כשתמרה שלחה אותנו לרוני, זיהיתי את השם אבל לא הייתי בטוחה לגבי השיוך שעשיתי. בהמשך שמה עלה כשפגשנו בחברות שלה, עידית למשל, אבל עדיין זו הייתה פגישה מהפגישות ה"עיוורות" שלנו. הפעם היינו מקוריות, בית קפה ברחובות, כולנו חשבנו על לנדוור מסויים שמסתבר שנסגר ורחוב או שניים ממנו התאספנו לנו בסניף חדש ונעים.
אוגוסט, כבישים יחסית פנויים, אווירה קצת אחרת. רוני פוגשת אותנו רגע לפני שיוצאת לחופשה. ככה זה עם מרפאות בעיסוק, אף פעם אין זמן ממש, אנחנו מחליטות עליו והכל מתארגן בהתאם.
היא מספרת שהגיעה לבחירת המקצוע מתוך רצון לעשות משהו שתקום אליו כל בוקר בשמחה. האמריה הזו מקפיצה לי ישר את המושג Ikigai שגיליתי לא מזמן וזו המשמעות שלו ביפנית - "הדבר שבשבילו אנחנו קמים בבוקר" (ואני מקווה שאני לא חוטאת בתרגום). בהמשך השיחה אנחנו חוזרות לדיח על מה המקצוע עושה ונותן לנו ועלתה ההסכמה שזה לא רק עבודה אלא ממלא הרבה פונקציות שכנראה מי שבוחר בדרך הזו מחפש, משמעות, יצירה ועוד. הבטחתי לרוני שאשלח לה את התרשים והנה הוא כאן (ואני רואה שעל גבי התרשים כתוב משהו קצת שונה לגבי המושג).
ונשמע שרוני מוצאת את זה בהיותה מרפאה בעיסוק. אנחנו חוזרות שוב ושוב בשיחה על הדמות של המרפאה בעיסוק. האם מרפאה בעיסוק יכולה לפעול רק מתוך הידע שרכשה בלימודים? נראה לי שזה משהו שכולם יכולים להסכים שממש לא. איזו מין בגרות נדרשת? כמה חשובה יושרה מקצועית? אלו רק חלק מהשאלות שעולות בשולחן ואנחנו חולקות את הניסיון האישי של כל אחת ומוצאות הרבה משותף. רוני מוסיפה על המקצועי ואומרת שכל מרפאה בעיסוק שהיא מכירה עושה עוד משהו, משהו יצירתי, אישי שלה, וזה נשמע לי מאוד הגיוני, המצב שאנחנו עומדות בו בעבודה הוא של לעמוד ליד וללוות את היצירה האישית של כל אחד בין אם היא ביצירת ארוחה או ביצירת מטרה או יצירת אומנות. אנחנו לא פונקציה בתוך היצירה הזו ואז יש מקום שצריך למלא.
רוני מדברת על התפתחות, למידה אינסופית תהליך שמתרחש כל הזמן. היא מספרת על עצמה בתור מרפאה בעיסוק מתחילה, לוקחת כל עבודה שמתאימה לה באותה התקופה, גם כשלא ממש מבינה מה ולמה. עם השנים יש התגבשות של מה מתאים לה ומה לא וכשעולה ההזדמנות להתחיל משהו חדש היא לוקחת אותה וכבר שנים רבות שהיא עובדת במכון שהייתה חלק משמעותי בפיתוחו. היא מספרת על ההתחלה, על השיחות הליליות בין אנשי הצוות כדי לחבר, כדי לעשות את העבודה ביחד בצורה הטובה ביותר, לשמור על הרצף. הקשר בין האנשים הוביל לכך שהיה אפשר ממש לטפל שני אנשים באותו האדם ולהצליח בלי הרבה מלים לחלק את העבודה ולשמור על הרצף ולהיות מכוונים לאדם. אני חושבת על האמנות שלנו כמטפלים מול האדם עמו אנחנו עובדים וכמה זה לא מספיק לפתח רק את האחד על אחד הזה. ברגע שיש צוות שעובד יחד יש בסיס תקשורתי משמעותי שעליו האחד על אחד הזה יכול להבנות וממנו להפיק.
אנחנו יושבות ברחובות ואני חושבת על האנשים שאני עובדת איתם שכשאנחנו פונים אתם לאיזה טיפול בקהילה אנחנו מחפשים את המכון/מרפאה הכי קרובים לבית, פינוק של העיר הגדולה, וכמה חשוב שיהיה מקום לטיפול גם בערים פרפריאליות. יש פה מן השילוב שבין שירות בריאות למעשה חברתי, ורוני מעלה את החיבור הזה של בריאות ורווחה, ואת התהייה של כמה אנחנו נמצאים בכל אחד מהם.
היא מדברת על החשיבות של השימוש בעצמי בטיפול, וכמה חשוב לא להיות רק טכני. זה כל כך נכון, גם אם רואים מאה פעם את אותו הדבר תמיד יהיה ניואנס אחר, היבט אחר שאצל האדם המסוים שמולי יעשה את ההבדל. אני חושבת לא רק על הצד המטופל אלא גם על הצד המטפל, כמה פעמים אצל אותו אדם תהליך לא עבד עם איש מקצוע אחד ועם מישהו אחר הדברים זרמו? המון. וכמה פעמים זה אל עבד בתקופה מסויימת ואז פתאום כן? גם. הטבע האנושי הוא כל כך מורכב כך שתמיד יש הפתעות ואפשרויות.
אנחנו מסיימות את הפגישה כבר הרבה יותר מכירות, רוני מצטרפת למחשבות המופרעות שלנו על הפרוייקט ומוסיפה להן. אנחנו נפרדות כל אחת לדרכה, נעמה ואני לירושלים (שני מפגשים נוספים) ורוני ליום של לפני נסיעה. וזה מרגיש כמו התחלה.
סיון
רוני ברנע
את רוני
פגשתי בעבר במפגשים מקצועיים בעיקר כאשר אני אורחת והיא מנהלת של צוות. במפגש
כאורחת כאשר המנהלת נוכחת, לא תמיד פשוט. זוכרת אותה כמאפשרת, ככזו שיצרה אצלי ואצל הצוות תחושה של ליגטמציה ונוחות.
מגיעה למפגש שהחוויה של הנוחות מלווה אותי, מתחזקת בחיוך הרחב של רוני, ובתחושה שיש פה בסיס משותף ונוח.
תמרה שלחה אותנו לרוני. מתחילות את המפגש בציון המקום שממנו הגענו- מי שלח אותנו אליה. ורוני מוארת. אתמול שדיברתי עם תמרה....מגיבה רוני בטבעיות, כבשגרה ברורה. הקשר הזה תמרה-רוני מייצג משהו שחוזר לשיח מידי פעם להמחשה והבנה. שרשרת - רוני תמרה והנה האור הזה, של הנינוחות והאינטימיות.
רוני נשאבת יחד איתנו לתחילת הדרך. עבדה מיד אחרי הצבא בכפר נוער, עבודה משמעותית עבורה שבעקבותיה בגיל 25 מבינה שהיא צריכה למצוא מקצוע שיאפשר לה לקום בשמחה כל בוקר. למונח שמחה, שכנראה נראה אצל כל אחד מאיתנו קצת אחרת, אני כל כך יכולה להתחבר - נשמע ומרגיש כמו מצפן. יכולה לדמיין אותו בצבעים וקולות. לעתים קרובות זה המצפן - האם אני עדיין קמה בשמחה לעסוק בזה? האם אני מצליחה להביא את השמחה הזו לעשייה היומיומית שלי? איך אני ממשיכה לשמר את זה ולא מאבדת את השמחה הצבעונית והססגונית הזו בדרך.
מישהו שעבד איתה סיפר לה שיש מקצוע כזה שמחבר בין הגוף לנפש והוא נקרא ריפוי בעיסוק.
רוני הולכת לראות שני מקומות בהם יש ריפוי בעיסוק, שלוותה ובית לונשטיין. יצאה משם וידעה שזה המקום שהיא רוצה להיות שם - הבינה שהיא רואה חיבור מורכב ומוחשי בין גוף ידע עיסוקים.
רוני מתארת את החויה הראשונית שם, את ההבנה הזו של החיבורים שראתה שם. הבינה שיש שם משהו נכון עבורה, מאוזן, מגוון, רחב. עבורי עצם ההבנה הזו בשלב כל כך מוקדם אינו ברור מאליו, נראית לי הבנה מעמיקה ובוגרת. עוצרת רגע להתפעל מההבנה הזו. עוצרות רגע להבין את ההתפתחות שעוברת ההבנה שלנו עם התהליך האישי שכל אחת מאיתנו עוברת בדרך. תהליך ההתפתחות על מישוריו השונים עולה פעמים רבות בשיח שלנו.
דוגמה נוספת להתפתחות הזו צצה כאשר אנחנו פוגשות את התיאוריות - מתארת איך אז, לא התחברה, לא ממש הבינה, ואילו בתקופה האחרונה שמעה הרצאה נוספת שחוזרת למונחים התאורטיים לסיפור של בסיסי המקצוע, ומוצאת את עצמה מקשיבה מרותקת, מבינה אחרת - מבינה לעומק.
מחבר שוב לנושא ההתפתחות - נזכרת בסטודנטיות שאיתן אני עובדת, נזכרת בעצמי שומעת ומנסה להקשיב לכל התאוריות הללו שנראות רחוקות ולא קשורות. מאמינה גדולה בלמידה ספיראלית. מאמינה בכל ליבי שאתה שומע את הדברים אחרת, בנקודות זמן שונות, כמעט כמו לשמוע משהו חדש לגמרי, ולייצר שם בחיבורים המקצועיים והאישיים כמעט ידע חדש. אם רק היה אפשר ללמוד שוב ושוב את אותם דברים בנקודות זמן שונות.
רוני עובדת בבית חולים הרצפלד, שם עובדת כל עוד מרגישה שיש לה את החופש ליצור ולפתח.
מגיעה לקופת חולים מרפאת רמז, שם נמצאת עד עצם היום הזה בתפקידים שונים והיום מנהלת. מתארת את תהליך הבניה ויצירת הצוות אוסף של אנשים שמרכיבים פאזלים קטנים שיוצרים צוות - 8 שעות פה 4 שעות שם, כך נבנה צוות. רוני מתארת בנייה של צוות שלם המורכב מהרבה חלקים קטנים מאוד.
אני עסוקה בשאלה מה מאפשר את החיבור לעומת עבודה מנותקת. רוני מיד מחזירה את תמרה למרחב שלנו עם חיוך רחב- והנה זה שוב, רוני תמרה אור. כזה שמאחוריו ברורה החיבה וההערכה הגדולה שקיימת שם. רוני עונה חד משמעי - תקשורת. ממחישה זאת דרך השיחות האינסופיות עם תמרה בשעות לא שעות, לא תקשורת כתובה, וגם לא יומני עבודה - טלפון, שיחה אישית כזו, ארוכה ואינטימית שגם מגיעים למטופלים. אך בעיקר יוצרים אמון אחד בשני ואינטימיות מאוד גדולה בין חברי הצוות. התקשורת המיוחדת הזו היא זו שמצליחה ליצר תחושה שיש פה צוות, שלכל אחד יש מקום חשוב, שאני סומכת על חברי הצוות ומכירה בעבודתם.
עוצרות במונח תקשורת - כזה שיוצר אינטימיות אמיתית. הרי זה הכלי המרכזי שלנו כמרפאות בעיסוק, איך אנחנו יכולות להעריך את המיומנות הזו? האם אפשר לפתח אותה?
שאלות שאני עסוקה בהם בכל כך הרבה מישורים של חיי - המחקר שלי, ההוראה שלי מתמקדת בחלקים רבים ממנה בשאלה הזו.
כל כך קל לי להישאב לשיח על הזה - שבו כל הנקודות מתחברות- הכוח שבקשר הבינ-אישי. שבתוכו קיימים מיומנויות התקשורת אך גם המודעות העצמית, והרגשות (שימוש מודע בעצמי), ההתפתחות האישית זו שמאפשרת מודעות עצמית שונה בשלבים שונים בחיים המקצועיים שלנו.
ההתפתחות שאינה קשורה רק לגופי הידע שנרכשים עם השנים, אלא ההתפתחות האישית, ההבנה שאנחנו אנשים שונים היום ממה שהיינו בעבר, אנחנו משתנים. ההשתנות הזו יוצרת באופן טבעי איזשהיא התפתחות שמתקיימת שם, אלא שכמטפלים זה יכול להפוך להיות כוח משמעותי אם יודעים להשתמש בה.
קל לנו מאוד לעוף ולדבר על תהליכי העומק האלו, אף אחת מאיתנו לא מפחדת לדבר על המקומות הרגשיים שמתקיימים במרחב הטיפולי. בעיקר בליגטימציה שבעיסוק באותם מקומות רגשיים.
לא ברורה מאליה ההכרה במקומות הרגשיים, והנינוחות שמלווה שיח עליהם. לעיתים קרובות מידי שומעת מודרכות שבוחרת במודע לא לעסוק בחלקים הללו, להעביר אותם הלאה, ואני מוטרדת, מוטרדת ממש.
הרי בלי הרגש לא נוצרת אינטימיות, והרי לא אנחנו ולא המטופלים שלנו יודעים שהם צריכים להשאיר את הרגש מחוץ לחדר הטיפולים. הרגש יהיה שם, אם נרצה ואם לא - העניין הוא להכיר בו, לתת לו מקום, יוצר מקום רגוע ומאפשר הרבה יותר.
מסיימות שיחה בשאלה הקבועה מה היית רוצה שיקרה במקצוע - ורוני מסכמת את המהות של העניין - שלא נהפוך להיות טכנאי טיפול. שנשמור על התרפיה והטיפול כמרכזיים בעשייה שלנו.
טכנאים לעומת תרפיסטים - ההבדל מגלם בתוכו את רוח הטיפול עבורי.
נפרדות שככל כך הרבה מחשבות רצות בראש, אך בוחרת להשאר ברוח הטיפול, שלא נאבד את הרוח - היא זהו שיוצרת את אותו אור מיוחד שיש בטיפול שממלא אותי שמחה כל בוקר.
נעמה
