יום חמישי, 9 באוגוסט 2018

מפגש 39 - רוני ברנע

כשתמרה שלחה אותנו לרוני, זיהיתי את השם אבל לא הייתי בטוחה לגבי השיוך שעשיתי. בהמשך שמה עלה כשפגשנו בחברות שלה, עידית למשל, אבל עדיין זו הייתה פגישה מהפגישות ה"עיוורות" שלנו. הפעם היינו מקוריות, בית קפה ברחובות, כולנו חשבנו על לנדוור מסויים שמסתבר שנסגר ורחוב או שניים ממנו התאספנו לנו בסניף חדש ונעים. 
אוגוסט, כבישים יחסית פנויים, אווירה קצת אחרת. רוני פוגשת אותנו רגע לפני שיוצאת לחופשה. ככה זה עם מרפאות בעיסוק, אף פעם אין זמן ממש, אנחנו מחליטות עליו והכל מתארגן בהתאם. 

היא מספרת שהגיעה לבחירת המקצוע מתוך רצון לעשות משהו שתקום אליו כל בוקר בשמחה. האמריה הזו מקפיצה לי ישר את המושג Ikigai שגיליתי לא מזמן וזו המשמעות שלו ביפנית - "הדבר שבשבילו אנחנו קמים בבוקר" (ואני מקווה שאני לא חוטאת בתרגום). בהמשך השיחה אנחנו חוזרות לדיח על מה המקצוע עושה ונותן לנו ועלתה ההסכמה שזה לא רק עבודה אלא ממלא הרבה פונקציות שכנראה מי שבוחר בדרך הזו מחפש, משמעות, יצירה ועוד. הבטחתי לרוני שאשלח לה את התרשים והנה הוא כאן (ואני רואה שעל גבי התרשים כתוב משהו קצת שונה לגבי המושג). 


ונשמע שרוני מוצאת את זה בהיותה מרפאה בעיסוק. אנחנו חוזרות שוב ושוב בשיחה על הדמות של המרפאה בעיסוק. האם מרפאה בעיסוק יכולה לפעול רק מתוך הידע שרכשה בלימודים? נראה לי שזה משהו שכולם יכולים להסכים שממש לא. איזו מין בגרות נדרשת? כמה חשובה יושרה מקצועית? אלו רק חלק מהשאלות שעולות בשולחן ואנחנו חולקות את הניסיון האישי של כל אחת ומוצאות הרבה משותף. רוני מוסיפה על המקצועי ואומרת שכל מרפאה בעיסוק שהיא מכירה עושה עוד משהו, משהו יצירתי, אישי שלה, וזה נשמע לי מאוד הגיוני, המצב שאנחנו עומדות בו בעבודה הוא של לעמוד ליד וללוות את היצירה האישית של כל אחד בין אם היא ביצירת ארוחה או ביצירת מטרה או יצירת אומנות. אנחנו לא פונקציה בתוך היצירה הזו ואז יש מקום שצריך למלא. 

רוני מדברת על התפתחות, למידה אינסופית תהליך שמתרחש כל הזמן. היא מספרת על עצמה בתור מרפאה בעיסוק מתחילה, לוקחת כל עבודה שמתאימה לה באותה התקופה, גם כשלא ממש מבינה מה ולמה. עם השנים יש התגבשות של מה מתאים לה ומה לא וכשעולה ההזדמנות להתחיל משהו חדש היא לוקחת אותה וכבר שנים רבות שהיא עובדת במכון שהייתה חלק משמעותי בפיתוחו. היא מספרת על ההתחלה, על השיחות הליליות בין אנשי הצוות כדי לחבר, כדי לעשות את העבודה ביחד בצורה הטובה ביותר, לשמור על הרצף. הקשר בין האנשים הוביל לכך שהיה אפשר ממש לטפל שני אנשים באותו האדם ולהצליח בלי הרבה מלים לחלק את העבודה ולשמור על הרצף ולהיות מכוונים לאדם. אני חושבת על האמנות שלנו כמטפלים מול האדם עמו אנחנו עובדים וכמה זה לא מספיק לפתח רק את האחד על אחד הזה. ברגע שיש צוות שעובד יחד יש בסיס תקשורתי משמעותי שעליו האחד על אחד הזה יכול להבנות וממנו להפיק. 
אנחנו יושבות ברחובות ואני חושבת על האנשים שאני עובדת איתם שכשאנחנו פונים אתם לאיזה טיפול בקהילה אנחנו מחפשים את המכון/מרפאה הכי קרובים לבית, פינוק של העיר הגדולה, וכמה חשוב שיהיה מקום לטיפול גם בערים פרפריאליות. יש פה מן השילוב שבין שירות בריאות למעשה חברתי, ורוני מעלה את החיבור הזה של בריאות ורווחה, ואת התהייה של כמה אנחנו נמצאים בכל אחד מהם. 



היא מדברת על החשיבות של השימוש בעצמי בטיפול, וכמה חשוב לא להיות רק טכני. זה כל כך נכון, גם אם רואים מאה פעם את אותו הדבר תמיד יהיה ניואנס אחר, היבט אחר שאצל האדם המסוים שמולי יעשה את ההבדל. אני חושבת לא רק על הצד המטופל אלא גם על הצד המטפל, כמה פעמים אצל אותו אדם תהליך לא עבד עם איש מקצוע אחד ועם מישהו אחר הדברים זרמו? המון. וכמה פעמים זה אל עבד בתקופה מסויימת ואז פתאום כן? גם. הטבע האנושי הוא כל כך מורכב כך שתמיד יש הפתעות ואפשרויות. 

אנחנו מסיימות את הפגישה כבר הרבה יותר מכירות, רוני מצטרפת למחשבות המופרעות שלנו על הפרוייקט ומוסיפה להן. אנחנו נפרדות כל אחת לדרכה, נעמה ואני לירושלים (שני מפגשים נוספים) ורוני ליום של לפני נסיעה. וזה מרגיש כמו התחלה. 

סיון


רוני ברנע
את רוני פגשתי בעבר במפגשים מקצועיים בעיקר כאשר אני אורחת והיא מנהלת של צוות. במפגש כאורחת כאשר המנהלת נוכחת, לא  תמיד פשוט.  זוכרת אותה כמאפשרת, ככזו שיצרה אצלי ואצל הצוות תחושה של ליגטמציה ונוחות.

מגיעה למפגש שהחוויה של הנוחות מלווה אותי, מתחזקת בחיוך הרחב של רוני, ובתחושה שיש פה בסיס משותף ונוח.

תמרה שלחה אותנו לרוני. מתחילות את המפגש בציון המקום שממנו הגענו- מי שלח אותנו אליה. ורוני מוארת. אתמול שדיברתי עם תמרה....מגיבה רוני בטבעיות, כבשגרה ברורה. הקשר הזה תמרה-רוני מייצג משהו שחוזר לשיח מידי פעם להמחשה והבנה. שרשרת - רוני תמרה והנה האור הזה, של הנינוחות והאינטימיות.
רוני נשאבת יחד איתנו לתחילת הדרך. עבדה מיד אחרי הצבא בכפר נוער, עבודה משמעותית עבורה שבעקבותיה בגיל 25 מבינה שהיא צריכה למצוא מקצוע שיאפשר לה לקום בשמחה כל בוקר. למונח שמחה, שכנראה נראה אצל כל אחד מאיתנו קצת אחרת, אני כל כך יכולה להתחבר - נשמע ומרגיש כמו מצפן. יכולה לדמיין אותו בצבעים וקולות. לעתים קרובות זה המצפן - האם אני עדיין קמה בשמחה לעסוק בזה? האם אני מצליחה להביא את השמחה הזו לעשייה היומיומית שלי? איך אני ממשיכה לשמר את זה ולא מאבדת את השמחה הצבעונית והססגונית הזו בדרך.

מישהו שעבד איתה סיפר לה שיש מקצוע כזה שמחבר בין הגוף לנפש והוא נקרא ריפוי בעיסוק.
רוני הולכת לראות שני מקומות בהם יש ריפוי בעיסוק, שלוותה ובית לונשטיין.  יצאה משם וידעה שזה המקום שהיא רוצה להיות שם - הבינה שהיא רואה חיבור מורכב ומוחשי בין גוף ידע עיסוקים.
רוני מתארת את החויה הראשונית שם, את ההבנה הזו של החיבורים שראתה שם. הבינה שיש שם משהו נכון עבורה, מאוזן, מגוון, רחב. עבורי עצם ההבנה הזו בשלב כל כך מוקדם אינו ברור מאליו, נראית לי הבנה מעמיקה ובוגרת. עוצרת רגע להתפעל מההבנה הזו. עוצרות רגע להבין את ההתפתחות שעוברת ההבנה שלנו עם התהליך האישי שכל אחת מאיתנו עוברת בדרך. תהליך ההתפתחות על מישוריו השונים עולה פעמים רבות בשיח שלנו. 
דוגמה נוספת להתפתחות הזו צצה כאשר אנחנו פוגשות את התיאוריות - מתארת איך אז, לא התחברה, לא ממש הבינה, ואילו בתקופה האחרונה שמעה הרצאה נוספת שחוזרת למונחים התאורטיים לסיפור של בסיסי המקצוע, ומוצאת את עצמה מקשיבה מרותקת, מבינה אחרת - מבינה לעומק.


מחבר שוב לנושא ההתפתחות - נזכרת בסטודנטיות שאיתן אני עובדת, נזכרת בעצמי שומעת ומנסה להקשיב לכל התאוריות הללו שנראות רחוקות ולא קשורות. מאמינה גדולה בלמידה ספיראלית. מאמינה בכל ליבי שאתה שומע את הדברים אחרת, בנקודות זמן שונות, כמעט כמו לשמוע משהו חדש לגמרי, ולייצר שם בחיבורים המקצועיים והאישיים כמעט ידע חדש. אם רק היה אפשר ללמוד שוב ושוב את אותם דברים בנקודות זמן שונות.

רוני עובדת בבית חולים הרצפלד, שם עובדת כל עוד מרגישה שיש לה את החופש ליצור ולפתח.
מגיעה לקופת חולים מרפאת רמז, שם נמצאת עד עצם היום הזה בתפקידים שונים והיום מנהלת. מתארת את תהליך הבניה ויצירת הצוות אוסף של אנשים שמרכיבים פאזלים קטנים שיוצרים צוות - 8 שעות פה 4 שעות שם, כך נבנה צוות. רוני מתארת בנייה של צוות שלם המורכב מהרבה חלקים קטנים מאוד.

אני עסוקה בשאלה מה מאפשר את החיבור לעומת עבודה מנותקת. רוני מיד מחזירה את תמרה למרחב שלנו עם חיוך רחב- והנה זה שוב, רוני תמרה אור.  כזה שמאחוריו ברורה החיבה וההערכה הגדולה שקיימת שם. רוני עונה חד משמעי - תקשורת.  ממחישה זאת דרך השיחות האינסופיות עם תמרה בשעות לא שעות, לא תקשורת כתובה, וגם לא יומני עבודה - טלפון, שיחה אישית כזו, ארוכה ואינטימית שגם מגיעים למטופלים. אך בעיקר יוצרים אמון אחד בשני ואינטימיות מאוד גדולה בין חברי הצוות. התקשורת המיוחדת הזו היא זו שמצליחה ליצר תחושה שיש פה צוות, שלכל אחד יש מקום חשוב, שאני סומכת על חברי הצוות ומכירה בעבודתם.

עוצרות במונח תקשורת - כזה שיוצר אינטימיות אמיתית. הרי זה הכלי המרכזי שלנו כמרפאות בעיסוק, איך אנחנו יכולות להעריך את המיומנות הזו? האם אפשר לפתח אותה?
שאלות שאני עסוקה בהם בכל כך הרבה מישורים של חיי - המחקר שלי, ההוראה שלי מתמקדת בחלקים רבים ממנה בשאלה הזו.
כל כך קל לי להישאב לשיח על הזה - שבו כל הנקודות מתחברות- הכוח שבקשר הבינ-אישי. שבתוכו קיימים מיומנויות התקשורת אך גם המודעות העצמית, והרגשות (שימוש מודע בעצמי), ההתפתחות האישית זו שמאפשרת מודעות עצמית שונה בשלבים שונים בחיים המקצועיים  שלנו.
ההתפתחות שאינה קשורה רק לגופי הידע שנרכשים עם השנים, אלא ההתפתחות האישית, ההבנה שאנחנו אנשים שונים היום ממה שהיינו בעבר, אנחנו משתנים. ההשתנות הזו יוצרת באופן טבעי איזשהיא התפתחות שמתקיימת שם, אלא שכמטפלים זה יכול להפוך להיות כוח משמעותי אם יודעים להשתמש בה.

קל לנו מאוד לעוף ולדבר על תהליכי העומק האלו, אף אחת מאיתנו לא מפחדת לדבר על המקומות הרגשיים שמתקיימים במרחב הטיפולי. בעיקר בליגטימציה שבעיסוק באותם מקומות רגשיים.
לא ברורה מאליה ההכרה במקומות הרגשיים, והנינוחות שמלווה שיח עליהם. לעיתים קרובות מידי שומעת מודרכות שבוחרת במודע לא לעסוק בחלקים הללו, להעביר אותם הלאה, ואני מוטרדת, מוטרדת ממש.
הרי בלי הרגש לא נוצרת אינטימיות, והרי לא אנחנו ולא המטופלים שלנו יודעים שהם צריכים להשאיר את הרגש מחוץ לחדר הטיפולים. הרגש יהיה שם, אם נרצה ואם לא - העניין הוא להכיר בו, לתת לו מקום, יוצר מקום רגוע ומאפשר הרבה יותר.

מסיימות שיחה בשאלה הקבועה מה היית רוצה שיקרה במקצוע - ורוני מסכמת את המהות של העניין - שלא נהפוך להיות טכנאי טיפול. שנשמור על התרפיה והטיפול כמרכזיים בעשייה שלנו.
טכנאים לעומת תרפיסטים - ההבדל מגלם בתוכו את רוח הטיפול עבורי.
נפרדות שככל כך הרבה מחשבות רצות בראש, אך בוחרת להשאר ברוח הטיפול, שלא נאבד את הרוח - היא זהו שיוצרת את אותו אור מיוחד שיש בטיפול שממלא אותי שמחה כל בוקר.

נעמה


יום שישי, 20 ביולי 2018

מפגש 38 - יעל לפידות

זה מפתיע כל פעם מחדש כמה שהמפגש הזה מזיז. כמה שעם כל המפגשים שקדמו לו ועם כל השיח הפנימי שיש לנו כל אחת ואחד עם הקבוצה הקרובה אליו עדיין המפגש הזה שהוא מכוון ישירות אל הלב המקצועי ושם את הפוקוס על מרפאה בעיסוק אחת, הוא משהו שונה. אנחנו יוצאות מהפגישה עם יעל ומשהו בכל אחת מאיתנו השתנה.
ואת יעל שתינו מכירות, ומראש מנקות מהשולחן את הפרטים המוכרים והידועים, מפטפטות קצת על החברה שבה היא מנהלת את תחום בריאות הנפש, הכוללת בתוכה חמישה תחומים, כמו שמצויין באתר החברה: 
תחומי בריאות הנפש בחברת נתן - מתוך אתר החברה 
אז אחרי ששמנו על השולחן את הדברים המוכרים החזרנו את יעל להתחלה, לבחירה במקצוע, הרצון לעבוד עם ילדים כדי שבעתיד לא יגיעו למצב של צורך עמוק בתמיכה. היא מתחילה שנה ראשונה באוניברסיטת חיפה ובהמשך עוברת למרכז ויחד עם זה לאוניברסיטה בתל אביב. החיים מוליכים אותה והיא צועדת בתוכם. באותו האופן היא מתארת את בחירת התחום, ההכשרות שהפכו למקומות עבודה, מציאה של משרת חלומות שכזו, מקום שעונה על הציפיות הראשוניות של המקצוע ואז בהמשך הבנה שהיא במקום אחר ומתאים לה משהו אחר.
בכלל נראה שמאוד ברור לה איפה היא מול הדבר הזה שנקרא זהות מקצועית, או זהות עיסוקית בכלל. יעל היא קודם כל מרפאה בעיסוק באיך שהיא חיה את החיים ואז יש משהו מאוד ברור ולא מתבלבל באיך שהיא מביאה את זה בעבודה. היא גם מספרת איך כשסיימה את הלימודים הייתה במקום המבולבל שלא מבין מה זה המקצוע ואז היא ביררה את זה לעצמה, הגיעה להגדרה מסוימת שמתאימה לה ומשם פשוט המשיכה.
בשיח עולה מאליה סוגיית "שם המקצוע" והאם באמת תהיה תשובה אחת שתגרום למקצוע שלנו להיות ברור. אותו השיח עולה בימים אלו בכל מיני מקומות כשמדברים על מטרות והאם צריך שיהיו כללים שעומדים בהם. אני ממש חושבת, והפגישה עם יעל מחזקת את המחשבה הזו, שהגדרה מדוייקת לא תענה על המטרה של הבנה עמוקה וברורה. הזהות המקצועית של מרפאים בעיסוק, בניגוד אולי למקצועות אחרים ואולי לא, צריכה להיות מבוררת ואישית לפני שהיא מקבלת את הגושפנקה החיצונית. כמו שיש client centered אז צריך להיות פה professionalist centered. ברור שיש קווים מנחים והסכמות כלליות, וזהות מקצועית של מרפאים בעיסוק חייבת להיות איכשהו קשורה לעיסוק אבל הדרך לשם מגוונת בדיוק כמו שהדרך אל כל מטופל היא שונה וייחודית. וזו עבודה מאומצת, עם תהליך וחשיבה ותוצאות, ואולי אנחנו נתפסות כמאוד קונקרטיות לפעמים אבל כדי שהתערבות תהיה משמעותית לתוצאות האלה צריכה להקדים חשיבה והתבוננות ודרך.
אנחנו מדברות על המאפיינים הייחודיים לנו, יעל מציינת את ניתוח הפעילות והיכולת לקחת מטלה ולפרק אותה. היא גם מעלה את היכולת לראות אדם ולהפריד את הרמות השונות של התפקוד שלו עצמו בתחומים שונים. כלומר לראות ולהבין את זה שהאדם יכול לתפקד בצורה טובה מאוד בעבודה ובמטלות ADL צריך סיוע וכן הלאה. זו הסתכלות שמרחיבה את האפשרות להסתכל על האדם והיא נובעת מהבנת מרכיבי העיסוק.
כבר בהתחלה, כשנעמה מסבירה על הפרוייקט יעל מזכירה את הפורום של המרפאים בעיסוק בשיקום הפסיכיאטרי (OTshikum, למי שבקבוצת המייל שעדיין חיה ובועטת) ואני נזכרת בעצמי, מרפאה בעיסוק ממש בתחילת הדרך, יושבת בחדר בתל אביב ודיון סוער על החיבור הזה בין השיקום לבין הריפוי בעיסוק. מה אני יותר? האם ההגדרה המקצועית שלי משמעותית או שכולנו אנשי שיקום? באותו הזמן, עם הידע המאוד ראשוני שלי היו גדולות ממני בגיל ובניסיון שכבר היו שם והתחושה הייתה שאני חלק ממשהו גדול שהיום אני יכולה להגיד שהיה מורכב מאוסף של מרפאות בעיסוק שכל אחת הביאה את הצבע שלה אבל גם אז היה מאוד ברור שיש עם מי לדבר ויש קבוצה (אמנם קטנה) של אנשים שאני רוצה להיות חלק ממנה. ויעל הייתה אחת מהן. 
היא מספרת איך הן היו קבוצה, שבע מרפאות בעיסוק, בתואר הראשון, שנעמי הדס לידור שכנעה להכנס לתחום. והן היוו שכבה ראשונית בתוך מהלך כולל שהיה באותה התקופה. אנחנו מעלות את הקושי לגייס היום מרפאות בעיסוק, ובכלל אנשי מקצוע, ושואלות איך אפשר להעביר את הניצוץ הזה שמדליק את כולנו. את המיזוג הכל כך ברור לנו של המקצוע והתחום של בריאות הנפש. ולאו דווקא בתעסוקה, אלא בפנאי בI/ADL בדברים הפשוטים שמרכיבים את החיים. 
היא אומרת, קצת בהתנצלות, שהיא התרחקה מהתחום, כבר לא קוראת גישות חדשות בריפוי בעיסוק ואני קולטת עכשיו תוך כדי כתיבה שבלי להיות מעורבת היא מאוד מחוברת. בדרך כלל אנחנו מעלות את זה שדברים לא משתנים בהביטים השליליים, בתפיסה של המקצוע, בשאלות שמטרידות מרפאות בעיסוק היום שהיו גם לפני 40-50 שנה, אבל יש גם דברים שלא משתנים בכיוונים הטובים, עמודי תווך שנותנים יציבות למקצוע יחד עם טלטלות של שינויים חברתיים כלכליים וכדומה. ויש בזה הרבה תקווה. אם זה הקשרים החברתיים-מקצועיים שלנו, הצורך והמעשה של השיתוף ההדדי. אם זה העקרונות שמנחים אותנו, האדם ומשפחתו, העיסוק המשמעותי האפשרות להשתמש בסביבה הטבעית. וזה מצליח לא לסתור כיוונים אחרים, למשל הCBT שהיא הוסיפה לאחרונה לארגז הכלים שלה, ושהחזיר אותה לטפל. היא מתארת את הטיפול, כיום, עם הפז"ם המקצועי כאחר "הניסיון נמצא בחדר" והניסיון מאפשר לצאת מהחדר. תוך כדי השיחה היא לוקחת משהו שאני אמרתי ואומרת שתשמש בו כדוגמה וממש הורגש איך שהיא כל הזמן לומדת ומעשירה את מי שהיא ועם זה את כל מי שנמצא איתה במגע.
סיון 






את יעל פגשנו במשרדי חברת נתן בכפר סבא. נכנסות לחדר המדרגות רואות את הלוגו של החברה, ואיני יכולה שלא להיצמד לקיר מהדף הנוסטלגיה שמעיף אותי. נזכרת יחד עם יעל בתקופת העבודה שלי בנתן לפני 15 שנים. מתמלאת תחושה נעימה - נתן ייצגה עבורי את ה"שחרור" מבית החולים. לאחר 7 שנים בהם עבדתי בבית חולים רמב"ם, חברת נתן הייתה המקום הראשון בו פגשתי את קהילת שיקום בריאות הנפש. שם למדתי שיקום מהו, הרגשתי שאני  לא יודעת  כלום. הימים ימי יציאת חוק שיקום, שינויים מטלטלים עבור כולנו. כמעט ללמוד שפה חדשה ולמקם את עצמי מחדש.. בנתן. במידה רבה שם למדתי שאני יכולה לעוף. העזתי שם לנסוק לכיוונים שמעולם לא הייתה לי נגיעה אליהם - ונתן אפשרו לי, כל השאר היסטוריה. יעל הייתה מרפאה בעיסוק בחברה, שגרמה לי להרגיש במקום הנכון. היא דברה את השפה שלי, לאורך כל 3 השנים שלי הייתה לי שם עוגן, לא תמיד יכולתי לומר זאת בקול רם - והרי הזדמנות.
פוגשת את יעל בשמחה רבה, ולאחר הזכרות קצרה בסניף הביתי שלי בחיפה, ועוד כמה זיכרונות שהשתיקה יפה להם, מתחילה לספר לנו את הדרך האישית שלה.
בסיפור של יעל יכולה למצוא את עצמי כל כך הרבה פעמים.
מתחילה בחווית הצבא- קורס משקיות חינוך וסדרת סיב"ה - סוגיות יסוד בחברה הישראלית. סדרה שבה נחשפים לאוכלוסיות מגוונות בחברה הישראלית. יעל מתארת את המפגש הצעיר והמוקדם הזה עם אוכלוסיות מורכבות ואת הרגע הזה שבו מבינה שהיא רוצה להתערב לפני שהם מגיעים למקומות האלו, והופכים להיות "אוכלוסיות מורכבות". היא מתארת את השבוע בקורס, ואני נזכרת מיד בשלי. אלא שיעל מנסחת בבהירות את מה שאני הרגשתי ולא הצלחתי לנסח עד היום.

יעל בוחרת בריפוי בעיסוק  ללא הרבה התלבטויות לאחר ההבנה הזו, בעיניה זוהי דרך ברורה לקדם את הרצון הזה. בטוחה בשלב הלימודים שתטפל בילדים.
רצון זה משתנה כאשר מגיעה לשחף. שם מבינה שדווקא המפגש עם המבוגרים נכון לה - לאחר תקופה של עבודה גם עם ילדים וגם עם מבוגרים מבינה שהעניין עבורה הוא לעסוק בחיים עצמם, ביום יום.
ובוחרת בגלאים המבוגרים יותר.
משם עוברת לנתן, מתחילה בחצי משרה כרכזת חונכות, ולאחר 16 שנים מנהלת ארצית.
שומעת בהשתאות, על הדרך שהיא עברה, ושומעת התפתחות צמיחה, התרחבות לכל הכיוונים בתוך ארגון שמאפשר את זה.
ובתוך כל הסיפור מעלה דילמות ושאלות שהתחבטתי בהן בעצמי כמו רבות מחברותיי. 
על אף שיעל בחרה מאוד מהר את המקצוע, עם השנים בתוך העבודה בשיקום בריאות הנפש, משהו בגבולות מתערער. יעל מהרהרת בקול רם - אני יודעת שאני מרפאה בעיסוק, וגם מנהלת, מכניסה את הריפוי בעיסוק בכל תפקיד, אבל כבר לא יודעת להפריד מהיכן כל דבר מונע. 
ההבנה הזו שערכי המקצוע נמצאים בכל תפקיד שנגיע אליו, הוא כבר חלק ממה שאנחנו - והוא תשתית לכל כל מה שיבוא אחריו. יעל מסבירה, זו היכולת להסתכל רחב, ולנתח את המצב מנקודות מבט רבות ולהבין. להבין פערים - להבין כיצד אדם שמתפקד נפלא בעבודה יכול להראות תמונה אחרת לגמרי בהוסטל. להבין מדוע, ולהחזיק את שני הצדדים הללו בתפקוד.

לצד ההבנה הנורא ברורה הזו מדברות על הטרמינולוגיה המשתנה במקצוע ועד כמה אנחנו מרגישות מחוברות אליו. מבינות די מהר, שהמקצוע לא באמת השתנה על אף המעטפת שלו.
יושבת לה בחדר חבורה של מרפאות בעיסוק שבאות מתחום השיקום, יעל וסיון עוד שם לגמרי, אני מעט התרחקתי - אוהבות אהבת אמת את העיסוק הזה. מבינות לגמרי שהעניין בשיקום אלו החיים האמיתיים. ומיד מתחברות לשאלה איך זה שכולם לא רואים את זה?
המציאות בשנים האחרונות יוצרת מצוקה של מרפאות בעיסוק בתחום. מעלות תהיות רבות ואתגרים שנרצה לעסוק בהם כדי להעביר את הקסם בשיקום, בחיים האמיתיים לעוד ועוד. לעבוד עם האנשים על החיים האמיתיים שלהם, בתוך ההקשר האמיתי של החיים שלהם, מה יכול להיות יותר ריפוי בעיסוק מזה? 
אחרי כל כך הרבה שנים בחברת נתן בתפקידים ניהוליים גדולים, בהם המון יצירה אך גם המון ניהול על גווניו השונים, בוחרת יעל להחזיר את הטיפול לחייה ומוסיפה את לימודי הCBT לארגז הכלים שלה. 
מתארת את התוספת הזו בנקודת זמן זו בחייה, ועם הבשלות שבה, ככזו שמתאימה לה בדיוק. מחזירה את הקשר עם האדם לחדר, מאפשרת לה לשמוע אחרת את הקשיים ולהכיל בקלות גדולה יותר סיפורי חיים מורכבים.
איני יכולה שלא להזכר לרגע בסדרת סיב"ה , שם בקורס משקיות חינוך, איזה דרך מרתקת עברה ואיך היא יוצרת את אותו שינוי אותו רצתה אז, בדרכה הייחודית. 

הזמן עף לו, וברור לכולנו בחדר שהסיפור של יעל אפשר לנו לצוף לרגע ולדבר על כל הדברים שמעסיקים את כולנו. התשוקה הגדולה לעשייה, לצד הקשיים ביום יום והרצון לשמר אותה.
יש משהו במפגשים הללו שמאפשר לנו לעצור בטרפת של היום היום ולהזכר בלמה אנחנו שם. כל מפגש מסתיים באותה דרך- איזה כיף היה לדבר על זה רגע.
מרגישה שזה העניין, זו הזכות בלעצור שוב שוב ושוב ולהבין יותר ויותר לעומק - למה אנחנו שם, למה אני שם? מאמינה בכל ליבי שזה גם הסיפור שלנו עם מקבלי השירות שלנו. כמה כוח זה ממלא אותנו שאנחנו נזכרים בשביל מה, וכמה כוח זה נותן לאותם אנשים כשאנחנו עוצרים יחד איתם ומחפשים את ה"בשביל מה".
 והרי זה מה שאנחנו עושות.
עצרתי יחד עם יעל וסיון הפעם, התמלאתי, נטענתי, ממשיכה לעוף.
נעמה






יום ראשון, 3 ביוני 2018

מפגש 37: עידית גל


כבר עבר הרבה זמן מאז שנפגשנו עם עידית ואיכשהו הכתיבה קשה לי לאחרונה ולא הגעתי לזה. מה גם שנעמה נסעה לה לכנס בדרום אפריקה (למי שפספס..) וגם עידית נסעה לה לרומא לכנס על ילדים ופסיכיאטריה או משהו כזה. כבר כשהגענו אליה היא העלתה את זה ואני במקביל התכתבתי עם אחותי לקראת הנסיעה של האחרונה גם היא לאותו הכנס. אז היום כשאחותי אמרה שדיברו איתה מרפאות בעיסוק חמודות מאילת החלטתי שאני מפנה את השולחן וכותבת.
אל עידית הגענו דרך טל ירוס שאמרה שהיא רוצה לשלוח אותנו לתלמידה שלה. למותר לציין שהגענו אליה דרך תלמידה וכך התחזקה לה אחת התמות המרכזיות של השרשרת הזו – הקשרים המיוחדים שנוצרים במרחב האקדמי (אבל לא רק!) של מי שפותחת את הדלתות ומכוונת ומאמינה, למי שנכנסת בדלתות וממשיכה את הדרך המשותפת ואף מוסיפה לה. בהמשך עידית מחברת אותנו גם לאביבה פריד אצלה היא משתתפת בקבוצת סופרוויז'ן משמעותית, ללמידה אין סוף.
בכלל אצל עידית אין הרבה סופים, בעיקר התחלות. כבר בשנה ג' היא מתחילה לחבר חיבורים ולצאת לדרך כשהיא משתפת פעולה עם מנהל מכון "שבמקרה היה ממש מול הדירה שלנו" ומסתובבת בכל מיני שכונות כדי לאתר ילדים שזקוקים לעזרה. ובמהלך השיחה אנחנו עוברות איתה יחד ממקום למקום, כולל טיסות לאילת, ועד לבית הספר בפרדס כ"ץ בו היא עובדת היום ומלווה סטודנטיות בהכשרה בתחום ה"קהילה". היא אומרת בהתחלה איך שהיא לא הבינה אבל בעצם מההתחלה היא הייתה מחוברת לקונספט של קהילה, וזה בהחלט עובר כחוט השני בכל מה שהיא עושה. היא מתארת לנו איך היא מעבירה לסטודנטיות שגם אם הן בהמשך יעבדו במכון או בכלל בסטינג של טיפולים פרטניים, הן יזכרו איך זה לראות את הילד (או כל אדם) בסביבה הטבעית שלו ולכוון אליה.
לא בכדי היא מתאהבת במכון באילת, מכון בעיר הדרומית והקטנה שמדבריה של עידית עולה כקרקע נהדרת לעבודה קהילתית משמעותית. במרחב הגיאוגרפי הישראלי אילת היא הנקודה הכי רחוקה שאפשר להעלות על הדעת. זה פשוט ממש רחוק מכל דבר אחר. ואיכשהו הרבה אנשי מקצוע מגיעים אליה או כמו עידית, אחת לשבוע, או לתקופות ויש בזה משהו מיוחד ומרקם חברתי טיפולי מעניין.
קהילה זה משהו שאני מאוד מתחברת אליו. בכל זאת אני כבר עשור בתחום שמתהדר במילה הזו לא מעט. ההוסטל שבו אני עובדת נמצא במרכז אחת השכונות היותר קהילתיות בירושלים ובזמני הפנוי אני נוטה למקצועיות קהילתית. כך שעידית מספרת על ערב שעשו להורים בבית הספר, או על המסעות בשכונותיה הדרומיות של תל אביב ודרומה, עם ההסתכלות הזו לסביבה הטבעית של האדם, ועם המאמץ שלוקח אותה בטיסות שבועיות למקום שבו היא יכולה לעשות את מה שהיא חושבת לנכון, אני מזדהה בלי שום מאמץ.
איפשהו בתוך התזזיתיות של עידית היא מכניסה 8 שנים של עבודה בשיקום בבית החולים תל השומר. היא מתארת איך הגיעה לשם בהתחלה ולא הצליחה לדבר ואיך התאהבה בתחום. איך שנים רבות, גם כשעשתה דברים אחרים, כשנשאלה אמרה שהיא עובדת בשיקום. ואפילו לאחר שעזבה, מרכז הכובד של הזהות המקצועית שלה היה שם. היא מתארת עבודת צוות מאוד הדוקה ומחוברת, ובכלל עבודה מאוד משמעותית עם האנשים שונים ודרכי התמודדויות וסיפורים, ושיח בין מטפל למטופל שעיצבו אותה והיא ממש מדברת על האנשים וההתערבויות כאילו הם היו היום או לאחרונה.
דיברנו על העזיבה, וכמה זה קשה לשנות את הזהות המקצועית ולהבין שאפשר גם אחרת. לא כי זה לא טוב, פשוט כי השינוי קורה גם לנו ואפשר למצוא משמעות מקצועית בכל כך הרבה מקומות. אני חושבת על העזיבה שלי את העבודה שבה עבדתי 9 שנים. חשבתי שאני לא יודעת לעשות שום דבר אחר. למעשה בחוויה הייתי לגמרי בטוחה בזה. ואז גיליתי שלא, אני יודעת הרבה דברים ויכולה לממש את האני המקצועי שלי לא פחות טוב ואולי אפילו יותר מדוייק דווקא במקומות שלא חשבתי עליהם.
בכלל, המסע הזה, עם כל המאמץ והזמן שאנחנו משקיעות סביבו, מזמן לנו מפגשים כאלה. כשדפקנו בדלת לא ידענו מי היא עידית שנפגוש כשתפתח הדלת, ובזמן קצת נשבתי בקסם שלה ובקלילות שבה היא טווה את הסיפור שלה אל תוך הסיפור של הקהילה המקצועית שלנו.

סיון

את עידית הכרתי דרך הרשתות החברתיות.  "נפגשנו" פה ושם בחיבורי כוחות, וחשיבה משותפת, הבנה שאנחנו מדברות את אותה שפה. להיפגש פנים מול פנים היה אך טבעי. נפגשות כאילו מכרות ותיקות, תחושה שמתחזקת אפילו יותר שמתחילות לדבר על אביבה פריד. נקודת חיבור משותפת בעיקר בהערכה ובגבהים אליהם אביבה מעיפה אותנו. 

שיחת חימום קצרה ועידית מתחילה לספר את  הסיפור שלה. מתחילה דרך אמא של חבר שחשפה אותה לעולם הריפוי בעיסוק, בבית ספר לחינוך מיוחד בה היא צופה רואה מרפאה ממנה מתפעלת בעיקר מהיכולת לראות את הילד והיצירתיות שבה. עידית מתאהבת בה ובעשיה שמביאה אותה למקצוע. התאהבות היא נושא חוזר בסיפור של עידית, היא מתאהבת במשהו ועושה אותו עד הסוף.

תמה חוזרת נוספת בסיפור היא היכולת ליזום. לזהות צורך ולתת לו מענה ייחודי. כבר בסוף הלימודים, פוגשת מכון שנתן שירותים לאוכלוסיות מיוחדות, מופעל על ידי אדם שמרשים אותה מספיק שוב ביצירתיות שלו ובכישרון לאנשים. ואי שם מציעה לו שותפות, יוצרת אתו שירות חדש. בלי להתבלבל, יודעת מה רוצה ומה המענה ומציעה אותו 
עידית, מתארת סיפור אישי עם תחנות מרובות שמאפיין אותם ההתאהבות באנשים המשיכה לעשייה אתם ההשארות ויצירת הגיוון. עידית עובדת בשיקום בתל השומר, מתארת כיצד העבודה הזו מגדירה אותה, חלק מהזהות שלה. מתארת את המפגש עם האנשים סיפורים, "כמו ספר מלא סיפורים" כך היא מתארת  ומשתפת  בסיפורים המפגש עם האנשים, אותה התאהבות בהם מובאת בהתרגשות שאיני יכולה להישאר אדישה אליה.
ואז בנקודה ברורה עידית יודעת שדי, נגמר ויוצרת זהות חדשה. זו, מתווספת לזהות הקודמת ויוצרת משהו חדש, מרגש, מגוון. 

חושבת על הכוח שיש  במקצוע שלנו לאפשר לכל אחת מאיתנו להמציא את עצמה מחדש, אם רק מרשים לעצמנו.
הפעם הראשונה נראית לי הכי קשה. היכולת להוסיף זהות חדשה למי שאני. כמו שעידית מתארת אני כבר לא "שיקום", אני משהו חדש.

עידית ממשיכה לתאר תחנות בפשטות, איני בטוחה אם היא מבינה כמה הסיפור שלה אינו מובן מאליו. כאילו דבר מוביל לדבר, ולכל שינוי הסבר ברור, אך השינויים שלה כוללים יצירתיות, בניה עצמית והמון חשיבה יזמית. מבינה מה חשוב לה, מה מעניין לה ופועלת. המעניין הוא שהיא אינה מתייחסת לאוכלוסיות אלא לסגנונות העבודה המגוונים.

יכולה להתחבר לעושר הזה שיש במקצוע אם רק מזהים אותו - ההבנה שהראיה של הריפוי בעיסוק אינה תלויה באוכלוסייה כזו או אחרת. ריפוי בעיסוק הוא עולם שלם של ערכים, תפיסת עולם והסתכלות. הבנה של זה עם מעט אומץ מאפשרת להמציא את עצמנו כל פעם מחדש, תוך שימוש בדיוק באותו מקצוע.

מחייב אומץ, נזכרת בפעם הראשונה שעזבתי מקום עבודה בו הרגשתי נוחות, ובטחון. לבחור לעשות שינוי הייתה אחת ההחלטות הקשות בחיי. אך ברגע שקבלתי אותה בדומה לעידית, ידעתי שאני בכיוון הנכון. הפעם השניה הייתה קלה יותר, זהייתי את הנקודה שבה אני מפסיקה להתרגש, ועברתי הלאה, משתמשת שוב ושוב בדיוק באותו ארגז כלים שישב אצלי חזק וברור- ריפוי בעיסוק. כל פעם התרגשות, התאהבות יצירת ידע חדש.
להבין מה מרגש אותי, היה חלק משמעותי מהדרך.
כשעידית מתארת את ההתאהבות הזו כל פעם מחדש, יכולה להתחבר אל זה בכל רמ"ח אבריי. 

קוראת את הדברים שלי בפרספקטיבה של זמן. התחלתי לכתוב מחשבות מיד לאחר המפגש עם עידית. בינתיים קרו מלא דברים. כנס בינלאומי התחברות  לישראליות שם, ולישראליות פה, לקהילה שלי.
חזרתי לארץ לתוך שביתה על המודעות לכוחנו.
קוראת שוב את הדברים שלי והם מחזקים אצלי את ההבנה שההתאהבות, המקצוע והידע  חשובים אך הם אינם מספיקים- על כל אלו חייבת להצטרף היזימה והפרואקטיביות שכל כך מאפיינת בעיני את עידית.

מאמינה שרק אנחנו יכולים/ יכולות ליצור את השינוי, די בטוחה בשלב זה שאף אחד לא יעשה את זה בשבלנו על אף האהבה והמסירות שלנו למקצוע. 

עידית הייתה לי תזכורת נפלאה למה חשוב באמת.

נעמה




יום רביעי, 16 במאי 2018

מפגש 35 ראיונות 35-36: נעמי גפן והילה בורל




אפתח בגילוי נאות - נעמי גפן היא חברה וקולגה ואני מבלה איתה הרבה מאוד זמן בשנתיים האחרונות. רוב הזמן בדרך לחיפה ובחזרה ממנה, ובקבוצת הדוקטורנטיות שלנו היא המבוגר האחראי ללא עוררין. את הילה שמעתי בכנס לפני שנתיים בנושא מרכז החדשנות, כך שבעצם כשהפנו אותנו אליהן, כל אחת בנפרד, ידעתי פחות או יותר מי ומה, ואיפשהו בניסיונות שלנו להפגש עלה הרעיון לעשות מפגש משותף. גם אנחנו צריכות לפעמים חידושים וזה היה נשמע כמו משהו שיכול להיות מוצלח - גם חסכוני בזמן (המשאב הזה שנוטה לא להסתדר לכולם יחד אף פעם) וגם מעניין. 

מהרגע הראשון היה ברור שזה כל כך הרבה יותר משני ראיונות שבמקרה הצטלבו. 

כמה מלים על אלין. אפשר להכנס לאתר שלהם ולהתרשם כמובן אבל אני ממליצה פשוט למצוא סיבה טובה לבוא לבקר. המון מרפאות בעיסוק עברו שם בהכשרות וכדומה ויוכלו לומר הרבה יותר טוב ממני. לפני המפגש הזה הייתי באלין פעם אחת, לפני שבועיים וחצי, כשבאתי עם המנהל שלי ללמוד מנעמי על ההתנהלות של המקום מבחינת הסינכרון בין כל הענפים. כבר מהדרך, החוויה של לנסוע למקום שיש לו שלט (בית חולים, בכל זאת) הכניסה למבנה המרשים שמצד אחד הוא לגמרי בית חולים ומצד שני הוא כל כך נעים ומרגיש מקום של ילדים. כשנכנסנו הפעם, כל כך שמחתי שהתעקשנו על מפגש שם ולא במקום אחר (הייתה אופציה זמינה לא פחות כאמור בחיפה) במיוחד כשהתיישבנו בסופו של דבר במרפסת הפונה להרי ירושלים. 

פתחנו בביקור במרכז החדשנות, שם פרצו לפני שנה את הקיר והפכו לחלון, אירוע ששמעתי עליו מפי נעמי ופתח לי צהר אל החשיבה של המקום. המרחב עצמו נראה כמו כל חלל הייטקיסטי ישראלי טיפוסי. גופי תאורה נעימים לעין, שולחנות, כיסאות משרדיים, קירות שקופים. בא לך פשוט להתיישב וליזום דברים. כשאנחנו ניגשות להילה היא מתלהבת ממשהו בנייד, "הדפסה תלת מימדית" שתמונה שלה עוברת בחלקה במייל ומקבצת סביב הילה אנשי צוות נוספים במרחב להתרשם ולהתפעל. בהמשך היא תספר לנו את החשיבות שיש בעיניה לעבודה עם הצוות, עם עוד אנשים. גם כשזה לא תמיד כל כך פשוט. אני יכולה להתחבר לזה בקלות. הדברים הכי יפים ומרגשים קרו לי מבחינה מקצועית במקומות בהם שיתפתי פעולה עם אחרים, קולגות, אנשי מקצוע אחרים, האנשים עצמם ומשפחותיהם כמובן ועוד. רק השבוע רוויתי עונג מאירוע כזה, במסגרת פרוייקט נפשות שאני חלק ממנו. פרוייקט שהוא יותר "חדשנות חברתית" ושהיופי שבו מתגלה במקומות בהם אנחנו משתפים פעולה האחד עם השניה ועובדים יחד לקראת מטרה משותפת.



בחזרה למרפסת.. אנחנו פותחים את השיחה עם נעמי והילה בהמשך מצטרפת. נעמי, שמסתובבת עם השם הכל כך שכיח בקרב מרפאות בעיסוק, מספרת איך מאז ומתמיד נמשכה לטכנולוגיה, ליכולת לפתור בעיות. יש משהו מאוד ברור בהתהוות המקצועית שלה, היא בחרה את הדברים אבל גם נבחרה לתוכם. התפקיד של נעמי כיום הינו סמנכ"לית בית החולים, תפקיד בכיר, אחד התפקידים הבכירים שיש כיום. היא מספרת שכשהתמנתה קיבלה טלפונים מכל מיני אנשי מפתח בתחומנו. היא עשתה לשם כך לא מעט צעדים ולמדה לא מעט. היא מספרת על דרך אקדמית מאוד ברורה, מאז התואר הראשון התחברה לפרופ' תמר וייס ומשם "הכל הסטוריה". או הכל - טכנולוגיה. היא מחוברת מאוד לתחום וגם היום בדוקטורט זה התחום שבו היא מתמקצעת.

הילה לעומת זאת מביאה צדדים אחרים. היא מספרת איך התחילה בעין גדי, ואיך ההירתמות שלה והקשרים שיצרה הביאו אותה למקומות טובים. היא מתארת תהליך של חשיבה קלינית מרתק שבסופו של דבר לא קיבלו את החלטתה. גם שם היא מתארת את הדברים מתוך עמדה שאומרת שגם זה היה למידה ולא מונעת באופן הראשוני מהאכזבה.
לא הצלחתי לגמרי לעקוב (גם עם זה ששמעתי את הסיפורים עצמם כבר פעם שניה) אבל הילה החליפה את נעמי במשהו וליהפך. והייתה גם הפעם שבחרו לתפקיד את האחת על פני האחרת. ובתוך כל זה הן חברות וקשובות זו לזו. זה לא דבר מובן מאליו, וזה דורש הבנה והעמקה. הבנה של הפעולות שהן לאו דווקא, ולפעמים בכלל לא, קשורות לאדם זה או אחר. והעמקה אל תוך המורכבות של העבודה עם אנשים, לפחות למשך זמן. אנשים משתנים וצריך להבין איך להשתנות איתם. רואים שמודל העבודה הזה, החצי משותף, חצי מקביל, ומעל הכל האפשרות לעבוד יחד בונה עולמיות נפלאים כמו פל"א.

אנחנו מסתכלות קדימה, כל אחת מהן רואה אחרת את העתיד. זה פשוט מופלא לראות את החיבור הזה ביניהן. כל אחת היא ממש אישיות בפני עצמה, והן מביאות לא רק את התפיסה האישית-מקצועית אלא גם זרקור יפה האחת על השניה. נעמי עם היציבות לאורך השנים, ולאחרונה גם הראיה המחקרית, והילה - יזמית בכל רמ"ח איבריה - שקופצת מדבר לדבר ומפליאה ביצירות משמעותיות תוך שהיא סוחפת איתה את הסובבים אותה. שתי התנועות האלו יוצרות זרימה מאוד נעימה שכנראה גם תורמת לא מעט למקצועיות שלהן ושל הסובבים אותן.
נקודות אי ההסכמה מעוררות את השיח שגם אנחנו חלק ממנו. איך המקצוע יראה? איזו מין קהילה יש לנו? האם לנצח נשאר רק "ליד"? יש בשולחן פסימיות ואופטימיות שדרות יחד ומאפשרות חשיבה מחודשת. אני לא יכולה שלא לחשוב על ההתערבויות שלנו, הפשוטות, הפרטניות, ואיך שהן כל הזמן צריכות להיות "בראי התקופה". הן חוזרות בסיפורים שלהן על האפשרות לשלוט דרך מחשב באמצעים ששנים קודם לא היו בגדר האפשרי ואפילו לא בחלום. וזה לא רק בתעסוקה או בלימודים, זה ממש בתחומי העיסוק הבסיסיים. בדרכנו החוצה עברנו בבריכה והיה שם ילד שקיבל טיפול במים כשהוא מונשם. נעמי אמרה לנו שזה ממש מהפכני ושאין מקום אחר שזה מתאפשר בו. בריכה. ילד. צינור עם חמצן. מי היה מאמין? 



יצאתי מהפגישה הזו עם כל כך הרבה מחשבות וקצרה היריעה מלהכיל. ובכלל מי יודע מה יהיה? מה יהיה הדבר הבא ולאן כל זה הולך? נשמע שזה הולך למקומות מופלאים אפילו יותר ממה שאנחנו מדמיינים בעיני רוחנו.  

סיון
עליה לירושלים היא אירוע מבחינתי, אינו דבר של מה בכך. והפעם, כאילו לאתגר,  היה זה ביום של העברת השגרירות האמריקאית לירושלים. אני והפמליה של טראמפ מתוכננים להגיע באותו יום. לאלו הרחוקים מהבירה וממרכז ההתרחשות תמיד הדיווחים נראים מטרידים הרבה יותר מלמקומיים. כדאי? חכם? פקקים? ועוד חרדות של אלו שאינם מקומיים,  נענים בתמיהה מצד שותפתי הירושלמית שמיומנת  באירועים שכאלה.
שומעת לקולות הרגיעה ועולה ירושלימה, לבית חולים אלין. ההיסטריה שלי גורמת לי להקדים, אך  היא גם זו שמאפשרת לי קפה שקט ומרגיע במיוחד עם סיון בעין כרם הקסומה.
 על בית חולים אלין רק שמעתי, בכל מיני הקשרי חיים. בעיקר מסטודנטיות שחוו שם הכשרה. תמיד סיפרו ביראת כבוד על המרפאות בעיסוק שעובדות שם- על האופן היחודי שבו הן רואות את הילדים. והנה הזדמנות.

הפעם מפגש כפול, נעמי גפן והילה בורל.
מתמקמות מול הנוף הקסום של עין כרם, בגינת הצוות, סביב שולחן עץ עגול, מבחינתי פגישה עוורת כפולה. שואפת מלוא הראות חמצן קריר של ירושלים, מתחילות לדבר ומיד שומעת את השפה שלי, יודעת שיהיהDATE  טוב.
נעמי מספרת על הפרקטיות בבחירה שלה. היא מתאהבת במקצוע די מהר, בעיקר בחלקים הטכנולוגיים שבו. מתארת בתשוקה אמיתית את הכוח שיש בטכנולוגיה בהיבטיה השונים לשפר איכות חיים של ילד, כמה זה מרגש שילד מצליח לברוח להוריו בזכות כיסא גלגלים ממונע בו מצליח לשלוט באמצעות גויסטיק. היכולת לעשות שימוש בעוצמות וביכולות של הילד להגביר אותם ולתעל אותם לשימוש בטכנולוגיה מסייעת. מתמלאת בתחושה שהשמיים הם הגבול. עובדת במילבת, כי כאמור מתאהבת בטכנולגיה עוברת  לאלין שם מתמקמת 22 שנים בקשת רחבה של תפקידים.
חושבת לעצמי על משמעות ה22 שנים, והיכולת לייצר עניין  סיפוק אתגר בתוך פרק החיים הארוך. חיים שלמים וכל כך הרבה פרקים. בכל הפרקים שנעמי מתארת היא מביאה את האנשים ודרכם את הריפוי בעיסוק במיטבו דרך הערכים שבו. בתוך שלל הפרקים שבסיפור שלה יכולה לשמוע כל כך הרבה שאלות ותשובות שחיפשתי ומצאתי עם השנים בדרכי האישית והמקצועית. 
עצמאות מול אוטנומיה- הבלבול שלעתים אנחנו חוות כמקצוע, האם עצמאות בכל מחיר  לעומת האוטונמיה לאפשר לאדם לבחור היכן רוצה להיות עצמאי.נראה לעיתים כמו סמנטיקה אך זה כל כך מהותי. מה חשוב בעיני הילד/האדם- האם חשוב לו להתלבש לבד? לאכול לבד? או שזה חשוב לנו? למשפחתו? מי מחליט? למי אנחנו נאמנים? כיצד מגבירים את הקול האמיתי של האדם?
נעמי מחזקת את האמונה השלמה שלי - שהעניין הוא לקדם את החופש של האדם לבחור מה חשוב בעיניו ולתעל באופן ייחודי את האנרגיות שלו - למה שחשוב עבורו, לעומת מה נראה טוב, או מצופה חברתית.
יפה כאמירה, אך לא פשוט ליישם. קושי אותו הצלחתי לזהות בסיפורים של נעמי בעיקר מול משפחות. המגיעות לאלין עם צפיה לשינוי מסויים. הבן שלי צריך רק דרך להתמודד עם הידיים הקצרות, הילד נכנס למפגש עם נעמי שמצליחה ברגע בראיה של המרפאה בעיסוק  שלה לנתח רחב הרבה יותר את הצרכים, אך גם מתעקשת לשמוע מה הילד רוצה וזה הרבה מעבר לידיים קצרות.
לעמוד מול המשפחה ברגישות, כבוד, ולגייס אותם לשינוי חשיבתי ותפיסתי של הצפיות והשאיפות מהילד- בעיני לפחות דורשת מיומנות מורכבת שאינה מובנת מאליו. אלא שנעמי, לא רואה בזה קושי, היא מתארת את זה כאחד הדברים הטבעיים ביותר, ונראה כאילו לא מכירה שום דרך אחרת.
בתפקידה הנוכחי, סמנכלית בית חולים- וגם בתפקיד זה עושה ניתוח לתפיסתה מה דורש התפקיד הזה, ממש ניתוח פעילות- ובוחרת לצאת לדוקטורט כדי להבין מחקר, הרי סמנכלית לתפיסתה צריכה את היכולת לבסס, ולחקור.

בסיפורים של נעמי, מקפידה לציין לאורך כל הדרך את שותפיה  לעשייה,  מתארת את עמיתותיה בהערכה רבה. תחושת ההערכה והכבוד ההדדי התעצמה שבעתיים שהילה מצטרפת לשיחה.
ולפתע אנחנו 4, דינמקה שונה, חדשה, אך מרגישה נכונה וטבעית.


הילה מתחילה בלשאול, המון שאלות, מראיינת אותנו, ומשם מתחילה לספר את הסיפור היחודי שלה.
הילה התחילה בלימודי החקלאות, שנה אחת הספיקה לה כדי לחשב מסלול מחדש. את הדרך  לריפוי בעיסוק מצאה במקרה. מתארת את חיפוש הדרך החדשה שלה דרך עיון בקטלוגים עבי הכרס של האוניברסטאות לפני עידן האינטרנט, מגלה שם מקצועות שלא ידעה על קיומם. במפגש מקרי עם חברה הנמצאת בלימודי ריפוי בעיסוק , מודיעה לה חברתה שהכי מתאים להילה ללמוד ריפוי בעיסוק. והילה הולכת עם זה ודי מהר מבינה שהיא במקום הנכון, מתחברת למקצוע.
מסיימת ללמוד ועוברת יחד עם בעלה לעין גדי.
רואה את ההתבנונות האחרת  כאשר הילד במרכז- יצירת שירות  של ריפוי בעיסוק איזורי של הקיבוצים בדרום.
עוברת גיאורפית  למרכז ובאמצעות מודם ממשיכה לעשות את התפקיד.
מזהה את התפקיד המרכזי שלה במניעה- ושוב היכולת שלה להתרכז בילד  לעומת צורכי המערכת. על אף תפקידים מערכתיים שעושה בבנייה של מערכי שירותים רחבים שומרת את ההסתכלות של המרפאה בעיסוק. צרכי הניידות של הילדים, בניית הסביבה, בניית תוכנית לימודים.
מנהלת השירות באלין- לאחר שדמיינה את עצמה והעיזה להגיד את זה בקול רם לחבר קרוב,  מוצאת את עצמה במקום שהכי פחות בעיני רוחה התאים  לה וניהלה את השירות.
עם השנים לומדת לזהות את האיכויות שלה, את הייחודיות שלה –  כיצד היא משאב לארגון , היכולות לזהות את עצמה כמי שמצוינת בבניית פרויקטים מהיסוד הופכת להיות מנהלת פרויקטים.
גם פה, פרויקטים שבבסיסם  ההסתכלות על הילד וצרכיו הייחודיים אותה חליפה ייחודית
מקימה וממשיכה, מתרגשת מהבניה.
עוזבת את אלין עוברת למרכז לשם  שינוי קריירה וכיוון .יוצרת מוצר חדש לפגים, תהליך מתכנון המוצר, עד למכולה שמגיעה לארץ , ובנקודה הזו כבר לא מעניין , ממשיכה לדבר הבא.
חוזרת לאלי"ן לגלגול נוסף ואחר, והפעם יוצרת מרחב חדשנות שהולך ומתפתח- שוב רואה את הילד, ומפתחת מוצר שמעיף אותו גבוה, עם הטכנולוגיה.
היכולת לרתום את הטכנולוגיה ולעוף גבוה.
נכנסנו פיזית למרחב, ויכולתי לגמרי להבין כמה סביבה מזמינה ומאפשרת מקדמת את היכולת לחשוב רחוק רחב ופתוח. קילהופנר אמר  את זה קודם סביבה משפיעה.
הילה מתארת לנו את ההתרגשות, 
אין יום שדומה לשני – השגרה שבחוסר השגרה.
ואני כל כך מתחברת. יש משהו מרגיע ביכולת להגדיר מי אתה ומה ייחודי בך, להפסיק ולהתאבל ולהלין על מה שאתה לא. 
אצל הילה לי זה ברור - הילה היא יזמית ברוחה, ובערכיה כל כך מרפאה בעיסוק בכל תפקיד שהיא לוקחת על עצמה.  כמה אנרגיות ופרגון מגיעים עם האישה הזו.

הילה מסיימת את סיפורה בסגירת מעגל שנוגע בהתבוננות על הידיים, מתארת את ההתבונות על הידיים ככאלו שמגלמות בתוכן רגישות מיוחדת. אהבת טבע ואדמה אצל חקלאים, והאופן המיוחד והיחודי שנשקף מתמונה של גילה רבינוביץ מרפאה בעיסוק יקרה מאוד- בעודה אוחזת תינוק באפריקה באחד מטיוליה הרבים בעולם- האופן שבו היא מחזיקה אותו, תנוחת ידיה והרגישות בהם ייחודיות לה וניכרות בהן.

מפגש שבו מראיינות דיאדה מופלאה של מרפאות בעיסוק, שהן גם מנהלות ועמיתות. עובדות יחד באותו ארגון כל כך הרבה שנים.
שיחה של שעה וחצי ואיני יכולה להפסיק להתפעל מהאנרגיות שעוטפות אותי במקום הזה.
מנסה לפצח את מה כל כך נעים לי פה מעבר לנוף ולאויר מעין למידה מהצלחת
כמה הערכה ופרגון יש בין שתי מנהלות בארגון כמה אהבה והערכה לארגון. דוגמא לארגון שמצליח לראות את הכוח של המקצוע דרך מובילות שהן מרפאות בעיסוק- תפקידי ניהול והתוויה. אין לי ספק שהארגון מיוחד, כמו שהילה תיארה ארגון שמצליח לראות את הכישורים שיש למרפאות בעיסוק עוד לפני שהן  מזהות אותן,  אך ברור לי לגמרי שאלו גם הקולות של המרפאות בעיסוק בתוכו.
בשיחה אחת ויכוחים ואי הסכמות, עמדות שונות, המון שונה אבל הרבה יותר מכך יש מהמשותף.
המשותף בדברים החשובים באמת- ההתבוננות על הילד במרכז, ודרכו לנתח את העולם והמערכת.
המשותף באהבה למקצוע והרצון שרק נמשיך לעוף איתו גבוה.
מסיימות פגישה חדשה ושונה, עולמות שונים, ארגונים שונים - ואותה תפיסת אדם. המרפאות בעיסוק שבנו.

נעמה

התמונה הכי מרובת משתתפים עד כה!
מימין לשמאל: נעמה, נעמי (למטה - מצלמת), הילה, סיון