מפגש 37: עידית גל

כבר עבר הרבה זמן מאז שנפגשנו עם עידית ואיכשהו הכתיבה קשה לי לאחרונה ולא הגעתי לזה. מה גם שנעמה נסעה לה לכנס בדרום אפריקה (למי שפספס..) וגם עידית נסעה לה לרומא לכנס על ילדים ופסיכיאטריה או משהו כזה. כבר כשהגענו אליה היא העלתה את זה ואני במקביל התכתבתי עם אחותי לקראת הנסיעה של האחרונה גם היא לאותו הכנס. אז היום כשאחותי אמרה שדיברו איתה מרפאות בעיסוק חמודות מאילת החלטתי שאני מפנה את השולחן וכותבת.

אל עידית הגענו דרך טל ירוס שאמרה שהיא רוצה לשלוח אותנו לתלמידה שלה. למותר לציין שהגענו אליה דרך תלמידה וכך התחזקה לה אחת התמות המרכזיות של השרשרת הזו – הקשרים המיוחדים שנוצרים במרחב האקדמי (אבל לא רק!) של מי שפותחת את הדלתות ומכוונת ומאמינה, למי שנכנסת בדלתות וממשיכה את הדרך המשותפת ואף מוסיפה לה. בהמשך עידית מחברת אותנו גם לאביבה פריד אצלה היא משתתפת בקבוצת סופרוויז'ן משמעותית, ללמידה אין סוף.

בכלל אצל עידית אין הרבה סופים, בעיקר התחלות. כבר בשנה ג' היא מתחילה לחבר חיבורים ולצאת לדרך כשהיא משתפת פעולה עם מנהל מכון "שבמקרה היה ממש מול הדירה שלנו" ומסתובבת בכל מיני שכונות כדי לאתר ילדים שזקוקים לעזרה. ובמהלך השיחה אנחנו עוברות איתה יחד ממקום למקום, כולל טיסות לאילת, ועד לבית הספר בפרדס כ"ץ בו היא עובדת היום ומלווה סטודנטיות בהכשרה בתחום ה"קהילה". היא אומרת בהתחלה איך שהיא לא הבינה אבל בעצם מההתחלה היא הייתה מחוברת לקונספט של קהילה, וזה בהחלט עובר כחוט השני בכל מה שהיא עושה. היא מתארת לנו איך היא מעבירה לסטודנטיות שגם אם הן בהמשך יעבדו במכון או בכלל בסטינג של טיפולים פרטניים, הן יזכרו איך זה לראות את הילד (או כל אדם) בסביבה הטבעית שלו ולכוון אליה.

לא בכדי היא מתאהבת במכון באילת, מכון בעיר הדרומית והקטנה שמדבריה של עידית עולה כקרקע נהדרת לעבודה קהילתית משמעותית. במרחב הגיאוגרפי הישראלי אילת היא הנקודה הכי רחוקה שאפשר להעלות על הדעת. זה פשוט ממש רחוק מכל דבר אחר. ואיכשהו הרבה אנשי מקצוע מגיעים אליה או כמו עידית, אחת לשבוע, או לתקופות ויש בזה משהו מיוחד ומרקם חברתי טיפולי מעניין.

קהילה זה משהו שאני מאוד מתחברת אליו. בכל זאת אני כבר עשור בתחום שמתהדר במילה הזו לא מעט. ההוסטל שבו אני עובדת נמצא במרכז אחת השכונות היותר קהילתיות בירושלים ובזמני הפנוי אני נוטה למקצועיות קהילתית. כך שעידית מספרת על ערב שעשו להורים בבית הספר, או על המסעות בשכונותיה הדרומיות של תל אביב ודרומה, עם ההסתכלות הזו לסביבה הטבעית של האדם, ועם המאמץ שלוקח אותה בטיסות שבועיות למקום שבו היא יכולה לעשות את מה שהיא חושבת לנכון, אני מזדהה בלי שום מאמץ.

איפשהו בתוך התזזיתיות של עידית היא מכניסה 8 שנים של עבודה בשיקום בבית החולים תל השומר. היא מתארת איך הגיעה לשם בהתחלה ולא הצליחה לדבר ואיך התאהבה בתחום. איך שנים רבות, גם כשעשתה דברים אחרים, כשנשאלה אמרה שהיא עובדת בשיקום. ואפילו לאחר שעזבה, מרכז הכובד של הזהות המקצועית שלה היה שם. היא מתארת עבודת צוות מאוד הדוקה ומחוברת, ובכלל עבודה מאוד משמעותית עם האנשים שונים ודרכי התמודדויות וסיפורים, ושיח בין מטפל למטופל שעיצבו אותה והיא ממש מדברת על האנשים וההתערבויות כאילו הם היו היום או לאחרונה.

דיברנו על העזיבה, וכמה זה קשה לשנות את הזהות המקצועית ולהבין שאפשר גם אחרת. לא כי זה לא טוב, פשוט כי השינוי קורה גם לנו ואפשר למצוא משמעות מקצועית בכל כך הרבה מקומות. אני חושבת על העזיבה שלי את העבודה שבה עבדתי 9 שנים. חשבתי שאני לא יודעת לעשות שום דבר אחר. למעשה בחוויה הייתי לגמרי בטוחה בזה. ואז גיליתי שלא, אני יודעת הרבה דברים ויכולה לממש את האני המקצועי שלי לא פחות טוב ואולי אפילו יותר מדוייק דווקא במקומות שלא חשבתי עליהם.

בכלל, המסע הזה, עם כל המאמץ והזמן שאנחנו משקיעות סביבו, מזמן לנו מפגשים כאלה. כשדפקנו בדלת לא ידענו מי היא עידית שנפגוש כשתפתח הדלת, ובזמן קצת נשבתי בקסם שלה ובקלילות שבה היא טווה את הסיפור שלה אל תוך הסיפור של הקהילה המקצועית שלנו.

סיון

את עידית הכרתי דרך הרשתות החברתיות.  "נפגשנו" פה ושם בחיבורי כוחות, וחשיבה משותפת, הבנה שאנחנו מדברות את אותה שפה. להיפגש פנים מול פנים היה אך טבעי. נפגשות כאילו מכרות ותיקות, תחושה שמתחזקת אפילו יותר שמתחילות לדבר על אביבה פריד. נקודת חיבור משותפת בעיקר בהערכה ובגבהים אליהם אביבה מעיפה אותנו. 

שיחת חימום קצרה ועידית מתחילה לספר את  הסיפור שלה. מתחילה דרך אמא של חבר שחשפה אותה לעולם הריפוי בעיסוק, בבית ספר לחינוך מיוחד בה היא צופה רואה מרפאה ממנה מתפעלת בעיקר מהיכולת לראות את הילד והיצירתיות שבה. עידית מתאהבת בה ובעשיה שמביאה אותה למקצוע. התאהבות היא נושא חוזר בסיפור של עידית, היא מתאהבת במשהו ועושה אותו עד הסוף.

תמה חוזרת נוספת בסיפור היא היכולת ליזום. לזהות צורך ולתת לו מענה ייחודי. כבר בסוף הלימודים, פוגשת מכון שנתן שירותים לאוכלוסיות מיוחדות, מופעל על ידי אדם שמרשים אותה מספיק שוב ביצירתיות שלו ובכישרון לאנשים. ואי שם מציעה לו שותפות, יוצרת אתו שירות חדש. בלי להתבלבל, יודעת מה רוצה ומה המענה ומציעה אותו 

עידית, מתארת סיפור אישי עם תחנות מרובות שמאפיין אותם ההתאהבות באנשים המשיכה לעשייה אתם ההשארות ויצירת הגיוון. עידית עובדת בשיקום בתל השומר, מתארת כיצד העבודה הזו מגדירה אותה, חלק מהזהות שלה. מתארת את המפגש עם האנשים סיפורים, "כמו ספר מלא סיפורים" כך היא מתארת  ומשתפת  בסיפורים המפגש עם האנשים, אותה התאהבות בהם מובאת בהתרגשות שאיני יכולה להישאר אדישה אליה.

ואז בנקודה ברורה עידית יודעת שדי, נגמר ויוצרת זהות חדשה. זו, מתווספת לזהות הקודמת ויוצרת משהו חדש, מרגש, מגוון. 

חושבת על הכוח שיש  במקצוע שלנו לאפשר לכל אחת מאיתנו להמציא את עצמה מחדש, אם רק מרשים לעצמנו.

הפעם הראשונה נראית לי הכי קשה. היכולת להוסיף זהות חדשה למי שאני. כמו שעידית מתארת אני כבר לא "שיקום", אני משהו חדש.

עידית ממשיכה לתאר תחנות בפשטות, איני בטוחה אם היא מבינה כמה הסיפור שלה אינו מובן מאליו. כאילו דבר מוביל לדבר, ולכל שינוי הסבר ברור, אך השינויים שלה כוללים יצירתיות, בניה עצמית והמון חשיבה יזמית. מבינה מה חשוב לה, מה מעניין לה ופועלת. המעניין הוא שהיא אינה מתייחסת לאוכלוסיות אלא לסגנונות העבודה המגוונים.

יכולה להתחבר לעושר הזה שיש במקצוע אם רק מזהים אותו - ההבנה שהראיה של הריפוי בעיסוק אינה תלויה באוכלוסייה כזו או אחרת. ריפוי בעיסוק הוא עולם שלם של ערכים, תפיסת עולם והסתכלות. הבנה של זה עם מעט אומץ מאפשרת להמציא את עצמנו כל פעם מחדש, תוך שימוש בדיוק באותו מקצוע.

מחייב אומץ, נזכרת בפעם הראשונה שעזבתי מקום עבודה בו הרגשתי נוחות, ובטחון. לבחור לעשות שינוי הייתה אחת ההחלטות הקשות בחיי. אך ברגע שקבלתי אותה בדומה לעידית, ידעתי שאני בכיוון הנכון. הפעם השניה הייתה קלה יותר, זהייתי את הנקודה שבה אני מפסיקה להתרגש, ועברתי הלאה, משתמשת שוב ושוב בדיוק באותו ארגז כלים שישב אצלי חזק וברור- ריפוי בעיסוק. כל פעם התרגשות, התאהבות יצירת ידע חדש.

להבין מה מרגש אותי, היה חלק משמעותי מהדרך.

כשעידית מתארת את ההתאהבות הזו כל פעם מחדש, יכולה להתחבר אל זה בכל רמ"ח אבריי. 

קוראת את הדברים שלי בפרספקטיבה של זמן. התחלתי לכתוב מחשבות מיד לאחר המפגש עם עידית. בינתיים קרו מלא דברים. כנס בינלאומי התחברות  לישראליות שם, ולישראליות פה, לקהילה שלי.

חזרתי לארץ לתוך שביתה על המודעות לכוחנו.

קוראת שוב את הדברים שלי והם מחזקים אצלי את ההבנה שההתאהבות, המקצוע והידע  חשובים אך הם אינם מספיקים- על כל אלו חייבת להצטרף היזימה והפרואקטיביות שכל כך מאפיינת בעיני את עידית.

מאמינה שרק אנחנו יכולים/ יכולות ליצור את השינוי, די בטוחה בשלב זה שאף אחד לא יעשה את זה בשבלנו על אף האהבה והמסירות שלנו למקצוע. 

עידית הייתה לי תזכורת נפלאה למה חשוב באמת.

נעמה