הפסקה ארוכה, ארוכה מידי - עם ידיעה ברורה שלא מוותרות, אוהבות את זה, זה ממלא, מזכיר כל פעם מחדש את המשותף והמיוחד.
נוסעת בדרך לא נעימה במיוחד, ברחובות עמוסים, מהבילים וצפופים, לכיוון בני ברק - מבחר. פעם ראשונה שאני מגיעה לשלוחה החרדית, שמחה על ההזדמנות, מספיקה לי כדי להתמודד עם הדרך. נוסעת לפגוש את פרופסור תמר וייס.
את תמר וייס איני יכולה לומר שפגשתי באופן אישי, אך יכולה לומר שאת שמה אני מכירה היטב. השם פרופסור תמר וייס מלווה תמיד בתוספת של נימה המלווה אנשים מוערכים מאוד. בכל מקום ששמה הוזכר, הוצמד הישג לצד יראת כבוד. פגישות חטופות שהיו לי איתה או רבות משתתפים, יצרו אצלי את אותה תחושה של יראת כבוד - איתה אני מגיעה למבח"ר.
מתארחות במשרדה של ראש התוכנית, על כסאות פלסטיק, נטולות פוזה לגמרי, מתחילות בריטואל הקבוע - ואיך שמתחילות להסביר מתחברות מיד למקצב המוכר. מספרות על הפרויקט ותמר מתחילה לשאול כדי למקם אותנו במדויק במיקום הנכון. אחרי שזה ברור לגמרי, מתחילות במוכר. איך התחלת? יורות את השאלה הקבועה - כאילו מעולם לא עזבנו. הדיאלוג מתחיל לזרום, אנחנו במקצב, ומתחילה להיזכר בקולות הנוחים, לאט לאט שומעת קולות מוכרים ונושאים שמתחילים להראות כמו תמות חוזרות, ככה זה במפגש 43, כבר יש מוכר.
מתחילה במקרה- זו כבר לגמרי תמה חוזרת על עצמה. בחיוך מובך ונימה קלה של התנצלות שמתחילה להרגיש מוכרת, מתארת תמר הסיפור שלי ממש מקרי. מתחיל להסתמן כמו בחירה של רבות מהמרואיינות שלנו, אלו שידעו מניסיון אישי שזה המקום, ואילו שממש במקרה הגיעו לשם.
תמר נולדה בקנדה, המבטא המתגלגל עדיין מסגיר את מקורתיה, ובוחרת לבקר בארץ לבד, כדי להרגיע את המשפחה שנשארת שם מחפשת משהו ללמוד. חברה שקוראת לאישה, דווקא שם מוצאת פרסום של לימודי ריפוי בעיסוק ונראה לה שיכול להתאים לתמר. ותמר, בלי לדעת יותר מידי על מה המשמעות נרשמת לכמה תוכניות ריפוי בעיסוק אחד מהם, ומתקבלת.
קצת משעשע אותי לחשוב שבזכות כתבה ב scientificלאישה, תמר וייס שומעת על המקצוע שלימים השפיעה עליו מרכיביו המדעיים. מעניין איך היה נראה מאמר על המקצוע- אם היינו מפרסמים אותו שם היום.
תמר מתארת את ההתמודדות של איש צעירה, ללא שפה, בסביבה זרה לגמרי, מבלי להכיר אף אחד- עם תוכנית הלימודים באוניברסיטת ירושלים. אומץ-מגיעה לארץ לבד לגמרי, לסביבה תרבותית חדשה. איני יכולה שלא להתפעל מהאומץ ומיכולת ההתמודדות. תמר, מוצאת לעצמה את התמיכות המתאימות לה דרך קבוצת השווים והסטודנטיות שלמדו איתה- חלקן היו כבר חלק בשרשרת שלנו. תמר מתמודדת עם שפה זרה, ולומדת שפה חדשה שהיא הרבה מעבר לעברית, אלא שפה מקצועית חדשה שכוללת בתוכה ערכים, זהות, עניין. לא פשוטה הדרך, אך בסיומה חוזרת תמר לקנדה..
יצירת משהו חדש: כשתמר מדברת על הטכנולוגיה, ברור שזו הייתה התאהבות. תמר התאהבה בטכנולוגיה, עוד שהטכנולוגיה לא ידעה שהיא טכנולוגיה. אלא שבניגוד לאתגר שניצב בפניה בארץ ללמוד מקצוע שהוא שפה בשפה שהיא חדשה, והיא היחידה שלא מכירה את השפה. חוזרת לקנדה ופוגשת שפה טכנולוגית חדשה שחדשה לכולם, מתחילה עם כולם ללמוד את החדש, ועל אף חשש אותו מתארת בהתחלה לאחר האתגר של הלימודים בארץ הכל אפשרי. תמר מתאהבת בטכנולוגיה וכל השאר היסטוריה. כשמדברים על תמר היום, ברורה ההתמחות שלה, ברור לגמרי שתמר וייס מחוברת לטכנולוגיה באופן ייחודי ומיוחד שמאפיין אותה. תמר מתארת ואני מנסה להבין מה כל כך מיוחד לה בתיאור שלה. היא מתארת מונחים שהיו יכולים להיתפס כמעט קרים ומרוחקים כמו מעבדה בה היא עובדת כדי לייצר אמצעים ולבדוק אותם, מתארת טכנולוגיות שיכלו להיות מנותקי אדם. אך בכל אחד מהמונחים ברורה לי הייחודיות- בכל אחד מההקשרים הללו תמר מקפידה על האדם.
כל פיתוח במעבדה מחובר לצורך אנושי והופך להיות יישומי, ומיד נבדק על האנשים עצמם. תמר דואגת להיות מחוברת לקליניקה ולאנשים, מקבלי השירות ומכניסה את הנשמה, את רוח האדם למעבדה.
כשהיא מדברת על טכנולוגיות- מביאה את האהבה והעניין שרוכשת לתחום אך גם פה מקפידה להביא את האדם, מתי כן טכנולוגיה ומתי לא. האם מתאים בכל מקום? וגם פה מצליחה לעורר אצלי את החשיבה על המתח הזה בין טכנולוגיה כמונח כללי לבין טכנולוגיה מקדמת אדם ובשם מטרותיו. גם פה בפיתוח הטכנולוגיה מביאה את הנשמה ואת הרוח. מצליחה לייצר ידע חדש שכולל בתוכו עומק של עולם הטכנולוגיה לצד עומקו של הבנת האדם. יוצרת עבורי משהו חדש לגמרי, ידע חדש ומרגש עבורי.
גילוי נאות, אני אדם שקשה לו עם מעבדות, זוכרת את זה עוד מהמפגשים שלי עם מעבדות ובתוכן. הן תמיד מלוות אצלי בפרדיגמות וסטראוטיפים מאיימים עבורי. אך כשתמר מתחילה לדבר על המעבדה, שומעת ומרגישה כיצד יכול להיות אחרת. מעורר אצלי מחשבות לגבי עוד נושאים שאני אולי מצמצת או נמנעת מהם בגלל מחשבות מקבעות ומצמצמות. חושבת על הפוטנציאל המטורף שיכול להיפתח אם רק אתחיל לשים סימני שאלה על תחומים שאותם הגדרתי כ big no no's עבורי. יש לי יחסי שנאה אהבה עם המונח פוטנציאל. הוא מתחבר לאמירות מקטינות כמו- לילדה יש פוטנציאל חבל שאינו ממומש ( יש לי תחושה שאני לא היחידה ששמעתי את האמירה), משפט שיודעת ברמה האישית כמה הוא יכול לשתק. ובצד השני של אותו מונח יש את ההבנה כמה אופטימיות הוא יכול להביא איתו. מכיוון שלמעשה אף אחד מאיתנו לא יודע מהו אותו פוטנציאל שטמון בו ומכאן כוחו. אנחנו עוסקים בהווה, בכאן ועכשיו, בשיח על פוטנציאל שאולי יקרה, ואולי לא יקרה בעתיד. מי מאיתנו יודע אם מימש אותו, את אותו פוטנציאל חמקמק. תוהה כמה עולמות חדשים יפתחו בפנינו אם נלמד לפתוח ולשים סימני שאלה חדשים במקומות שהיו בהם סימני קריאה. מסיימות את המפגש עם הכרות מעט אחרת, עם תמר, אך בעיקר עם עצמי. כמו כל מפגש, יוצרת סימן שאלה חדש וחיבור מנקודת מבט חדשה.
יורדת במדרגות של מבחר, לתוך הרחובות הלא נהיו מהבילים פחות, אך נישאת הפעם על הדי המחשבה האופטימית, וההתרגשות שמלווה יצירת ידע חדש. קולטת שמפגש 43 יש ההההמון מוכר ונוח, וכל כך הרבה חדש.
נעמה
אחרי תקופה ארוכה בה בקושי הצלחנו להפגש אחת עם השנייה, חזרנו
לעניינים, וכשנפגשנו במפגש הדוקטורנטים של אוניברסיטת חיפה, ניצלנו את ההזדמנות
לפתוח יומנים עם פרופסור תמר וייס ולקבוע פגישה. קבענו מיד לשבוע שלאחר מכן,
במכללת מבח"ר, בה אני מלמדת זו השנה השניה ועדיין קשה לי לקרוא לה מקום עבודה
כי זה מין המשך של הלמידה – ללמד.
הלמידה היא אחת התמות החוזרות ביותר במפגשים שלנו. אני לא חושבת שהיה
מפגש אחד בו לא דובר על למידה, הרצון ללמוד. תמר מספרת לנו על התחלה לא פשוטה של
סטודנטית מארץ זרה ששוברת את השיניים עם העברית, נעזרת בחברות ועדיין, מתקשה להביא
את עצמה כמו שהיא בכתיבה. מרתק לראות איך כשהיא חוזרת לקנדה, ממשיכה שם בלימודיה
ונחשפת לעולם החדש שמתחיל להיבנות, היא מצליחה להתחבר לטכנולוגיה ולמחשבים ולצעוד
עם העולם בדרך הזו שפתחה כל כך הרבה שערים עד היום והלאה. עם זאת, היא מדברת על חשיבות
הגורם האנושי, על הצורך להתאים את הטכנולוגיה לאנשים. אנחנו חיים בתקופה בה
הטכנולוגיה היא סוג של פתרון קסם לכל דבר. לא תמיד טכנולוגיה זו התשובה. במיוחד
לאנשים שמתקשים להוציא לפועל מטלות ובמיוחד כשפעמים רבות המטלות המדוברות הן בסיסיות
ומשפיעות באופן מהותי על איכות החיים של האדם. בסופו של דבר, טכנולוגיה היא "תחום
דעת העוסק בחיפוש פתרונות
מעשיים כמענה לרצונות וצרכים, תוך ניצול
חידושי המדע" (ויקיפדיה). זה נשמע פשוט
כמו ריפוי בעיסוק.
תמר מספרת לנו איך הם פתחו את התארים המתקדמים בקנדה, תואר שני בריפוי
בעיסוק שהיה באותה התוכנית יחד עם פיזיותרפיה, ואז דוקטורט. אני שואלת אותה באילו
שנים זה היה והיא אומרת שסביב שנות ה-80, ושהתחיל גם קצת בארה"ב. פתאום אני
קצת יותר מבינה אנשים מבוגרים ששואלים אותי "אה, יש בזה דוקטורט"? אני
מוצאת את עצמי מתפעמת שוב, כמו בשיחות קודמות שלנו, מאיך שיש לי את הכל, למדתי
ממרפאות בעיסוק שהן פרופסוריות וכל האפשרויות היו בפני ממש מההתחלה, אבל זה כל כך
לא מובן מאליו.
היא מספרת שהייתה בקנדה ראש חוג, ושלא אהבה את זה, אז בארץ היא הודיעה
מההתחלה שאת זה היא לא רוצה לעשות. כמה כוח צריך בשביל להגיד לא למה שלא טוב לך.
אני יודעת על עצמי שהרבה דברים אני עושה כי צריך, וזה חלק מהתהליך וההתקדמות, ואני
רואה את תמר ואת הפעילות הענפה שלה ואומרת לעצמי איזה מזל שהיא התמקדה במה שהיא
טובה והלוואי שאדע להשקיע במקומות הנכונים, לי ובכלל.
אנחנו מסיימות את הפגישה עם החזון קדימה. תמר, שמביאה קול חדש
מבחינתנו, קול אופטימי ומפוקח, מספרת לנו על מקומות בעולם בהם מחצית מהסטודנטים
לריפוי בעיסוק הם גברים ומחציתם נשים, ואומרת שאין סיבה שזה לא יהיה כך גם כאן.
פעם היא חיברה בין כיתה מכאן לכיתה מהונג קונג (טכנולוגית כאמור) ושני הצדדים
הופתעו מהצד השני. לפני זמן מה שמעתי את ד"ר מקס לכמן אומר שהטכונלוגיה שלנו
היא האנשים, וזה אכן הכלי הכי משוכלל שלנו ואין סיבה ריאלית לרוב הנשי, מלבד אולי
השכר אבל זה ביצה ותרנגולת.
סיימנו עם הפנים קדימה, מקוות לעלות על הגל ולחזור למפגשים. תוך כדי
השיח עלה רעיון מעניין בנוגע למרואיינים הבאים, אז ברוח החדשנות של תמר לקחנו את
הרעיון ונשתף בהמשך לגבי תוצאותיו.
סיון