, לפחות למשך זמן. אנשים משתנים וצריך להבין איך להשתנות איתם. רואים שמודל העבודה הזה, החצי משותף, חצי מקביל, ומעל הכל האפשרות לעבוד יחד בונה עולמיות נפלאים כמו פל"א.
אנחנו מסתכלות קדימה, כל אחת מהן רואה אחרת את העתיד. זה פשוט מופלא לראות את החיבור הזה ביניהן. כל אחת היא ממש אישיות בפני עצמה, והן מביאות לא רק את התפיסה האישית-מקצועית אלא גם זרקור יפה האחת על השניה. נעמי עם היציבות לאורך השנים, ולאחרונה גם הראיה המחקרית, והילה - יזמית בכל רמ"ח איבריה - שקופצת מדבר לדבר ומפליאה ביצירות משמעותיות תוך שהיא סוחפת איתה את הסובבים אותה. שתי התנועות האלו יוצרות זרימה מאוד נעימה שכנראה גם תורמת לא מעט למקצועיות שלהן ושל הסובבים אותן.
נקודות אי ההסכמה מעוררות את השיח שגם אנחנו חלק ממנו. איך המקצוע יראה? איזו מין קהילה יש לנו? האם לנצח נשאר רק "ליד"? יש בשולחן פסימיות ואופטימיות שדרות יחד ומאפשרות חשיבה מחודשת. אני לא יכולה שלא לחשוב על ההתערבויות שלנו, הפשוטות, הפרטניות, ואיך שהן כל הזמן צריכות להיות "בראי התקופה". הן חוזרות בסיפורים שלהן על האפשרות לשלוט דרך מחשב באמצעים ששנים קודם לא היו בגדר האפשרי ואפילו לא בחלום. וזה לא רק בתעסוקה או בלימודים, זה ממש בתחומי העיסוק הבסיסיים. בדרכנו החוצה עברנו בבריכה והיה שם ילד שקיבל טיפול במים כשהוא מונשם. נעמי אמרה לנו שזה ממש מהפכני ושאין מקום אחר שזה מתאפשר בו. בריכה. ילד. צינור עם חמצן. מי היה מאמין?
יצאתי מהפגישה הזו עם כל כך הרבה מחשבות וקצרה היריעה מלהכיל. ובכלל מי יודע מה יהיה? מה יהיה הדבר הבא ולאן כל זה הולך? נשמע שזה הולך למקומות מופלאים אפילו יותר ממה שאנחנו מדמיינים בעיני רוחנו.
סיון
עליה לירושלים היא אירוע מבחינתי, אינו דבר של מה בכך. והפעם,
כאילו לאתגר, היה זה ביום של העברת
השגרירות האמריקאית לירושלים. אני והפמליה של טראמפ מתוכננים להגיע באותו יום. לאלו
הרחוקים מהבירה וממרכז ההתרחשות תמיד הדיווחים נראים מטרידים הרבה יותר מלמקומיים.
כדאי? חכם? פקקים? ועוד חרדות של אלו שאינם מקומיים, נענים בתמיהה מצד שותפתי הירושלמית
שמיומנת באירועים שכאלה.
שומעת לקולות הרגיעה ועולה ירושלימה, לבית חולים אלין. ההיסטריה
שלי גורמת לי להקדים, אך היא גם זו שמאפשרת
לי קפה שקט ומרגיע במיוחד עם סיון בעין כרם הקסומה.
על בית חולים אלין רק
שמעתי, בכל מיני הקשרי חיים. בעיקר מסטודנטיות שחוו שם הכשרה. תמיד סיפרו ביראת
כבוד על המרפאות בעיסוק שעובדות שם- על האופן היחודי שבו הן רואות את הילדים. והנה
הזדמנות.
הפעם מפגש כפול, נעמי גפן והילה בורל.
מתמקמות מול הנוף הקסום של עין כרם, בגינת הצוות, סביב שולחן עץ
עגול, מבחינתי פגישה עוורת כפולה. שואפת מלוא הראות חמצן קריר של ירושלים, מתחילות
לדבר ומיד שומעת את השפה שלי, יודעת שיהיהDATE טוב.
נעמי מספרת על הפרקטיות בבחירה שלה. היא מתאהבת במקצוע די מהר,
בעיקר בחלקים הטכנולוגיים שבו. מתארת בתשוקה אמיתית את
הכוח שיש בטכנולוגיה בהיבטיה השונים לשפר איכות חיים של ילד, כמה זה מרגש שילד
מצליח לברוח להוריו בזכות כיסא גלגלים ממונע בו מצליח לשלוט באמצעות גויסטיק.
היכולת לעשות שימוש בעוצמות וביכולות של הילד להגביר אותם ולתעל אותם לשימוש בטכנולוגיה
מסייעת. מתמלאת בתחושה שהשמיים הם הגבול. עובדת במילבת, כי כאמור מתאהבת בטכנולגיה עוברת לאלין שם מתמקמת 22 שנים בקשת רחבה של תפקידים.
חושבת לעצמי על משמעות ה22 שנים, והיכולת לייצר עניין סיפוק אתגר בתוך פרק החיים הארוך. חיים שלמים
וכל כך הרבה פרקים. בכל הפרקים שנעמי מתארת היא מביאה את האנשים ודרכם את הריפוי
בעיסוק במיטבו דרך הערכים שבו. בתוך שלל הפרקים שבסיפור
שלה יכולה לשמוע כל כך הרבה שאלות ותשובות שחיפשתי ומצאתי עם השנים בדרכי האישית
והמקצועית.
עצמאות מול אוטנומיה- הבלבול שלעתים אנחנו חוות כמקצוע, האם עצמאות
בכל מחיר לעומת האוטונמיה לאפשר לאדם
לבחור היכן רוצה להיות עצמאי.נראה לעיתים כמו סמנטיקה אך זה כל כך מהותי. מה חשוב
בעיני הילד/האדם- האם חשוב לו להתלבש לבד? לאכול לבד? או שזה חשוב לנו? למשפחתו?
מי מחליט? למי אנחנו נאמנים? כיצד מגבירים את הקול האמיתי של האדם?
נעמי מחזקת את האמונה השלמה שלי - שהעניין הוא לקדם את החופש של
האדם לבחור מה חשוב בעיניו ולתעל באופן ייחודי את האנרגיות שלו - למה שחשוב עבורו,
לעומת מה נראה טוב, או מצופה חברתית.
יפה כאמירה, אך לא פשוט ליישם. קושי אותו הצלחתי לזהות בסיפורים של
נעמי בעיקר מול משפחות. המגיעות לאלין עם צפיה לשינוי מסויים. הבן שלי צריך רק דרך
להתמודד עם הידיים הקצרות, הילד נכנס למפגש עם נעמי שמצליחה ברגע בראיה של המרפאה
בעיסוק שלה לנתח רחב הרבה יותר את הצרכים,
אך גם מתעקשת לשמוע מה הילד רוצה וזה הרבה מעבר לידיים קצרות.
לעמוד מול המשפחה ברגישות, כבוד, ולגייס אותם לשינוי חשיבתי
ותפיסתי של הצפיות והשאיפות מהילד- בעיני לפחות דורשת מיומנות מורכבת שאינה מובנת
מאליו. אלא שנעמי, לא רואה בזה קושי, היא מתארת את זה כאחד הדברים הטבעיים ביותר,
ונראה כאילו לא מכירה שום דרך אחרת.
בתפקידה הנוכחי, סמנכלית בית חולים- וגם בתפקיד זה עושה ניתוח
לתפיסתה מה דורש התפקיד הזה, ממש ניתוח פעילות- ובוחרת לצאת לדוקטורט כדי להבין
מחקר, הרי סמנכלית לתפיסתה צריכה את היכולת לבסס, ולחקור.
בסיפורים של נעמי, מקפידה לציין לאורך כל הדרך את שותפיה לעשייה,
מתארת את עמיתותיה בהערכה רבה. תחושת ההערכה והכבוד ההדדי התעצמה שבעתיים
שהילה מצטרפת לשיחה.
ולפתע אנחנו 4, דינמקה שונה, חדשה, אך מרגישה נכונה וטבעית.
הילה מתחילה בלשאול, המון שאלות, מראיינת אותנו, ומשם מתחילה לספר את הסיפור היחודי שלה.
הילה התחילה בלימודי החקלאות, שנה אחת הספיקה לה כדי לחשב מסלול
מחדש. את הדרך לריפוי בעיסוק מצאה במקרה.
מתארת את חיפוש הדרך החדשה שלה דרך עיון בקטלוגים עבי הכרס של האוניברסטאות לפני
עידן האינטרנט, מגלה שם מקצועות שלא ידעה על קיומם. במפגש מקרי עם חברה הנמצאת
בלימודי ריפוי בעיסוק , מודיעה לה חברתה שהכי מתאים להילה ללמוד ריפוי בעיסוק.
והילה הולכת עם זה ודי מהר מבינה שהיא במקום הנכון, מתחברת למקצוע.
מסיימת ללמוד ועוברת יחד עם בעלה לעין גדי.
רואה את ההתבנונות האחרת כאשר הילד במרכז- יצירת שירות של ריפוי בעיסוק איזורי של הקיבוצים בדרום.
עוברת גיאורפית למרכז
ובאמצעות מודם ממשיכה לעשות את התפקיד.
מזהה את התפקיד המרכזי שלה במניעה- ושוב היכולת שלה להתרכז
בילד לעומת צורכי המערכת. על אף תפקידים
מערכתיים שעושה בבנייה של מערכי שירותים רחבים שומרת את ההסתכלות של המרפאה בעיסוק.
צרכי הניידות של הילדים, בניית הסביבה, בניית תוכנית לימודים.
מנהלת השירות באלין- לאחר שדמיינה את עצמה והעיזה להגיד את זה בקול
רם לחבר קרוב, מוצאת את עצמה במקום שהכי
פחות בעיני רוחה התאים לה וניהלה את
השירות.
עם השנים לומדת לזהות את האיכויות שלה, את הייחודיות שלה – כיצד היא משאב לארגון
, היכולות לזהות את עצמה כמי שמצוינת בבניית פרויקטים מהיסוד הופכת להיות מנהלת פרויקטים.
גם פה, פרויקטים שבבסיסם ההסתכלות על הילד וצרכיו הייחודיים אותה חליפה ייחודית
מקימה וממשיכה, מתרגשת מהבניה.
עוזבת את אלין עוברת למרכז לשם שינוי קריירה וכיוון .יוצרת מוצר חדש
לפגים, תהליך מתכנון המוצר, עד למכולה שמגיעה לארץ , ובנקודה הזו כבר לא מעניין ,
ממשיכה לדבר הבא.
חוזרת לאלי"ן לגלגול נוסף ואחר, והפעם יוצרת מרחב חדשנות
שהולך ומתפתח- שוב רואה את הילד, ומפתחת מוצר שמעיף אותו גבוה, עם הטכנולוגיה.
היכולת לרתום את הטכנולוגיה ולעוף גבוה.
נכנסנו פיזית למרחב, ויכולתי לגמרי להבין כמה סביבה מזמינה ומאפשרת
מקדמת את היכולת לחשוב רחוק רחב ופתוח. קילהופנר אמר את זה קודם סביבה משפיעה.
הילה מתארת לנו את ההתרגשות,
אין יום שדומה לשני – השגרה שבחוסר השגרה.
ואני כל כך מתחברת. יש משהו מרגיע ביכולת להגדיר מי אתה ומה ייחודי בך, להפסיק ולהתאבל ולהלין על מה שאתה לא.
אצל הילה לי זה ברור - הילה היא יזמית ברוחה, ובערכיה כל כך מרפאה בעיסוק בכל תפקיד שהיא לוקחת על עצמה. כמה אנרגיות ופרגון מגיעים עם האישה הזו.
הילה מסיימת את סיפורה בסגירת מעגל שנוגע בהתבוננות על הידיים,
מתארת את ההתבונות על הידיים ככאלו שמגלמות בתוכן רגישות מיוחדת. אהבת טבע ואדמה
אצל חקלאים, והאופן המיוחד והיחודי שנשקף מתמונה של גילה רבינוביץ מרפאה בעיסוק
יקרה מאוד- בעודה אוחזת תינוק באפריקה באחד מטיוליה הרבים בעולם- האופן שבו היא
מחזיקה אותו, תנוחת ידיה והרגישות בהם ייחודיות לה וניכרות בהן.
מפגש שבו מראיינות
דיאדה מופלאה של מרפאות בעיסוק, שהן גם מנהלות ועמיתות. עובדות יחד באותו ארגון כל
כך הרבה שנים.
שיחה של שעה וחצי
ואיני יכולה להפסיק להתפעל מהאנרגיות שעוטפות אותי במקום הזה.
מנסה לפצח את מה כל
כך נעים לי פה מעבר לנוף ולאויר מעין למידה מהצלחת
כמה הערכה ופרגון יש
בין שתי מנהלות בארגון כמה אהבה והערכה לארגון. דוגמא לארגון שמצליח לראות את הכוח
של המקצוע דרך מובילות שהן מרפאות בעיסוק- תפקידי ניהול והתוויה. אין לי ספק
שהארגון מיוחד, כמו שהילה תיארה ארגון שמצליח לראות את הכישורים שיש למרפאות בעיסוק
עוד לפני שהן מזהות אותן, אך ברור לי לגמרי שאלו גם הקולות של המרפאות
בעיסוק בתוכו.
בשיחה אחת ויכוחים ואי הסכמות, עמדות שונות, המון שונה אבל הרבה יותר מכך יש מהמשותף.
המשותף בדברים החשובים באמת- ההתבוננות על הילד במרכז, ודרכו לנתח את העולם והמערכת.
המשותף באהבה למקצוע והרצון שרק נמשיך לעוף איתו גבוה.
מסיימות פגישה חדשה ושונה, עולמות שונים, ארגונים שונים - ואותה תפיסת אדם. המרפאות בעיסוק שבנו.
נעמה
 |
התמונה הכי מרובת משתתפים עד כה!
מימין לשמאל: נעמה, נעמי (למטה - מצלמת), הילה, סיון
|
