מפגש 31 - דר' לנה ליפסקיה-וליקובסקי

חוזרות מפגרה של כמה חודשים. נראה כמו נצח, כל כך הרבה דברים עברו מאז. 
נפגשות בבית קפה במודיעין, ברור לי שהכל יחזור תוך רגע.
שנה...
שנה לקח לנו לתאם פגישה עם לנה.
שנה שסיון לא מוותרת, יודעות שחשוב, כדאי, דורש התמדה אבל לא מוותרות.
שנה מאז דורית חיים ליטבסקי שלחה אותנו אל לנה - אז, ספרה שלנה מייצגת את השילוב בין מחקר לקליניקה.

בית קפה רועש משהו בפאתי מודיעין, מקדימות, מנסות להעריך את כמות הרעש, מתמקמות ויוצרות לנו אי קטן של שקט.
בכל שנות עבודתי בתחום בריאות הנפש לנה מלווה אותי מרחוק. יודעת שיש לנו המון ממשקי עבודה וחפיפה- מתבוננת שנים מרחוק ומלאת יראת כבוד. כמה מפגשים משותפים שחיזקו  אצלי את ההתרשמות ממרפאה בעיסוק מעמיקה, קפדנית, רצינית.
לנה מזהה אותנו ומיד רצה לעברנו חיבוק - וכאילו כל הריחוק ויראת הכבוד שאותי לעתים משתקים- נעלמים כלא היו.  
מתחילות בפתיח הרגיל, שמיד מתגלגל ויוצא כאילו לא היינו בפגרה. אנחנו לגמרי שם.
איך התחלת שואלות?
לנה עלתה בעצמה לארץ ללא משפחה, ולמעשה במקרה שלה המקצוע לגמרי בחר אותה.
רצתה ללמוד למעשה רפואה, לא צלח - הגיעה פיזית לאוניברסיטת תל אביב וחיפשה מה עוד אפשרי. כשלנה מתארת את בניין הרפואה הישן בו היה ממוקם פעם החוג לריפוי בעיסוק יכולה לגמרי לדמיין את התמונה.
עולה ומגיעה לפרוזדור שבו ממוקמים משרדי מקצועות הבריאות, כל הדלתות סגורות מלבד דלת אחת והיא של הריפוי בעיסוק. על אף שלאחר הצבא המשיכה וביררה פרטים בכל שאר החוגים - הדימוי הזה של דלת  פתוחה של הריפוי בעיסוק ממשיך ללוות אותי. הדלת שנפתחת ויוצרת הזדמנות.
לנה מתארת דרך אקדמית מפרכת שבה בכל פעם שניסתה לא צלחה את הניסיון הראשון והתעקשה מספיק כדי להתקבל בפעם השנייה.
כך סיימה תואר ראשון שני ובמידה מסוימת גם שלישי.
לצד ההתקדמות האקדמית מתארת את ההתמקמות בשדה הקליני. מתחילה במקביל בשני תחומים ילדים בהתפתחות הילד, ובבאר יעקב שם עובדת עד היום. כשלנה מדברת על העבודה הקלינית היא מוארת. מצליחה להדביק אותי מיד בהתרגשות ובתשוקה למפגש האנושי.
צוללות יחד לנושאים שמעסיקים את שתינו - הוראה ואהבה לתחום בריאות הנפש. מנסות לפצח את האיזונים בין מובנות שצריכה להיות בשלבים שונים בתהליך ההתפתחות המקצועית לבין המופשטות שאף לה יש כוח גדול. אותם מרכיבים שאנחנו לא בהכרח יודעים לכמת אותם ולהסביר את הרציונל שלהם באופן ברור, אך מבינים שיש להם חשיבות מאוד גדולה. הגם וגם - גם מובנות ורציונל קליני וגם אינטואיציה ושכל ישר כפי שאביבה פריד קראה לזה.
עוד סיפור ועוד סיפור, עוד מטופל ועוד אחד - דרכם היא מעבירה את הכוח שטמון בה - הגם וגם. אקדמיה, וגם מחקר וגם שטח. האיזונים הללו שיוצרים את אותה רצינות והעמקה שכל כך מרשימים אותי בלנה.
לנה פורסת בפנינו בנדיבות וכנות את חייה וההתלבטויות שלה, מאתגרת אותי להתחבר גם לעצמי ולחזור לעסוק בשאלות שצצות כל פעם מחדש. איך שומרים על האיזונים הללו, איך משמרים את הגם וגם ביום יום שמחייב אותי לבחירות מתמידות. מבינה כמה חשוב הגם וגם וכמה האיזונים ביניהם משתנים לי במהלך החיים. כיצד תמהיל הזהות המקצועית שלי שונה היום בהשוואה לשלבים אחרים, כמה טוב שהוא משתנה, מה בתוכו בחרתי, ומה בתוכו קרה והתמזג לו.

עפות יחד לכל מיני כיוונים, מתחברות מחדש ללמה אנחנו שם, במקצוע. לא יכולה להימנע מלשאול - מה צריך בעיניך לקרות? לאן היית רוצה לקחת את המקצוע? לנה בלי להתבלבל עונה אנחנו חייבים להיות בכל מקום. בנקודות מפתח בצמתים של קובעי מדיניות. ולא....לא רק שם בכל מקום באמת. מרפאות בעיסוק יכול לעזור בכל מקום - ומיד מפתיעה בדוגמה שמאתגרת אותי. מספרת על ביקור במוזיאון עם ילדיה. ובו שמעה על כך שמכיוון שהטכנולוגיה מחליפה את עבודתם המסורתית של הארכאולוגים הם מתפנים לעסוק בשאלות נוספות. כמו למשל בחינת מחרוזת עתיקה שנמצאה במספר תקופות, מנסים להשוות בין מאפיינים דומים תרבותית. והרי זה כל כך ברור מסבירה לנה שהעניין הוא העיסוק האנושי, שיצר את אותה מחרוזת. והרי אנחנו מבינים את זה. אפילו שם היינו יכולות לעזור, בדיוק השאלה הרחבתה אל מעבר לברור מאליו.
ממשיכות בדוגמאות, משכנעות את המשוכנעות -  מתחברות מצויין ללמה אנחנו שם. מגדירות גם כמה אתגרים. מסיימות את הפגישה ואני מלאת כבוד ופחות יראה. 
ממשיכות כהרגלינו בעוד שיחה קטנה לסיכום שמביאה איתה עוד כמה משימות חיים שיחייבו עוד המון שעות מפגש ועבודה משותפת
שנה חיכנו לפגישה, כמה היה שווה.
נעמה 

ביומיים שחלפו מאז שפגשנו את לנה אני מוצאת את עצמי מספרת מסביב ש"חזרנו". טכנית נעמה חזרה, ואנחנו חזרנו לשגרת מפגשים שהיא אף פעם לא שגרתית. פתאום כשמסתכלים אחורה ומחפשים לחבר למפגש שהוביל אותנו הנה רואים את הדרך הזו, שהיא מפתיעה גם אותנו כל פעם מחדש, שנתיים? באמת? 

אותה התהייה עולה אצלי הפעם כשפתאום חושבים ממתי אנחנו מכירות בעצם, כי נדמה כאילו מאז ומתמיד אבל יש נקודת התחלה. את לנה פגשתי לראשונה בקבוצת PBT, אני -  סטודנטית שנה ב' שעוד מנסה להבין לקראת מה היא הולכת, ולנה - דוקטורנטית בחוג. בהמשך היא הנחתה אותי על הנחיה בPBT ויש לנו לאורך כל הדרך ממשקים רבים וטובים. כשאני מחפשת את המייל לפנות אליה שוב, והפעם מנסה באופן ספונטני עולים לי במייל כותרות שמצביעות על חלק מהממשקים - לדוגמה עבודה על ה Action Over Inertsia או בקשה להמלצה לדוקטורט. בשנה האחרונה בכל פניה אני בודקת אם נצליח גם לצאת לזמן מה מכל העיסוקים ולהפגש לקפה. 

והנה, בתזמון מעניין, כשאני נמצאת בתפקיד דומה לשלה כשרק הכרנו, מלמדת קורס בשנה ב' עושה דוקטורט, אנחנו נפגשות לשיחה על המקצוע. נפגשות אחרי שאנחנו כבר הרבה זמן לא עשינו את זה ולרגע יש תחושה של מה בעצם עושים, תחושה שמתפוגגת מהר כי לכל מרפאה בעיסוק יש סיפור, אז פשוט מתחילים מההתחלה. קל לי מאוד לצייר בראש את הסיפור שלנה מספרת, התחלתי בצו דמה ובהמשך הרבה מהצעדים שלי היו בעקבות צעדים שראיתי אותה צועדת. כשנכנסים לתואר הראשון באים ללמוד מקצוע, בין אם יודעים בדיוק מה זה ריפוי בעיסוק ובין אם הדלת בדיוק פתוחה. אחר כך כבר נפרשות עוד הרבה אפשרויות וצריך לבחור בשביל המתאים. וגם אז הדרכים היותר מוכרות הן אלו שאני לפחות מנסה קודם. מלנה אני זוכרת שלקחתי את האפשרות לעשות גם וגם, מהתקופה שהיא עבדה גם בפסיכיאטריה וגם בילדים, ואח"כ את הגם וגם של אקדמיה ושטח. 

כשהתחלתי את התואר השני לנה לימדה אותנו את השיעור הראשון, והיא דיברה על שינוי פרדיגמה. אני לא זוכרת את הפרטים, אני כן זוכרת שהיא הביאה סרט על שעונים בשוויץ, ושזה התיישב לי בול על החשיבה שלי והשינוי האישי-מקצועי שלי באותה נקודת הזמן. במסע שלנו אנחנו מנסות למצוא את הנקודות האלה, את החיבורים, השינויים, הדברים המשמעותיים שמתווים דרך שהיא אישית וקהילתית. המעבר הזה שאני, ואני מניחה שכל אחת, חווה כל הזמן מול מרפאות בעיסוק שהיו ועודן מורות (לאו דווקא במובן הדידקטי) ובהמשך קולגות, ועמיתות הוא התנועה שנוצרת ויוצרת את הקהילה המקצועית שלנו. מהבחינה הזו השיעור ההוא משמעותי מאוד גם היום, הפרדיגמה משתנה ללא הרף, ואנחנו איתה ביחד ולחוד. 

לנה מאתגרת אותנו ולא נותנת להשאר רק בתוך המסגרת, היא אומרת שאנחנו צריכות להיות בכל מקום. והיא לגמרי צודקת. היא גם אומרת שכנראה לא נגיע למה שהיא שואפת. זו בדיוק סוג המחשבה שמובילה לאנשהו. להצביע על פסגת ההר ולעלות גם אם מגיעים לאמצע הדרך. כשהייתי בחגים בסלוניקי פגשתי סטודנטית לרפואה שנורא התרגשה כשהסברתי לה מה זה ריפוי בעיסוק (אצלם יש מעט מאוד). באותו הזמן התאהבתי קשות בהר האולימפוס ואמרתי לה שאני לא יודעת לטפס על הרים וממש מבאס אותי שלא אעלה אליו, אז היא הסתכלה עלי ואמרה לי - את גם יכולה לעשות את אחד המסלולים שעולים קצת, את לא חייבת לטפס לפסגה. זאת הייתה מחשבה מהפכנית בעיניי אבל בעצם כך אנחנו עובדים, מציבים מטרות, מכוונים קצת יותר ומרוצים מהשיגים שגורמים לאדם להרגיש טוב עם עצמו. במובן הזה אנחנו הסנדלר שהולך יחף, לנה עם משרה וחצי, נעמה עם שלל משימות חיים ובנוסף נכנסת אוטוטו יחד עם איה חסדאי לתפקיד היו"ר של העמותה (משחילה פה ברכת הצלחה ממני ומכל הקהילה) ואני שהמושג שגרה מוכר לי מאוד אבל לא מצליחה לייצר לו"ז קבוע לשבועיים ברצף כבר עשר שנים. 

ובכל זאת, העצירות האלו, המפגשים שבזכות לנה התחדשו, מאפשרות להתבונן ולבחור כל פעם מחדש, ובאמירה הזו שהריפוי בעיסוק בעצם צריך להיות בכל מקום יש גם אפשרות, ואני יוצאת מהפגישה הזו גם בכייף מאוד גדול של השיח המשותף וגם עם המחשבה שבעצם כל הדברים ה"אחרים" שאני עושה יכולים להיות חלק מאותו המרחב המקצועי. אחד הדברים האחרים הוא הצילום, שהפעם שכחנו לגמרי, אין שום תיעוד ויזואלי לפגישה. אז במקום אני מצרפת את השיר המקסים של אביתר בנאי, עומס יתר, שאומר "כנראה עומס יתר/ כנראה צריך לתקן/ כנראה תקופה חדשה מתקרבת" - עם ברכת הצלחה שוב - לועד העמותה ולנעמה ואיה, לסטודנטים שעוד מעט נבחנים ולאלו שמסיימים ומצטרפים אלינו, למרצים שמלווים אותם ולכולנו.

סיון

סיכום שולחן עגול - כנס המרפאים בעיסוק בישראל 2017

זה לא היה מפגש מן המניין, יותר התכנסות ביניים, והבטחנו לסכם אותו כאן בבלוג. ביקשנו מאביה, שהצטרפה אלינו לתכנון וההוצאה לפועל של השולחן העגול לכתוב כמה מלים וכמובן כל אחת מאיתנו כתבה כרגיל.

"אם הייתי יכולה לבנות קהילה ל מרפאות בעיסוק בדיוק כמו שאת רוצה..." מכירה את המשפט הזה כמעט בע"פ. קוראת את הבלוג מרגע שעלה ועוקבת אחר כל ראיון חדש.
את נעמה וסיון מכירה ממעגלים שונים ומשותפים, בין השאר מהעבודה מאחורי הקלעים, לכן כשנתבקשתי לקחת חלק בתכנון והגשמה של השולחן העגול בכנס- התרגשתי ושמחתי מאד.

אני אוהבת להיות פעילה, מרגישה שדרך כך לומדת ומגלה על עצמי דברים כל פעם מחדש, אך פה התחדד לי כמה ולמה משמעותי ככ עבורי להיות חלק מהעשייה. הרגשתי מחוברת יותר, מכירה יותר, שותפה יותר. כייף.

יום שני של הכנס. שולחנות. מפות. פלייסמנטים. כוסות. קפה ועוגיות. מפגש.
היתה חוויה מעניינת לפגוש את הנשים שמרגישה שמכירה מעט דרך הראיונות. יושבות יחד, חושבות מדברות אותה שפה, מטרה משותפת, מרגישה קהילה מתהווה.

יוצאת מהכנס יש שיאמרו ב"אורות" וחוזרת לשגרה עם שאלות שממשיכות להדהד. מה הלאה? לאן פנינו? מי השותפים החדשים?

אוהבת את המקצוע שלי. אופטימית, שותפה ומוכנה לפעולה.

אביה

רגע או שניים לפני... שימו לב למכונת הקפה מאחורינו

עבר כמעט חודש. רגע אחרי הכנס לקחתי את עצמי לחופשה ושמתי על הולד הכל. אז אני מנסה לשחזר עכשיו איך היה, בתקווה שיצופו הדברים החשובים והמהותיים. באופן כללי היה כנס מרגש ומציף, והחוויה של לפגוש אנשים שקוראים את השורות האלה שאני כותבת לא פשוטה בשבילי, החשיפה והפומביות הן לא דיירות רצויות אצלי, לרוב. ובכל זאת התרגשתי, לשם הדבר. כי בסופו של דבר בסוף סוף של היומיים העמוסים האלה, ישבנו קבוצה של אנשים (נשים למען האמת) ודיברנו יחד את מה שנעמה ואני מדברות אחת אחת עם כל מי שאנחנו פוגשות.

נכון, ניסינו לשלוט בסביבה ולייצר חוויה בעזרת כוסות קפה חמודות מ"קפה קפה" שהשיגה אביה (שבכלל, ליוותה את כל העשייה הזאת בלי סוף!) וקפה ועוגיה, וטקסטים ופלייסמנטים מגניבים.

פלייסמנטים מגניבים

כוסות וקלפים

בכל זאת, מרפאות בעיסוק שהסביבה (והשליטה) חשובות להן. בסופו של דבר, אני חושבת שבמשולש הזה של האדם, עיסוק סביבה - המימד המשמעותי במפגשים האלה, ה"עיגול" שתמיד מנצח הוא העיגול של האדם. היו לנו 30 מפגשים! מפגשים שונים במקומות שונים שהנושאים בהם היו מגוונים ושונים, עם חוט מקשר, ותמיד היה משמעותי. ואז בשולחנות העגולים חלקן היו שם, ועוד, ודיברו ביניהן וזה הפך את הכל להרבה יותר מיוחד.

באותו הבוקר, פנינה וייס בהרצאה המצויינת שלה (לינק למי שהפסיד - כאן) דיברה על מנהיגות בריפוי בעיסוק ועשתה לנו פתיח נהדר לכל כך הרבה נושאים עליהם דיברנו. דברים שהשלימו כל כך יפה את השיח עם חברות הכנסת ביום הראשון והמון שיחות מסדרון שהתנהלו כל הזמן.

ד"ר פנינה וייס פותחת את הבוקר

אני לא אכביר במלים, כי המלים היו פחות חשובות, כמו בכל שיח כזה היה המון רצון, ותסכול מהקיים ותקווה. שני דברים שנאמרו ונגעו בי ואני ממש אשמח שימשיכו הלאה היו:
1. מה שרותי אמרה - שאף פעם לא יצא לה לשבת ולדבר עם דליה וזו פשוט הייתה הזדמנות נהדרת לזה, ויחד עם עדינה, שאיתה היא מדברת כל יום. אני חושבת שכולנו ככה, אנשים שנהנים מהמפגש האנושי המתמשך והחד פעמי והלוואי ונשכיל לייצר את ההזדמנויות האלה.

הן גם הצטלמו טוב - רותי, עדינה ודליה

2. דליה אמרה שכשהיא יצאה מהיום הראשון שהיא קיבלה את הפרס מפעל חיים, האורחות שלה אמרו שהייתה בחדר אהבה. וזה היה כל כך מקסים, כי מה מדביק אותנו בסופו של דבר אם לא אהבה פשוטה, למקצוע, לאנשים, לעצמנו? אז שימשיך ויתגבר.

אנחנו כרגע בסוג של פגרה, מקווה ויודעת שנמשיך את המסע הזה ממש בקרוב ובאותה התלהבות. 

סיון

יושבת באנגליה הרחוקה, מתבוננת בתמונות מהכנס, וברגע תחושת הריחוף חוזרת אלי.
נראה רחוק נצח נצחים מאז ספטמבר.
 האטרף וההמולה שליוו את ההכנה של הכנס מילא ורוקן אותי בעת ובעונה אחת.
המפגש שסגר מבחינתי את העשייה- היה שולחנות הקפה.
שחשבנו על מה נרצה שיהיה שם, דמיינו איך אנחנו מעבירות את חווית הקפה לחברותינו. איך אנו מייצרות את אותה תחושה של "ביחדנס" ומרחיבות אותה.
איך יוצרים את הצורך בקהילה, שאצלי הוא הולך ומתחזק בסיום כל מפגש.
המון תוכניות, המון הכנה- שיהיה כמו שאנחנו מדמיינות- הכל אפשרי, נחשוב על הפרטים הקטנים.
חושבות מדמיינות, מקבלות סיוע מאביה האחת והיחידה -והנה זה מתגבש ונהיה.
מגיעות למפגש  האחרון בכנס, מקסימום נהיה אנחנו- קפה מסכם...יש בזה גם יתרונות.
והן נכנסות- אחת אחת נכנסות לקפה שלנו, וכל אחת שנכנסת מרגשת אותי יותר.
זה קורה, זה מתרחב....
עסוקה בזה...בדבר הזה שקורה.
עוזבת את התכנים, הם כבר לא משנים. מתבוננת מהצד, שולחנות קטנים של מרפאות בעיסוק מהקהילה שבה אני רוצה להיות חלק, יושבות, מדברות, משתפות, מתקשרות, מכירות.

שולחנות עגולים!

דליה, רותי ועדינה נראות שקועות ובשולחן השני מזהה את רחלי דבי, אורנה עמית, אסנת ועוד חברות שבאו להיות, ועוד שולחן ועוד אחד, חיבורים חדשים ותיקים.
כבר לא עסוקה בתכנים,
חושבת על המעבר לקפה, מעבר לשולחן, מעבר לחדר הזה- מה צריך לקרות כדי שהצורך בקהילה מקצועית יתעורר.
לא זוכרת יותר מה תכננו, על מה דיברנו, נשארת עם התחושה שאני רוצה!!
רוצה לחזק ולהתחזק, רוצה לתרום ולהתרם- כי זו כוחה של קהילה.
מרשה לעצמי להתרחק מעט כדי להתקרב מחדש.
ברת מזל אני
נעמה

מפגש 30 - תודה רב"ע על הקפה: מיה הובר מראיינת את נעמה כץ וסיון רגב

התרגשתי כשנעמה וסיון פנו אלי לראיין אותם. את תודה רב"ע על הקפה אני קוראת בעקביות מהיום הראשון שעלה לאוויר ועם שתיהן יש לי קשר מיוחד. עם סיון למדתי בתואר הראשון בתל אביב ויש לנו יחד המון חוויות משותפות של לימודים והתפתחות מקצועית לאורך השנים. מאז הלימודים ועד היום אנחנו שומרות על קשר שאני מעריכה מאוד ופעמים רבות דרכנו הצטלבו בעשייה המשותפת בקהילה של ריפוי בעיסוק בבריאות הנפש, את העשייה המקצועית שלה בתחום השיקום התעסוקתי אני מעריכה ומכירה מקרוב ואני מחכה ליום שנעשה משהו מקצועי יחד. אני זוכרת איך בכל פעם הייתי נפעמת מהיצירתיות בה היא בנתה כלים מקצועיים למקבלי שירות ולמודרכים שלה במטרה להוציא מהם משהו אחר, להגיע אליהם ולייצר שינוי.

את נעמה אני זוכרת בימים הראשונים שלי בתחום בריאות הנפש כחלק מאותו דור מייסדים של קהילת ריפוי בעיסוק בבריאות הנפש ובעשייה המקצועית הרבה שלה בתחום מבית החולים ועד העבודה בתכניות שונות בקהילה. מהפגישות הראשונות איתה היה משהו נגיש ונעים ומעורר השראה. נעמה תמיד הביאה רוח חדשנית אחרת לתחום וגישה מקצועית שאפשרה מקום לדעות שונות והזדמנויות לייצר משהו חדש. מה שמרגש במיוחד היא העובדה  לנעמה כץ ולי יש שורשים מקצועיים משותפים בחברת "אשנב". נעמה הייתה מהצוות שהקים את החברה עם איה חסדאי ולימים הפך להיות לי בית מקצועי במשך 7 שנים. בחוויה המקצועית שלי נעמה ואיה היו אלו שנטעו את השורשים המקצועיים הייחודים של אשנב שאפשרו את הצמיחה שלו (ושלי) בשנים האחרונות. אני מגיעה לפגישה איתן מרוגשת ומלאת ציפייה – את שתיהן אני מכירה, מעריכה ואוהבת, אך אף פעם לא יצא לי לשאול אותן על דרכן המקצועית ועל החיבור ביניהן ובטח לא לשבת עם שתיהן לקפה.

טוב, אז קפה לא היה : ) (חייבות לי בנות) אבל נכנסתי להם באמצע ישיבה לקראת הכנס הקרוב של הריפוי בעיסוק. כרגיל, שיחה הומה, אסוציאטיבית, מלאה צחוק. רעיונות נפלאים עפים באוויר במרץ. מהר מאוד לתוך השיחה הבנתי מה משותף לשתיהן: חשיבה יצרתית יוצאת דופן והרצון התמידי ליצור את עצמן מחדש. שתיהן במתחילת הדרך המקצועית שלהם ועד היום פרצו את מסגרת העבודה הנדרשת במקומות שעבדו. נעמה סיפרה איך בעבודה הראשונה שלה, בתחום הפיזיקאלי בלין, מרפאת כף יד, מצאה עצמה מהר משתמשת בכלים של בריאות הנפש ועושה שם סדנאות למשפחות ואבחונים לדיכאון, מה שאח"כ הוביל אותה לרמב"ם לעבודה של 7 שנים באשפוז יום. סיון התחילה לעבוד במועדון התעסוקתי "קול מחול ומכחול" בירושלים ואח"כ במכינה הקוגניטיבית. הייתה הראשונה שהכניסה לדוכני הקפה בירושלים אנשי מקצוע שיקומיים. 

לשתיהן הבחירה בבריאות הנפש הייתה משיכה טבעית. נעמה שיתפה שמבחינתה תחום בריאות הנפש נותן המון תשובות, מאפשר מקום ומרחב בעצם העובדה שמתמקד באדם ולא במחלה. "התחום הזה מזכיר לי כמה אפשר לשנות...עצם העובדה שתפיסת העולם כל כך השתנתה והיום זה שיח ברור מאליו, אומר לי שניתן לשנות וזה מסמן המון תקווה....יש היום תפיסה שיש יותר מדרך אחת לעבוד עם אנשים וזה לא היה ככה שאני התחלתי לעבוד". סיון הדגישה את המקום של הריפוי בעיסוק בתחום בריאות הנפש ואת הייחודיות של הידע המקצוע שלנו בתחום הזה "תחום בריאות הנפש, בגלל השינויים המתמידים וההתפתחות שלו משאיר אותנו כל הזמן בשיח ובלמידה פנימית וחיצונית. אני אוהבת את זה שכל תחומי החיים נכנסים כאן, אפשר לדבר על הכל..."

שתיהן נפגשו באחת הפגישות הראשונות של תודה רב"ע, פורום שנעמה יזמה לראשונה. שתיהן התחילו לדבר על משהו שחסר להם, על הצורך להקים קהילה של מרפאות בעיסוק ועל דרכים ליצרת קשר בין העוסקות בתחום. מאמר של נעמי ויינטרוב במסגרת זכייתה בפרס המצוינות היה קריאת כיוון והיווה את ההשראה ליצר שרשרת של סיפורים אישיים. המרואיינת הראשונה הייתה אביבה פריד ושתיהן מספרות על חוויה מרגשת שהובילה אותן להרגשה שעלו על משהו. משם 30 ראיונות עם מרפאות בעיסוק מדהימות. היה כיף לשמוע כמה סיפורים של "מאחורי הקלעים" על  פגישות מרגשות במיוחד, על אחרות שהתחילו בעייפות גדולה ונגמרו בהתרוממות רוח, ואחרות שהובילו לכל מיני מחשבות ורגשות... כשהתחילו לא ידעו לאן זה ילך, אך כיאה לשתיהן – נותנות לרוח להוביל אותן ומגיעות למקומות מופלאים. נעמה וסיון פועלות כדי לייצר לנו קהילה מקצועית והן משקיעות בכך הרבה זמן ואנרגיה. אי אפשר לא להתפעל  מהעבודה המרשימה שאת כל זה עושות מעבר לשעות העבודה העמוסות שלהן, והן עדיין מצליחות להתרגש מכל קריאה של פוסט או תגובה ורק חושבות לאן עוד אפשר לקחת את זה, לכתוב את זה...להעביר את המסר הלאה.

לסיכום, שאלתי אותן איך היו רוצות לראות את המקצוע בעתיד "הייתי רוצה שהקהילה שאנחנו יוצרות תהיה אקטיבית יותר. שנוכל להמציא את המקצוע המופלא שלנו מחדש, להיכנס לתחומים שאנחנו עוד לא נמצאות בהם... גם אוכלוסיות שעוד לא הגענו אליהם וגם ברמה של מדיניות... לעשות רעש, להשפיע, להניע ולהוביל...כדי שזה יקרה צריך לקדם שיח כזה מהרגע הראשון, באקדמיה ולעורר אותו כל הזמן". לסיון היה חשוב להדגיש את החשיבות של השיח של הריפוי בעיסוק עם מקצועות אחרים ואת הכח של העשרה הדדית של השפה וידע. וגם את הדגש של מחקר והחיבור של לפרקטיקה "יש כלים מצוינים שנבנים יום יום בקליניקה ואם נעסוק במחקר ובהטמעה שלו חזרה לקליניקה זה יהיה נפלא".

היה קשה לסיים את הפגישה איתן והרגשתי שיכולנו שלשותינו להמשיך ולחלום על העשייה המקצועית בעתיד. מה שבטוח כל אחד בנפרד ושתיהן יחד, משפיעות יום יום על הקהילה המקצועית שלנו ועוסקות הרבה בחיבורים – בין אנשים, בין המחקר לפרקטיקה, בין העבר הווה והעתיד המקצועי. 

אני ממתינה בצפייה לדבר הבא J

מפגש 29 - ורד שפיר-קיסר

את ורד אני מכירה-לא מכירה כבר הרבה שנים. את השם, את הדברים שהיא עושה בשלל תחומים והקשרים, אבל אף פעם לא ישבנו לדבר כמו היום. וזה הדדי, אז רגע לפני שאנחנו מתחילות היא מבקשת ממני לספר קצת על עצמי. קשרנו כמה קצוות, סך הכל יש הרבה חוטים מקשרים, אמנם עד כה עבדתי ועודני עובדת בתחומים של תעסוקה ודיור בבריאות הנפש אבל תמיד בממשקים עם ההשכלה והחונכות - התחומים עליהם ורד אחראית באגף בריאות הנפש במשרד הבריאות.

גילוי נאות (שאולי לא גילינו לורד בזמן אמת) בשבוע האחרון התעסקנו כל כך הרבה עם השולחן העגול בכנס ועם כהמכלול של הפרוייקט שהראיון הזה היה עמוס לי מאוד מבפנים. כמעט כל נושא שעלה ישר רצו לי בראש נושאים משיקים שעלו בראיונות אחרים כך שבחצי הראשון ממש שתקתי, פשוט כי שום דבר שהיה לי להוציא החוצה לא היה קשור רק לכאן-ועכשיו. משהו בידיעה שזה מפגש חד פעמי בסוג הזה אבל לא חד פעמי עם ורד אפשר לי לוותר לעצמי. לוותר על זה שאני מתייחסת לכל ראיון כזה כאחד ויחיד, ומנסה באמת להקשיב לסיפור האחד של האדם איתו אנחנו נפגשות ולא כדבר כללי שהוא חלק מאיזה שלם גדול, מה שבסופו של דבר אנחנו עושות כל הזמן מסביב לראיון עצמו. 

הסיפור של ורד רצוף אנשים מיוחדים, את אחד ממקומות העבודה שלה הגדירה כ"שמורת טבע שכבר לא קיימת". מההתחלה היא בוחרת בחירות בעקבות האנשים שעומדים מאחורי ההצעה, והרבה פחות בגלל שיקולים אחרים. הרווח שלה מהחירות אלו אולי נראה היום ברור, אבל היא אומרת לנו שהיא עדיין במקום של בדיקה ובירור, והבנה לגבי מה מתאים לה. אני מאוד מתחברת למקום שהיא מציגה - הספקני - שלא מגיע אל המנוחה והנחלה, ועם זאת מאוד ברור. מתברר לה תוך כדי השנים הראשונות, מה היא רואה, מה היא יכולה לעשות ומה היא לוקחת על עצמה לעשות (ללמוד, ליצור, לקחת חלק). היא מתארת הרבה כניסה לתפקידים או לקיחה של פרוייקטים במקומות שלא היה משהו ממשי, או מקצועי. במקומות האלה הרבה יותר ברור לה מה לעשות, איך לייצר את המסגרת הנכונה שאותה ניתן יהיה למלא ולהמשיך הלאה. 

בתחילת השנה, למעשה כל הסמסטר הראשון, למדנו קורס של הפילוסופיה של המדע. שאלות מאוד מורכבות על המדע עצמו ושאלה אינסופית שמרחפת לעדי עד כנראה של תקפותו של המחקר המדעי בכלל. באיזשהו מקום במפגש היום התבהר לי שהמקצוע שלנו הוא מאוד כזה גם, מצד אחד יש מסגרת, פרוטוקולים, וידע לגבי מה מקצועי ומה לא, ומצד שני ולא פחות חשוב יש מקום משמעותי לספקנות, לשאילת השאלות, להשמטת סימן הקריאה מהשיח. השנה גיליתי שאני שואלת שאלות אחרת מעובדים אחרים, אף פעם לא שמתי לב כי הפערים לא היו כ"כ גדולים קודם לכן, וההתייחסות הייתה אחרת, אבל פתאום השנה התגלה לפני שהתייחסות להקשר הטמפורלי היא לא בייסיק ושהרגלים זה לא הדבר הראשון שמסתכלים עליו. וכמה זה יעיל ומיוחד! לא ידעתי את זה בכלל, אז כשאמרתי שאני מרפאה בעיסוק לא הדגשתי את זה בכלל, התפתלתי בהסברים קוגניטיביים. וורד עושה את זה כל הזמן - לוקחת זויות ראיה נוספות. אם זה בנושא של נוער היום, אם זה בכניסה לתפקיד משמעותי במשרד הבריאות ואם נלך עוד אחורה זה בעובדה שהיא החזיקה שתי משרות, בתחומים דיי שונים. והרבה זמן, בתחילת הדרך. 

אנחנו מדברות על החוסר שיש במרפאים בעיסוק בשטח ואני חושבת על הסטודנטיות שיצטרפו אלי להכשרה אחרונה בקרוב, ולכאלו שבימים אלה שולחות לי הודעות ומיילים עם שאלות הכוונה להמשך. ורד כשסיפרה על העבודה הראשונה ב"שמורת הטבע" שלה אמרה באופן מאוד ברור שהלכה לשם מסיבות ערכיות ועם תחושת עשייה משמעותית וכמובן בגלל האנשים אבל ממש לא בגלל תנאי עבודה טובים, אולי יותר למרות התנאים. כמרפאים בעיסוק אנחנו לא מובילים במיוחד במאבקי שכר וכדומה, אבל זה נראה שהדור הבא (שיישן לו ממש כאן בחדר הסמוך, אהוד מנור) נכנס לשטח הזה אחרת, מודע יותר לזכויות, חדור מוטיבציה לשינוי אישי. אם כשאני סיימתי את הלימודים היישר לחוק מקצועות הבריאות רישיון מסודר היה הצעד החדש למקצוע היום יש עוד ועוד צעדים שאנו צועדים, כיחידים וכקהילה עבור ביסוסה של הדיסיפלינה והכבוד העצמי. ורד מסתכלת קדימה למעמד זה ומספרת לנו על כנס אליו הלכה בהולנד ואיך בשיחה עם מישהי אחרת כשנשאלה מה המקצוע שלה, התקבלה תשובתה בכבוד. "מעניין מה קורה בארצות אחרות" היא אומרת, ואיך זה באמת? בכל מקום קצת אחרת. מה בעצם יקרה ביום הזה שבו אגיד או כל אחד אחר יגיד "אני מרפא/ה בעיסוק" והצד השני יגיד, "אה, מגניב", וידע בדיוק מה הכוונה. 

עד שזה יקרה, נפרדנו מורד לא לפני שעלינו מהר מהר במעלית כדי להצטלם עם תערוכת המסיכות של עמיתים (קישור לכתבה על התערוכה), והבטחה להמשך. 

בתערוכת  המסיכות של עמיתים באונו

ורד שפיר קיסר

את ורד אני מכירה אחורה המון שנים

חברה בקהילה שלי, מרפאות בעיסוק בשיקום. קהילה שנוצרה עם השנים והפכה להיות גרעין משמעותי בזהות המקצועית שלי ושלנו. נפגשנו עם השנים במעגלים רבים, בתפקידים השונים של שתינו, אבל נענו במעגלים מקבילים. תמיד הרגשתי שיש לנו תפיסות עולם ערכיות ומקצועיות מאוד דומות, לכן הרגשתי קרבה, הערכתי תמיד את היכולת שלה להניע קדימה תהליכים ולהתמודד עם אתגרים שעלי איימו לא פעם. אבל למעשה מעולם לא דיברנו ממש. בשנים האחרונות בגלל החלטות אישיות שלי להתמקדות שונה מעט התרחקתי מהקהילה שלי, המחירים שאני משלמת על ההתרחקות היא גם התרחקות מסוימת מאנשים שאני מעריכה ואוהבת.

שמחה כל כך על ההזדמנות להתפנות לשיח הזה.

ורד נכנסת כרוח סערה, ואני נזכרת למה אני  מתחברת אליה כל כך בקלות. מיד מתחילה לדבר על עבודה אבל כזו שרלוונטית לכולנו, כותבת תזכורת, שמזכירה לה עוד תזכורת שגם אותה היא משרבטת במהירות על פתק. נראה שכל נושא מעלה אצלה מיד עוד נושא שבו היא רוצה לטפל. מתחילה לה רשימה, שמתווספת לרשימות נוספות שספונות להן ביומן שלה.

ורד מתחילה בתיאור  המוכר של הבחירה הכמעט סתמית. לא הבנתי, לא ידעתי, נרשמתי, התקבלתי. נהנית מהלימודים ויוצאת להכשרות שמפתיעות אותה. לא ראתה עצמה בבריאות הנפש, וכמו סטודנטיות רבות אחרות בוחרת לסיים את ההכשרה הזו ראשונה. מגיעה לרמת  חן ומגלה עולם שמפתיע אותה. ורד משתפת אותנו כיצד הצליחה להוציא מכל הכשרה משהו. היכולת לראות את התמונה הגדולה,  ולקחת מכל חוויה את המהות, את הליבה שרלוונטית לה. מרוויחה מהכל. מסיימת את הלימודים ומתחילה לעבוד בשני תחומים במקביל, בריאות הנפש וילדים.

ורד מתארת שני מרכיבים שמאפיינים אותה בבחירות רבות, לקחת על עצמה אתגרים בתחומים שאינם מוכרים לה, וללכת אחרי אנשים שמרשימים אותה – יוצרים אצלה אמון.

בלי לדעת ולבלי להכיר, מגיעה למרכז שיקום פתח תקווה נדבקה בתשוקה של רונית דודאי, בלי לדעת יותר מידי למה וללא הסברים בוחרת להתמקם שם. ובדומה להכשרות שותה את כל מה שיכולה להרוויח מהמקום. לומדת על עצמה ובעיקר מבינה את האהבה שלה לאנשים. לומדת על עצמה שיש לה את היכולת להתמודד עם אתגרים כאלו. כמה זה חשוב לאתגרים הבאים. אותה תחושת מסוגלות שמבוססת על ניסיון של התמודדות עם אתגרים בעבר.

במקביל עושה המון דברים חברתיים ופוליטיים מניעה תהליכים, עם הזמן מוזמנת לפגישה עם יחיאל שרשבסקי שמציע לה תפקיד ניהולי במטה של משרד הבריאות. עוצרות רגע לקחת אוויר. אולי זו דמותו הרוחנית של יחיאל, אז ממונה שיקום ארצי, שיוצרת מיד תחושה משותפת של כולנו – טוב יחיאל, אין צורך במילים. בלי לדעת ובלי להבין הולכת אחרי יחיאל, רואה גם בזה הזדמנות ואיזו הזדמנות זו הייתה.

דרך העבודה במטה מבלי לדעת ומבלי להבין מתחילה לבנות ולייצר תחום. כזה שהיה נחשב שולי וזניח. השכלה? פנאי? נכנסת לתחום ומבינה אותו לעומק. כשמבינה מה צריכה לעשות עפה קדימה. יוצרת תחום ברור ומקצועי שכולל שירותים לרוב. תובנה, זה לא באמת לא לדעת ולא להבין, זה לשאול שאלות, לבוא פתוח, לחפש תשובות מדוייקות, לא להסתפק בפרשנות ובהרגלים של אחרים- לראות את המציאות כפי שהיא ולא להניח עד שזה טוב מספיק. ומה זה טוב מספיק? בסולם של ורד, נראה כהעמקה בפרטים הקטנים עד ש.....שהיא יודעת. והיא יודעת שהיא יודעת.

ורד מדברת, ואני מהרהרת עם עצמי בקהילה המופלאה של המרפאים בעיסוק בשיקום. כמה כוח ואנרגיות יש בקבוצה הזו. תוהה מה יש בה שיצר את זה. חוזרת לורד במחשבות ומבינה מה היא אומרת. במילים אחרות, עושה בעצם  ניתוח פעילות. התחושה הזו של הלא לדעת, להתבונן במה קיים ולהבין מה חסר- לגמרי לעשות ניתוח פעילות של המשימה.

יושבות בחדר שלוש מרפאות בעיסוק, שהזהות שלהן ברורה לגמרי ומנסות לפצח את זה. איך זה שיש לנו את התשובות במקצוע, ואנחנו לא מצליחות למנף אותו החוצה. ורד נותנת אין סוף דוגמאות של הגדרת תהליכים והבנייה שלהם, שאותם היא ומרפאות בעיסוק נוספות קידמו, עבודה שמשמשת היום כל כך הרבה מוסדות וארגונים אחרים. משהו ביכולת לעשות את הניתוח המדויק הזה ולהבנות אותו לכדי ידע על ידע- עקרונות מנחים זה כל כך הכוח של המקצוע.

ורד ממשיכה את הרשימה שבה התחילה ועוברת מהפתקית, למחברת ומוסיפה לרשימה משותפת שמתחילה להיווצר מבלי שנשים לב. שואלת שאלות מעלה תהיות. לרגע  מראיינת אותנו, לרגע מנהלת את הריאיון מבלי שנרגיש.

ואנחנו נענות.

בלי לדעת למה ובלי להבין מרגישה שהתחלנו רשימה חדשה שעסקה בעצירה והבנה שיש לנו גופי ידע שרלוונטיים לכל התחומים. הרשימה שאותה התחלנו עוסקת במה עלינו לעשות? איך כמקצוע יוצרים  את היכולת לקחת את הבעלות על הידע הזה ולהשתמש בו באופן מוצהר כדי לפתוח דלתות בשם המקצוע, ולא על הדרך, במקרה.

מסיימת את הפגישה בעל כורחי בגלל פגישה אחרת. מתוסכלת, מרגישה שהיינו יכולות לצאת עם רשימה הרבה יותר מפורטת.

בראשי ממשיכה את הרשימה הזו, ושומעת את השאלות שורד הייתה שואלת- במקומות האלו.

למה אנחנו לא עושים את זה?

יוצאת מהשיחה, ומבינה שהגיע זמנינו לקחת את המושכות ולהניע. מתחילה להסתכל על המציאות כפי שהיא, ולשאול פתוח.

מרגישה שהתשובות לא פשוטות, אבל יש לי שותפות.

פחות קשה.

נעמה

.

מפגש 28- תמרה שכטר-מרגלית

המפגש עם תמרה בשבילי התחיל אחרי המפגש עם מעיין בחיפוש בגוגל שהעלה ישר את הדף שלה בבית החולים איכילוב. מכאן ועד למייל הדרך הייתה מאוד קלה ושם התחלנו להסתבך, בכלל כל מפגש כזה בין 3 מרפאות בעיסוק דורש הרבה יצירתיות וזה לא משנה שהמפגש מתקיים בבית החולים שנמצא במיקום הכי נוח בארץ. אולי לא לכולם אבל באופן ממוצע. המחשבה הזו עלתה לי שוב כשהיינו כבר עמוק בשיחה, פתאום קלטתי שאנחנו באחד המקומות היותר מרכזיים בארץ והשיח שלנו הוא בעיקר על הפריפריה.
אבל רגע לפני.. הגענו לאיכילוב, ובאופן דיי אינטואיטיבי ראיתי שלט של שיקום ונכנסתי. טלפון לריפוי בעיסוק הוביל אותי למסקנה שאני במקום הנכון ועוד מבלי שענו לי. פאר הנגישות. מיד כשהגענו למכון הריפוי בעיסוק ההרגשה הייתה שכל אחד שנמצא במסדרון עוזר לנו להגיע ליעד. ובצורה הכי טבעית ונעימה. רגע לפני המפגש עוד הספקנו לקפוץ למחלקה הפסיכיאטרית, דרך מסדרונות ומדרגות חירום לומר שלום לעוד מרפאה בעיסוק. פשוט כי היה זמן ונועה עזרה לנו להגיע והשאירה אותנו עם הוראות חזרה. מהחמש דקות האלו היה מאוד ברור שאפילו שיש 40 (!!) מרפאים בעיסוק בבית החולים, יש קשר בין כולם, ואיזו אחווה. על כל זה מנצחת תמרה בעשור האחרון. 

מקירות המסדרון, ישר הרגשנו בבית

תמרה הגיעה מארגנטינה היישר ללימודים כעולה חדשה. היא מספרת איך בעבודות בתואר לא היה לה בעיה עם ה"מה" לכתוב אלא יותר עם ה"איך" לכתוב את זה. היא מספרת לנו שרק לאחרונה התעניינה בריפוי בעיסוק בארגנטינה וגילתה שמאוד חזק שם התחום של כף יד ופסיכיאטריה. זה הזכיר לי את המפגש עם כרמן גלוריה לפני כמה שנים, מרפאה בעיסוק מצ'ילה, שבאה מהתחום של הפסיכיאטריה. מעבר לכך זה עורר בי את המחשבה שמעניין ממש איך בכל מקום מתפתחים הדברים קצת אחרת. בתרבויות שונות, סביב מערכת חוקים אחרת וגם במישור היותר מקומי, במערכת של בית חולים, בקהילה, בבית המטופל או במרפאה. המקצוע, ממש כמו האדם, מתעצב שונה בסביבות שונות. 
תמרה התעצבה הן מתוך המציאות הארצישראלית והרבה מההתנסויות והעבודה במקומות שבהם הריפוי בעיסוק מאוד נוכח וברור. היא גרה בפריפריה ואת ההכשרות הקליניות כמו גם את העבודות שעשתה בשנים הראשונות עשתה הרחק מתל אביב. היא מספרת איך בלוד הייתה עושה ביקורי בית והיה מקובל שמישהו מבני הבית יוצא לשמור על הרכב. את ההכשרה הקלינית הראשונה שלי עשיתי בלוד והייתי מאוד תמימה, הלכתי מהרכבת עד המעון כל בוקר ולא חשתי שום איום. כן אני זוכרת מאוד את הגיוון באוכלוסיה. הנושא של השפה, המילולית והתרבותית עולה הרבה בשיחה עם תמרה. מהמקום שלה כמובן, ומהמקומות בהם עבדה - לוד, רמלה, אשקלון, ריכוזי אוכלוסיה מהגרת רבים וצורך להתאים את עצמה למציאות ולמי שעומד מולה. בתוך זה היא מוצאת את עצמה מאוד ברור במקום המקצועי, אם בביקורי הבית, ואם בהמשך במכון קרטן אשקלון. 
היא מספרת לנו על משפחה שליוותה סביב תהליך של הבן ועל מפגש מקרי איתם, שנים רבות אח"כ, הזיהוי, השיח שהיה עם האב, שמבין את משמעות הטיפול בריפוי בעיסוק ומייצג משפחה שלקחה את הטיפול שלה והמשיכה אותו שנים רבות אחר כך. ההתרגשות מההצצה אל העתיד של מה שאנחנו עושים, הפידבק שאנחנו ממעטים לקבל פשוט כי בשלב זה אנשים כבר באמת השיגו את מטרת העל המקצועית והם משתלבים בקהילה ובחיי היומיום באופן עצמאי או בסיוע הקרובים להם וללא צורך בנו. עולות במוחי פגישות אקראיות כאלו ברחוב, או אפילו סיפורים שאני שומעת על אנשים שליוויתי וכמה זה מרגש לראות את השינוי שמתחולל וכמה משמעות הייתה למפגש שלנו בתוך זה. גם היום היא מספרת שהחיבור הזה למשפחות נוכח בעבודתה וחשוב לה. 
לפני עשר שנים, בתקופה שהיא בפסק זמן מגיעה ההצעה על איכילוב. באיזושהי נקודת זמן היא אומרת כן. בלי אפילו לראות את המקום שמקבל את פניה בשמחה אבל מבחינת תשתיות ותקינה יש חוסר שצריך למלא. היא אומרת שלקח לה שלוש שנים להבין את כל הדבר הזה. לוקח זמן, להבין מערכת, את הדמויות המשמעויות, את הדרך להשיג את המטרות שלך. אני מתחברת לזה מאוד במקום שלי עכשיו, תפקיד חדש דורש זמן, ולא משנה מאיפה באים וכמה ניסיון כבר יש. זו שפה חדשה, מסורות קיימות ודרך שאי אפשר לקצר. כמנהלת זה להכיר ולגייס צוות ולייצג את המקצוע כלפי  חוץ כלומר מול בית החולים. היא מספרת על אנשים בדרך שעזרו, מבית החולים. מישהו שלקח אותה תחת חסותו - והזמין פגישה כדי לעקוב אחרי כל הדבר הזה. היא לוקחת המון מהמקום שהתבסס אצלה בשנים הראשונות ומזכירה לנו כמה חשובה הדרכה טובה, ורצון בשלב הזה. ההתנסות הזו נותנת לה את הכוח לעמוד מול מערכת שלא מתייחסת לריפוי בעיסוק, אפילו לא מזלזלת פשוט לא רואה את הערך. היא מאבחנת את זה ופועלת לשינוי, בכל מיני דרכים. היא מתחילה לקבל עוד ועוד תקנים ואנשי צוות ועושה שינוי משמעותי.
השינוי הוא קודם כל טכנית נוספים ועוד ועוד תקנים, וברובד היותר עמוק - יש מעמד למקצוע. קוראים לנו ל.. על כל כך הרבה דברים. והשינויים האלה משמעותיים פנימה, ובאים לידי ביטוי כך שאפילו מפגש של רגע, בלי תצפית יותר מדי מעמיקה תתן לי את המידע הזה, שיש במרכז הארץ בית חולים גדול, אפילו גדול מאוד. ובבית החולים הזה יש יחידה שנקראת ריפוי בעיסוק שמתפקדת מצוין ומעלה, ובראשה עומדת תמרה, מנצחת על הסימפוניה הנהדרת הזו. 
בדרך החוצה, עם התיקים על הגב, אנחנו עוד ממשיכות את השיחה, נזכרות לדבר על מחקר ולימודים ומגלות עוד רבדים משותפים. שוב התחושה שהתחלנו שיחה שעוד תמשיך בדרך זו או אחרת. 

סיון  

תמרה 

תמרה שכטר מרגלית
בזכות תמרה, נכנסתי לבית חולים איכלוב, מבחינתי מבצר שעד היום מצאתי את עצמי חולפת על פניו. 
היום לראשונה נכנסת. יש משהו שיוצר אצלי תחושה של אי נוחות בבתי חולים. ולא בגלל המובן מאליו של מפגש עם חולי, אלא מין תחושה של איבוד אוריינטציה. איכשהו כשאני נכנסת למבנה של בית חולים מרגיש לי תמיד שיש בו הגיון אדריכלי שנסתר מעיני , כך גם הכללים, ולכן כנראה כמעט מיד מבינה שאני לא מבינה. מה שמיד יוצר אצלי תחושה קטנה, ולא עצמאית. נכנסים למבנה, קולטת את המדרגות מאחורי הבניין, והמסדרונות המקבילים, שרק לא אלך לאיבוד, שמחה נורא לפגוש את סיון, שיוצרת אצלי שקט. מתפנה לעניין.

 שוב מפגש עם דמות  חדשה בתחום שונה משלי. מעין כץ שלחה אותנו אליה, עם הבטחה שנהנה. סקרנית ואופטימית, ללא אוויר, רצה אצה קצרת נשימה מגיעה למפגש כל כך מקווה שמעין צודקת.
מתמקמות במשרדה הקטן, מעט מבוכה, מתחילות....
תמרה מתארת את העליה לארץ מארגנטינה והחלטה ללמוד ריפוי בעיסוק דרך עלעול בתוכנית הלימודים. בלי להבין מה עומד בפניה, כמעט סתמי. האתגר בלימודים מתמקד בעיקר ביכולת להביע את עצמה בעברית באופן המדויק ביותר. מעניין רוב הלומדות שאני פגשתי עסוקות במה הן רוצות לומר, ומה הן לומדות. ותמרה מבינה לגמרי מה, עסוקה באיך להביע את הדברים.
מגיעה מבחוץ, עולה חדשה, מגדירה את עצמה בהקשר התרבותי החדש אליו היא מגיעה, ולא משנה את עצמה- מחפשת דרכים להביא את עצמה באופן שהסביבה תבין.
משתפת אותנו בהכשרות שלה, חווה את כולן כמוצלחות. כאשר מתארת אותן לא בטוחה שכול מי שהייתה חווה את ההכשרה באותו אופן הייתה חווה אותה כמוצלחת. אבל תמרה רואה את הערך המוסף של כל חלק בתהליך הזה. בהכשרה הזו לא הבנתי לגמרי מה אני עושה, כך היא מספרת  אבל אהבתי את האנשים ונרתמתי מהם. אישית בשלב הזה, תמרה כובשת אותי. מתחברת כל כך לאנשים שמצליחים לראות את הקיים ולא את החוסר, ברור לי שזה  הרבה מעבר ל"הצלחתי" אלא בחירה מודעת או שאינה מודעת אבל כל כך פותחת אפשרויות ויוצרת הזדמנויות.
חושבת כמובן מיד על הסטודנטיות שלי, שנמצאות בעיצומו של תהליך, את ההבדל בין אלו שבוחרות להסתכל על הרווח ועל היש לבין אלו שעסוקות באין וחבל שפספסתי. יכולה להבין את שני הצדדים, אבל כל כך הייתי רוצה לאפשר להן להציץ רגע בפרספקטיבה שונה ולבחור במה אני כן יכולה לקחת כצידה לדרך. מאמינה באמת שבכל התנסות יש משהו שאני יכולה להתבונן עליו ולהרוויח ממנו.
תמרה ממשיכה לתאר לנו את הדרך המקצועית שלה, שכל כך שונה משלי במאפייני המסגרות, אבל כל כך דומה בתשוקה ובחשיבה.
תמרה עבדה בקהילה, בטיפולי בית, באסף הרופא ובכל מקום חזרו על עצמם שני דברים מרכזיים- פרק הזמן והאנשים שמלווים אותה בדרך. הראשון - כל עבודה ארכה פרק זמן של 7 שנים של יצירה ואתגר. תמרה מתארת את האתגרים והסיפוק שחוותה במקומות העבודה השונים, בעיקר במפגש הטיפולי עם האנשים, בנגיעות שלה בהם. מתארת את  המקומות שבהם עשתה שימוש בניסיון החיים שלה  כמו העלייה לארץ והזרות, וסייעה לאנשים בחוויות חיים דומות להתמודד ולמטב את איכות חייהם. תמרה מביאה איתה כל כך הרבה איכויות של קשר מטפל מטופל. אך אחרי 7 שנים היא יודעת לומר, שכבר לא מרגש אותה, ויודעת לומר על עצמה שזוהי הנקודה שבה יוצרת לעצמה אתגרים חדשים, יוצרת לעצמה את השינוי.
החלק השני שחוזר בסיפורים של תמרה, אלא אנשים משמעותיים בדרך. מעין מנטורים שאפשרו לה לבנות את עצמה לפתח את עצמה מקצועית ולבנות מסלול שמביא אותה במיטבה.
הכוח של ההדרכה ככוח יוצר זהות מקצועית הוא משהו שאני עסוקה בו בשנים האחרונות. כמו תמרה, יכולה לסמן מאוד ברור מי הם אותם אנשים שליוו אותי וסייעו לי להגיע לצמתים משמעותיות ולקבל החלטות שיאפשרו את האתגר המספיק, זה שממלא אנרגיות. כל כך חשוב בעיני הליווי הזה.


תמרה מגיעה לאיכלוב, לתפקיד ניהולי מאתגר במיוחד. לוקחת על עצמה לנהל מחלקה של ריפוי בעיסוק, מבלי,  באופן שהפתיע גם אותה, לראות קודם את המחלקה. מקבלת החלטה אמיצה ומפחידה. מחלקה בבית חולים, שונה מההרגלים והחוויה הקודמת שאותה הכירה. ושוב צריכה ללמוד שפה חדשה, הקשר תרבותי חדש, מעין עולה חדשה שוב.
תמרה כמו בתואר הראשון, לא עסוקה במה, יודעת בדיוק מה הריפוי בעיסוק יכול לתת ומה חשיבותו. מבולבלת מהאיך. איך זה שזה לא ברור לכולם? תמרה משתפת אותנו בפער המטורף שחוותה מגיעה ממקום שהריפוי בעיסוק ותרומתו כל כך ברורה. עומס של עבודה בלתי נתפס ובכל מקום מחפשים את שירותיה. ואילו כאן, לגמרי לא ברור. כאן צריך לשכנע ולשווק ולהסביר וקודם כל ליצור.
בונה ממלכה, צי של 40 מרפאות בעיסוק, ותמרה מובילה דרך ברורה. האיך נהיה ברור יותר ויותר. האתגרים הופכים להיות גדולים יותר ויותר, ומספקים אתגרים מספקים כדי לעבור את משבר 7 השנים. האתגרים הופכים להיות מערכתיים, כאלו שיוצרים שינוי מדיני ושינוי של תפיסת המקצוע ומקומו.
תמרה מחברת אותי לכל אותם נושאים שאני נושמת אותם בשנים האחרונות. עוסקים באחריות שיש לנו על האופן שבו יתפסו אותנו, על הבחירות שלנו כמרפאים בעיסוק להניע, ולהסביר לעומת להעלב.
יכולה להתחבר כמעט לכל אמירה שלה.
תמרה קונה אותי לגמרי כבר מההתחלה, אבל זה הרבה מעבר. אולי קשור לטמפו שלה כפי שהוא קוראת לו, או אולי קשר לתשוקה המשותפת שלנו. מרגישה בסחרור.
מסיימות פגישה בהבנה שאנחנו מדברות אותה שפה בדיוק, שוב הפרידה הארוכה בדלת, אחרי שמכבים את מכשיר ההקלטה, הדברים החשובים קורים שם. מנסות לפצח את זה איך להתחיל שיחה בסופה ולא בהתחלה.
יורדות במעלית בית החולים, נפלטות למרכז תל אביב, ה"צנטרום של הפילה"....יושבות לקפה.
מצאנו שקט....
יודעות בדיוק מה המה, האתגר הוא באיך.
נעמה

אמנם לא קפה.. אבל אותו העיקרון

מפגש 27 - ד"ר מיכל אברך בר

את מיכל אני מכירה מאי שם בתחילת התואר הראשון שלי. היא חזרה מחופשת לידה הישר לסמסטר השני ומאז ועד סוף התואר ליוותה אותנו,בקורס יסודות, דרך הלמידה של המתע"ם המתורגם הראשון (היינו שפני הניסיונות למעבר) ועד הסמינר האינטגרטיבי בשנה האחרונה, כנראה הקורס הכי משמעותי שעשיתי אי פעם שהיה השיא של 3.5 שנים  של PBT שגם בו היה לה חלק נרחב. יש לי הרבה זכרונות מהתואר הראשון, רובם מחברותי לכיתה, עבודות קבוצתיות וכולי, היום מצאתי את עצמי נזכרת בנקודות משמעותיות מאוד שעלו מתוך הלמידה עם מיכל וחברותיה לסגל דאז. אי אפשר להתקדם בכלל בלי להזכיר את נורית ויינבלט ז"ל. נורית שמיכל (מיכלצ'וק, בפיה) מזכירה בגעגוע רב, שהייתה הראשונה לגייס אותה אל שורות האקדמיה ואיתה הלכה כברת דרך משמעותית.

כששלחתי למיכל את המייל הקבוע שלנו היא התרגשה מהשיר ששמתי בחתימה, "פנאי" של זלדה. החלפתי אותו לכבוד שינוי מקום העבודה, כי הצבתי לעצמי לשים את המקום של הפנאי במקומו הראוי. רוב האנשים לא שמים לב לחתימה, אבל מיכל שמה לב והתייחסה. החוויה הזאת שיש מישהו שמסתכל ויודע לתת את הדעת לחלקים המשמעותיים ליוותה אותי כל המפגש, בדברים הקטנים שמיכל זכרה, שאני פתאום זכרתי, ואפילו לא אמרתי הכל.. בשלב מסויים דיברנו על החלקים האומנותיים שהיו בתואר ואמרתי שהדבר הכי אומנותי אצלנו היה העבודה עם הדאס בניתוח פעילות, ואפילו הדבר שהכנתי עוד תלוי אצלי בבית. הזיכרון הזה, והפעילות הזו בכלל, הפנימה אצלי חזק את הפעילויות שאנחנו עושים בשביל "להתאמן" ואת אלו שיש לנו מהן תוצר. אני חושבת שזו אחת האבנים המנחות שלי היום כקלינאית וכחוקרת גם יחד.

תוצר משיעור ניתוח פעילות, 13 שנה בערך תלוי אצלי על הקיר

מיכל הייתה עבורי הדוגמה לדוקטורנטית, למרפאה בעיסוק לומדת, אקדמית וכן הלאה. בשבילי התואר הראשון היה הפתח למציאות מובנת, קיבלתי מלים שאני יכולה לדבר בהם. ואני חושבת שאם אל אביבה התחברתי מהמקום של תפיסת העולם הטיפולית והחיבור לשורשים הפילוסופיים והתובנות החברתיות, ממיכל קיבלתי את המלים לדבר את השפה הזו. ואני זוכרת איך בתואר השני כשהיא לימדה אותנו, שיעור אחד אולי, על המתע"ם כבר אמרתי לה שאני כבר לא זוכרת מה היה אצלי קודם ומה הופנם מהלמידה. זה הופך לשפה והיום אני שמה לב שזה ייחודי רק מול אחרים. 

היא מתארת איך ה"מול אחרים" היה נושא משמעותי בחקירה הפנימית שלה מול הזהות המקצועית הראשונית שלה, ואיך הגיעה עם הנושא הזה לתזה. בהמשך היא לוקחת את זה צעד קדימה ומתחברת למדענית שבתוכה ופונה למדע העיסוק - Occupational Science (תמיד נשמע יותר טוב באנגלית..). היא מסייגת מהר ואומרת שנעמי כ"ץ הביאה את זה לארץ והיא הצטרפה, בצניעות אמיתית. היא מספרת לנו איך חברה לאגודה בנושא באירופה ושכנעה אותם שישראל זה חלק מאירופה (אירוויזיון, יורוליג, אז למה לא מדעי העיסוק?) ונכנסה. גם כאן, עם דחיפה קלה של טל ירוס, עוד דמות שמלווה אותה בדרך. מה מיוחד במדעי העיסוק? מדע העיסוק הוא בעצם הבסיס המקצועי שלנו. לא איזה אוסף של דיסיפלינות שמשהו יוצא מהן, אלא מדע בפני עצמו שלוקח עיסוק ובוחן אותו מכל ההביטים בפרספקטיבה העיסוקית. בעצם זה מרחיב את הגדרת העיסוק המקצועית שלנו, מקלינאים לחוקרים לממש מדענים. להסתכל על זה ככה פתאום שם לי בפנים את העושר הזה שאנחנו שרויים בו, עושר שמאפשר נגיעה בכל כך הרבה עולמות באופן עמוק ומשמעותי.
אנחנו מדברות על הוראה, ועל איך מעבירים את הידע הזה הלאה, לסטודנטים, לשטח, להדיוטות. אני מתחברת ישר למקום שלי כעורכת בויקיפדיה (החוטאת בשתיקה בזמן האחרון) ולביסוס של הידע במקום שבו צורכים אותו. היא אומרת שקראה את הערך של Occupational Science באנגלית והתרגום שלו נמצא בTo do list  שלה. עם ההכנות לכנס השנתי, ולחשיבה שלנו על המפגש של הפרוייקט הזה, יותר מתמיד נראה שאם נחבר כוחות, ונשתף בTo do lists של כל אחת ואחד מאיתנו, דברים טובים יקרו. 

תוך כדי הדיבור על מדע העיסוק אני חושבת לי שבעצם הרעיון הראשוני שלי לדוקטורט היה בדיוק שם, ולא הגדרתי את זה ככה. פתאום אני קולטת שיכול להיות שאם רק הייתי משתמשת נכון בשפה הזו הייתי היום במקום אחר. אני כמובן לא מתחרטת על רגע מהבחירה הנוכחית שלי, או מבחירות אחרות שעשיתי בדרך והובילו אותי לאן שאני אבל זה מעניין להתבונן על זה. גם מיכל, במהלך השיחה מציינת נקודות של בחירה, של אנשים שהובילו לבחירות מסוימות ולא אחרות. ההתפתחות הזו תלויה בכל הגורמים שאנחנו מכירים, בעיסוק עצמו, אם הוא משמעותי מספיק (ואולי שם בעצם נמצא הגרעין שאי אפשר בלעדיו, כולכן הוא עמוד תווך) במי אני כאדם, מה הזהות האישית שלי מול הזהות המקצועית שנבנית לה, והסביבה - מרכיב כל כך חשוב, סביבה שמאפשרת, שמכוונת, שדוחפת כשצריך ושנותנת להרגיש שאני במקום הנכון, מיוחדת וטובה דיה.
עכשיו כשאני יושבת בבית, כותבת את הפוסט הזה ובמקביל מנסה לארגן את המעורבות שלי בכמה וכמה פרוייקטים במקביל, אני נזכרת בעוד דברים שמיכל קשורה אליהם שבכלל לא נגענו בהם או נגענו נגיעה קלה, ושואלת את עצמי איך היא הספיקה? ואז אומרת לעצמי, היא הספיקה, ובכייף. פגשתי היום מרפאה בעיסוק, מדענית של העיסוק, והיא נראית מאושרת. אז אני מאמצת אותה שוב כמודל מקצועי.

סיון

טל ירוס, מיכל ודנה ענבי, הכנס הראשון אליו נסעה

ד"ר מיכל אברך בר

ארומה , אוניברסיטת תל אביב. מקום שוקק חיים. מתמקמות מוקדם בבוקר, להספיק קפה של בוקר, אורבות לספה הפנתית, מבינות שזה המקום שלנו. יודעות שהספה תתפנה, ואכן היא מבינה את זה ומתפנה. מחפשות באופן לא מודע ליצור פינה אינטימית באי האינטימיות הסביבתית שרוחשת מכל פינה. מוטרדת....

מיכל מגיעה מתמקמת בספה, אי האינטימיות שיצרנו לעצמנו. רעש, קולות הרמקול של ארומה, סטודנטים, מרצים ,חיילים, ילדים- בליל של שיחות. ואני שמוצאת את עצמי לא פעם גולשת ומוסחת לשמוע ולהתחבר לשיחות של אחרים מעט מוטרדת. מתחילות לדבר, תוך רגע שוקעות לדבר עצמו ששוב מצליח להעלים את כל רעשי הרקע.

את מיכל אני מכירה מרחוק, שמה הושמע לי פעמים רבות בפי נשים שאני מאוד אוהבת. ברור לי שאם הן אוהבות אותה , גם לי הולך להיות נעים.

מיכל מתארת את תחילת הדרך. להחלטה יש שני ערוצים- מדעית ואישית. שני ערוצים שהופכים להיות ברורים במפגש שלנו. ערוץ מדעי עוסק ברצון הברור שלה לחבר בין תחומי העניין שלה אז הומניים ומדעיים- סוציולוגיה, כלכלה ואומניות בהם אהבה לעסוק. נראה היה לה מענה מושלם. אך הכוח המניע האמתי היה מפגש אישי ומשמעותי עם מרפאה בעיסוק שהרשימה אותה מספיק כדי לייצר שם אותה כנראה את המוטיבציה שתביא אותה לידי פעולה. מיכל מתארת תמונה שאני יכולה ממש לדמיין- שולחן בביתה של חנה זיו ( מרפאה בעיסוק שהשפיעה רבות על פיתוח נושא הנגישות ושינוי הדיור), סביבה אדריכלים ואנשי מקצוע, חנה זיו מסבירה מדוע כך ולא אחרת, ומהעיניים של מיכל שצופה מהצד יש לדברים כוח מאוד גדול על השומעים. היא יוצרת שינוי בדבריה. את התמונה הזו אני מיד מדמיינת ומבינה את הכוח שלה.

לימים בוחרת ללמוד ריפוי בעיסוק, ולא בטוחה לאורך כל הדרך שהיא במקום הנכון. נהנית מהלימודים, מהשילוב בין אותם תחומי עניין אותם אוהבת, אך לא בטוחה שהיא מבינה לגמרי. מתחילה לעבוד בהרצפלד, ועדיין לא מבינה, עדיין לא בטוחה. מחפשת תשובות  ושקט בעולמות תוכן מקצועיים נוספים אולי שם תהיה התשובה. מרפאה בעיסוק שהדריכה אותה עוזרת לה לשחרר את עצמה מסמני שאלה ומאירה לה אור על הדברים שאוהבת לעשות, על העיסוקים והחלומות שלה, שקשורים להוראה, מחקר ואקדמיה.

מיכל מחפשת את התשובות בבחירה ללמוד תואר שני, ולאחר התלבטיות בוחרת בלי לגמרי להבין מדוע תואר שני בריפוי בעיסוק. בתואר השני הפך להיות נקודת מפנה. מחזור ראשון בתל אביב, נותן לה שוב את התשובות בשני הצירים הללו- מדעי ואישי. המדעי, נענה בתגלית של מדע העיסוק.

מיכל מדברת על התגלית הזו כמשנה תפיסת עולם עבורה. איפשר לה להבין בדיוק את כל סימני השאלה. הללו.  בעוד מיכל מתארת את התגלית והשקט שנוצר לה, אני מתחילה לשמוע בראשי את הסטודנטים שלי . את השאלות שהם שואלים ביחס למה זה הדבר הזה המקצוע הזה? והאם אנחנו במקום הנכון? בדרכי מנסה להדביק אותם בהתלהבות שלי, לצד הבנה ברורה שזה כנראה לא תמיד היה כך והייתי צריכה לעבור דרך. גם הם חייבים לעבור דרך כדי להבין באמת בגוף בDNA  שהם במקום הנכון ולהבין למה. אבל כל כך הייתי רוצה לקצר להם קצת את ההתחבטויות  הללו. משתפת את מיכל  ברצון הזה ושואלת אותה איך עוזרים לדייק? מה זה הדבר הזה שהרגיע אותך? וזה נורא ברור לה. מדע העיסוק!  מבחינתה הוא המדע של הריפוי בעיסוק. ההכרה שיש לפרופסיה שלנו מדע ייחודי לנו שהוא איננו של הפסיכולוגים חברינו המקצועיים וגם לא של העובדים הסוציאליים איתם אנחנו עובדים כתף אל כתף- אלא שלנו לגמרי. המדע הזה כולל בתוכו הבנה מדויקת של כל מרכיבי העיסוק שבהם בוחר האדם לעסוק. ולמדע הזה יש מחקר מסמך, ופרקטיקה ברורה. וזה שלנו.

מדע העיסוק איננו היסטוריה ישנה, נלמד באקדמיות בשנות ה90 ויצר התרגשות גדולה לצד נושאים נוספים כמו שימוש מודע בעצמי, ואומניות. בסיסים של המקצוע, שנשכחו מעט, והוסטו הצידה מסיבות כאלו ואחרות. שמתבוננים בהם עכשיו הם חוזרים להיות רלוונטיים ויש להם משמעות, הם אולי הבסיסים שיצרו ידיעה והבנה ברורה יותר של המקצוע בעבר. מדברות על הצורך לחזור אליהם ולייצר את החיבורים הרלוונטיים. 

על אף התשוקה הגדולה לנושאים אלו, בהבנה של מיכל שהיא במקום הנכון היה ציר נוסף והוא הציר האישי.

זה הציר שכלל מפגש עם אנשים ששינו את חייה והשפיעו על מי שהיא היום. בתואר השני פגשה את נורית ויינבלט. אז ראש החוג, לימים הופכת להיות מעין אם רוחנית עבור מיכל. כשמדברים על נורית, מיד נהייה חיוך בגוף. יש אנשים שנוגעים בכל מי  שהם פוגשים- נורית הייתה כזו לכל כך הרבה מרפאות בעיסוק שהיא פגשה בדרך. אבל עבור מיכל היה שם משהו אחר. מיכל מדברת עליה הרבה מעבר למילים. " כל מה שנורית ביקשה עשיתי" כך היא מספרת. עוד לפני שהכירה לעומק, היה למיכל ברור שלנורית היא אומרת כן.

שנה טובה מנורית ויינבלט ז"ל

יש לנו אנשים כאלו בחיים, הם נדירים, אבל הם שם. אלא שבלי לשים לב ובלי לערער או לחקור, אנחנו אומרים להם כן. מעלה לעצמי כמה כאלו. ומיד מתמלאת שלווה קוסמית כזו.

זה זה,  רגע מזוקק של תובנה, זה השקט שמיכל מתארת. הוא כנראה קשור לשני הערוצים גם יחד- המדעי לצד האישי. המדעי  חשוב, אך האישי חשוב לא פחות. האנשים האלו שאנחנו פוגשים בצמתים המשמעותיות והופכים להיות עוגנים עבורינו, אלא שאנחנו לא תמיד יודעים להסביר לעצמנו מדוע אבל הם עושים לנו את זה ונגיד להם כן. עוצרת לעצמי רגע, ומוקירה אותם....

מיכל מציינת את נורית ככזו בכל עשייה שלה, איכשהוא נורית שם, מחייכת את החיוך הגדול שלה, נורית ממשיכה לגעת באנשים דרך מיכל.

לפתע מניחה מיכל אלבום זכרונות שהיה שם כל הזמן בצד, ומשתפת אותנו בציוני דרך. ברכה שכתבה לה נורית, מכתב שמיכל כתבה לנורית. אנחנו לא קוראות, מספיק לנו לראות את האופן שבו מיכל מוציאה מהאלבום, חרדת הקודש, וההתרגשות. מבינות את הכוח והמשמעות שיש לאנשים שהולכים איתנו, עם מיכל.

ממשיכות לדבר עוד ועוד על האנשים האלו, על המדע, והמחקר, על הוראה והשליחות שבה,  על המקצוע  על הכיוון שהייתה רוצה להביא אותו. כל נושא כזה אני מרגישה שאנחנו מדברות אותה שפה, שיש לנו כל כך הרבה תשוקות דומות. מבינה , ברור לי מדוע האנשים שאני אוהבת אוהבים אותה.

שקט לנו, רגוע, ברור לי לגמרי שאני במקום הנכון, מתחברת מחדש לעיסוק שלי, הבחירות שאני עושה כל בוקר לעסוק בו, האנשים שממלאים אותי ותמיד אגיד להם כן.

כן, אין לי ספקות, בוחרת להעביר את זה הלאה כל בוקר מחדש.

יוצאת מהמפגש ממיכל, מאוניברסיטת תל אביב הבית של מיכל, לבית שלי. פוגשת סטודנטיות וסטודנט אחד בשיעור של PBL תחום שמיכל עוסקת ומובילה. בוחרת לספר להם על מיכל , לשתף אותם בהתרגשות שלי מספרת להם על התשובות שמצאתי איתה, מעבירה את זה הלאה.

נעמה

מפגש 26 - רונית דודאי

רונית דודאי

אחרי הפגישה עם רינה, שהביאה לנו חיבור מאוד משמעותי בין השטח לאקדמיה נסענו לרונית, שמביאה את הצלע השלישית והכל כך משמעותית של המדיניות. רונית מחזיקה בתפקיד של ממונת שיקום ארצית בתחום בריאות הנפש במשרד הבריאות, שאני חושבת שזה יהיה נכון לומר שזה התפקיד בדרגה הכי גבוהה במדינת ישראל שנמצאת בו מרפאה בעיסוק. אני מכירה את רונית כבר מספר שנים, כאשר הייתה אחראית על תחום התעסוקה באגף לבריאות הנפש ובחיפוש שעשיתי עכשיו באינטרנט מופיעים לא מעט סרטונים של הרצאות או ראיונות שנתנה וזה אחד מהם מהתקופה ההיא:  

לכן לא מפתיע שהפגישה שלנו מתחילה בשיח על כך שאנחנו לא מצלמות את הראיון. אני מזכירה (ואולי לא ציינו את זה קודם) שאנחנו מקליטות את הראיונות אחרי שהבנו שרוב המרפאות בעיסוק נרתעות מצילום וידיאו וכן מסכימות להקלטה. השיח הזה, כבר בהתחלה, על הסביבה, מביע בעיניי את כל מה שיעלה בהמשך, ההסתכלות כל הזמן על התהליך, הבניית הסביבה שמרכיבה אותו ואיך זה בתוך הקונטקסט הרחב. 

היא מספרת לנו איך בתיכון למדה במגמות של ספרות וביולוגיה בתקופה שהתחילו לתת בחירה להעמיק בתחומי ידע מסויימים. המרחב הזה בין שני המקצועות והסקרנות שלה, יחד עם בסיס של עשיה גם כנערה ובהמשך בשירות הצבאי בנח"ל הובילו אותה למקצוע שלא הכירה עדיין אבל נשמע מעניין. היא מתארת חוויה מאוד משמעותית מהלימודים ומההכשרות הקליניות שמהר מאוד מביאות אותה למצב שהיא מרגישה שהיא במקום הנכון ובמהלך השנים הראשונות מתגבשת אצלה הבנה ברורה לגבי הזהות המקצועית שלה.

היא מתארת תהליך של התפתחות מקצועית ממש מההתחלה, מהמקום שלה כסטודנטית שמזהה אוכלוסיה, שמזדהה עם קשיים מסויימים. היא מספרת איך התנסתה בעצמה בהרכבת מנעול כחלק ממדגמי העבודה ואני נזכרת בעצמי, יושבת במרכז שיקום תעסוקתי בחדרה, מרפאה בעיסוק ממש צעירה, יום שלם עושה את כל בטריית האבחונים של הקרן. לאחרונה ממש הרפתי סוף סוף מהקלסר משם, כבר ברור לי שאבחונים כאלו לא ישמשו אותי בעתיד, אבל הדרך של להתנסות בעצמי על מה שאני עושה עם אחרים היא חשובה ביותר ומלמדת חוויתית את התחושה הזו של העשייה תחת תצפית שהיא קשה ביותר, ובמיוחד כשאתה לא מצליח.

משם למעבר להתערבות שתיגע בדיוק בדברים האלו הדרך הייתה טבעית. היא מספרת על הרבה תמיכה סביב התהליך הזה, ובכלל מצד מדריכה שמאמינה בה ומאפשרת ליצור, ולא רק מאפשרת אלא גם מתלהבת. זה מזכיר לי שיחה שלי עם מרפאה בעיסוק שהייתה סטודנטית שלי בעבר והעלתי את התחושה שלי שאני מאתגרת מדיי. היא הגיבה בתמיהה ואמרה שזה בכלל לא קשה, ואני מניחה שזה שונה מסטודנטית לסטודנטית, אבל החוויה של ליצור את הזהות המקצועית מתוך עצמי, במקצוע שלנו היא לדעתי קריטית, ואם היא לא נבנית כבר בשלבים הראשונים ומייצרת מקום מקצועי בטוח מבפנים נורא קשה לייצר אותה בהמשך.

כמו תמיד עם מרפאות בעיסוק שיש להן תפקיד נוסף (מנהלת, מדריכה וכן הלאה) עולה שאלת המקצוע מול שאלת התפקיד. לרונית ברור שהיא מרפאה בעיסוק ומנהלת ונראה שהיא מצליחה לשזור את שניהם זה בזה. אני זוכרת את הפגישה הראשונה שהייתה לי איתה, כשניסיתי להכנס לתפקיד שהפך לניהולי ברבות השנים (למידה גדולה שלי על מה הגבולות שלי, ניהול – OUT). היא הייתה אחראית על תחום התעסוקה ועצם זה שהיא הייתה מרפאה בעיסוק הקל עליי בתוך סבך של יזמים, עוס"ים מדריכים וכו'. דבר נוסף היה משמעותי באותה נקודת זמן ולאורך זמן רב באופן כללי יותר היה הפורום של המרפאות בעיסוק בשיקום שהיום פעיל בעיקר אינטרנטית (ובהחלט הגיע הזמן להחיות אותו עבור כולנו!).

רונית מסתכלת קדימה כל הזמן כך שכשאנחנו שואלת מה הלאה היא מצביעה באופן ברור על הצורך להשתבץ בעמדות משמעותיות ולקדם דברים ברמה רחבה. זה מתחבר מאוד לשיחה הקודמת שלנו על הצורך במדיניות מותאמת. המשולש זה של שטח, אקדמיה ומדיניות יכול לייצר מקצוע חזק שמשפיע באופן הוליסטי על החיים של האנשים להם אנחנו נותנים שירות.

רונית אומרת שהעבודה הזאת ממכרת, ששינוי שמצליח לקרות אצל האנשים הוא ממכר ואי אפשר להפסיק להיות חלק מזה. ואז היא מוסיפה שזו התמכרות טובה. סוג כזה של התמכרות מוכר לי ביותר, החוויה הזו שמשהו השתנה בעולם של מישהו, גם אם במילימטר, וגם אם כל פעם מילימטר אצל מישהו אחר, כל יום, היא בהחלט ממכרת. וכל יום יש משהו! כל יום יש ממה להתרגש, להתפעל, כל יום משהו בפנים זז.

יצאנו מהבית המרשים, מלא יצירות של מתמודדים, צפצופי ציפורים וחום. על כל ציור או יצירה היא מספרת מאיפה הגיע. מלווה אותנו עד היציאה. עד הסוף היא מנהיגה.  
סיון

רונית דודאי

רונית מקבלת אותנו בפתח ביתה, לצד כלבה גדול המימדים, שבודק אותנו בחשדנות כאילו לוקח את התפקיד שלו מאוד ברצינות- ככתוב על שער הבית "כלב בתפקיד". תוך מספר שניות מגיש לנו כדור טניס רטוב ולעוס ומתמקם לצדנו כמעין חלק מהמפגש. מתמקמות במטבח הנעים.

מיד מפונקות בשתי אפשרויות  בחירה עוגה או סלט. רונית הכינה את שניהם "לא ידעתי איך תגיעו במצב של סלט או עוגה" היא מסבירה. שני צדדים כמעט מנוגדים... בסופם קובעת רונית בהחלטיות עוגה אתן שם. מסתבר שצדקה.  הכינה גם וגם... גם וגם יהפוך להיות עניין חוזר במפגש שלנו. כך גם ההחלטיות.

מספרות לרונית על הרעיון  בראיון והמטרה שלו  ורונית עוברת כמעט כטבע שני לאופנות של הצעות ייעול ומעלה רעיונות למה עוד אפשר לעשות. כאילו כראש עובד מיד לחיפוש עוד מענים, עוד פתרונות, עוד נקודות מבט.

רונית מתארת לנו את תחילת דרכה, למדה ספרות וביולוגיה, כמו סלט ועוגה - גם וגם , שני צידי הרצף. מחפשת את הקצוות את האתגרים.

מתארת את הבחירה במקצוע הריפוי בעיסוק   כמקרית כמעט, כזו שנתנה מענה ל"גם וגם", אך ללא הבנה מעמיקה של מה  משמעות הבחירה.

מתחילה לעבוד בשני תחומים במקביל, תחום הילדים ותחום בריאות הנפש, "גם וגם",  אך מיד מבינה מה התחום אליו מתחברת יותר ובוחרת לעבוד עם אנשים עם מוגבלות פסיכיאטרית.

מתארת את העניין שמצאה בגילוי האנשים האלו שבתקופה זו לא קיבלו מענים כלל, למעשה ראתה דלות גדולה בידע הקיים. מאותגרת, מתחילה להכיר וללמוד.

רונית בכנות גדולה מתארת לנו חולשה שלה והיא יכולותיה הדלות יחסית בתחום האומנויות והמוטוריקה העדינה. ובאותה נשימה מתארת כיצד מדריכה אותה העריכה מאוד ומוכרת לנו מהתחנה הקודמת, ד"ר נעמי הדס לידור, מחייבת אותה להתנסות במדגמי עבודה אותם היא מבקשת מהמתמודדים במקום לבצע.  מדגמי עבודה מעמתים אותה מול כל מה שקשה לה, מול קול החולשות שלה, ויוצרים  אצלה תחושת תסכול גדולה.  עם אתגר זה היא מצליחה להתמודד במידה רבה בזכות תחושת המסוגלות שנבנתה בעזרת נעמי. כוחה של מדריכה לצד תחושת מסוגלות זו שאפשרה התמודדות עם רמת תסכול לא פשוטה בכלל. זאת החוויה שרונית מנסה להעביר גם למתמודדים אותם היא פוגשת. אתגר, קושי לצד תיווך מתאים שיוצר תחושת מסוגלות.

ברגעים האלו אני נזכרת במפגש אישי מורכב שהיה לי עם רונית. לפני שנים רבות בעודה בתפקיד אחראית על התעסוקה, פוגשת אותה בביקור, במקום העבודה שלי דאז. אני, מרפאה בעיסוק, צעירה בשיקום, אחרי שנים רבות בהן עבדתי בהקשר אשפוזי,  לא מאוד מבינה שיקום קהילתי מקבלת הנחיה לבנות תוכנית עבודה. משקיעה בה חשיבה רבה, וזוכרת תחושת שביעות רצון מסוימת מהתוצר. מציגה את התוכנית לרונית, שפוסקת כמעט מיד- זה לא זה. אבל... היא מוסיפה, אני  חושבת שכדאי שתוסיפי לזה תפיסות קוגניטיביות,  ובכלל יתאים לך ללמוד תיווך, אבל קחי בחשבון, היא מציינת,  שזוהי לא רק למידה אלא למידה שתשנה את חייך. תיווך אמרה, זוהי תפיסת עולם. ואני לעצמי חשבתי שהיא בטוח מגזימה. נעלבתי עד עמקי נשמתי. חזרתי הביתה ושאלתי את עצמי שאלות מורכבות. האם אני במקום הנכון בתפקיד הנכון? מה אני רוצה לעשות? משהו בדברים של רונית אפשר לי לעמוד בפרשת הדרכים הזאת ולבחור לא להימנע בגלל עלבון, אלא לנסות ללכת בדרך אחרת. יצאתי ללמוד תיווך, ששינה את חיי, כתבתי תוכנית חדשה שנהייתה ברורה לי. התיווך שינה את חיי מכיון שהוא הפך להיות חלק ממני. בדיוק כמו שרונית אמרה, עבורי זו הייתה "העוגה", כאילו ידעה שאני שם.

עוצרת להגיד לרונית כמה יש לה חלק בבחירות שעשיתי בחיי המקצועיים, הרי היום תיווך הוא חלק ממי שאני  שואפת להיות.

ממשיכות לשמוע את סיפורה שכהרגלינו  מתחקרות את רונית ביחס להתמקמות שלה כמרפאה בעיסוק.

כמרפאות בעיסוק אנחנו די מהר נדרשות לתפקידים שונים ומגוונים חלקם תפקידי ניהול. אבל לא תמיד רוכשות את הידע הנדרש לכך. מוצאות עצמנו מקיימות תפקיד ניהולי תוך שימוש בכלים שיש לנו כמרפאות בעיסוק. שומעת את הסיפור של רונית וזה פתאום קופץ ברור. איך רונית מזהה בעיה ברמות שונות של אחריות..."גם וגם"...עושה ניתוח פעילות כמעט אוטומטי של הבעיה מה שמוביל אותה לפתרון ברור ומדויק. מאפשר לה להיות מדויקת בקביעה שלה. מתחיל להישמע שוב מוכר קצת כמו הקביעה עוגה. ניתוח הפעילות המדויק  גם גורם לה לקלוע. והיא אכן צדקה...היינו בעוגה לגמרי.

רונית היא דוגמא עבורי  למרפאה בעיסוק שהגיעה לאיזושהי פסגה. מכהנת כממונת שיקום ארצית. יושבת על צומת דרכים משמעותית.  מקבלת החלטות כאלו שמשפיעות באמת על איך יראו החיים שלנו והסובבים שלנו. שרונית מדברת בפאתוס אמיתי על החזון שלה אני שומעת את ערכי המקצוע מתכתבים עם החזון שלה כל כך ברור.

בראיונות רבים אני רוצה לעסוק גם בחרטות וטעויות. ולהתמקד בעיקר בלמידה מהם. 

עם מעטים אני מעיזה לשאול. את רונית ברור לי שאפשר. רונית משתפת אותנו בחרטות אישיות שלה, בעיקר סביב הוויתורים שנעשתה לעשות סביב הבחירה בתפקיד מדיני וניהולי.

וויתרה על הנאות מקצועיות אישיות שלה כמו הוראה ממנה נהנתה בעבר, לטובת התמקדות בהנעת תהליכים מדיניים בתחום השיקום.

אני חושבת על החרטות שלי ויש לי לא מעטות. אך אולי חרטה שאני מחזיקה בה בתוכי ורונית הצליחה לעורר היא השאלה האם אני יכולה להשפיע אחרת על הסביבה בה אני חיה.

מה היה קורה אם הייתי פונה אחרת, מה יקרה אם אבחר בפניות נוספות, לאן אני רוצה להגיע.

קשה לנו לסיים את הפגישה, עוברות מנושא לנושא, ובכל נושא יכולה להתחבר קצת לעצמי.

יש משהו בשיחות עם רונית, שמצליח להעיף אותי לחשיבה לכיוונים חדשים.

מציפה אצלי שאלות אישיות על חרטות ופסגות חדשות שאולי קיימות עבורי ומוסתרים כרגע.

עומדות עוד כמה דקות במטבח ומתפנות להרים את הראש ולהסתכל על המרחב בו אנחנו נמצאות. המון יצירות אומנות סובבות אותנו.

כל אחת שונה וכל אחת משתלבת כל כך יפה במארג אחד שלם. רונית עושה לנו סיור ויודעת לספר שכל יצירה נעשתה על ידי אדם עם מוגבלות פסיכיאטרית, כל אחד ממסגרת שיקום שונה. וכל יצירה כזו מקבלת את המקום המדויק עבורו בבית.

מילן, הכלב שכבר הפך לחלק מהנוף עדיין אוחז בכדור הרטוב, ממאן לעזוב, מלווה אותנו החוצה- והפעם ממלא את תפקדו אחרת- כאמור, כלב בתפקיד.

יוצאת מהמפגש עם מרפאה בעיסוק שכבשה פסגה ועשתה שינויים רבים, עם פניי באופן מקרי או לא, לטקס סיום של בוגרות שזה עתה מסיימות ללמוד את לימודי הריפוי בעיסוק.

חושבת של שני הקצוות האלו, הסלט והעוגה, הגם וגם , התחלה ושיא, תוהה ביני לביני, מי מהן תכבוש איזו פסגה.

מהרהרת בפסגות שאני רוצה לכבוש.

מלאת מוטיבציה, אני עוד אגיע.

נעמה