זה מפתיע כל פעם מחדש כמה שהמפגש הזה מזיז. כמה שעם כל המפגשים שקדמו לו ועם כל השיח הפנימי שיש לנו כל אחת ואחד עם הקבוצה הקרובה אליו עדיין המפגש הזה שהוא מכוון ישירות אל הלב המקצועי ושם את הפוקוס על מרפאה בעיסוק אחת, הוא משהו שונה. אנחנו יוצאות מהפגישה עם יעל ומשהו בכל אחת מאיתנו השתנה.
ואת יעל שתינו מכירות, ומראש מנקות מהשולחן את הפרטים המוכרים והידועים, מפטפטות קצת על החברה שבה היא מנהלת את תחום בריאות הנפש, הכוללת בתוכה חמישה תחומים, כמו שמצויין באתר החברה:
 |
| תחומי בריאות הנפש בחברת נתן - מתוך אתר החברה |
אז אחרי ששמנו על השולחן את הדברים המוכרים החזרנו את יעל להתחלה, לבחירה במקצוע, הרצון לעבוד עם ילדים כדי שבעתיד לא יגיעו למצב של צורך עמוק בתמיכה. היא מתחילה שנה ראשונה באוניברסיטת חיפה ובהמשך עוברת למרכז ויחד עם זה לאוניברסיטה בתל אביב. החיים מוליכים אותה והיא צועדת בתוכם. באותו האופן היא מתארת את בחירת התחום, ההכשרות שהפכו למקומות עבודה, מציאה של משרת חלומות שכזו, מקום שעונה על הציפיות הראשוניות של המקצוע ואז בהמשך הבנה שהיא במקום אחר ומתאים לה משהו אחר.
בכלל נראה שמאוד ברור לה איפה היא מול הדבר הזה שנקרא זהות מקצועית, או זהות עיסוקית בכלל. יעל היא קודם כל מרפאה בעיסוק באיך שהיא חיה את החיים ואז יש משהו מאוד ברור ולא מתבלבל באיך שהיא מביאה את זה בעבודה. היא גם מספרת איך כשסיימה את הלימודים הייתה במקום המבולבל שלא מבין מה זה המקצוע ואז היא ביררה את זה לעצמה, הגיעה להגדרה מסוימת שמתאימה לה ומשם פשוט המשיכה.
בשיח עולה מאליה סוגיית "שם המקצוע" והאם באמת תהיה תשובה אחת שתגרום למקצוע שלנו להיות ברור. אותו השיח עולה בימים אלו בכל מיני מקומות כשמדברים על מטרות והאם צריך שיהיו כללים שעומדים בהם. אני ממש חושבת, והפגישה עם יעל מחזקת את המחשבה הזו, שהגדרה מדוייקת לא תענה על המטרה של הבנה עמוקה וברורה. הזהות המקצועית של מרפאים בעיסוק, בניגוד אולי למקצועות אחרים ואולי לא, צריכה להיות מבוררת ואישית לפני שהיא מקבלת את הגושפנקה החיצונית. כמו שיש client centered אז צריך להיות פה professionalist centered. ברור שיש קווים מנחים והסכמות כלליות, וזהות מקצועית של מרפאים בעיסוק חייבת להיות איכשהו קשורה לעיסוק אבל הדרך לשם מגוונת בדיוק כמו שהדרך אל כל מטופל היא שונה וייחודית. וזו עבודה מאומצת, עם תהליך וחשיבה ותוצאות, ואולי אנחנו נתפסות כמאוד קונקרטיות לפעמים אבל כדי שהתערבות תהיה משמעותית לתוצאות האלה צריכה להקדים חשיבה והתבוננות ודרך.
אנחנו מדברות על המאפיינים הייחודיים לנו, יעל מציינת את ניתוח הפעילות והיכולת לקחת מטלה ולפרק אותה. היא גם מעלה את היכולת לראות אדם ולהפריד את הרמות השונות של התפקוד שלו עצמו בתחומים שונים. כלומר לראות ולהבין את זה שהאדם יכול לתפקד בצורה טובה מאוד בעבודה ובמטלות ADL צריך סיוע וכן הלאה. זו הסתכלות שמרחיבה את האפשרות להסתכל על האדם והיא נובעת מהבנת מרכיבי העיסוק.
כבר בהתחלה, כשנעמה מסבירה על הפרוייקט יעל מזכירה את הפורום של המרפאים בעיסוק בשיקום הפסיכיאטרי (OTshikum, למי שבקבוצת המייל שעדיין חיה ובועטת) ואני נזכרת בעצמי, מרפאה בעיסוק ממש בתחילת הדרך, יושבת בחדר בתל אביב ודיון סוער על החיבור הזה בין השיקום לבין הריפוי בעיסוק. מה אני יותר? האם ההגדרה המקצועית שלי משמעותית או שכולנו אנשי שיקום? באותו הזמן, עם הידע המאוד ראשוני שלי היו גדולות ממני בגיל ובניסיון שכבר היו שם והתחושה הייתה שאני חלק ממשהו גדול שהיום אני יכולה להגיד שהיה מורכב מאוסף של מרפאות בעיסוק שכל אחת הביאה את הצבע שלה אבל גם אז היה מאוד ברור שיש עם מי לדבר ויש קבוצה (אמנם קטנה) של אנשים שאני רוצה להיות חלק ממנה. ויעל הייתה אחת מהן.
היא מספרת איך הן היו קבוצה, שבע מרפאות בעיסוק, בתואר הראשון, שנעמי הדס לידור שכנעה להכנס לתחום. והן היוו שכבה ראשונית בתוך מהלך כולל שהיה באותה התקופה. אנחנו מעלות את הקושי לגייס היום מרפאות בעיסוק, ובכלל אנשי מקצוע, ושואלות איך אפשר להעביר את הניצוץ הזה שמדליק את כולנו. את המיזוג הכל כך ברור לנו של המקצוע והתחום של בריאות הנפש. ולאו דווקא בתעסוקה, אלא בפנאי בI/ADL בדברים הפשוטים שמרכיבים את החיים.
היא אומרת, קצת בהתנצלות, שהיא התרחקה מהתחום, כבר לא קוראת גישות חדשות בריפוי בעיסוק ואני קולטת עכשיו תוך כדי כתיבה שבלי להיות מעורבת היא מאוד מחוברת. בדרך כלל אנחנו מעלות את זה שדברים לא משתנים בהביטים השליליים, בתפיסה של המקצוע, בשאלות שמטרידות מרפאות בעיסוק היום שהיו גם לפני 40-50 שנה, אבל יש גם דברים שלא משתנים בכיוונים הטובים, עמודי תווך שנותנים יציבות למקצוע יחד עם טלטלות של שינויים חברתיים כלכליים וכדומה. ויש בזה הרבה תקווה. אם זה הקשרים החברתיים-מקצועיים שלנו, הצורך והמעשה של השיתוף ההדדי. אם זה העקרונות שמנחים אותנו, האדם ומשפחתו, העיסוק המשמעותי האפשרות להשתמש בסביבה הטבעית. וזה מצליח לא לסתור כיוונים אחרים, למשל הCBT שהיא הוסיפה לאחרונה לארגז הכלים שלה, ושהחזיר אותה לטפל. היא מתארת את הטיפול, כיום, עם הפז"ם המקצועי כאחר "הניסיון נמצא בחדר" והניסיון מאפשר לצאת מהחדר. תוך כדי השיחה היא לוקחת משהו שאני אמרתי ואומרת שתשמש בו כדוגמה וממש הורגש איך שהיא כל הזמן לומדת ומעשירה את מי שהיא ועם זה את כל מי שנמצא איתה במגע.
סיון
את יעל פגשנו במשרדי חברת נתן בכפר סבא. נכנסות לחדר המדרגות רואות את הלוגו של החברה, ואיני יכולה שלא להיצמד לקיר מהדף הנוסטלגיה שמעיף אותי. נזכרת יחד עם יעל בתקופת העבודה שלי בנתן לפני 15 שנים. מתמלאת תחושה נעימה - נתן ייצגה עבורי את ה"שחרור" מבית החולים. לאחר 7 שנים בהם עבדתי בבית חולים רמב"ם, חברת נתן הייתה המקום הראשון בו פגשתי את קהילת שיקום בריאות הנפש. שם למדתי שיקום מהו, הרגשתי שאני לא יודעת כלום. הימים ימי יציאת חוק שיקום, שינויים מטלטלים עבור כולנו. כמעט ללמוד שפה חדשה ולמקם את עצמי מחדש.. בנתן. במידה רבה שם למדתי שאני יכולה לעוף. העזתי שם לנסוק לכיוונים שמעולם לא הייתה לי נגיעה אליהם - ונתן אפשרו לי, כל השאר היסטוריה. יעל הייתה מרפאה בעיסוק בחברה, שגרמה לי להרגיש במקום הנכון. היא דברה את השפה שלי, לאורך כל 3 השנים שלי הייתה לי שם עוגן, לא תמיד יכולתי לומר זאת בקול רם - והרי הזדמנות.
פוגשת את יעל בשמחה רבה, ולאחר הזכרות קצרה בסניף הביתי שלי בחיפה, ועוד כמה זיכרונות שהשתיקה יפה להם, מתחילה לספר לנו את הדרך האישית שלה.
בסיפור של יעל יכולה למצוא את עצמי כל כך הרבה פעמים.
מתחילה בחווית הצבא- קורס משקיות חינוך וסדרת סיב"ה - סוגיות יסוד בחברה הישראלית. סדרה שבה נחשפים לאוכלוסיות מגוונות בחברה הישראלית. יעל מתארת את המפגש הצעיר והמוקדם הזה עם אוכלוסיות מורכבות ואת הרגע הזה שבו מבינה שהיא רוצה להתערב לפני שהם מגיעים למקומות האלו, והופכים להיות "אוכלוסיות מורכבות". היא מתארת את השבוע בקורס, ואני נזכרת מיד בשלי. אלא שיעל מנסחת בבהירות את מה שאני הרגשתי ולא הצלחתי לנסח עד היום.
יעל בוחרת בריפוי בעיסוק ללא הרבה התלבטויות לאחר ההבנה הזו, בעיניה זוהי דרך ברורה לקדם את הרצון הזה. בטוחה בשלב הלימודים שתטפל בילדים.
רצון זה משתנה כאשר מגיעה לשחף. שם מבינה שדווקא המפגש עם המבוגרים נכון לה - לאחר תקופה של עבודה גם עם ילדים וגם עם מבוגרים מבינה שהעניין עבורה הוא לעסוק בחיים עצמם, ביום יום.
ובוחרת בגלאים המבוגרים יותר.
משם עוברת לנתן, מתחילה בחצי משרה כרכזת חונכות, ולאחר 16 שנים מנהלת ארצית.
שומעת בהשתאות, על הדרך שהיא עברה, ושומעת התפתחות צמיחה, התרחבות לכל הכיוונים בתוך ארגון שמאפשר את זה.
ובתוך כל הסיפור מעלה דילמות ושאלות שהתחבטתי בהן בעצמי כמו רבות מחברותיי.
על אף שיעל בחרה מאוד מהר את המקצוע, עם השנים בתוך העבודה בשיקום בריאות הנפש, משהו בגבולות מתערער. יעל מהרהרת בקול רם - אני יודעת שאני מרפאה בעיסוק, וגם מנהלת, מכניסה את הריפוי בעיסוק בכל תפקיד, אבל כבר לא יודעת להפריד מהיכן כל דבר מונע.
ההבנה הזו שערכי המקצוע נמצאים בכל תפקיד שנגיע אליו, הוא כבר חלק ממה שאנחנו - והוא תשתית לכל כל מה שיבוא אחריו. יעל מסבירה, זו היכולת להסתכל רחב, ולנתח את המצב מנקודות מבט רבות ולהבין. להבין פערים - להבין כיצד אדם שמתפקד נפלא בעבודה יכול להראות תמונה אחרת לגמרי בהוסטל. להבין מדוע, ולהחזיק את שני הצדדים הללו בתפקוד.
לצד ההבנה הנורא ברורה הזו מדברות על הטרמינולוגיה המשתנה במקצוע ועד כמה אנחנו מרגישות מחוברות אליו. מבינות די מהר, שהמקצוע לא באמת השתנה על אף המעטפת שלו.
יושבת לה בחדר חבורה של מרפאות בעיסוק שבאות מתחום השיקום, יעל וסיון עוד שם לגמרי, אני מעט התרחקתי - אוהבות אהבת אמת את העיסוק הזה. מבינות לגמרי שהעניין בשיקום אלו החיים האמיתיים. ומיד מתחברות לשאלה איך זה שכולם לא רואים את זה?
המציאות בשנים האחרונות יוצרת מצוקה של מרפאות בעיסוק בתחום. מעלות תהיות רבות ואתגרים שנרצה לעסוק בהם כדי להעביר את הקסם בשיקום, בחיים האמיתיים לעוד ועוד. לעבוד עם האנשים על החיים האמיתיים שלהם, בתוך ההקשר האמיתי של החיים שלהם, מה יכול להיות יותר ריפוי בעיסוק מזה?
אחרי כל כך הרבה שנים בחברת נתן בתפקידים ניהוליים גדולים, בהם המון יצירה אך גם המון ניהול על גווניו השונים, בוחרת יעל להחזיר את הטיפול לחייה ומוסיפה את לימודי הCBT לארגז הכלים שלה.
מתארת את התוספת הזו בנקודת זמן זו בחייה, ועם הבשלות שבה, ככזו שמתאימה לה בדיוק. מחזירה את הקשר עם האדם לחדר, מאפשרת לה לשמוע אחרת את הקשיים ולהכיל בקלות גדולה יותר סיפורי חיים מורכבים.
איני יכולה שלא להזכר לרגע בסדרת סיב"ה , שם בקורס משקיות חינוך, איזה דרך מרתקת עברה ואיך היא יוצרת את אותו שינוי אותו רצתה אז, בדרכה הייחודית.
הזמן עף לו, וברור לכולנו בחדר שהסיפור של יעל אפשר לנו לצוף לרגע ולדבר על כל הדברים שמעסיקים את כולנו. התשוקה הגדולה לעשייה, לצד הקשיים ביום יום והרצון לשמר אותה.
יש משהו במפגשים הללו שמאפשר לנו לעצור בטרפת של היום היום ולהזכר בלמה אנחנו שם. כל מפגש מסתיים באותה דרך- איזה כיף היה לדבר על זה רגע.
מרגישה שזה העניין, זו הזכות בלעצור שוב שוב ושוב ולהבין יותר ויותר לעומק - למה אנחנו שם, למה אני שם? מאמינה בכל ליבי שזה גם הסיפור שלנו עם מקבלי השירות שלנו. כמה כוח זה ממלא אותנו שאנחנו נזכרים בשביל מה, וכמה כוח זה נותן לאותם אנשים כשאנחנו עוצרים יחד איתם ומחפשים את ה"בשביל מה".
והרי זה מה שאנחנו עושות.
עצרתי יחד עם יעל וסיון הפעם, התמלאתי, נטענתי, ממשיכה לעוף.
נעמה
בכלל נראה שמאוד ברור לה איפה היא מול הדבר הזה שנקרא זהות מקצועית, או זהות עיסוקית בכלל. יעל היא קודם כל מרפאה בעיסוק באיך שהיא חיה את החיים ואז יש משהו מאוד ברור ולא מתבלבל באיך שהיא מביאה את זה בעבודה. היא גם מספרת איך כשסיימה את הלימודים הייתה במקום המבולבל שלא מבין מה זה המקצוע ואז היא ביררה את זה לעצמה, הגיעה להגדרה מסוימת שמתאימה לה ומשם פשוט המשיכה.
בשיח עולה מאליה סוגיית "שם המקצוע" והאם באמת תהיה תשובה אחת שתגרום למקצוע שלנו להיות ברור. אותו השיח עולה בימים אלו בכל מיני מקומות כשמדברים על מטרות והאם צריך שיהיו כללים שעומדים בהם. אני ממש חושבת, והפגישה עם יעל מחזקת את המחשבה הזו, שהגדרה מדוייקת לא תענה על המטרה של הבנה עמוקה וברורה. הזהות המקצועית של מרפאים בעיסוק, בניגוד אולי למקצועות אחרים ואולי לא, צריכה להיות מבוררת ואישית לפני שהיא מקבלת את הגושפנקה החיצונית. כמו שיש client centered אז צריך להיות פה professionalist centered. ברור שיש קווים מנחים והסכמות כלליות, וזהות מקצועית של מרפאים בעיסוק חייבת להיות איכשהו קשורה לעיסוק אבל הדרך לשם מגוונת בדיוק כמו שהדרך אל כל מטופל היא שונה וייחודית. וזו עבודה מאומצת, עם תהליך וחשיבה ותוצאות, ואולי אנחנו נתפסות כמאוד קונקרטיות לפעמים אבל כדי שהתערבות תהיה משמעותית לתוצאות האלה צריכה להקדים חשיבה והתבוננות ודרך.
אנחנו מדברות על המאפיינים הייחודיים לנו, יעל מציינת את ניתוח הפעילות והיכולת לקחת מטלה ולפרק אותה. היא גם מעלה את היכולת לראות אדם ולהפריד את הרמות השונות של התפקוד שלו עצמו בתחומים שונים. כלומר לראות ולהבין את זה שהאדם יכול לתפקד בצורה טובה מאוד בעבודה ובמטלות ADL צריך סיוע וכן הלאה. זו הסתכלות שמרחיבה את האפשרות להסתכל על האדם והיא נובעת מהבנת מרכיבי העיסוק.
כבר בהתחלה, כשנעמה מסבירה על הפרוייקט יעל מזכירה את הפורום של המרפאים בעיסוק בשיקום הפסיכיאטרי (OTshikum, למי שבקבוצת המייל שעדיין חיה ובועטת) ואני נזכרת בעצמי, מרפאה בעיסוק ממש בתחילת הדרך, יושבת בחדר בתל אביב ודיון סוער על החיבור הזה בין השיקום לבין הריפוי בעיסוק. מה אני יותר? האם ההגדרה המקצועית שלי משמעותית או שכולנו אנשי שיקום? באותו הזמן, עם הידע המאוד ראשוני שלי היו גדולות ממני בגיל ובניסיון שכבר היו שם והתחושה הייתה שאני חלק ממשהו גדול שהיום אני יכולה להגיד שהיה מורכב מאוסף של מרפאות בעיסוק שכל אחת הביאה את הצבע שלה אבל גם אז היה מאוד ברור שיש עם מי לדבר ויש קבוצה (אמנם קטנה) של אנשים שאני רוצה להיות חלק ממנה. ויעל הייתה אחת מהן.
היא מספרת איך הן היו קבוצה, שבע מרפאות בעיסוק, בתואר הראשון, שנעמי הדס לידור שכנעה להכנס לתחום. והן היוו שכבה ראשונית בתוך מהלך כולל שהיה באותה התקופה. אנחנו מעלות את הקושי לגייס היום מרפאות בעיסוק, ובכלל אנשי מקצוע, ושואלות איך אפשר להעביר את הניצוץ הזה שמדליק את כולנו. את המיזוג הכל כך ברור לנו של המקצוע והתחום של בריאות הנפש. ולאו דווקא בתעסוקה, אלא בפנאי בI/ADL בדברים הפשוטים שמרכיבים את החיים.
היא אומרת, קצת בהתנצלות, שהיא התרחקה מהתחום, כבר לא קוראת גישות חדשות בריפוי בעיסוק ואני קולטת עכשיו תוך כדי כתיבה שבלי להיות מעורבת היא מאוד מחוברת. בדרך כלל אנחנו מעלות את זה שדברים לא משתנים בהביטים השליליים, בתפיסה של המקצוע, בשאלות שמטרידות מרפאות בעיסוק היום שהיו גם לפני 40-50 שנה, אבל יש גם דברים שלא משתנים בכיוונים הטובים, עמודי תווך שנותנים יציבות למקצוע יחד עם טלטלות של שינויים חברתיים כלכליים וכדומה. ויש בזה הרבה תקווה. אם זה הקשרים החברתיים-מקצועיים שלנו, הצורך והמעשה של השיתוף ההדדי. אם זה העקרונות שמנחים אותנו, האדם ומשפחתו, העיסוק המשמעותי האפשרות להשתמש בסביבה הטבעית. וזה מצליח לא לסתור כיוונים אחרים, למשל הCBT שהיא הוסיפה לאחרונה לארגז הכלים שלה, ושהחזיר אותה לטפל. היא מתארת את הטיפול, כיום, עם הפז"ם המקצועי כאחר "הניסיון נמצא בחדר" והניסיון מאפשר לצאת מהחדר. תוך כדי השיחה היא לוקחת משהו שאני אמרתי ואומרת שתשמש בו כדוגמה וממש הורגש איך שהיא כל הזמן לומדת ומעשירה את מי שהיא ועם זה את כל מי שנמצא איתה במגע.
סיון
את יעל פגשנו במשרדי חברת נתן בכפר סבא. נכנסות לחדר המדרגות רואות את הלוגו של החברה, ואיני יכולה שלא להיצמד לקיר מהדף הנוסטלגיה שמעיף אותי. נזכרת יחד עם יעל בתקופת העבודה שלי בנתן לפני 15 שנים. מתמלאת תחושה נעימה - נתן ייצגה עבורי את ה"שחרור" מבית החולים. לאחר 7 שנים בהם עבדתי בבית חולים רמב"ם, חברת נתן הייתה המקום הראשון בו פגשתי את קהילת שיקום בריאות הנפש. שם למדתי שיקום מהו, הרגשתי שאני לא יודעת כלום. הימים ימי יציאת חוק שיקום, שינויים מטלטלים עבור כולנו. כמעט ללמוד שפה חדשה ולמקם את עצמי מחדש.. בנתן. במידה רבה שם למדתי שאני יכולה לעוף. העזתי שם לנסוק לכיוונים שמעולם לא הייתה לי נגיעה אליהם - ונתן אפשרו לי, כל השאר היסטוריה. יעל הייתה מרפאה בעיסוק בחברה, שגרמה לי להרגיש במקום הנכון. היא דברה את השפה שלי, לאורך כל 3 השנים שלי הייתה לי שם עוגן, לא תמיד יכולתי לומר זאת בקול רם - והרי הזדמנות.
פוגשת את יעל בשמחה רבה, ולאחר הזכרות קצרה בסניף הביתי שלי בחיפה, ועוד כמה זיכרונות שהשתיקה יפה להם, מתחילה לספר לנו את הדרך האישית שלה.
בסיפור של יעל יכולה למצוא את עצמי כל כך הרבה פעמים.
מתחילה בחווית הצבא- קורס משקיות חינוך וסדרת סיב"ה - סוגיות יסוד בחברה הישראלית. סדרה שבה נחשפים לאוכלוסיות מגוונות בחברה הישראלית. יעל מתארת את המפגש הצעיר והמוקדם הזה עם אוכלוסיות מורכבות ואת הרגע הזה שבו מבינה שהיא רוצה להתערב לפני שהם מגיעים למקומות האלו, והופכים להיות "אוכלוסיות מורכבות". היא מתארת את השבוע בקורס, ואני נזכרת מיד בשלי. אלא שיעל מנסחת בבהירות את מה שאני הרגשתי ולא הצלחתי לנסח עד היום.
יעל בוחרת בריפוי בעיסוק ללא הרבה התלבטויות לאחר ההבנה הזו, בעיניה זוהי דרך ברורה לקדם את הרצון הזה. בטוחה בשלב הלימודים שתטפל בילדים.
רצון זה משתנה כאשר מגיעה לשחף. שם מבינה שדווקא המפגש עם המבוגרים נכון לה - לאחר תקופה של עבודה גם עם ילדים וגם עם מבוגרים מבינה שהעניין עבורה הוא לעסוק בחיים עצמם, ביום יום.
ובוחרת בגלאים המבוגרים יותר.
משם עוברת לנתן, מתחילה בחצי משרה כרכזת חונכות, ולאחר 16 שנים מנהלת ארצית.
שומעת בהשתאות, על הדרך שהיא עברה, ושומעת התפתחות צמיחה, התרחבות לכל הכיוונים בתוך ארגון שמאפשר את זה.
ובתוך כל הסיפור מעלה דילמות ושאלות שהתחבטתי בהן בעצמי כמו רבות מחברותיי.
על אף שיעל בחרה מאוד מהר את המקצוע, עם השנים בתוך העבודה בשיקום בריאות הנפש, משהו בגבולות מתערער. יעל מהרהרת בקול רם - אני יודעת שאני מרפאה בעיסוק, וגם מנהלת, מכניסה את הריפוי בעיסוק בכל תפקיד, אבל כבר לא יודעת להפריד מהיכן כל דבר מונע.
ההבנה הזו שערכי המקצוע נמצאים בכל תפקיד שנגיע אליו, הוא כבר חלק ממה שאנחנו - והוא תשתית לכל כל מה שיבוא אחריו. יעל מסבירה, זו היכולת להסתכל רחב, ולנתח את המצב מנקודות מבט רבות ולהבין. להבין פערים - להבין כיצד אדם שמתפקד נפלא בעבודה יכול להראות תמונה אחרת לגמרי בהוסטל. להבין מדוע, ולהחזיק את שני הצדדים הללו בתפקוד.
לצד ההבנה הנורא ברורה הזו מדברות על הטרמינולוגיה המשתנה במקצוע ועד כמה אנחנו מרגישות מחוברות אליו. מבינות די מהר, שהמקצוע לא באמת השתנה על אף המעטפת שלו.
יושבת לה בחדר חבורה של מרפאות בעיסוק שבאות מתחום השיקום, יעל וסיון עוד שם לגמרי, אני מעט התרחקתי - אוהבות אהבת אמת את העיסוק הזה. מבינות לגמרי שהעניין בשיקום אלו החיים האמיתיים. ומיד מתחברות לשאלה איך זה שכולם לא רואים את זה?
המציאות בשנים האחרונות יוצרת מצוקה של מרפאות בעיסוק בתחום. מעלות תהיות רבות ואתגרים שנרצה לעסוק בהם כדי להעביר את הקסם בשיקום, בחיים האמיתיים לעוד ועוד. לעבוד עם האנשים על החיים האמיתיים שלהם, בתוך ההקשר האמיתי של החיים שלהם, מה יכול להיות יותר ריפוי בעיסוק מזה?
אחרי כל כך הרבה שנים בחברת נתן בתפקידים ניהוליים גדולים, בהם המון יצירה אך גם המון ניהול על גווניו השונים, בוחרת יעל להחזיר את הטיפול לחייה ומוסיפה את לימודי הCBT לארגז הכלים שלה.
מתארת את התוספת הזו בנקודת זמן זו בחייה, ועם הבשלות שבה, ככזו שמתאימה לה בדיוק. מחזירה את הקשר עם האדם לחדר, מאפשרת לה לשמוע אחרת את הקשיים ולהכיל בקלות גדולה יותר סיפורי חיים מורכבים.
איני יכולה שלא להזכר לרגע בסדרת סיב"ה , שם בקורס משקיות חינוך, איזה דרך מרתקת עברה ואיך היא יוצרת את אותו שינוי אותו רצתה אז, בדרכה הייחודית.
הזמן עף לו, וברור לכולנו בחדר שהסיפור של יעל אפשר לנו לצוף לרגע ולדבר על כל הדברים שמעסיקים את כולנו. התשוקה הגדולה לעשייה, לצד הקשיים ביום יום והרצון לשמר אותה.
יש משהו במפגשים הללו שמאפשר לנו לעצור בטרפת של היום היום ולהזכר בלמה אנחנו שם. כל מפגש מסתיים באותה דרך- איזה כיף היה לדבר על זה רגע.
מרגישה שזה העניין, זו הזכות בלעצור שוב שוב ושוב ולהבין יותר ויותר לעומק - למה אנחנו שם, למה אני שם? מאמינה בכל ליבי שזה גם הסיפור שלנו עם מקבלי השירות שלנו. כמה כוח זה ממלא אותנו שאנחנו נזכרים בשביל מה, וכמה כוח זה נותן לאותם אנשים כשאנחנו עוצרים יחד איתם ומחפשים את ה"בשביל מה".
והרי זה מה שאנחנו עושות.
עצרתי יחד עם יעל וסיון הפעם, התמלאתי, נטענתי, ממשיכה לעוף.
נעמה
