מפגש 34 ד"ר טל ירוס

ד"ר טל ירוס
את טל פגשתי ביום הראשון לתואר השני בתל אביב. מחזור ראשון, מנסה להבין לאן הגעתי וכיצד הולכים להשתנות חיי בתקופה הקרובה. 
טל נכנסת לכיתה מתמקמת ומתחילה לתאר את תחום המחקר שלה, למידה מוטורית. היא בהתלהבות רבה מסבירה על עולם שנראה לי אז כחדש, לא מוכר- זוכרת את עצמי מנסה להבין כיצד הדברים מתחברים אלי, בעיקר מנסה להבין. המפגש השאיר עלי רושם רב ובעיקר הבנתי כמה אני לא יודעת, מה הכוח של מחקר. טל בשלב זה יצרה אצלי את התחושה של אישה בעלת יכולות רחוקות ממני שנות אור.

רצף של נסיעות לשם ראיונות אפיונו את השבועיים האחרונים, רובם לירושלים , אחרי פגרה ארוכה. שגרה זו מסבירה את השמחה הרבה שליוותה את הראיון הבא. סיון מגיעה אלי לחדרי התת קרקעי בזיכרון יעקב, סוגרות את הדלת, נפרדות מהמשפחה שמבלה כנראה למעלה- ועפות לשעה קלה לוונקובר שבקנדה הרחוקה.

מחברות את הטכנולוגיה וטל מופיעה על המסך כאילו לא עברו אי אילו שנים- מבוכה של מספר שניות מנסות להתרגל לפורמט החדש. נשענות על העוגנים שלנו.
איך התחלת? מתחילות באותו פורמט מוכר שמרגיע אותנו.
טל משתפת בהיסטוריה רחוקה שמעיפה אותי למחוזות מוכרים. מתארת את תהליך הלמידה וההנאה שחוותה ממנו, ומשם מעבר חד לחיפה, בית חולים רמב"ם. מתחילה לעבוד בשיקום ונוירולוגי. בית חולים רמב"ם היה  אחד ממקומות העבודה הראשונים שלי. זוכרת אותו בחיבה והערכה רבה. הוא השפיע רבות על התעצבות האני המקצועי שלי. אך יותר מכל זוכרת מראות שאפיינו את ההקשר הסביבתי של רמב"ם. הכוח שלו עבורי היה קרבתו לים, עבורי סביבה תרפואטית. טל מתארת את העבודה ואני מדמיינת את הים.

טל מתארת הנאה רבה מהעבודה, אך בשלב כשלהוא מתעורר הצורך בהבנה מעמיקה יותר. מרגישה שלא מבינה מרכיבים רבים מידי של התמונה ובוחרת לחזור לספסל הלימודים - תואר שני. היום שאנחנו חושבים על תואר שני נראה הליך פשוט יחסית. טל מזכירה לנו שמדובר בשנים בהם אינטרנט לא היה מצרך צריכה בסיסי. שולחים מכתבים, מחכים לתשובות, שולחים עוד מכתבים ומחכים לעוד כמה תשובות. ממכתב למכתב מחליטה טל להתחיל בNYU. מנסה לדמיין את המעבר מהים של חיפה לניו יורק- דומה אבל לא אותו דבר.
כחלק מהסכם הלימודים מוצאת את עצמה מתחילה לעבוד במסגרת שעל פי התיאור מזכירה מוסד- על כל האסוציאציות שבאות איתו. מתקשה למצוא שם את הקשר האישי הטיפולי אותו היא מחפשת. מצליחה לשלב מסגרת נוספת של עבודה, ובכך מוצאת איזון קליני מספק.

מסיימת את התואר השני ונקראת לדגל על ידי בלה אפרתי. זהו שם שחוזר על עצמו בכל כך הרבה ראיונות. איני מכירה את בלה, אך ברור לי שיש לה כוח סוחף  שאיני מבינה. מבינה כמה רוצה לפגוש אותה. טל מתארת כיצד בלה אומרת לה שהתחנה הבאה שלה היא דוקטורט וטל ממשיכה לתחנה הבאה- דוקטורט.
בדרך מתחילה ליצור טל תחום מומחיות - מתארת מפגש עם חוקר אחד במעבדה מסורתית, שהפגיש אותה עם הלמידה המוטורית. וכאן מתחילה יצירה של ידע חדש. הלמידה המוטורית אל תוך הריפוי בעיסוק. 

מצליחה ליצור גוף ידע שמעוגן בבסיסים אחרים לגמרי ולצקת בו משמעות חדשה. וכאילו מבינה את הצורך את החוסר הקיים בעולם הריפוי בעיסוק מביאה אותו לארץ ויוצרת מודל קליני מבוסס מחקרית.
מרשימה אותי היכולת ליצור ידע חדש. היא דורשת בעיני המון תעוזה, סקרנות ובעיקר חשיבה יצירתית- כזו שמזהה חוסר בתחום אחד ומחפה עליו בהעברת ידע מתחום אחר.

טל חוזרת לארץ לאוניברסיטת תל אביב שם מתמקמת למספר שנים- חוגגת את ההוראה והמפגש עם הסטודנטים. כשהיא מתארת את הקשר שלה לסטודנטים ואת ההשקעה בהם יכולה לדמיין את זה לגמרי. כמה  זה טוען ושואב בו זמנית. 

תם פרק תל אביב ומתחיל פרק חדש הממוקם בוונקובר- מתאהבת בעיר, במדינה' במקום ובוחרת להישאר.
מתמקמת באוניברסיטה של וונקובר- שם יוצרת לעצמה שוב כיוונים חדשים, מחקר איכותני, חקירה של עמדות אנשי מקצוע ביחס לאנשים עם מוגבלות, השפעה חברתית על עולמנו ועוד ועוד שינויים.
כל נושא שטל מעלה מעיף אותי בחשיבה על כיוונים שמדליקים אותי ממש, מניחה שאם הינו יושבות ליד אותו שולחן ובאותה יבשת היינו ממשיכות וממשיכות. 
מתחשבות בפער השעות ובטכנולוגיה שמידי פעם קוראת אותנו לסדר- ועוצרות את השיחה, לחיצה קלה על סיים. טכנית מתנתקות מתבוננות אחת על השנייה צפות על תחושה ממלאת של רוצות עוד מזה.
ממשיכות להתפעל מהאומץ ליצור יש מאין- לייצר את הידע שעם השנים הופך להיות מובן מאליו חלק מהמציאות המקצועית. 

מתחברת שוב לקסם במקצוע שלנו שמאפשר לנו לעשות את זה, ולהמציא את עצמנו כל פעם מחדש בכיוונים שונים לגמרי מנקודת ההתחלה.  אין עוד מקצוע כזה בעולם עבורי.
איזו תזכורת חשובה.

נעמה

זיכרון יעקב- וונקובר

כשלנה הפנתה אותנו לטל החיבור היה לי ברור והסתדר לי כל כך עם סדר העניינים שלי. טל הייתה המרפאה בעיסוק הראשונה שהכרתי באוניברסיטה ולנה שנה אחר כך, כבר דוקטורנטית של טל, הנחתה את קבוצת הPBT בה הייתי חברה. כסטודנטית בתואר הראשון לא הבנתי יותר מדיי מי נגד מי, והמסרים, שגם ככה התערבבו יחד, נראו ברורים ושייכים לכולם. מבחינתי אני הייתי התלמידה וכולן היו מורותיי, ולא חשבתי לרגע שיש גם ביניהן מורות ותלמידות. 

מעבר לזה, לא חשבתי בכלל על ה"איך" בהיווצרות של הידע המקצועי. נכון, למדנו את ההיסטוריה של המקצוע, והמודלים השונים, אבל פשוט קיבלתי אותם. לא הבנתי אז שיש קשר בין אלו שמלמדים (בעיקר מלמדות) אותי לתוכן, כלומר, שהן גם המציאו ופיתחו את מה שהם מלמדות. לגבי טל - למידה מוטורית היה נושא שהיה קשור אליה כנראה באופן מאוד מובהק כי הצימוד בינה לבין הנושא הזה נשאר אצלי מאוד חזק. 
והרי הוכחה: 

אני מסתכלת על השנה שכתובה על המצגת, טל לימדה אותי ואת הכיתה שלי בשנתיים הראשונות של התואר ואז עברה לוונקובר. כך שזכינו לקצור את הגישה שלה ללימודים (בשנתיים האלו לא הערכנו את הPBT, זה יבוא רק אח"כ) אבל לגבי הדמות שלה והמקום שלה בקהילה המקצועית שלנו אני מגיעה לפגישה עם יותר סימני שאלה וזה מאוד מסקרן. מה גם שבתחילת השבוע כשפגשנו את אילה אנחנו מגיעות לדיבור עליה כשאילה מתארת אותה כ"הבחורה הצעירה מתל אביב", תיאור שתוך כדי השיחה עם טל מתבהר כדיי מדוייק. 

היא מתחילה כמו שהיא אומרת לנו "כמו כולם" עם רצון ללמוד משהו בכיוון של מקצועות הבריאות. היא מוצאת את הלימודים מרתקים ואת עצמה פורחת בתוכם. בסיומם היא עוברת לעבוד בחיפה, רמב"ם, עיר חדשה, עבודה חדשה, הרבה מאוד אפשרויות ללמידה. לאחר שנה היא מרגישה שיש לה יותר שאלות ורצון ללמוד והיא פונה לתוכנית של NYU לתואר שני. שוב מעבר, הפעם לארה"ב שם היא נכנסת לתוכנית שמשלבת לימודים ועבודה קלינית. היא אומרת שבנוסף לצורך הכלכלי היא הרגישה צורך להמשיך להתנסות ולעבוד בשטח ולפתח את היכולות המקצועיות תוך כדי עבודה. 

זה מזכיר לי את כל המתנדבות שהיו מגיעות אלינו למועדון, צעירות אמריקאיות בעיקר, שאמרו ששם לא נותנים להכנס למסגרות שיקומיות וממש התעניינו איך זה לעבוד עם אנשים. רבות מהן המשיכו ללימודים אקדמיים בתחומי הבריאות והטיפול. עם שתים מהן שהיו האחת סטודנטית והשניה כבר מרפאה בעיסוק היו לי שיחות מאוד מעניינות על הדימיון וההבדל במקצוע בארצותינו השונות. טל מתייחסת בהמשך לאימוץ של הגישות האמריקאיות בארץ, ואני נזכרת איך לאחרונה כשכתבתי עם קולגה מתחום אחר מאמר לז'ורנאל אנגלי התלבטתי על איזה מודל להסתמך ועשיתי לעצמי סדר מי בא מאיפה. בכלל, כמו שכתבתי בהתחלה,עד השנים האחרונות לא הקדשתי הרבה מחשבה לשאלה מאיפה הגיע כל מודל או גישה ומה זה אומר ומייצג. 

לאחר שסיימה את הדוקטורט, לדבריה לאחר שבלה אפרתי (שם שאנחנו שומעות שוב ושוב כדמות שדחפה למקומות מובילים!) פנתה אליה שתמשיך, חזרה לארץ והפעם לתל אביב. עיר שקרובה יותר לניו יורק מחיפה או ירושלים, לאוניברסיטה שזה אך פתחה חוג לריפוי בעיסוק ובה היא מוצאת את מקומה. אולם, מכיוון שהיא מחזיקה בתואר שאין רבים כמוהו בארץ היא מוצאת את עצמה מלמדת או מנחה סטודנטיות גם במוסדות האחרים. אני מתעייפת רק מלדמיין את זה ואני למדתי לומר לא רק בשנה האחרונה. יש משהו מאוד מפרה בקשר הזה עם כל מוסדות הלימודים. בכל מקום יש דגשים אחרים, פרסונות אחרות, רוח המקום, יש דברים שלמדתי בתל אביב ואני מביאה אתי לחיפה ויש דברים חדשים שאני מגלה. את התמהיל הזה אני מביאה לסטודנטיות שלי שבתורן יבנו את התרכובת שמתאימה להן מכל מה שיש בחוץ.  

השנים עוברות וטל בוחרת את קנדה מתוך היכרות קודמת בשנת שבתון. התחומים שמעניינים אותה מוצאים שם קרקע מקבלת, השתתפות, וצדק עיסוקי, למידה ושילוב אנשים עם מוגבלויות. אנחנו נכנסות לשיח על המקום שלנו במקצוע כמקבלים באמת את השוני, כמתאימים את המיליה שלנו לאחר. כמה זה יפה לדבר וכמה בסופו של דבר מאכזב כשבפועל השילוב לא מספיק מתרחש "בבית ספרנו". 
מעסיק אותי מאוד הנושא של שייכות לאחרונה, ובתוך זה מקום החשיפה ומחירה. מעניין לראות איך בקהילה המקצועית לכולן היה קל ונגיש וברור מאוד להזדהות כחלק מהקהילה, להיות מרפאה בעיסוק זה דבר שפשוט מאוד לקחת בו חלק. זה ברור, זה מקובל, יש לכל אחת את החברות, מורות, תלמידות, ולאף אחת לא הייתה בעיה לשלוף את השם הבא. בקבוצות השתייכות אחרות זה הרבה יותר מסובך, בכל מיני מישורים, פוליטי, מגדרי, לאומי וכן הלאה וכן הלאה. השתייכות שקשורה למצב בריאותי היא מסובכת ביותר, ולא רק כי החולי או המצב הבריאותי הוא המגדיר, אלא בגלל ההנחות והדעות שיש לנו שהן כל כך מגוונות והרבה פעמים לא צפויות. משום כך ה"הצלחה" של שילוב חברתי יכולה להיות נוכחת לאחד ובלתי מתקבלת על הדעת לשניה. היא מספרת לנו על מחקר שערכו, מחקר איכותני עם מספר רב של ראיונות לגבי מטפל עם מוגבלות ועד כמה אנשים העריכו את היכולת של אדם עם מוגבלות להיות מטפל טוב עבורם. אני סמוכה ובטוחה שעצם העלאת הנושא ומחקר עליו כמו שטל עושה מעלים את המודעות לאפשרויות, ולכך שיש מה לעשות עם זה לא רק כלפי חוץ. 

אני מוצאת את עצמי מתחברת להרבה נקודות שטל עוסקת בהם, מכיוונים אחרים אבל מאותו המקור. כשדיפדפתי מקודם בשיעור שהיא נתנה לנו שנושא הלמידה המוטורית אני רואה הרבה ממשקים לתפיסה הקלינית שלי הנוכחית ולדרך שבה אני מייצרת או מתווכת למידה. לא לחינם היא מציינת בסוף ששמחה שלנה, סטודנטית שלה, שלחה אותנו אליה. יש משהו במקצוע שלנו, וכבר כתבנו את זה בטח מלא פעמים, שהלמידה נמצאת בבסיסו, הן מבחינת הצורך והן מבחינת הנטייה הטבעית שלנו כמרפאים בעיסוק, ומעבר לכל הגישות והמודלים, זו אולי הנחת יסוד משמעותית בקהילה המקצועית שלנו. 

סיון

מפגש 33 - אילה שיפמן

דברים שכנראה לא ידענו על אילה

• אישה מאמינה- לא הרבה יודעים זאת עליה, בוחרת לא להחצין , אלא לבחור מתי לשתף
• החלה בהוראה, ובחרה בריפוי בעיסוק לאחר משבר אישי

כשהתקשרתי לאילה כדי לקבוע את הפגישה היא שאלה אותי "אתן רוצות לפגוש מרפאה בעיסוק פנסיונרית"? וישר הסכימה. אמנם אילה היא החוליה הבאה בשרשרת דרך אורנה (מפגש 5 אורנה עמית) אבל כרונולוגית היא ממשיכה לנו יפה את המפגש הקודם עם אסתי, שהתקיים רק לפני מספר ימים ושתיהן מתארות את הסיפור של המקצוע בארץ ממקומות של פתיחת אפשרויות ומערכות שנמצאות בתחילת דרכן ומובילות אותנו לאיפה שהמקצוע נמצא היום. ויש משהו סמלי בחוויה שלי, במקרה באותו היום אני מגיעה מהאוניברסיטה בהר הצופים, לביתה בגבעת המבתר, בית מקסים שצופה אל העמק שמלא בפריחת כלניות ורקפות. רחוב ששת הימים, זיכרון למלחמה שכל כך נוכחת כאן, גם פיזית באזור הזה, וגם בהתהוות של המקצוע בארץ.

היא מספרת לנו על ההתחלה, היא בכלל חשבה להיות מורה, ואז במלחמה, עקב אבדן אישי היא פונה אל הטיפול. אני חושבת על הסיפור של המקצוע והולדתו על רקע מלחמות העולם ועל הצורך בטיפול ושיקום לאנשים שנפגעו ומנגד הצורך של האנשים מתוך הקושי והאבדן לבוא ולטפל, למצוא את הנתיב לשיקום אישי דרך האפשרות לעזור לאחר. אילה אומרת שהמקצוע התווה את דרך החיים שלה ואני מזדהה איתה לגמרי. יש משהו בכלים שלנו, בשפה המקצועית, שלא נשאר רק במסגרת העבודה, הטיפול, אלא מלווה אורח חיים, של המטפל כמו גם של המטופל.

                     הסלון והחלון 

כמו הרבה מקודמותיה, אילה מספרת על התחלה בתחום בריאות הנפש. נדמה שאין מרפאה בעיסוק שלא הייתה בשלב כזה או אחר בכפר שאול. היא עבדה גם בטלביה וכשאני מעלה את שמה של רבקה פרצ'ק אותה ביקרתי בביתה בטלביה לקראת הכנס השנתי היא מגיבה בהארת פנים ומבול מחמאות, תגובה שמלווה כל אזכור של מרפאה בעיסוק שהיא מכירה. זה מדהים איך אילה מחברת לנו את הנקודות בין דמויות שונות. על זו היא יודעת לספר איך פיתחה תחום משמעותי ועל השניה איך חשבו בצורה שונה על תחום אחר. והכל באהבה גדולה על הדרך המשותפת. אנחנו מציגות את הפרוייקט הזה כחיפוש הקהילה ובשיחה עם אילה הקהילה מאוד נוכחת.

אחת המרפאות בעיסוק עליה כבר שמענו היא חנה זיו (ז"ל), אשר עבור אילה פתחה את הפתח לחוות הדעת המשפטיות. אילה מספרת איך חנה ביקשה ממנה להתגייס למקרה בבית המשפט במקומה, בשל הקושי שלה במעמד הזה. אילה שנקראה אל הדגל מתארת איך עם כל הקושי, גייסה את עצמה לעמוד עבור הלקוח ולתמלל לשפה משפטית את הצרכים הייחודיים לו. הביטחון שבו היא מדברת ופורטת בדוגמאות את העבודה המקצועית והאינטגרטיבית משאירים אותי פעורת פה. אולי זה מיותר לציין שהתחלנו את השיחה תוך שאנחנו אוכלות יחד מרק שרובו נשאר בצלחת כי מהר מאוד נכנסנו לשיחה מרתקת.

הידע העצום שנרכש בעבודה בבית החולים ובהמשך, למשך שנים, בטיפולי בית, נוכח כל כך באופן שבו היא מתארת כל עמדה שלה מול תיק ומקרה. היא יודעת בדיוק להצביע איפה היא נכנסת ואיפה היא לא, גבולות ברורים שאני כל כך רוצה לאמץ בעצמי, ובבד בבד יודעת שיש לי עוד דרך ולמידה כדי שאוכל להיות בטוחה כך בגבולות הגזרה שלי. בכלל, הנושא של למידה הוא נושא שחוזר על עצמו, גם במפגש וגם בכל המפגשים ואנחנו גולשות לחשיבה גלובלית על אנשים שהם מרפאים בעיסוק והמקום של הלמידה בתחום שלנו. יש משהו שדוחף אותנו לשם ואז המקצוע עצמו ממשיך את ההנעה הזו ללמוד כל הזמן. תמיד יש משהו חדש ללמוד, משהו חדש שלא עשינו קודם או לא חשבנו שמתקיים בעיסוק האנושי. ההזדמנויות ללמידה ופיתוח הן עצומות.

                                                       שער ביתה של איילה

אילה מתארת מאבקים שהיו בתחילת הדרך ובכלל, כל הנושא הזה של לעמוד בבית המשפט על מנת לאפשר מיצוי של יכולות וזכויות של אדם הוא מאבק אחד גדול. אני חושבת על עצמי, על כמה שאני לא אוהבת מהפכות ומאבקים, ועל המקומות שבהם אני כן נאבקת או לחלופין מרגישה שאני לא מספיק נאבקת או לא נאבקת נכון. כמרפאים בעיסוק אנחנו עוסקים הרבה בהתאמות ובאינטגרציה של יכולות וחסמים על מנת להגיע לתפקוד אופטימלי. מה קורה כשאין לנו את כל המשאבים? מה קורה כשהמציאות או החברה לא מאפשרים לנו כמטפלים להתאים וצריך לשנות? בעבודה שלנו אנו נתקלים המון בחסמים שגדולים עלינו, דברים שהם לא רק בין האדם לעיסוקו אלא בין האדם לסביבה, לחברה, לכורח הנסיבות ושם יש צורך עמוק בשינוי ומאבק. הדרך של אילה היא בלקחת את הידע שמאפשר באופן נקודתי לאפשר לאנשים, ויוצר תקדימים ולהעביר אותו הלאה. היא עושה את הקורס, מלמדת קולגות נוספות וקוראת אלינו להיות מעורבים בתפקידי מפתח כאלו שעושים שינוי.

אחת הדרכים החשובות היא דרך הכתיבה והתיעוד. שם אנחנו בסופו של דבר נמדדים ואת זה זוכרים. אני זוכרת את האמירה הברורה ששמעתי בתואר הראשון באחד משיעורי היסוד שמה שלא מתועד כאילו לא נעשה. גם עכשיו אני יושבת ומל המחשב וכותבת את הרשמים הללו כשלידי נמצאת המחברת שלי שבה משורבטות נקודות שכתבתי לפני יומיים. אנחנו מתמודדים עם כל כך הרבה פרטים, הרבה נקודות שצריך לחבר, ובסופו של דבר הם הבסיס לחוות הדעת שלנו. חוות הדעת לגבי המשך טיפול, לגבי הקצאת משאבים והתאמות דיור וכן הלאה והלאה בכל התחומים ובכל סוגי האבחנות בסופו של דבר הדו"ח שאנו מנפיקים הוא תוצר ומשאב עבור האדם לא פחות מהיותנו מכווני לקוח ונעימים.

אנחנו מסיימות את השיחה ונשארות לשולחן לסלט וקפה. כבר יותר מכירות, משוחחות "סתם" ומתקשות לשים נקודה למפגש. זה אחד הקסמים של המסע הזה, כל מפגש פותח עוד דלת.
סיון

                                                    לא יכולנו בלי תמונה מסורתית

 אילה שיפמן

לפני כעשור,  בין עבודות, בשלב  הפוגה לשם חישוב מסלול מקצועי מחדש, בחרתי לצאת לקורס באוניברסיטת ירושלים- כתיבת חות דעת משפטיות. מבלי לדעת יותר מידי על הקורס, שמה את מבטחי בחברה שהצהירה- בואי הולכים. הלכתי.

זו הייתה הפגישה הראשונה שלי עם אוניברסיטת ירושלים, חודש יולי, חבורה מפוארת של מרפאות בעיסוק, מתחומים מאוד שונים משלי,  כולנו נדחסים לחדר אחר חם מידי, צדות את משבי הרוח המזדמנים שנראה כי באים מכיוון מאורר העמוד שעובר ברוטציה בחדר.

ענת, חברתי הייתה הסיבה שבזכותה הגעתי לשם , אילה שיפמן הייתה הסיבה בגללה נשארתי.

אילה נכנסת לשיעור עם המון צניעות ונעימות מתחילה להפגין את המומחיות, ואני מופתעת מהכרות עם תחום שמעולם לא שמעתי עליו קודם.

                                                    עציץ אחד בכניסה לבית

שנתיים, שנתיים מאז אורנה עמית היקרה שלחה אותנו לפגוש את איילה.  אם היה תלוי בי יש סיכוי סביר שהייתי מוותרת, אבל אין על הנחישות של סיון. בהתמדה אין קץ יצרה הזדמנות לביקור נוסף בירושלים.

שוב עולה את העליות שמתחילות להיות מוכרות, אלא הפעם לביתה של איילה. שביל אבנים עם סכך ירוק, שעליו מתפתלות קנוקנות של גפנים, רקפות לצד השביל, שקדיה בכניסה,  מעט מקדימות, אבל איכשהו יודעות שזה בסדר להיכנס.

נכנסות ומיד מוזמנות כלאחר כבוד לשולחן האוכל שממוקם מול חלון מרהיב לנוף קסום אף יותר, כלניות בכל מקום ורקפות כך איילה מבטיחה. תוך רגע קט מונחות 3 קערות מרק מהביל,  מתמקמות אוכלות מרק יחד, מתחילות להכיר.

                                                     מרק אחד מתוך 3- ללא הניחוח

למרפאות בעיסוק אני אף פעם לא אומרת לא- פותחת איילה את השיחה, חוזרת מספר פעמים על האמירה הזו, ומיד מחזקת אצלי את התחושה שאני במשפחה.

תחושה זו מתחזקת כאשר מבלי להכיר אותנו כלל היא מיד נותנת בנו אימון ומשתפת בסיפורה האישי כתשובה לשאלה איך התחלת.

אילה החלה בהוראה, לאחר אובדן משפחתי קרוב  שמשנה את מסלול חייה.  מחליטה שהיא רוצה להביא חלק טיפולי לחייה. מתייעצת עם חברה שמספרת על המקצוע, הולכת לראות  במו עיניה. איילה מתארת חוויה של צפייה,  בחייל שקיבל טיפול ממרפאה בעיסוק, שעל פניו נראית כמעט יומיומית.  בהתבוננות הזו היה לה ברור שזה, בדיוק זה מה שהיא רוצה לעשות. בלי להבין יותר מידי רציונל היא פשוט יודעת שזה נכון. איילה מספרת לנו כיצד ידעה שרוצה להתחיל בבריאות הנפש, והחלה שם, היא מספרת שרוב בנות המחזור שלה רצו לעבוד בתחום. ואני  איני יכולה שלא לשהות שם רגע ולהרהר מה השתנה? איך זה שהיום התחום הזה איננו ממוקם בראש פסגת השאיפות של מרפאות בעיסוק. מה אנחנו יכולות להחזיר?

אילה עובדת בבריאות הנפש, ולאחר מכן עוברת לשיקום פיזקלי שם נשארת שנים רבות. אך שם, ממציאה את עצמה כל פעם מחדש.

מתפקידים קליניים, טיפולי בית, שם היא מוצאת את הריפוי בעיסוק האמיתי בעיניה- בסביבתו הטבעית של האדם. מבנה מודל עבודה ברור וראוי. ממשיכה לתפקידים ניהוליים.

עם השנים בדיוק כמו האומץ כל פעם להתחיל מכיוון אחר, בוחרת להכנס לתחום חוות הדעת המשפטיות.

המשמעות היא לקיים הערכות תפקודיות שאינן עוסקות רק במה מצבו הנוכחי של האדם אלא גם לוקחות בחשבון את העתיד. מה יצטרך האדם כדי לחיות ברווחה אישית מיטבית. חושבת לעצמי כמה זה מורכב להעריך את כל מרכיבי האדם והסביבה העתידיים , השלכות הפגיעה על הקשרי חיים שאיננו יודעים להעריך כרגע כיצד יראו. זוכרת גם בקורס את תחושת האחריות הגדולה שהרגשתי. עצם כתיבת  חוות הדעת תשפיע באופן מאוד ברור מכומת בסכום כסף ברור אותו יקבל האדם או משפחתו בתום תהליך המשפט. זוכרת שעבורי תחושת האחריות הזו הייתה כמעט משתקת.

שאילה מדברת על המקום הזה, היא מביאה את הריפוי בעיסוק- הרי כך היא מספרת- זה מה שלימדו אותנו לעשות. אנחנו אלו שיודעים לקחת בחשבון את רווחתו האישית של האדם על כל הקשרי חייו, ואנחנו אלו שנאבק על זכותו של האדם לכסא ייחודי עבורו על פי המפרט המדויק עבורו מכיוון שיש לו העדפות ייחודיות שלו, לעומת אנשי מקצוע אחרים שמפרט גינארי יספק אותם.

אנחנו אלו שיודעים לשאול ולהתייחס למרכיבים נוספים בחייו של האדם כמו עיסוקים משמעותיים , ודרכים ייחודיות ליצירת תקשורת עם העולם שמחייבות לעיתים פתרונות יצירתיים הכוללים טכנולוגיות והתאמות. מצליחה לשכנע אותנו את מה שלה ברור כל כך – לגמרי ריפוי בעיסוק.

מעבר לחשיבה ברור לי כמה חשובה יכולת הדיוק וההתנסחות, הרי כל מילה שקולה לכך כך דולרים, אבל הכתיבה הזו איננה סוף העניין. לעיתים קרובות נמדדת חוות דעתה בהשוואה לאנשי מקצוע אחרים שמנסים להוזיל עלויות, והמפגש הזה הוא בסביבת בית המשפט. שם מתרחשת הצגה אחרת לגמרי, שמחייבת שפה אחרת , חוקי משחק אחרים, כללי טקס שלא חלים מחות לבית המשפט.

איילה למדה את כל זה, מתארת לנו סיפורי התנהלות מול שופטים, עורכי דין, מומחים כאלו ואחרים ואני חושבת לעצמי מה זה דורש. ברורה לי המומחיות המקצועית בריפוי בעיסוק, אך לצד זה קיימות עוד כל כך הרבה מיומנויות שניתנות לרכישה אך מחייבות אומץ.

האומץ תמיד מרשים אותי- האומץ להחליט יש לי את הידע כדי להיכנס לשם ללמוד את כללי המשחק ולעשות את ההתאמות המתאימות כדי להיות שחקן בעל ערך. שהערך הוא שימוש בידע לשם לקדם את רווחתו האישית של האדם.   

ממשיכות לדבר עוד זמן רב על ההישגים על המקצוע שלנו בשנים האחרונות, ועל התחומים החדשים שמתפתחים, על המקומות בהם אנחנו יכולים להיות כמקצוע וחשוב שנשכיל לעשות זאת.

עפה במחשבותיי לכל כך הרבה כיוונים שאני רוצה לפרוץ ולהניע. מחפשת בתוכי את מקורות האומץ.

האומץ לפרוץ דלתות שצריכות בעיטה קלה כדי להפתח לרווחה.

האומץ להכנס למקומות שכמרפאים בעיסוק יכולה להיות שם תרומה אדירה.

ברור לי שלא תמיד העולם יודע לדרוש ריפוי בעיסוק, אבל אולי גם קצת תלוי בנו וביכולתנו ליצור את המפגשים וההזדמנויות.

יוצאת מאילה לאחר צהרים ירושלמי שמשי וחמים ובוחרת ליצור את ההזדמנויות האלו.

נעמה

מפגש 32- אסתי טקוזינר

מי את אסתי?

1. לקות למידה שלה השפיעה רבות על העוצמות שלה ובנו את מה שהיא היום.

2. אישה מאמינה מאוד.

3. לומדת להיות סבלנית מבפנים.

אסתי, 

מגיעה לירושלים שוב, בלי להכיר את אסתי בכלל, נטולת צפיות וידע מוקדם. מלבד ידיעה שיהיה נעים- ידיעה שנוצרת מתגובות מחויכות  של עמיתות לשם אסתי.

מתחילה להרגיש בבית במבנה של החוג, עושה סיבוב מקדים בפרוזדור שמתחיל להתיידד עלי. חולפת על פני דלתות מוכרות, מאחוריהן מיוצגת עבורי דמות שפגשתי והפכה להיות חלק מהקהילה שנוצרת.

מתמקמות ליד החדר של אסתי, שמקבלת אותנו בחיוך רחב, בחדר אופייני לאוניברסיטת ירושלים- חלון מעוגל, חימום רדיאטור שמקבל את פנינו. 

אסתי כהרגל שנראה כמעט כמו רוטינה קבועה מוציאה מחברת, עט מתמקמת מולינו מוכנה לסכם, לכתוב, לפעול. רוטינה שדי מהר משתנה אך גם הופכת להיות ברורה  ומובנית ככל שמתמשכת השיחה.

הסיפור של אסתי מתחיל בגיל 12, בארה"ב מלווה קרובת משפחה לטיפול בריפוי בעיסוק אחרי אירוע מוחי. הנסיעות המשותפות לשם הופכות להיות משמעותיות- אינה זוכרת מה היה שם , אך חווית המשמעות מתחברת לה עם מקצוע שיוצר ידיעה שזה נכון לה.

כן, כמו רבות מעמיתותיה של אסתי, ריפוי בעיסוק לא הייתה בחירה ראשונה, רצתה להיות רופאה. מסיבות מגוונת ואישיות בחרה בריפוי בעיסוק, בוחרת לעלות לארץ לאחר הלימודים מאידאולוגיה ציונית ברורה. מתארת מפגש עם אן מוסי, אחת מהמרפאות בעיסוק הותיקות במקצוע, אן אינה מרוצה מההחלטה של אסתי להפסיק את המסלול האקדמי שלה ולעלות לארץ ולהתמקד בהגדלת המשפחה. תוך כדי הסיפור לא יכולה שלא לדמיין את אן מוסי - שם שלא שמעתי המון זמן, אך כשאני למדתי ריפוי בעיסוק לפני אי אילו שנים - היא הייתה הדמות שהתחברה בעיני רוחי למקצוע. ואותה אן מוסי, שהזהות המקצועית שלה הייתה כל כך ברורה מחויבת אליו לגמרי, אינה מצליחה לראות את האפשרות של הגם וגם. עוצרות קצת לדון בהיסטוריה ותרבות, מגדר, תפיסות שמשתנות. אסתי עולה לארץ וממשיכה על אף חזונה של אן מוסי, להתפתח בעיקר בתחום הילדים, מתמקמת בגילאי 0-3, מגדלת את  חמשת ילדיה שלה. 

אסתי מתארת את העבודה עם הילדים, תחומי הפעילות שלה - מה המשמעות של עבודה עם הגלאים האלו - בסיפור שלה שומעת חזק וברור את  המילה תשוקה. כשהיא מדברת על מה שהיא עושה התשוקה צועקת שם.

עוצרות רגע להרהר במושג הזה, כל כך קל להתחבר אליו. מהי תשוקה לעשייה היומיומית? כמה כוח יש בה? איך מזהים שהיא שם?

מונח חמקמק, שאנחנו נוטים להשתמש בו לעיתים קרובות, אבל לא בטוחה שכולם מתכוונים לאותו דבר.

אסתי מנסה לדמיין איך זה לקום בבוקר לעשייה שאינה ממלאת אותך בתשוקה אמיתית, עצוב ומתסכל.

חושבת על ימים שבהם קשה לי יותר, הרי לא בכל יום אני מתמלאת בזיקוקים ושמחה, יש ימים בהם האנרגיות שלי בחצי כוח. קמה ביום למחרת כאלו כלום, ומתחילה מחדש. אני לא בטוחה שזה התשוקה שאסתי מדברת עליה, לא יודעת תמיד לנסח את זה רהוט וברור, אבל יודעת ומכירה את תחושת ההתמלאות וההבנה שזה שווה את זה.

לוקחת את זה לעולמי כמרפאה בעיסוק שמלווה אנשים בקשיים היומיומיים שלהם- כמה קל להיות מתוסכל כאשר אתה מחפש את עדויות לקיום של תשוקה בחייך או סיפוק, שאינך יודע כיצד זה נראה, האם זה זה?

מאמינה שכוחי כמרפאה בעיסוק הוא לתרגם את מונחים מופשטים אלו לידי התנהגויות יום יומיות - איך אני מתנהל שם שחיי מלאי תשוקה וסיפוק? איך אני קם בבוקר? איך אני יוצר קשר עם אנשים? איך אני מתפקד בעבודה? בקשרים המשמעותיים שלי?  מאמינה שלעתים קרובות אנחנו עושים שימוש במונחים הערטילאיים האלו בלי לדעת או להכיר אותם באופן ברור. כמה זה מתסכל לשאוף למשהו שאינך יודע כיצד יכול להראות/כיצד נראה.

מנסה לחזור לאותם ימים נעימים פחות לעומת הימים בהם אני עפה - מה משותף להם? ההבנה שאני רואה את התמונה הגדולה של מה שאני עושה, ההבנה למה אני עושה את מה שאני עושה - הידיעה שהתמונה הגדולה היא משהו שאני מאמינה בו בלב שלם, בכוחו לייצר שינוי.

מעבירות יחד שעה ארוכה ומשמעותית, אסתי בקולה השקט והנינוח כל כך מצליחה להעיף אותי לחשיבה על הדברים שחשובים לי.

יושבות בחדר החם, כבר לא מרדיאטור אלא מחומה של תשוקה מקצועית אמיתית, חלון עם קשת גדולה דרכה יכולה לגמרי לדמיין את מחר בבוקר כבוקר משמעותי.

נעמה

אנחנו מגיעות לבית ספר לריפוי בעיסוק בירושלים שבכל פגישה כזו נהייה יותר ויותר מוכר וחביב, והפעם עולות לקומה השלישית וצועדות עד החדר האחרון שם יושבת אסתי. בדרך מחפשות פרצופים מוכרים אבל רוח חופשת הסמסטר, או יום חמישי, שורה בבניין ועם זאת ניגשת אלינו יפית, פרצוף חדש אך מוכר ובודקת שאנחנו מתארחות כשורה. בהמשך כשנשב ונדבר תכנס ענת בדלת ונדבר על זה שיש משהו בבית ספר שעם כל המגבלות הפיזיות שלו הוא יש בו אווירת ביתיות נעימה ומקרבת. 

את אסתי אני מכירה בכובע של ריכוז ההכשרות הקליניות מאז שאני מדריכה והקשר איתה מבחינתי הוא יומיומי, כך שגם סביב קביעת הפגישה ההתכתבויות היו מלוות בסגירת פינות של שיבוצי הכשרה וכדומה. סביב השנה האחרונה שבה עשיתי שינוי משמעותי במקום העבודה שלי, השיח מולה והליווי המשותף של הסטודנטיות היו עוגן יציב בזהות המקצועית שלי. לאחרונה חברה הביאה לי מסמכים של סבתה שהייתה מרפאה בעיסוק ובתוך המסמכים היו טפסי הערכה של הכשרה קלינית משנת 1956. המלים קצת אחרות, הדפים מצהיבים, אבל גם מעבר לזמן אותה המהות מבצבצת. 
 

טפסי הכשרה קלינית 1956, הדסה, שייך לגיזלה קמרט ז"ל, באדיבות המשפחה. 

יש משהו בהדרכת סטודנטים ששם בצד את תחום העשייה המקצועית, ופתאום זה לא ממש משנה אם עובדים עם ילדים או מבוגרים, פיזיקלי או פסיכיאטרי ושם השיח חוזר להיות על המקורות המקצועיים שלנו נטו. כך שהיה לי בראש שאסתי היא מתחום הילדים אבל זה אף פעם לא היה לי ברור מה בדיוק או מאוד דומיננטי בתפיסה שלי אותה. הפעם זו הזדמנות להכיר מחדש ודרך הסיפור שלה. 

היא מצביעה על נקודת התחלה מוקדמת מאוד, בגיל 12, כשהיא מתלווה אל אמה שמלווה חברה לטיפולים אחרי שבץ בגיל מוקדם. היא אומרת שלא ידעה מה "זה" בדיוק היה אבל שאהבה את האשה שבה טיפלו וזה הלך איתה. אי שם בארה"ב של שנות השמונים היא מתחילה להקים משפחה ומתקרבת לסוף הלימודים והמסר שהיא מקבלת מאחת ממורותיה הוא שאי אפשר גם וגם. מבחינתה זו לא שאלה, ומה שמעניין בסיפור זה שכמה שנים אחר כך בארץ, היא מקבלת את המסר הברור שמשלבים את הדברים ויוצאים לקורסים גם כשיש חמישה ילדים בבית. הסיפור הכביכול קטן ואישי הזה מציף אצלי שוב את החשיבות של ההתייחסות להיבטים התרבותיים ומה מתאים לכל אחד בתוכם. 

אסתי מספרת לנו על עבודתה במכון להתפתחות הילד של משרד הבריאות, אשר בהמשך נסגר עם השינוי באופן מתן שירותי בריאות ואסתי בעצם יוצאת לפנסיה מוקדמת ועוברת לעבודה באופן פרטי. אנחנו משוחחות על העמדה הזו של עבודה פרטית, החוסר בעבודת הצוות, הצורך להיות מאוד בטוחה בעמדה המקצועית, החופש מביורוקרטיה מחד והציפייה של הפונים הבלעדית מאידך. ניכר שתפקיד המטפלת מאוד ברור ונינוח אצלה. 

עוד בימי המכון היא עושה דוקטורט מרחוק בארה"ב על נושא ההתפתחות הסנסורית של "ילדי רמדיה" והיא ממש מבליעה את ההתייחסות לזה. אני לא חושבת שאי פעם ראיתי שכתוב איפשהו את שמה כד"ר. בעבודתה באוניברסיטה, היא מרכזת את ההכשרות הקליניות ומתארת את הרווח העיקרי בכך שפוגשת מרפאות בעיסוק מכל התחומים ומכל הסוגים. היא מלמדת נושא שחשוב לה מאוד - התפתחות ילדים מגיל 0 עד 3 ונחושה שחשוב מאוד שנהיה שם כמקצוע. לשם כך כאמור היא מלמדת את התחום הזה, אפילו שהיא מסמנת את ההוראה כתחום לא חזק אצלה, ומדריכה מרפאות בעיסוק בתחום כדי לחזק את המקצועיות.  

כשאנחנו מדברות על עשייה היא מזכירה את אמה, שנפטרה לפני מספר חודשים ומספרת איך הייתה מתקשרת אליה מארה"ב מדי יום ומתארת עת העשייה היומית שלה. היא מדברת על כך שיש את הצורך לעשות דברים ב"שעות החשובות" ואני מוצאת את עצמי ישר מתחברת לתפיסה הזאת ומספרת כמה קשה לי, גם כששעות העבודה שלי הפכו להיות לא קונבנציונאליות, לא לעשות דברים "רציניים/חשובים" בבוקר. ושוב, כמו במחשבות על ההקשר התרבותי אני חושבת לי על ההקשר הטמפורלי (של עצמי קודם אבל גם בכלל) וכמה הוא מניע את היום יום של כל אחד ואחת. כמו תמיד, אני מתפעלת כמה אוצר המלים המקצועי שלנו מאפשר לשים כל דבר במגירה שלו, גם דברים קונקרטיים וגם דברים שכביכול הם אינטואיטיביים ומופשטים. 

אסתי מתארת לנו איך היא סגרה מעגל אותו התחילה כשהגיעה לארץ ועבדה לראשונה ב"הדסה" והנה כיום היא נמצאת על תקן של "הדסה" בבית הספר לריפוי בעיסוק. ממש לפני הפגישה, עד שהתקבצנו צילמתי בלי לחשוב יותר מדיי את הלוגו שמופיע על דלתות הזכוכית, עדות גרפית לסגירת המעגל של אסתי. 

סיון

מפגש 31 - דר' לנה ליפסקיה-וליקובסקי

חוזרות מפגרה של כמה חודשים. נראה כמו נצח, כל כך הרבה דברים עברו מאז. 
נפגשות בבית קפה במודיעין, ברור לי שהכל יחזור תוך רגע.
שנה...
שנה לקח לנו לתאם פגישה עם לנה.
שנה שסיון לא מוותרת, יודעות שחשוב, כדאי, דורש התמדה אבל לא מוותרות.
שנה מאז דורית חיים ליטבסקי שלחה אותנו אל לנה - אז, ספרה שלנה מייצגת את השילוב בין מחקר לקליניקה.

בית קפה רועש משהו בפאתי מודיעין, מקדימות, מנסות להעריך את כמות הרעש, מתמקמות ויוצרות לנו אי קטן של שקט.
בכל שנות עבודתי בתחום בריאות הנפש לנה מלווה אותי מרחוק. יודעת שיש לנו המון ממשקי עבודה וחפיפה- מתבוננת שנים מרחוק ומלאת יראת כבוד. כמה מפגשים משותפים שחיזקו  אצלי את ההתרשמות ממרפאה בעיסוק מעמיקה, קפדנית, רצינית.
לנה מזהה אותנו ומיד רצה לעברנו חיבוק - וכאילו כל הריחוק ויראת הכבוד שאותי לעתים משתקים- נעלמים כלא היו.  
מתחילות בפתיח הרגיל, שמיד מתגלגל ויוצא כאילו לא היינו בפגרה. אנחנו לגמרי שם.
איך התחלת שואלות?
לנה עלתה בעצמה לארץ ללא משפחה, ולמעשה במקרה שלה המקצוע לגמרי בחר אותה.
רצתה ללמוד למעשה רפואה, לא צלח - הגיעה פיזית לאוניברסיטת תל אביב וחיפשה מה עוד אפשרי. כשלנה מתארת את בניין הרפואה הישן בו היה ממוקם פעם החוג לריפוי בעיסוק יכולה לגמרי לדמיין את התמונה.
עולה ומגיעה לפרוזדור שבו ממוקמים משרדי מקצועות הבריאות, כל הדלתות סגורות מלבד דלת אחת והיא של הריפוי בעיסוק. על אף שלאחר הצבא המשיכה וביררה פרטים בכל שאר החוגים - הדימוי הזה של דלת  פתוחה של הריפוי בעיסוק ממשיך ללוות אותי. הדלת שנפתחת ויוצרת הזדמנות.
לנה מתארת דרך אקדמית מפרכת שבה בכל פעם שניסתה לא צלחה את הניסיון הראשון והתעקשה מספיק כדי להתקבל בפעם השנייה.
כך סיימה תואר ראשון שני ובמידה מסוימת גם שלישי.
לצד ההתקדמות האקדמית מתארת את ההתמקמות בשדה הקליני. מתחילה במקביל בשני תחומים ילדים בהתפתחות הילד, ובבאר יעקב שם עובדת עד היום. כשלנה מדברת על העבודה הקלינית היא מוארת. מצליחה להדביק אותי מיד בהתרגשות ובתשוקה למפגש האנושי.
צוללות יחד לנושאים שמעסיקים את שתינו - הוראה ואהבה לתחום בריאות הנפש. מנסות לפצח את האיזונים בין מובנות שצריכה להיות בשלבים שונים בתהליך ההתפתחות המקצועית לבין המופשטות שאף לה יש כוח גדול. אותם מרכיבים שאנחנו לא בהכרח יודעים לכמת אותם ולהסביר את הרציונל שלהם באופן ברור, אך מבינים שיש להם חשיבות מאוד גדולה. הגם וגם - גם מובנות ורציונל קליני וגם אינטואיציה ושכל ישר כפי שאביבה פריד קראה לזה.
עוד סיפור ועוד סיפור, עוד מטופל ועוד אחד - דרכם היא מעבירה את הכוח שטמון בה - הגם וגם. אקדמיה, וגם מחקר וגם שטח. האיזונים הללו שיוצרים את אותה רצינות והעמקה שכל כך מרשימים אותי בלנה.
לנה פורסת בפנינו בנדיבות וכנות את חייה וההתלבטויות שלה, מאתגרת אותי להתחבר גם לעצמי ולחזור לעסוק בשאלות שצצות כל פעם מחדש. איך שומרים על האיזונים הללו, איך משמרים את הגם וגם ביום יום שמחייב אותי לבחירות מתמידות. מבינה כמה חשוב הגם וגם וכמה האיזונים ביניהם משתנים לי במהלך החיים. כיצד תמהיל הזהות המקצועית שלי שונה היום בהשוואה לשלבים אחרים, כמה טוב שהוא משתנה, מה בתוכו בחרתי, ומה בתוכו קרה והתמזג לו.

עפות יחד לכל מיני כיוונים, מתחברות מחדש ללמה אנחנו שם, במקצוע. לא יכולה להימנע מלשאול - מה צריך בעיניך לקרות? לאן היית רוצה לקחת את המקצוע? לנה בלי להתבלבל עונה אנחנו חייבים להיות בכל מקום. בנקודות מפתח בצמתים של קובעי מדיניות. ולא....לא רק שם בכל מקום באמת. מרפאות בעיסוק יכול לעזור בכל מקום - ומיד מפתיעה בדוגמה שמאתגרת אותי. מספרת על ביקור במוזיאון עם ילדיה. ובו שמעה על כך שמכיוון שהטכנולוגיה מחליפה את עבודתם המסורתית של הארכאולוגים הם מתפנים לעסוק בשאלות נוספות. כמו למשל בחינת מחרוזת עתיקה שנמצאה במספר תקופות, מנסים להשוות בין מאפיינים דומים תרבותית. והרי זה כל כך ברור מסבירה לנה שהעניין הוא העיסוק האנושי, שיצר את אותה מחרוזת. והרי אנחנו מבינים את זה. אפילו שם היינו יכולות לעזור, בדיוק השאלה הרחבתה אל מעבר לברור מאליו.
ממשיכות בדוגמאות, משכנעות את המשוכנעות -  מתחברות מצויין ללמה אנחנו שם. מגדירות גם כמה אתגרים. מסיימות את הפגישה ואני מלאת כבוד ופחות יראה. 
ממשיכות כהרגלינו בעוד שיחה קטנה לסיכום שמביאה איתה עוד כמה משימות חיים שיחייבו עוד המון שעות מפגש ועבודה משותפת
שנה חיכנו לפגישה, כמה היה שווה.
נעמה 

ביומיים שחלפו מאז שפגשנו את לנה אני מוצאת את עצמי מספרת מסביב ש"חזרנו". טכנית נעמה חזרה, ואנחנו חזרנו לשגרת מפגשים שהיא אף פעם לא שגרתית. פתאום כשמסתכלים אחורה ומחפשים לחבר למפגש שהוביל אותנו הנה רואים את הדרך הזו, שהיא מפתיעה גם אותנו כל פעם מחדש, שנתיים? באמת? 

אותה התהייה עולה אצלי הפעם כשפתאום חושבים ממתי אנחנו מכירות בעצם, כי נדמה כאילו מאז ומתמיד אבל יש נקודת התחלה. את לנה פגשתי לראשונה בקבוצת PBT, אני -  סטודנטית שנה ב' שעוד מנסה להבין לקראת מה היא הולכת, ולנה - דוקטורנטית בחוג. בהמשך היא הנחתה אותי על הנחיה בPBT ויש לנו לאורך כל הדרך ממשקים רבים וטובים. כשאני מחפשת את המייל לפנות אליה שוב, והפעם מנסה באופן ספונטני עולים לי במייל כותרות שמצביעות על חלק מהממשקים - לדוגמה עבודה על ה Action Over Inertsia או בקשה להמלצה לדוקטורט. בשנה האחרונה בכל פניה אני בודקת אם נצליח גם לצאת לזמן מה מכל העיסוקים ולהפגש לקפה. 

והנה, בתזמון מעניין, כשאני נמצאת בתפקיד דומה לשלה כשרק הכרנו, מלמדת קורס בשנה ב' עושה דוקטורט, אנחנו נפגשות לשיחה על המקצוע. נפגשות אחרי שאנחנו כבר הרבה זמן לא עשינו את זה ולרגע יש תחושה של מה בעצם עושים, תחושה שמתפוגגת מהר כי לכל מרפאה בעיסוק יש סיפור, אז פשוט מתחילים מההתחלה. קל לי מאוד לצייר בראש את הסיפור שלנה מספרת, התחלתי בצו דמה ובהמשך הרבה מהצעדים שלי היו בעקבות צעדים שראיתי אותה צועדת. כשנכנסים לתואר הראשון באים ללמוד מקצוע, בין אם יודעים בדיוק מה זה ריפוי בעיסוק ובין אם הדלת בדיוק פתוחה. אחר כך כבר נפרשות עוד הרבה אפשרויות וצריך לבחור בשביל המתאים. וגם אז הדרכים היותר מוכרות הן אלו שאני לפחות מנסה קודם. מלנה אני זוכרת שלקחתי את האפשרות לעשות גם וגם, מהתקופה שהיא עבדה גם בפסיכיאטריה וגם בילדים, ואח"כ את הגם וגם של אקדמיה ושטח. 

כשהתחלתי את התואר השני לנה לימדה אותנו את השיעור הראשון, והיא דיברה על שינוי פרדיגמה. אני לא זוכרת את הפרטים, אני כן זוכרת שהיא הביאה סרט על שעונים בשוויץ, ושזה התיישב לי בול על החשיבה שלי והשינוי האישי-מקצועי שלי באותה נקודת הזמן. במסע שלנו אנחנו מנסות למצוא את הנקודות האלה, את החיבורים, השינויים, הדברים המשמעותיים שמתווים דרך שהיא אישית וקהילתית. המעבר הזה שאני, ואני מניחה שכל אחת, חווה כל הזמן מול מרפאות בעיסוק שהיו ועודן מורות (לאו דווקא במובן הדידקטי) ובהמשך קולגות, ועמיתות הוא התנועה שנוצרת ויוצרת את הקהילה המקצועית שלנו. מהבחינה הזו השיעור ההוא משמעותי מאוד גם היום, הפרדיגמה משתנה ללא הרף, ואנחנו איתה ביחד ולחוד. 

לנה מאתגרת אותנו ולא נותנת להשאר רק בתוך המסגרת, היא אומרת שאנחנו צריכות להיות בכל מקום. והיא לגמרי צודקת. היא גם אומרת שכנראה לא נגיע למה שהיא שואפת. זו בדיוק סוג המחשבה שמובילה לאנשהו. להצביע על פסגת ההר ולעלות גם אם מגיעים לאמצע הדרך. כשהייתי בחגים בסלוניקי פגשתי סטודנטית לרפואה שנורא התרגשה כשהסברתי לה מה זה ריפוי בעיסוק (אצלם יש מעט מאוד). באותו הזמן התאהבתי קשות בהר האולימפוס ואמרתי לה שאני לא יודעת לטפס על הרים וממש מבאס אותי שלא אעלה אליו, אז היא הסתכלה עלי ואמרה לי - את גם יכולה לעשות את אחד המסלולים שעולים קצת, את לא חייבת לטפס לפסגה. זאת הייתה מחשבה מהפכנית בעיניי אבל בעצם כך אנחנו עובדים, מציבים מטרות, מכוונים קצת יותר ומרוצים מהשיגים שגורמים לאדם להרגיש טוב עם עצמו. במובן הזה אנחנו הסנדלר שהולך יחף, לנה עם משרה וחצי, נעמה עם שלל משימות חיים ובנוסף נכנסת אוטוטו יחד עם איה חסדאי לתפקיד היו"ר של העמותה (משחילה פה ברכת הצלחה ממני ומכל הקהילה) ואני שהמושג שגרה מוכר לי מאוד אבל לא מצליחה לייצר לו"ז קבוע לשבועיים ברצף כבר עשר שנים. 

ובכל זאת, העצירות האלו, המפגשים שבזכות לנה התחדשו, מאפשרות להתבונן ולבחור כל פעם מחדש, ובאמירה הזו שהריפוי בעיסוק בעצם צריך להיות בכל מקום יש גם אפשרות, ואני יוצאת מהפגישה הזו גם בכייף מאוד גדול של השיח המשותף וגם עם המחשבה שבעצם כל הדברים ה"אחרים" שאני עושה יכולים להיות חלק מאותו המרחב המקצועי. אחד הדברים האחרים הוא הצילום, שהפעם שכחנו לגמרי, אין שום תיעוד ויזואלי לפגישה. אז במקום אני מצרפת את השיר המקסים של אביתר בנאי, עומס יתר, שאומר "כנראה עומס יתר/ כנראה צריך לתקן/ כנראה תקופה חדשה מתקרבת" - עם ברכת הצלחה שוב - לועד העמותה ולנעמה ואיה, לסטודנטים שעוד מעט נבחנים ולאלו שמסיימים ומצטרפים אלינו, למרצים שמלווים אותם ולכולנו.

סיון

סיכום שולחן עגול - כנס המרפאים בעיסוק בישראל 2017

זה לא היה מפגש מן המניין, יותר התכנסות ביניים, והבטחנו לסכם אותו כאן בבלוג. ביקשנו מאביה, שהצטרפה אלינו לתכנון וההוצאה לפועל של השולחן העגול לכתוב כמה מלים וכמובן כל אחת מאיתנו כתבה כרגיל.

"אם הייתי יכולה לבנות קהילה ל מרפאות בעיסוק בדיוק כמו שאת רוצה..." מכירה את המשפט הזה כמעט בע"פ. קוראת את הבלוג מרגע שעלה ועוקבת אחר כל ראיון חדש.
את נעמה וסיון מכירה ממעגלים שונים ומשותפים, בין השאר מהעבודה מאחורי הקלעים, לכן כשנתבקשתי לקחת חלק בתכנון והגשמה של השולחן העגול בכנס- התרגשתי ושמחתי מאד.

אני אוהבת להיות פעילה, מרגישה שדרך כך לומדת ומגלה על עצמי דברים כל פעם מחדש, אך פה התחדד לי כמה ולמה משמעותי ככ עבורי להיות חלק מהעשייה. הרגשתי מחוברת יותר, מכירה יותר, שותפה יותר. כייף.

יום שני של הכנס. שולחנות. מפות. פלייסמנטים. כוסות. קפה ועוגיות. מפגש.
היתה חוויה מעניינת לפגוש את הנשים שמרגישה שמכירה מעט דרך הראיונות. יושבות יחד, חושבות מדברות אותה שפה, מטרה משותפת, מרגישה קהילה מתהווה.

יוצאת מהכנס יש שיאמרו ב"אורות" וחוזרת לשגרה עם שאלות שממשיכות להדהד. מה הלאה? לאן פנינו? מי השותפים החדשים?

אוהבת את המקצוע שלי. אופטימית, שותפה ומוכנה לפעולה.

אביה

רגע או שניים לפני... שימו לב למכונת הקפה מאחורינו

עבר כמעט חודש. רגע אחרי הכנס לקחתי את עצמי לחופשה ושמתי על הולד הכל. אז אני מנסה לשחזר עכשיו איך היה, בתקווה שיצופו הדברים החשובים והמהותיים. באופן כללי היה כנס מרגש ומציף, והחוויה של לפגוש אנשים שקוראים את השורות האלה שאני כותבת לא פשוטה בשבילי, החשיפה והפומביות הן לא דיירות רצויות אצלי, לרוב. ובכל זאת התרגשתי, לשם הדבר. כי בסופו של דבר בסוף סוף של היומיים העמוסים האלה, ישבנו קבוצה של אנשים (נשים למען האמת) ודיברנו יחד את מה שנעמה ואני מדברות אחת אחת עם כל מי שאנחנו פוגשות.

נכון, ניסינו לשלוט בסביבה ולייצר חוויה בעזרת כוסות קפה חמודות מ"קפה קפה" שהשיגה אביה (שבכלל, ליוותה את כל העשייה הזאת בלי סוף!) וקפה ועוגיה, וטקסטים ופלייסמנטים מגניבים.

פלייסמנטים מגניבים

כוסות וקלפים

בכל זאת, מרפאות בעיסוק שהסביבה (והשליטה) חשובות להן. בסופו של דבר, אני חושבת שבמשולש הזה של האדם, עיסוק סביבה - המימד המשמעותי במפגשים האלה, ה"עיגול" שתמיד מנצח הוא העיגול של האדם. היו לנו 30 מפגשים! מפגשים שונים במקומות שונים שהנושאים בהם היו מגוונים ושונים, עם חוט מקשר, ותמיד היה משמעותי. ואז בשולחנות העגולים חלקן היו שם, ועוד, ודיברו ביניהן וזה הפך את הכל להרבה יותר מיוחד.

באותו הבוקר, פנינה וייס בהרצאה המצויינת שלה (לינק למי שהפסיד - כאן) דיברה על מנהיגות בריפוי בעיסוק ועשתה לנו פתיח נהדר לכל כך הרבה נושאים עליהם דיברנו. דברים שהשלימו כל כך יפה את השיח עם חברות הכנסת ביום הראשון והמון שיחות מסדרון שהתנהלו כל הזמן.

ד"ר פנינה וייס פותחת את הבוקר

אני לא אכביר במלים, כי המלים היו פחות חשובות, כמו בכל שיח כזה היה המון רצון, ותסכול מהקיים ותקווה. שני דברים שנאמרו ונגעו בי ואני ממש אשמח שימשיכו הלאה היו:
1. מה שרותי אמרה - שאף פעם לא יצא לה לשבת ולדבר עם דליה וזו פשוט הייתה הזדמנות נהדרת לזה, ויחד עם עדינה, שאיתה היא מדברת כל יום. אני חושבת שכולנו ככה, אנשים שנהנים מהמפגש האנושי המתמשך והחד פעמי והלוואי ונשכיל לייצר את ההזדמנויות האלה.

הן גם הצטלמו טוב - רותי, עדינה ודליה

2. דליה אמרה שכשהיא יצאה מהיום הראשון שהיא קיבלה את הפרס מפעל חיים, האורחות שלה אמרו שהייתה בחדר אהבה. וזה היה כל כך מקסים, כי מה מדביק אותנו בסופו של דבר אם לא אהבה פשוטה, למקצוע, לאנשים, לעצמנו? אז שימשיך ויתגבר.

אנחנו כרגע בסוג של פגרה, מקווה ויודעת שנמשיך את המסע הזה ממש בקרוב ובאותה התלהבות. 

סיון

יושבת באנגליה הרחוקה, מתבוננת בתמונות מהכנס, וברגע תחושת הריחוף חוזרת אלי.
נראה רחוק נצח נצחים מאז ספטמבר.
 האטרף וההמולה שליוו את ההכנה של הכנס מילא ורוקן אותי בעת ובעונה אחת.
המפגש שסגר מבחינתי את העשייה- היה שולחנות הקפה.
שחשבנו על מה נרצה שיהיה שם, דמיינו איך אנחנו מעבירות את חווית הקפה לחברותינו. איך אנו מייצרות את אותה תחושה של "ביחדנס" ומרחיבות אותה.
איך יוצרים את הצורך בקהילה, שאצלי הוא הולך ומתחזק בסיום כל מפגש.
המון תוכניות, המון הכנה- שיהיה כמו שאנחנו מדמיינות- הכל אפשרי, נחשוב על הפרטים הקטנים.
חושבות מדמיינות, מקבלות סיוע מאביה האחת והיחידה -והנה זה מתגבש ונהיה.
מגיעות למפגש  האחרון בכנס, מקסימום נהיה אנחנו- קפה מסכם...יש בזה גם יתרונות.
והן נכנסות- אחת אחת נכנסות לקפה שלנו, וכל אחת שנכנסת מרגשת אותי יותר.
זה קורה, זה מתרחב....
עסוקה בזה...בדבר הזה שקורה.
עוזבת את התכנים, הם כבר לא משנים. מתבוננת מהצד, שולחנות קטנים של מרפאות בעיסוק מהקהילה שבה אני רוצה להיות חלק, יושבות, מדברות, משתפות, מתקשרות, מכירות.

שולחנות עגולים!

דליה, רותי ועדינה נראות שקועות ובשולחן השני מזהה את רחלי דבי, אורנה עמית, אסנת ועוד חברות שבאו להיות, ועוד שולחן ועוד אחד, חיבורים חדשים ותיקים.
כבר לא עסוקה בתכנים,
חושבת על המעבר לקפה, מעבר לשולחן, מעבר לחדר הזה- מה צריך לקרות כדי שהצורך בקהילה מקצועית יתעורר.
לא זוכרת יותר מה תכננו, על מה דיברנו, נשארת עם התחושה שאני רוצה!!
רוצה לחזק ולהתחזק, רוצה לתרום ולהתרם- כי זו כוחה של קהילה.
מרשה לעצמי להתרחק מעט כדי להתקרב מחדש.
ברת מזל אני
נעמה

מפגש 30 - תודה רב"ע על הקפה: מיה הובר מראיינת את נעמה כץ וסיון רגב

התרגשתי כשנעמה וסיון פנו אלי לראיין אותם. את תודה רב"ע על הקפה אני קוראת בעקביות מהיום הראשון שעלה לאוויר ועם שתיהן יש לי קשר מיוחד. עם סיון למדתי בתואר הראשון בתל אביב ויש לנו יחד המון חוויות משותפות של לימודים והתפתחות מקצועית לאורך השנים. מאז הלימודים ועד היום אנחנו שומרות על קשר שאני מעריכה מאוד ופעמים רבות דרכנו הצטלבו בעשייה המשותפת בקהילה של ריפוי בעיסוק בבריאות הנפש, את העשייה המקצועית שלה בתחום השיקום התעסוקתי אני מעריכה ומכירה מקרוב ואני מחכה ליום שנעשה משהו מקצועי יחד. אני זוכרת איך בכל פעם הייתי נפעמת מהיצירתיות בה היא בנתה כלים מקצועיים למקבלי שירות ולמודרכים שלה במטרה להוציא מהם משהו אחר, להגיע אליהם ולייצר שינוי.

את נעמה אני זוכרת בימים הראשונים שלי בתחום בריאות הנפש כחלק מאותו דור מייסדים של קהילת ריפוי בעיסוק בבריאות הנפש ובעשייה המקצועית הרבה שלה בתחום מבית החולים ועד העבודה בתכניות שונות בקהילה. מהפגישות הראשונות איתה היה משהו נגיש ונעים ומעורר השראה. נעמה תמיד הביאה רוח חדשנית אחרת לתחום וגישה מקצועית שאפשרה מקום לדעות שונות והזדמנויות לייצר משהו חדש. מה שמרגש במיוחד היא העובדה  לנעמה כץ ולי יש שורשים מקצועיים משותפים בחברת "אשנב". נעמה הייתה מהצוות שהקים את החברה עם איה חסדאי ולימים הפך להיות לי בית מקצועי במשך 7 שנים. בחוויה המקצועית שלי נעמה ואיה היו אלו שנטעו את השורשים המקצועיים הייחודים של אשנב שאפשרו את הצמיחה שלו (ושלי) בשנים האחרונות. אני מגיעה לפגישה איתן מרוגשת ומלאת ציפייה – את שתיהן אני מכירה, מעריכה ואוהבת, אך אף פעם לא יצא לי לשאול אותן על דרכן המקצועית ועל החיבור ביניהן ובטח לא לשבת עם שתיהן לקפה.

טוב, אז קפה לא היה : ) (חייבות לי בנות) אבל נכנסתי להם באמצע ישיבה לקראת הכנס הקרוב של הריפוי בעיסוק. כרגיל, שיחה הומה, אסוציאטיבית, מלאה צחוק. רעיונות נפלאים עפים באוויר במרץ. מהר מאוד לתוך השיחה הבנתי מה משותף לשתיהן: חשיבה יצרתית יוצאת דופן והרצון התמידי ליצור את עצמן מחדש. שתיהן במתחילת הדרך המקצועית שלהם ועד היום פרצו את מסגרת העבודה הנדרשת במקומות שעבדו. נעמה סיפרה איך בעבודה הראשונה שלה, בתחום הפיזיקאלי בלין, מרפאת כף יד, מצאה עצמה מהר משתמשת בכלים של בריאות הנפש ועושה שם סדנאות למשפחות ואבחונים לדיכאון, מה שאח"כ הוביל אותה לרמב"ם לעבודה של 7 שנים באשפוז יום. סיון התחילה לעבוד במועדון התעסוקתי "קול מחול ומכחול" בירושלים ואח"כ במכינה הקוגניטיבית. הייתה הראשונה שהכניסה לדוכני הקפה בירושלים אנשי מקצוע שיקומיים. 

לשתיהן הבחירה בבריאות הנפש הייתה משיכה טבעית. נעמה שיתפה שמבחינתה תחום בריאות הנפש נותן המון תשובות, מאפשר מקום ומרחב בעצם העובדה שמתמקד באדם ולא במחלה. "התחום הזה מזכיר לי כמה אפשר לשנות...עצם העובדה שתפיסת העולם כל כך השתנתה והיום זה שיח ברור מאליו, אומר לי שניתן לשנות וזה מסמן המון תקווה....יש היום תפיסה שיש יותר מדרך אחת לעבוד עם אנשים וזה לא היה ככה שאני התחלתי לעבוד". סיון הדגישה את המקום של הריפוי בעיסוק בתחום בריאות הנפש ואת הייחודיות של הידע המקצוע שלנו בתחום הזה "תחום בריאות הנפש, בגלל השינויים המתמידים וההתפתחות שלו משאיר אותנו כל הזמן בשיח ובלמידה פנימית וחיצונית. אני אוהבת את זה שכל תחומי החיים נכנסים כאן, אפשר לדבר על הכל..."

שתיהן נפגשו באחת הפגישות הראשונות של תודה רב"ע, פורום שנעמה יזמה לראשונה. שתיהן התחילו לדבר על משהו שחסר להם, על הצורך להקים קהילה של מרפאות בעיסוק ועל דרכים ליצרת קשר בין העוסקות בתחום. מאמר של נעמי ויינטרוב במסגרת זכייתה בפרס המצוינות היה קריאת כיוון והיווה את ההשראה ליצר שרשרת של סיפורים אישיים. המרואיינת הראשונה הייתה אביבה פריד ושתיהן מספרות על חוויה מרגשת שהובילה אותן להרגשה שעלו על משהו. משם 30 ראיונות עם מרפאות בעיסוק מדהימות. היה כיף לשמוע כמה סיפורים של "מאחורי הקלעים" על  פגישות מרגשות במיוחד, על אחרות שהתחילו בעייפות גדולה ונגמרו בהתרוממות רוח, ואחרות שהובילו לכל מיני מחשבות ורגשות... כשהתחילו לא ידעו לאן זה ילך, אך כיאה לשתיהן – נותנות לרוח להוביל אותן ומגיעות למקומות מופלאים. נעמה וסיון פועלות כדי לייצר לנו קהילה מקצועית והן משקיעות בכך הרבה זמן ואנרגיה. אי אפשר לא להתפעל  מהעבודה המרשימה שאת כל זה עושות מעבר לשעות העבודה העמוסות שלהן, והן עדיין מצליחות להתרגש מכל קריאה של פוסט או תגובה ורק חושבות לאן עוד אפשר לקחת את זה, לכתוב את זה...להעביר את המסר הלאה.

לסיכום, שאלתי אותן איך היו רוצות לראות את המקצוע בעתיד "הייתי רוצה שהקהילה שאנחנו יוצרות תהיה אקטיבית יותר. שנוכל להמציא את המקצוע המופלא שלנו מחדש, להיכנס לתחומים שאנחנו עוד לא נמצאות בהם... גם אוכלוסיות שעוד לא הגענו אליהם וגם ברמה של מדיניות... לעשות רעש, להשפיע, להניע ולהוביל...כדי שזה יקרה צריך לקדם שיח כזה מהרגע הראשון, באקדמיה ולעורר אותו כל הזמן". לסיון היה חשוב להדגיש את החשיבות של השיח של הריפוי בעיסוק עם מקצועות אחרים ואת הכח של העשרה הדדית של השפה וידע. וגם את הדגש של מחקר והחיבור של לפרקטיקה "יש כלים מצוינים שנבנים יום יום בקליניקה ואם נעסוק במחקר ובהטמעה שלו חזרה לקליניקה זה יהיה נפלא".

היה קשה לסיים את הפגישה איתן והרגשתי שיכולנו שלשותינו להמשיך ולחלום על העשייה המקצועית בעתיד. מה שבטוח כל אחד בנפרד ושתיהן יחד, משפיעות יום יום על הקהילה המקצועית שלנו ועוסקות הרבה בחיבורים – בין אנשים, בין המחקר לפרקטיקה, בין העבר הווה והעתיד המקצועי. 

אני ממתינה בצפייה לדבר הבא J

מפגש 29 - ורד שפיר-קיסר

את ורד אני מכירה-לא מכירה כבר הרבה שנים. את השם, את הדברים שהיא עושה בשלל תחומים והקשרים, אבל אף פעם לא ישבנו לדבר כמו היום. וזה הדדי, אז רגע לפני שאנחנו מתחילות היא מבקשת ממני לספר קצת על עצמי. קשרנו כמה קצוות, סך הכל יש הרבה חוטים מקשרים, אמנם עד כה עבדתי ועודני עובדת בתחומים של תעסוקה ודיור בבריאות הנפש אבל תמיד בממשקים עם ההשכלה והחונכות - התחומים עליהם ורד אחראית באגף בריאות הנפש במשרד הבריאות.

גילוי נאות (שאולי לא גילינו לורד בזמן אמת) בשבוע האחרון התעסקנו כל כך הרבה עם השולחן העגול בכנס ועם כהמכלול של הפרוייקט שהראיון הזה היה עמוס לי מאוד מבפנים. כמעט כל נושא שעלה ישר רצו לי בראש נושאים משיקים שעלו בראיונות אחרים כך שבחצי הראשון ממש שתקתי, פשוט כי שום דבר שהיה לי להוציא החוצה לא היה קשור רק לכאן-ועכשיו. משהו בידיעה שזה מפגש חד פעמי בסוג הזה אבל לא חד פעמי עם ורד אפשר לי לוותר לעצמי. לוותר על זה שאני מתייחסת לכל ראיון כזה כאחד ויחיד, ומנסה באמת להקשיב לסיפור האחד של האדם איתו אנחנו נפגשות ולא כדבר כללי שהוא חלק מאיזה שלם גדול, מה שבסופו של דבר אנחנו עושות כל הזמן מסביב לראיון עצמו. 

הסיפור של ורד רצוף אנשים מיוחדים, את אחד ממקומות העבודה שלה הגדירה כ"שמורת טבע שכבר לא קיימת". מההתחלה היא בוחרת בחירות בעקבות האנשים שעומדים מאחורי ההצעה, והרבה פחות בגלל שיקולים אחרים. הרווח שלה מהחירות אלו אולי נראה היום ברור, אבל היא אומרת לנו שהיא עדיין במקום של בדיקה ובירור, והבנה לגבי מה מתאים לה. אני מאוד מתחברת למקום שהיא מציגה - הספקני - שלא מגיע אל המנוחה והנחלה, ועם זאת מאוד ברור. מתברר לה תוך כדי השנים הראשונות, מה היא רואה, מה היא יכולה לעשות ומה היא לוקחת על עצמה לעשות (ללמוד, ליצור, לקחת חלק). היא מתארת הרבה כניסה לתפקידים או לקיחה של פרוייקטים במקומות שלא היה משהו ממשי, או מקצועי. במקומות האלה הרבה יותר ברור לה מה לעשות, איך לייצר את המסגרת הנכונה שאותה ניתן יהיה למלא ולהמשיך הלאה. 

בתחילת השנה, למעשה כל הסמסטר הראשון, למדנו קורס של הפילוסופיה של המדע. שאלות מאוד מורכבות על המדע עצמו ושאלה אינסופית שמרחפת לעדי עד כנראה של תקפותו של המחקר המדעי בכלל. באיזשהו מקום במפגש היום התבהר לי שהמקצוע שלנו הוא מאוד כזה גם, מצד אחד יש מסגרת, פרוטוקולים, וידע לגבי מה מקצועי ומה לא, ומצד שני ולא פחות חשוב יש מקום משמעותי לספקנות, לשאילת השאלות, להשמטת סימן הקריאה מהשיח. השנה גיליתי שאני שואלת שאלות אחרת מעובדים אחרים, אף פעם לא שמתי לב כי הפערים לא היו כ"כ גדולים קודם לכן, וההתייחסות הייתה אחרת, אבל פתאום השנה התגלה לפני שהתייחסות להקשר הטמפורלי היא לא בייסיק ושהרגלים זה לא הדבר הראשון שמסתכלים עליו. וכמה זה יעיל ומיוחד! לא ידעתי את זה בכלל, אז כשאמרתי שאני מרפאה בעיסוק לא הדגשתי את זה בכלל, התפתלתי בהסברים קוגניטיביים. וורד עושה את זה כל הזמן - לוקחת זויות ראיה נוספות. אם זה בנושא של נוער היום, אם זה בכניסה לתפקיד משמעותי במשרד הבריאות ואם נלך עוד אחורה זה בעובדה שהיא החזיקה שתי משרות, בתחומים דיי שונים. והרבה זמן, בתחילת הדרך. 

אנחנו מדברות על החוסר שיש במרפאים בעיסוק בשטח ואני חושבת על הסטודנטיות שיצטרפו אלי להכשרה אחרונה בקרוב, ולכאלו שבימים אלה שולחות לי הודעות ומיילים עם שאלות הכוונה להמשך. ורד כשסיפרה על העבודה הראשונה ב"שמורת הטבע" שלה אמרה באופן מאוד ברור שהלכה לשם מסיבות ערכיות ועם תחושת עשייה משמעותית וכמובן בגלל האנשים אבל ממש לא בגלל תנאי עבודה טובים, אולי יותר למרות התנאים. כמרפאים בעיסוק אנחנו לא מובילים במיוחד במאבקי שכר וכדומה, אבל זה נראה שהדור הבא (שיישן לו ממש כאן בחדר הסמוך, אהוד מנור) נכנס לשטח הזה אחרת, מודע יותר לזכויות, חדור מוטיבציה לשינוי אישי. אם כשאני סיימתי את הלימודים היישר לחוק מקצועות הבריאות רישיון מסודר היה הצעד החדש למקצוע היום יש עוד ועוד צעדים שאנו צועדים, כיחידים וכקהילה עבור ביסוסה של הדיסיפלינה והכבוד העצמי. ורד מסתכלת קדימה למעמד זה ומספרת לנו על כנס אליו הלכה בהולנד ואיך בשיחה עם מישהי אחרת כשנשאלה מה המקצוע שלה, התקבלה תשובתה בכבוד. "מעניין מה קורה בארצות אחרות" היא אומרת, ואיך זה באמת? בכל מקום קצת אחרת. מה בעצם יקרה ביום הזה שבו אגיד או כל אחד אחר יגיד "אני מרפא/ה בעיסוק" והצד השני יגיד, "אה, מגניב", וידע בדיוק מה הכוונה. 

עד שזה יקרה, נפרדנו מורד לא לפני שעלינו מהר מהר במעלית כדי להצטלם עם תערוכת המסיכות של עמיתים (קישור לכתבה על התערוכה), והבטחה להמשך. 

בתערוכת  המסיכות של עמיתים באונו

ורד שפיר קיסר

את ורד אני מכירה אחורה המון שנים

חברה בקהילה שלי, מרפאות בעיסוק בשיקום. קהילה שנוצרה עם השנים והפכה להיות גרעין משמעותי בזהות המקצועית שלי ושלנו. נפגשנו עם השנים במעגלים רבים, בתפקידים השונים של שתינו, אבל נענו במעגלים מקבילים. תמיד הרגשתי שיש לנו תפיסות עולם ערכיות ומקצועיות מאוד דומות, לכן הרגשתי קרבה, הערכתי תמיד את היכולת שלה להניע קדימה תהליכים ולהתמודד עם אתגרים שעלי איימו לא פעם. אבל למעשה מעולם לא דיברנו ממש. בשנים האחרונות בגלל החלטות אישיות שלי להתמקדות שונה מעט התרחקתי מהקהילה שלי, המחירים שאני משלמת על ההתרחקות היא גם התרחקות מסוימת מאנשים שאני מעריכה ואוהבת.

שמחה כל כך על ההזדמנות להתפנות לשיח הזה.

ורד נכנסת כרוח סערה, ואני נזכרת למה אני  מתחברת אליה כל כך בקלות. מיד מתחילה לדבר על עבודה אבל כזו שרלוונטית לכולנו, כותבת תזכורת, שמזכירה לה עוד תזכורת שגם אותה היא משרבטת במהירות על פתק. נראה שכל נושא מעלה אצלה מיד עוד נושא שבו היא רוצה לטפל. מתחילה לה רשימה, שמתווספת לרשימות נוספות שספונות להן ביומן שלה.

ורד מתחילה בתיאור  המוכר של הבחירה הכמעט סתמית. לא הבנתי, לא ידעתי, נרשמתי, התקבלתי. נהנית מהלימודים ויוצאת להכשרות שמפתיעות אותה. לא ראתה עצמה בבריאות הנפש, וכמו סטודנטיות רבות אחרות בוחרת לסיים את ההכשרה הזו ראשונה. מגיעה לרמת  חן ומגלה עולם שמפתיע אותה. ורד משתפת אותנו כיצד הצליחה להוציא מכל הכשרה משהו. היכולת לראות את התמונה הגדולה,  ולקחת מכל חוויה את המהות, את הליבה שרלוונטית לה. מרוויחה מהכל. מסיימת את הלימודים ומתחילה לעבוד בשני תחומים במקביל, בריאות הנפש וילדים.

ורד מתארת שני מרכיבים שמאפיינים אותה בבחירות רבות, לקחת על עצמה אתגרים בתחומים שאינם מוכרים לה, וללכת אחרי אנשים שמרשימים אותה – יוצרים אצלה אמון.

בלי לדעת ולבלי להכיר, מגיעה למרכז שיקום פתח תקווה נדבקה בתשוקה של רונית דודאי, בלי לדעת יותר מידי למה וללא הסברים בוחרת להתמקם שם. ובדומה להכשרות שותה את כל מה שיכולה להרוויח מהמקום. לומדת על עצמה ובעיקר מבינה את האהבה שלה לאנשים. לומדת על עצמה שיש לה את היכולת להתמודד עם אתגרים כאלו. כמה זה חשוב לאתגרים הבאים. אותה תחושת מסוגלות שמבוססת על ניסיון של התמודדות עם אתגרים בעבר.

במקביל עושה המון דברים חברתיים ופוליטיים מניעה תהליכים, עם הזמן מוזמנת לפגישה עם יחיאל שרשבסקי שמציע לה תפקיד ניהולי במטה של משרד הבריאות. עוצרות רגע לקחת אוויר. אולי זו דמותו הרוחנית של יחיאל, אז ממונה שיקום ארצי, שיוצרת מיד תחושה משותפת של כולנו – טוב יחיאל, אין צורך במילים. בלי לדעת ובלי להבין הולכת אחרי יחיאל, רואה גם בזה הזדמנות ואיזו הזדמנות זו הייתה.

דרך העבודה במטה מבלי לדעת ומבלי להבין מתחילה לבנות ולייצר תחום. כזה שהיה נחשב שולי וזניח. השכלה? פנאי? נכנסת לתחום ומבינה אותו לעומק. כשמבינה מה צריכה לעשות עפה קדימה. יוצרת תחום ברור ומקצועי שכולל שירותים לרוב. תובנה, זה לא באמת לא לדעת ולא להבין, זה לשאול שאלות, לבוא פתוח, לחפש תשובות מדוייקות, לא להסתפק בפרשנות ובהרגלים של אחרים- לראות את המציאות כפי שהיא ולא להניח עד שזה טוב מספיק. ומה זה טוב מספיק? בסולם של ורד, נראה כהעמקה בפרטים הקטנים עד ש.....שהיא יודעת. והיא יודעת שהיא יודעת.

ורד מדברת, ואני מהרהרת עם עצמי בקהילה המופלאה של המרפאים בעיסוק בשיקום. כמה כוח ואנרגיות יש בקבוצה הזו. תוהה מה יש בה שיצר את זה. חוזרת לורד במחשבות ומבינה מה היא אומרת. במילים אחרות, עושה בעצם  ניתוח פעילות. התחושה הזו של הלא לדעת, להתבונן במה קיים ולהבין מה חסר- לגמרי לעשות ניתוח פעילות של המשימה.

יושבות בחדר שלוש מרפאות בעיסוק, שהזהות שלהן ברורה לגמרי ומנסות לפצח את זה. איך זה שיש לנו את התשובות במקצוע, ואנחנו לא מצליחות למנף אותו החוצה. ורד נותנת אין סוף דוגמאות של הגדרת תהליכים והבנייה שלהם, שאותם היא ומרפאות בעיסוק נוספות קידמו, עבודה שמשמשת היום כל כך הרבה מוסדות וארגונים אחרים. משהו ביכולת לעשות את הניתוח המדויק הזה ולהבנות אותו לכדי ידע על ידע- עקרונות מנחים זה כל כך הכוח של המקצוע.

ורד ממשיכה את הרשימה שבה התחילה ועוברת מהפתקית, למחברת ומוסיפה לרשימה משותפת שמתחילה להיווצר מבלי שנשים לב. שואלת שאלות מעלה תהיות. לרגע  מראיינת אותנו, לרגע מנהלת את הריאיון מבלי שנרגיש.

ואנחנו נענות.

בלי לדעת למה ובלי להבין מרגישה שהתחלנו רשימה חדשה שעסקה בעצירה והבנה שיש לנו גופי ידע שרלוונטיים לכל התחומים. הרשימה שאותה התחלנו עוסקת במה עלינו לעשות? איך כמקצוע יוצרים  את היכולת לקחת את הבעלות על הידע הזה ולהשתמש בו באופן מוצהר כדי לפתוח דלתות בשם המקצוע, ולא על הדרך, במקרה.

מסיימת את הפגישה בעל כורחי בגלל פגישה אחרת. מתוסכלת, מרגישה שהיינו יכולות לצאת עם רשימה הרבה יותר מפורטת.

בראשי ממשיכה את הרשימה הזו, ושומעת את השאלות שורד הייתה שואלת- במקומות האלו.

למה אנחנו לא עושים את זה?

יוצאת מהשיחה, ומבינה שהגיע זמנינו לקחת את המושכות ולהניע. מתחילה להסתכל על המציאות כפי שהיא, ולשאול פתוח.

מרגישה שהתשובות לא פשוטות, אבל יש לי שותפות.

פחות קשה.

נעמה

.