מפגש 35 ראיונות 35-36: נעמי גפן והילה בורל

אפתח בגילוי נאות - נעמי גפן היא חברה וקולגה ואני מבלה איתה הרבה מאוד זמן בשנתיים האחרונות. רוב הזמן בדרך לחיפה ובחזרה ממנה, ובקבוצת הדוקטורנטיות שלנו היא המבוגר האחראי ללא עוררין. את הילה שמעתי בכנס לפני שנתיים בנושא מרכז החדשנות, כך שבעצם כשהפנו אותנו אליהן, כל אחת בנפרד, ידעתי פחות או יותר מי ומה, ואיפשהו בניסיונות שלנו להפגש עלה הרעיון לעשות מפגש משותף. גם אנחנו צריכות לפעמים חידושים וזה היה נשמע כמו משהו שיכול להיות מוצלח - גם חסכוני בזמן (המשאב הזה שנוטה לא להסתדר לכולם יחד אף פעם) וגם מעניין. 

מהרגע הראשון היה ברור שזה כל כך הרבה יותר משני ראיונות שבמקרה הצטלבו. 

כמה מלים על אלין. אפשר להכנס לאתר שלהם ולהתרשם כמובן אבל אני ממליצה פשוט למצוא סיבה טובה לבוא לבקר. המון מרפאות בעיסוק עברו שם בהכשרות וכדומה ויוכלו לומר הרבה יותר טוב ממני. לפני המפגש הזה הייתי באלין פעם אחת, לפני שבועיים וחצי, כשבאתי עם המנהל שלי ללמוד מנעמי על ההתנהלות של המקום מבחינת הסינכרון בין כל הענפים. כבר מהדרך, החוויה של לנסוע למקום שיש לו שלט (בית חולים, בכל זאת) הכניסה למבנה המרשים שמצד אחד הוא לגמרי בית חולים ומצד שני הוא כל כך נעים ומרגיש מקום של ילדים. כשנכנסנו הפעם, כל כך שמחתי שהתעקשנו על מפגש שם ולא במקום אחר (הייתה אופציה זמינה לא פחות כאמור בחיפה) במיוחד כשהתיישבנו בסופו של דבר במרפסת הפונה להרי ירושלים. 

פתחנו בביקור במרכז החדשנות, שם פרצו לפני שנה את הקיר והפכו לחלון, אירוע ששמעתי עליו מפי נעמי ופתח לי צהר אל החשיבה של המקום. המרחב עצמו נראה כמו כל חלל הייטקיסטי ישראלי טיפוסי. גופי תאורה נעימים לעין, שולחנות, כיסאות משרדיים, קירות שקופים. בא לך פשוט להתיישב וליזום דברים. כשאנחנו ניגשות להילה היא מתלהבת ממשהו בנייד, "הדפסה תלת מימדית" שתמונה שלה עוברת בחלקה במייל ומקבצת סביב הילה אנשי צוות נוספים במרחב להתרשם ולהתפעל. בהמשך היא תספר לנו את החשיבות שיש בעיניה לעבודה עם הצוות, עם עוד אנשים. גם כשזה לא תמיד כל כך פשוט. אני יכולה להתחבר לזה בקלות. הדברים הכי יפים ומרגשים קרו לי מבחינה מקצועית במקומות בהם שיתפתי פעולה עם אחרים, קולגות, אנשי מקצוע אחרים, האנשים עצמם ומשפחותיהם כמובן ועוד. רק השבוע רוויתי עונג מאירוע כזה, במסגרת פרוייקט נפשות שאני חלק ממנו. פרוייקט שהוא יותר "חדשנות חברתית" ושהיופי שבו מתגלה במקומות בהם אנחנו משתפים פעולה האחד עם השניה ועובדים יחד לקראת מטרה משותפת.

בחזרה למרפסת.. אנחנו פותחים את השיחה עם נעמי והילה בהמשך מצטרפת. נעמי, שמסתובבת עם השם הכל כך שכיח בקרב מרפאות בעיסוק, מספרת איך מאז ומתמיד נמשכה לטכנולוגיה, ליכולת לפתור בעיות. יש משהו מאוד ברור בהתהוות המקצועית שלה, היא בחרה את הדברים אבל גם נבחרה לתוכם. התפקיד של נעמי כיום הינו סמנכ"לית בית החולים, תפקיד בכיר, אחד התפקידים הבכירים שיש כיום. היא מספרת שכשהתמנתה קיבלה טלפונים מכל מיני אנשי מפתח בתחומנו. היא עשתה לשם כך לא מעט צעדים ולמדה לא מעט. היא מספרת על דרך אקדמית מאוד ברורה, מאז התואר הראשון התחברה לפרופ' תמר וייס ומשם "הכל הסטוריה". או הכל - טכנולוגיה. היא מחוברת מאוד לתחום וגם היום בדוקטורט זה התחום שבו היא מתמקצעת.

הילה לעומת זאת מביאה צדדים אחרים. היא מספרת איך התחילה בעין גדי, ואיך ההירתמות שלה והקשרים שיצרה הביאו אותה למקומות טובים. היא מתארת תהליך של חשיבה קלינית מרתק שבסופו של דבר לא קיבלו את החלטתה. גם שם היא מתארת את הדברים מתוך עמדה שאומרת שגם זה היה למידה ולא מונעת באופן הראשוני מהאכזבה.

לא הצלחתי לגמרי לעקוב (גם עם זה ששמעתי את הסיפורים עצמם כבר פעם שניה) אבל הילה החליפה את נעמי במשהו וליהפך. והייתה גם הפעם שבחרו לתפקיד את האחת על פני האחרת. ובתוך כל זה הן חברות וקשובות זו לזו. זה לא דבר מובן מאליו, וזה דורש הבנה והעמקה. הבנה של הפעולות שהן לאו דווקא, ולפעמים בכלל לא, קשורות לאדם זה או אחר. והעמקה אל תוך המורכבות של העבודה עם אנשים, לפחות למשך זמן. אנשים משתנים וצריך להבין איך להשתנות איתם. רואים שמודל העבודה הזה, החצי משותף, חצי מקביל, ומעל הכל האפשרות לעבוד יחד בונה עולמיות נפלאים כמו פל"א.

אנחנו מסתכלות קדימה, כל אחת מהן רואה אחרת את העתיד. זה פשוט מופלא לראות את החיבור הזה ביניהן. כל אחת היא ממש אישיות בפני עצמה, והן מביאות לא רק את התפיסה האישית-מקצועית אלא גם זרקור יפה האחת על השניה. נעמי עם היציבות לאורך השנים, ולאחרונה גם הראיה המחקרית, והילה - יזמית בכל רמ"ח איבריה - שקופצת מדבר לדבר ומפליאה ביצירות משמעותיות תוך שהיא סוחפת איתה את הסובבים אותה. שתי התנועות האלו יוצרות זרימה מאוד נעימה שכנראה גם תורמת לא מעט למקצועיות שלהן ושל הסובבים אותן.

נקודות אי ההסכמה מעוררות את השיח שגם אנחנו חלק ממנו. איך המקצוע יראה? איזו מין קהילה יש לנו? האם לנצח נשאר רק "ליד"? יש בשולחן פסימיות ואופטימיות שדרות יחד ומאפשרות חשיבה מחודשת. אני לא יכולה שלא לחשוב על ההתערבויות שלנו, הפשוטות, הפרטניות, ואיך שהן כל הזמן צריכות להיות "בראי התקופה". הן חוזרות בסיפורים שלהן על האפשרות לשלוט דרך מחשב באמצעים ששנים קודם לא היו בגדר האפשרי ואפילו לא בחלום. וזה לא רק בתעסוקה או בלימודים, זה ממש בתחומי העיסוק הבסיסיים. בדרכנו החוצה עברנו בבריכה והיה שם ילד שקיבל טיפול במים כשהוא מונשם. נעמי אמרה לנו שזה ממש מהפכני ושאין מקום אחר שזה מתאפשר בו. בריכה. ילד. צינור עם חמצן. מי היה מאמין? 

יצאתי מהפגישה הזו עם כל כך הרבה מחשבות וקצרה היריעה מלהכיל. ובכלל מי יודע מה יהיה? מה יהיה הדבר הבא ולאן כל זה הולך? נשמע שזה הולך למקומות מופלאים אפילו יותר ממה שאנחנו מדמיינים בעיני רוחנו.  

סיון

עליה לירושלים היא אירוע מבחינתי, אינו דבר של מה בכך. והפעם, כאילו לאתגר,  היה זה ביום של העברת השגרירות האמריקאית לירושלים. אני והפמליה של טראמפ מתוכננים להגיע באותו יום. לאלו הרחוקים מהבירה וממרכז ההתרחשות תמיד הדיווחים נראים מטרידים הרבה יותר מלמקומיים. כדאי? חכם? פקקים? ועוד חרדות של אלו שאינם מקומיים,  נענים בתמיהה מצד שותפתי הירושלמית שמיומנת  באירועים שכאלה.

שומעת לקולות הרגיעה ועולה ירושלימה, לבית חולים אלין. ההיסטריה שלי גורמת לי להקדים, אך  היא גם זו שמאפשרת לי קפה שקט ומרגיע במיוחד עם סיון בעין כרם הקסומה.

 על בית חולים אלין רק שמעתי, בכל מיני הקשרי חיים. בעיקר מסטודנטיות שחוו שם הכשרה. תמיד סיפרו ביראת כבוד על המרפאות בעיסוק שעובדות שם- על האופן היחודי שבו הן רואות את הילדים. והנה הזדמנות.

הפעם מפגש כפול, נעמי גפן והילה בורל.

מתמקמות מול הנוף הקסום של עין כרם, בגינת הצוות, סביב שולחן עץ עגול, מבחינתי פגישה עוורת כפולה. שואפת מלוא הראות חמצן קריר של ירושלים, מתחילות לדבר ומיד שומעת את השפה שלי, יודעת שיהיהDATE  טוב.

נעמי מספרת על הפרקטיות בבחירה שלה. היא מתאהבת במקצוע די מהר, בעיקר בחלקים הטכנולוגיים שבו. מתארת בתשוקה אמיתית את הכוח שיש בטכנולוגיה בהיבטיה השונים לשפר איכות חיים של ילד, כמה זה מרגש שילד מצליח לברוח להוריו בזכות כיסא גלגלים ממונע בו מצליח לשלוט באמצעות גויסטיק. היכולת לעשות שימוש בעוצמות וביכולות של הילד להגביר אותם ולתעל אותם לשימוש בטכנולוגיה מסייעת. מתמלאת בתחושה שהשמיים הם הגבול. עובדת במילבת, כי כאמור מתאהבת בטכנולגיה עוברת  לאלין שם מתמקמת 22 שנים בקשת רחבה של תפקידים.

חושבת לעצמי על משמעות ה22 שנים, והיכולת לייצר עניין  סיפוק אתגר בתוך פרק החיים הארוך. חיים שלמים וכל כך הרבה פרקים. בכל הפרקים שנעמי מתארת היא מביאה את האנשים ודרכם את הריפוי בעיסוק במיטבו דרך הערכים שבו. בתוך שלל הפרקים שבסיפור שלה יכולה לשמוע כל כך הרבה שאלות ותשובות שחיפשתי ומצאתי עם השנים בדרכי האישית והמקצועית. 

עצמאות מול אוטנומיה- הבלבול שלעתים אנחנו חוות כמקצוע, האם עצמאות בכל מחיר  לעומת האוטונמיה לאפשר לאדם לבחור היכן רוצה להיות עצמאי.נראה לעיתים כמו סמנטיקה אך זה כל כך מהותי. מה חשוב בעיני הילד/האדם- האם חשוב לו להתלבש לבד? לאכול לבד? או שזה חשוב לנו? למשפחתו? מי מחליט? למי אנחנו נאמנים? כיצד מגבירים את הקול האמיתי של האדם?

נעמי מחזקת את האמונה השלמה שלי - שהעניין הוא לקדם את החופש של האדם לבחור מה חשוב בעיניו ולתעל באופן ייחודי את האנרגיות שלו - למה שחשוב עבורו, לעומת מה נראה טוב, או מצופה חברתית.

יפה כאמירה, אך לא פשוט ליישם. קושי אותו הצלחתי לזהות בסיפורים של נעמי בעיקר מול משפחות. המגיעות לאלין עם צפיה לשינוי מסויים. הבן שלי צריך רק דרך להתמודד עם הידיים הקצרות, הילד נכנס למפגש עם נעמי שמצליחה ברגע בראיה של המרפאה בעיסוק  שלה לנתח רחב הרבה יותר את הצרכים, אך גם מתעקשת לשמוע מה הילד רוצה וזה הרבה מעבר לידיים קצרות.

לעמוד מול המשפחה ברגישות, כבוד, ולגייס אותם לשינוי חשיבתי ותפיסתי של הצפיות והשאיפות מהילד- בעיני לפחות דורשת מיומנות מורכבת שאינה מובנת מאליו. אלא שנעמי, לא רואה בזה קושי, היא מתארת את זה כאחד הדברים הטבעיים ביותר, ונראה כאילו לא מכירה שום דרך אחרת.

בתפקידה הנוכחי, סמנכלית בית חולים- וגם בתפקיד זה עושה ניתוח לתפיסתה מה דורש התפקיד הזה, ממש ניתוח פעילות- ובוחרת לצאת לדוקטורט כדי להבין מחקר, הרי סמנכלית לתפיסתה צריכה את היכולת לבסס, ולחקור.

בסיפורים של נעמי, מקפידה לציין לאורך כל הדרך את שותפיה  לעשייה,  מתארת את עמיתותיה בהערכה רבה. תחושת ההערכה והכבוד ההדדי התעצמה שבעתיים שהילה מצטרפת לשיחה.

ולפתע אנחנו 4, דינמקה שונה, חדשה, אך מרגישה נכונה וטבעית.

הילה מתחילה בלשאול, המון שאלות, מראיינת אותנו, ומשם מתחילה לספר את הסיפור היחודי שלה.

הילה התחילה בלימודי החקלאות, שנה אחת הספיקה לה כדי לחשב מסלול מחדש. את הדרך  לריפוי בעיסוק מצאה במקרה. מתארת את חיפוש הדרך החדשה שלה דרך עיון בקטלוגים עבי הכרס של האוניברסטאות לפני עידן האינטרנט, מגלה שם מקצועות שלא ידעה על קיומם. במפגש מקרי עם חברה הנמצאת בלימודי ריפוי בעיסוק , מודיעה לה חברתה שהכי מתאים להילה ללמוד ריפוי בעיסוק. והילה הולכת עם זה ודי מהר מבינה שהיא במקום הנכון, מתחברת למקצוע.

מסיימת ללמוד ועוברת יחד עם בעלה לעין גדי.

רואה את ההתבנונות האחרת  כאשר הילד במרכז- יצירת שירות  של ריפוי בעיסוק איזורי של הקיבוצים בדרום.

עוברת גיאורפית  למרכז ובאמצעות מודם ממשיכה לעשות את התפקיד.

מזהה את התפקיד המרכזי שלה במניעה- ושוב היכולת שלה להתרכז בילד  לעומת צורכי המערכת. על אף תפקידים מערכתיים שעושה בבנייה של מערכי שירותים רחבים שומרת את ההסתכלות של המרפאה בעיסוק. צרכי הניידות של הילדים, בניית הסביבה, בניית תוכנית לימודים.

מנהלת השירות באלין- לאחר שדמיינה את עצמה והעיזה להגיד את זה בקול רם לחבר קרוב,  מוצאת את עצמה במקום שהכי פחות בעיני רוחה התאים  לה וניהלה את השירות.

עם השנים לומדת לזהות את האיכויות שלה, את הייחודיות שלה –  כיצד היא משאב לארגון , היכולות לזהות את עצמה כמי שמצוינת בבניית פרויקטים מהיסוד הופכת להיות מנהלת פרויקטים.

גם פה, פרויקטים שבבסיסם  ההסתכלות על הילד וצרכיו הייחודיים אותה חליפה ייחודית

מקימה וממשיכה, מתרגשת מהבניה.

עוזבת את אלין עוברת למרכז לשם  שינוי קריירה וכיוון .יוצרת מוצר חדש לפגים, תהליך מתכנון המוצר, עד למכולה שמגיעה לארץ , ובנקודה הזו כבר לא מעניין , ממשיכה לדבר הבא.

חוזרת לאלי"ן לגלגול נוסף ואחר, והפעם יוצרת מרחב חדשנות שהולך ומתפתח- שוב רואה את הילד, ומפתחת מוצר שמעיף אותו גבוה, עם הטכנולוגיה.

היכולת לרתום את הטכנולוגיה ולעוף גבוה.

נכנסנו פיזית למרחב, ויכולתי לגמרי להבין כמה סביבה מזמינה ומאפשרת מקדמת את היכולת לחשוב רחוק רחב ופתוח. קילהופנר אמר  את זה קודם סביבה משפיעה.

הילה מתארת לנו את ההתרגשות, 

אין יום שדומה לשני – השגרה שבחוסר השגרה.

ואני כל כך מתחברת. יש משהו מרגיע ביכולת להגדיר מי אתה ומה ייחודי בך, להפסיק ולהתאבל ולהלין על מה שאתה לא. 

אצל הילה לי זה ברור - הילה היא יזמית ברוחה, ובערכיה כל כך מרפאה בעיסוק בכל תפקיד שהיא לוקחת על עצמה.  כמה אנרגיות ופרגון מגיעים עם האישה הזו.

הילה מסיימת את סיפורה בסגירת מעגל שנוגע בהתבוננות על הידיים, מתארת את ההתבונות על הידיים ככאלו שמגלמות בתוכן רגישות מיוחדת. אהבת טבע ואדמה אצל חקלאים, והאופן המיוחד והיחודי שנשקף מתמונה של גילה רבינוביץ מרפאה בעיסוק יקרה מאוד- בעודה אוחזת תינוק באפריקה באחד מטיוליה הרבים בעולם- האופן שבו היא מחזיקה אותו, תנוחת ידיה והרגישות בהם ייחודיות לה וניכרות בהן.

מפגש שבו מראיינות דיאדה מופלאה של מרפאות בעיסוק, שהן גם מנהלות ועמיתות. עובדות יחד באותו ארגון כל כך הרבה שנים.

שיחה של שעה וחצי ואיני יכולה להפסיק להתפעל מהאנרגיות שעוטפות אותי במקום הזה.

מנסה לפצח את מה כל כך נעים לי פה מעבר לנוף ולאויר מעין למידה מהצלחת

כמה הערכה ופרגון יש בין שתי מנהלות בארגון כמה אהבה והערכה לארגון. דוגמא לארגון שמצליח לראות את הכוח של המקצוע דרך מובילות שהן מרפאות בעיסוק- תפקידי ניהול והתוויה. אין לי ספק שהארגון מיוחד, כמו שהילה תיארה ארגון שמצליח לראות את הכישורים שיש למרפאות בעיסוק עוד לפני שהן  מזהות אותן,  אך ברור לי לגמרי שאלו גם הקולות של המרפאות בעיסוק בתוכו.

בשיחה אחת ויכוחים ואי הסכמות, עמדות שונות, המון שונה אבל הרבה יותר מכך יש מהמשותף.

המשותף בדברים החשובים באמת- ההתבוננות על הילד במרכז, ודרכו לנתח את העולם והמערכת.

המשותף באהבה למקצוע והרצון שרק נמשיך לעוף איתו גבוה.

מסיימות פגישה חדשה ושונה, עולמות שונים, ארגונים שונים - ואותה תפיסת אדם. המרפאות בעיסוק שבנו.

נעמה

התמונה הכי מרובת משתתפים עד כה!

מימין לשמאל: נעמה, נעמי (למטה - מצלמת), הילה, סיון

מפגש 34 ד"ר טל ירוס

ד"ר טל ירוס
את טל פגשתי ביום הראשון לתואר השני בתל אביב. מחזור ראשון, מנסה להבין לאן הגעתי וכיצד הולכים להשתנות חיי בתקופה הקרובה. 
טל נכנסת לכיתה מתמקמת ומתחילה לתאר את תחום המחקר שלה, למידה מוטורית. היא בהתלהבות רבה מסבירה על עולם שנראה לי אז כחדש, לא מוכר- זוכרת את עצמי מנסה להבין כיצד הדברים מתחברים אלי, בעיקר מנסה להבין. המפגש השאיר עלי רושם רב ובעיקר הבנתי כמה אני לא יודעת, מה הכוח של מחקר. טל בשלב זה יצרה אצלי את התחושה של אישה בעלת יכולות רחוקות ממני שנות אור.

רצף של נסיעות לשם ראיונות אפיונו את השבועיים האחרונים, רובם לירושלים , אחרי פגרה ארוכה. שגרה זו מסבירה את השמחה הרבה שליוותה את הראיון הבא. סיון מגיעה אלי לחדרי התת קרקעי בזיכרון יעקב, סוגרות את הדלת, נפרדות מהמשפחה שמבלה כנראה למעלה- ועפות לשעה קלה לוונקובר שבקנדה הרחוקה.

מחברות את הטכנולוגיה וטל מופיעה על המסך כאילו לא עברו אי אילו שנים- מבוכה של מספר שניות מנסות להתרגל לפורמט החדש. נשענות על העוגנים שלנו.
איך התחלת? מתחילות באותו פורמט מוכר שמרגיע אותנו.
טל משתפת בהיסטוריה רחוקה שמעיפה אותי למחוזות מוכרים. מתארת את תהליך הלמידה וההנאה שחוותה ממנו, ומשם מעבר חד לחיפה, בית חולים רמב"ם. מתחילה לעבוד בשיקום ונוירולוגי. בית חולים רמב"ם היה  אחד ממקומות העבודה הראשונים שלי. זוכרת אותו בחיבה והערכה רבה. הוא השפיע רבות על התעצבות האני המקצועי שלי. אך יותר מכל זוכרת מראות שאפיינו את ההקשר הסביבתי של רמב"ם. הכוח שלו עבורי היה קרבתו לים, עבורי סביבה תרפואטית. טל מתארת את העבודה ואני מדמיינת את הים.

טל מתארת הנאה רבה מהעבודה, אך בשלב כשלהוא מתעורר הצורך בהבנה מעמיקה יותר. מרגישה שלא מבינה מרכיבים רבים מידי של התמונה ובוחרת לחזור לספסל הלימודים - תואר שני. היום שאנחנו חושבים על תואר שני נראה הליך פשוט יחסית. טל מזכירה לנו שמדובר בשנים בהם אינטרנט לא היה מצרך צריכה בסיסי. שולחים מכתבים, מחכים לתשובות, שולחים עוד מכתבים ומחכים לעוד כמה תשובות. ממכתב למכתב מחליטה טל להתחיל בNYU. מנסה לדמיין את המעבר מהים של חיפה לניו יורק- דומה אבל לא אותו דבר.
כחלק מהסכם הלימודים מוצאת את עצמה מתחילה לעבוד במסגרת שעל פי התיאור מזכירה מוסד- על כל האסוציאציות שבאות איתו. מתקשה למצוא שם את הקשר האישי הטיפולי אותו היא מחפשת. מצליחה לשלב מסגרת נוספת של עבודה, ובכך מוצאת איזון קליני מספק.

מסיימת את התואר השני ונקראת לדגל על ידי בלה אפרתי. זהו שם שחוזר על עצמו בכל כך הרבה ראיונות. איני מכירה את בלה, אך ברור לי שיש לה כוח סוחף  שאיני מבינה. מבינה כמה רוצה לפגוש אותה. טל מתארת כיצד בלה אומרת לה שהתחנה הבאה שלה היא דוקטורט וטל ממשיכה לתחנה הבאה- דוקטורט.
בדרך מתחילה ליצור טל תחום מומחיות - מתארת מפגש עם חוקר אחד במעבדה מסורתית, שהפגיש אותה עם הלמידה המוטורית. וכאן מתחילה יצירה של ידע חדש. הלמידה המוטורית אל תוך הריפוי בעיסוק. 

מצליחה ליצור גוף ידע שמעוגן בבסיסים אחרים לגמרי ולצקת בו משמעות חדשה. וכאילו מבינה את הצורך את החוסר הקיים בעולם הריפוי בעיסוק מביאה אותו לארץ ויוצרת מודל קליני מבוסס מחקרית.
מרשימה אותי היכולת ליצור ידע חדש. היא דורשת בעיני המון תעוזה, סקרנות ובעיקר חשיבה יצירתית- כזו שמזהה חוסר בתחום אחד ומחפה עליו בהעברת ידע מתחום אחר.

טל חוזרת לארץ לאוניברסיטת תל אביב שם מתמקמת למספר שנים- חוגגת את ההוראה והמפגש עם הסטודנטים. כשהיא מתארת את הקשר שלה לסטודנטים ואת ההשקעה בהם יכולה לדמיין את זה לגמרי. כמה  זה טוען ושואב בו זמנית. 

תם פרק תל אביב ומתחיל פרק חדש הממוקם בוונקובר- מתאהבת בעיר, במדינה' במקום ובוחרת להישאר.
מתמקמת באוניברסיטה של וונקובר- שם יוצרת לעצמה שוב כיוונים חדשים, מחקר איכותני, חקירה של עמדות אנשי מקצוע ביחס לאנשים עם מוגבלות, השפעה חברתית על עולמנו ועוד ועוד שינויים.
כל נושא שטל מעלה מעיף אותי בחשיבה על כיוונים שמדליקים אותי ממש, מניחה שאם הינו יושבות ליד אותו שולחן ובאותה יבשת היינו ממשיכות וממשיכות. 
מתחשבות בפער השעות ובטכנולוגיה שמידי פעם קוראת אותנו לסדר- ועוצרות את השיחה, לחיצה קלה על סיים. טכנית מתנתקות מתבוננות אחת על השנייה צפות על תחושה ממלאת של רוצות עוד מזה.
ממשיכות להתפעל מהאומץ ליצור יש מאין- לייצר את הידע שעם השנים הופך להיות מובן מאליו חלק מהמציאות המקצועית. 

מתחברת שוב לקסם במקצוע שלנו שמאפשר לנו לעשות את זה, ולהמציא את עצמנו כל פעם מחדש בכיוונים שונים לגמרי מנקודת ההתחלה.  אין עוד מקצוע כזה בעולם עבורי.
איזו תזכורת חשובה.

נעמה

זיכרון יעקב- וונקובר

כשלנה הפנתה אותנו לטל החיבור היה לי ברור והסתדר לי כל כך עם סדר העניינים שלי. טל הייתה המרפאה בעיסוק הראשונה שהכרתי באוניברסיטה ולנה שנה אחר כך, כבר דוקטורנטית של טל, הנחתה את קבוצת הPBT בה הייתי חברה. כסטודנטית בתואר הראשון לא הבנתי יותר מדיי מי נגד מי, והמסרים, שגם ככה התערבבו יחד, נראו ברורים ושייכים לכולם. מבחינתי אני הייתי התלמידה וכולן היו מורותיי, ולא חשבתי לרגע שיש גם ביניהן מורות ותלמידות. 

מעבר לזה, לא חשבתי בכלל על ה"איך" בהיווצרות של הידע המקצועי. נכון, למדנו את ההיסטוריה של המקצוע, והמודלים השונים, אבל פשוט קיבלתי אותם. לא הבנתי אז שיש קשר בין אלו שמלמדים (בעיקר מלמדות) אותי לתוכן, כלומר, שהן גם המציאו ופיתחו את מה שהם מלמדות. לגבי טל - למידה מוטורית היה נושא שהיה קשור אליה כנראה באופן מאוד מובהק כי הצימוד בינה לבין הנושא הזה נשאר אצלי מאוד חזק. 
והרי הוכחה: 

אני מסתכלת על השנה שכתובה על המצגת, טל לימדה אותי ואת הכיתה שלי בשנתיים הראשונות של התואר ואז עברה לוונקובר. כך שזכינו לקצור את הגישה שלה ללימודים (בשנתיים האלו לא הערכנו את הPBT, זה יבוא רק אח"כ) אבל לגבי הדמות שלה והמקום שלה בקהילה המקצועית שלנו אני מגיעה לפגישה עם יותר סימני שאלה וזה מאוד מסקרן. מה גם שבתחילת השבוע כשפגשנו את אילה אנחנו מגיעות לדיבור עליה כשאילה מתארת אותה כ"הבחורה הצעירה מתל אביב", תיאור שתוך כדי השיחה עם טל מתבהר כדיי מדוייק. 

היא מתחילה כמו שהיא אומרת לנו "כמו כולם" עם רצון ללמוד משהו בכיוון של מקצועות הבריאות. היא מוצאת את הלימודים מרתקים ואת עצמה פורחת בתוכם. בסיומם היא עוברת לעבוד בחיפה, רמב"ם, עיר חדשה, עבודה חדשה, הרבה מאוד אפשרויות ללמידה. לאחר שנה היא מרגישה שיש לה יותר שאלות ורצון ללמוד והיא פונה לתוכנית של NYU לתואר שני. שוב מעבר, הפעם לארה"ב שם היא נכנסת לתוכנית שמשלבת לימודים ועבודה קלינית. היא אומרת שבנוסף לצורך הכלכלי היא הרגישה צורך להמשיך להתנסות ולעבוד בשטח ולפתח את היכולות המקצועיות תוך כדי עבודה. 

זה מזכיר לי את כל המתנדבות שהיו מגיעות אלינו למועדון, צעירות אמריקאיות בעיקר, שאמרו ששם לא נותנים להכנס למסגרות שיקומיות וממש התעניינו איך זה לעבוד עם אנשים. רבות מהן המשיכו ללימודים אקדמיים בתחומי הבריאות והטיפול. עם שתים מהן שהיו האחת סטודנטית והשניה כבר מרפאה בעיסוק היו לי שיחות מאוד מעניינות על הדימיון וההבדל במקצוע בארצותינו השונות. טל מתייחסת בהמשך לאימוץ של הגישות האמריקאיות בארץ, ואני נזכרת איך לאחרונה כשכתבתי עם קולגה מתחום אחר מאמר לז'ורנאל אנגלי התלבטתי על איזה מודל להסתמך ועשיתי לעצמי סדר מי בא מאיפה. בכלל, כמו שכתבתי בהתחלה,עד השנים האחרונות לא הקדשתי הרבה מחשבה לשאלה מאיפה הגיע כל מודל או גישה ומה זה אומר ומייצג. 

לאחר שסיימה את הדוקטורט, לדבריה לאחר שבלה אפרתי (שם שאנחנו שומעות שוב ושוב כדמות שדחפה למקומות מובילים!) פנתה אליה שתמשיך, חזרה לארץ והפעם לתל אביב. עיר שקרובה יותר לניו יורק מחיפה או ירושלים, לאוניברסיטה שזה אך פתחה חוג לריפוי בעיסוק ובה היא מוצאת את מקומה. אולם, מכיוון שהיא מחזיקה בתואר שאין רבים כמוהו בארץ היא מוצאת את עצמה מלמדת או מנחה סטודנטיות גם במוסדות האחרים. אני מתעייפת רק מלדמיין את זה ואני למדתי לומר לא רק בשנה האחרונה. יש משהו מאוד מפרה בקשר הזה עם כל מוסדות הלימודים. בכל מקום יש דגשים אחרים, פרסונות אחרות, רוח המקום, יש דברים שלמדתי בתל אביב ואני מביאה אתי לחיפה ויש דברים חדשים שאני מגלה. את התמהיל הזה אני מביאה לסטודנטיות שלי שבתורן יבנו את התרכובת שמתאימה להן מכל מה שיש בחוץ.  

השנים עוברות וטל בוחרת את קנדה מתוך היכרות קודמת בשנת שבתון. התחומים שמעניינים אותה מוצאים שם קרקע מקבלת, השתתפות, וצדק עיסוקי, למידה ושילוב אנשים עם מוגבלויות. אנחנו נכנסות לשיח על המקום שלנו במקצוע כמקבלים באמת את השוני, כמתאימים את המיליה שלנו לאחר. כמה זה יפה לדבר וכמה בסופו של דבר מאכזב כשבפועל השילוב לא מספיק מתרחש "בבית ספרנו". 
מעסיק אותי מאוד הנושא של שייכות לאחרונה, ובתוך זה מקום החשיפה ומחירה. מעניין לראות איך בקהילה המקצועית לכולן היה קל ונגיש וברור מאוד להזדהות כחלק מהקהילה, להיות מרפאה בעיסוק זה דבר שפשוט מאוד לקחת בו חלק. זה ברור, זה מקובל, יש לכל אחת את החברות, מורות, תלמידות, ולאף אחת לא הייתה בעיה לשלוף את השם הבא. בקבוצות השתייכות אחרות זה הרבה יותר מסובך, בכל מיני מישורים, פוליטי, מגדרי, לאומי וכן הלאה וכן הלאה. השתייכות שקשורה למצב בריאותי היא מסובכת ביותר, ולא רק כי החולי או המצב הבריאותי הוא המגדיר, אלא בגלל ההנחות והדעות שיש לנו שהן כל כך מגוונות והרבה פעמים לא צפויות. משום כך ה"הצלחה" של שילוב חברתי יכולה להיות נוכחת לאחד ובלתי מתקבלת על הדעת לשניה. היא מספרת לנו על מחקר שערכו, מחקר איכותני עם מספר רב של ראיונות לגבי מטפל עם מוגבלות ועד כמה אנשים העריכו את היכולת של אדם עם מוגבלות להיות מטפל טוב עבורם. אני סמוכה ובטוחה שעצם העלאת הנושא ומחקר עליו כמו שטל עושה מעלים את המודעות לאפשרויות, ולכך שיש מה לעשות עם זה לא רק כלפי חוץ. 

אני מוצאת את עצמי מתחברת להרבה נקודות שטל עוסקת בהם, מכיוונים אחרים אבל מאותו המקור. כשדיפדפתי מקודם בשיעור שהיא נתנה לנו שנושא הלמידה המוטורית אני רואה הרבה ממשקים לתפיסה הקלינית שלי הנוכחית ולדרך שבה אני מייצרת או מתווכת למידה. לא לחינם היא מציינת בסוף ששמחה שלנה, סטודנטית שלה, שלחה אותנו אליה. יש משהו במקצוע שלנו, וכבר כתבנו את זה בטח מלא פעמים, שהלמידה נמצאת בבסיסו, הן מבחינת הצורך והן מבחינת הנטייה הטבעית שלנו כמרפאים בעיסוק, ומעבר לכל הגישות והמודלים, זו אולי הנחת יסוד משמעותית בקהילה המקצועית שלנו. 

סיון

מפגש 33 - אילה שיפמן

דברים שכנראה לא ידענו על אילה

• אישה מאמינה- לא הרבה יודעים זאת עליה, בוחרת לא להחצין , אלא לבחור מתי לשתף
• החלה בהוראה, ובחרה בריפוי בעיסוק לאחר משבר אישי

כשהתקשרתי לאילה כדי לקבוע את הפגישה היא שאלה אותי "אתן רוצות לפגוש מרפאה בעיסוק פנסיונרית"? וישר הסכימה. אמנם אילה היא החוליה הבאה בשרשרת דרך אורנה (מפגש 5 אורנה עמית) אבל כרונולוגית היא ממשיכה לנו יפה את המפגש הקודם עם אסתי, שהתקיים רק לפני מספר ימים ושתיהן מתארות את הסיפור של המקצוע בארץ ממקומות של פתיחת אפשרויות ומערכות שנמצאות בתחילת דרכן ומובילות אותנו לאיפה שהמקצוע נמצא היום. ויש משהו סמלי בחוויה שלי, במקרה באותו היום אני מגיעה מהאוניברסיטה בהר הצופים, לביתה בגבעת המבתר, בית מקסים שצופה אל העמק שמלא בפריחת כלניות ורקפות. רחוב ששת הימים, זיכרון למלחמה שכל כך נוכחת כאן, גם פיזית באזור הזה, וגם בהתהוות של המקצוע בארץ.

היא מספרת לנו על ההתחלה, היא בכלל חשבה להיות מורה, ואז במלחמה, עקב אבדן אישי היא פונה אל הטיפול. אני חושבת על הסיפור של המקצוע והולדתו על רקע מלחמות העולם ועל הצורך בטיפול ושיקום לאנשים שנפגעו ומנגד הצורך של האנשים מתוך הקושי והאבדן לבוא ולטפל, למצוא את הנתיב לשיקום אישי דרך האפשרות לעזור לאחר. אילה אומרת שהמקצוע התווה את דרך החיים שלה ואני מזדהה איתה לגמרי. יש משהו בכלים שלנו, בשפה המקצועית, שלא נשאר רק במסגרת העבודה, הטיפול, אלא מלווה אורח חיים, של המטפל כמו גם של המטופל.

                     הסלון והחלון 

כמו הרבה מקודמותיה, אילה מספרת על התחלה בתחום בריאות הנפש. נדמה שאין מרפאה בעיסוק שלא הייתה בשלב כזה או אחר בכפר שאול. היא עבדה גם בטלביה וכשאני מעלה את שמה של רבקה פרצ'ק אותה ביקרתי בביתה בטלביה לקראת הכנס השנתי היא מגיבה בהארת פנים ומבול מחמאות, תגובה שמלווה כל אזכור של מרפאה בעיסוק שהיא מכירה. זה מדהים איך אילה מחברת לנו את הנקודות בין דמויות שונות. על זו היא יודעת לספר איך פיתחה תחום משמעותי ועל השניה איך חשבו בצורה שונה על תחום אחר. והכל באהבה גדולה על הדרך המשותפת. אנחנו מציגות את הפרוייקט הזה כחיפוש הקהילה ובשיחה עם אילה הקהילה מאוד נוכחת.

אחת המרפאות בעיסוק עליה כבר שמענו היא חנה זיו (ז"ל), אשר עבור אילה פתחה את הפתח לחוות הדעת המשפטיות. אילה מספרת איך חנה ביקשה ממנה להתגייס למקרה בבית המשפט במקומה, בשל הקושי שלה במעמד הזה. אילה שנקראה אל הדגל מתארת איך עם כל הקושי, גייסה את עצמה לעמוד עבור הלקוח ולתמלל לשפה משפטית את הצרכים הייחודיים לו. הביטחון שבו היא מדברת ופורטת בדוגמאות את העבודה המקצועית והאינטגרטיבית משאירים אותי פעורת פה. אולי זה מיותר לציין שהתחלנו את השיחה תוך שאנחנו אוכלות יחד מרק שרובו נשאר בצלחת כי מהר מאוד נכנסנו לשיחה מרתקת.

הידע העצום שנרכש בעבודה בבית החולים ובהמשך, למשך שנים, בטיפולי בית, נוכח כל כך באופן שבו היא מתארת כל עמדה שלה מול תיק ומקרה. היא יודעת בדיוק להצביע איפה היא נכנסת ואיפה היא לא, גבולות ברורים שאני כל כך רוצה לאמץ בעצמי, ובבד בבד יודעת שיש לי עוד דרך ולמידה כדי שאוכל להיות בטוחה כך בגבולות הגזרה שלי. בכלל, הנושא של למידה הוא נושא שחוזר על עצמו, גם במפגש וגם בכל המפגשים ואנחנו גולשות לחשיבה גלובלית על אנשים שהם מרפאים בעיסוק והמקום של הלמידה בתחום שלנו. יש משהו שדוחף אותנו לשם ואז המקצוע עצמו ממשיך את ההנעה הזו ללמוד כל הזמן. תמיד יש משהו חדש ללמוד, משהו חדש שלא עשינו קודם או לא חשבנו שמתקיים בעיסוק האנושי. ההזדמנויות ללמידה ופיתוח הן עצומות.

                                                       שער ביתה של איילה

אילה מתארת מאבקים שהיו בתחילת הדרך ובכלל, כל הנושא הזה של לעמוד בבית המשפט על מנת לאפשר מיצוי של יכולות וזכויות של אדם הוא מאבק אחד גדול. אני חושבת על עצמי, על כמה שאני לא אוהבת מהפכות ומאבקים, ועל המקומות שבהם אני כן נאבקת או לחלופין מרגישה שאני לא מספיק נאבקת או לא נאבקת נכון. כמרפאים בעיסוק אנחנו עוסקים הרבה בהתאמות ובאינטגרציה של יכולות וחסמים על מנת להגיע לתפקוד אופטימלי. מה קורה כשאין לנו את כל המשאבים? מה קורה כשהמציאות או החברה לא מאפשרים לנו כמטפלים להתאים וצריך לשנות? בעבודה שלנו אנו נתקלים המון בחסמים שגדולים עלינו, דברים שהם לא רק בין האדם לעיסוקו אלא בין האדם לסביבה, לחברה, לכורח הנסיבות ושם יש צורך עמוק בשינוי ומאבק. הדרך של אילה היא בלקחת את הידע שמאפשר באופן נקודתי לאפשר לאנשים, ויוצר תקדימים ולהעביר אותו הלאה. היא עושה את הקורס, מלמדת קולגות נוספות וקוראת אלינו להיות מעורבים בתפקידי מפתח כאלו שעושים שינוי.

אחת הדרכים החשובות היא דרך הכתיבה והתיעוד. שם אנחנו בסופו של דבר נמדדים ואת זה זוכרים. אני זוכרת את האמירה הברורה ששמעתי בתואר הראשון באחד משיעורי היסוד שמה שלא מתועד כאילו לא נעשה. גם עכשיו אני יושבת ומל המחשב וכותבת את הרשמים הללו כשלידי נמצאת המחברת שלי שבה משורבטות נקודות שכתבתי לפני יומיים. אנחנו מתמודדים עם כל כך הרבה פרטים, הרבה נקודות שצריך לחבר, ובסופו של דבר הם הבסיס לחוות הדעת שלנו. חוות הדעת לגבי המשך טיפול, לגבי הקצאת משאבים והתאמות דיור וכן הלאה והלאה בכל התחומים ובכל סוגי האבחנות בסופו של דבר הדו"ח שאנו מנפיקים הוא תוצר ומשאב עבור האדם לא פחות מהיותנו מכווני לקוח ונעימים.

אנחנו מסיימות את השיחה ונשארות לשולחן לסלט וקפה. כבר יותר מכירות, משוחחות "סתם" ומתקשות לשים נקודה למפגש. זה אחד הקסמים של המסע הזה, כל מפגש פותח עוד דלת.
סיון

                                                    לא יכולנו בלי תמונה מסורתית

 אילה שיפמן

לפני כעשור,  בין עבודות, בשלב  הפוגה לשם חישוב מסלול מקצועי מחדש, בחרתי לצאת לקורס באוניברסיטת ירושלים- כתיבת חות דעת משפטיות. מבלי לדעת יותר מידי על הקורס, שמה את מבטחי בחברה שהצהירה- בואי הולכים. הלכתי.

זו הייתה הפגישה הראשונה שלי עם אוניברסיטת ירושלים, חודש יולי, חבורה מפוארת של מרפאות בעיסוק, מתחומים מאוד שונים משלי,  כולנו נדחסים לחדר אחר חם מידי, צדות את משבי הרוח המזדמנים שנראה כי באים מכיוון מאורר העמוד שעובר ברוטציה בחדר.

ענת, חברתי הייתה הסיבה שבזכותה הגעתי לשם , אילה שיפמן הייתה הסיבה בגללה נשארתי.

אילה נכנסת לשיעור עם המון צניעות ונעימות מתחילה להפגין את המומחיות, ואני מופתעת מהכרות עם תחום שמעולם לא שמעתי עליו קודם.

                                                    עציץ אחד בכניסה לבית

שנתיים, שנתיים מאז אורנה עמית היקרה שלחה אותנו לפגוש את איילה.  אם היה תלוי בי יש סיכוי סביר שהייתי מוותרת, אבל אין על הנחישות של סיון. בהתמדה אין קץ יצרה הזדמנות לביקור נוסף בירושלים.

שוב עולה את העליות שמתחילות להיות מוכרות, אלא הפעם לביתה של איילה. שביל אבנים עם סכך ירוק, שעליו מתפתלות קנוקנות של גפנים, רקפות לצד השביל, שקדיה בכניסה,  מעט מקדימות, אבל איכשהו יודעות שזה בסדר להיכנס.

נכנסות ומיד מוזמנות כלאחר כבוד לשולחן האוכל שממוקם מול חלון מרהיב לנוף קסום אף יותר, כלניות בכל מקום ורקפות כך איילה מבטיחה. תוך רגע קט מונחות 3 קערות מרק מהביל,  מתמקמות אוכלות מרק יחד, מתחילות להכיר.

                                                     מרק אחד מתוך 3- ללא הניחוח

למרפאות בעיסוק אני אף פעם לא אומרת לא- פותחת איילה את השיחה, חוזרת מספר פעמים על האמירה הזו, ומיד מחזקת אצלי את התחושה שאני במשפחה.

תחושה זו מתחזקת כאשר מבלי להכיר אותנו כלל היא מיד נותנת בנו אימון ומשתפת בסיפורה האישי כתשובה לשאלה איך התחלת.

אילה החלה בהוראה, לאחר אובדן משפחתי קרוב  שמשנה את מסלול חייה.  מחליטה שהיא רוצה להביא חלק טיפולי לחייה. מתייעצת עם חברה שמספרת על המקצוע, הולכת לראות  במו עיניה. איילה מתארת חוויה של צפייה,  בחייל שקיבל טיפול ממרפאה בעיסוק, שעל פניו נראית כמעט יומיומית.  בהתבוננות הזו היה לה ברור שזה, בדיוק זה מה שהיא רוצה לעשות. בלי להבין יותר מידי רציונל היא פשוט יודעת שזה נכון. איילה מספרת לנו כיצד ידעה שרוצה להתחיל בבריאות הנפש, והחלה שם, היא מספרת שרוב בנות המחזור שלה רצו לעבוד בתחום. ואני  איני יכולה שלא לשהות שם רגע ולהרהר מה השתנה? איך זה שהיום התחום הזה איננו ממוקם בראש פסגת השאיפות של מרפאות בעיסוק. מה אנחנו יכולות להחזיר?

אילה עובדת בבריאות הנפש, ולאחר מכן עוברת לשיקום פיזקלי שם נשארת שנים רבות. אך שם, ממציאה את עצמה כל פעם מחדש.

מתפקידים קליניים, טיפולי בית, שם היא מוצאת את הריפוי בעיסוק האמיתי בעיניה- בסביבתו הטבעית של האדם. מבנה מודל עבודה ברור וראוי. ממשיכה לתפקידים ניהוליים.

עם השנים בדיוק כמו האומץ כל פעם להתחיל מכיוון אחר, בוחרת להכנס לתחום חוות הדעת המשפטיות.

המשמעות היא לקיים הערכות תפקודיות שאינן עוסקות רק במה מצבו הנוכחי של האדם אלא גם לוקחות בחשבון את העתיד. מה יצטרך האדם כדי לחיות ברווחה אישית מיטבית. חושבת לעצמי כמה זה מורכב להעריך את כל מרכיבי האדם והסביבה העתידיים , השלכות הפגיעה על הקשרי חיים שאיננו יודעים להעריך כרגע כיצד יראו. זוכרת גם בקורס את תחושת האחריות הגדולה שהרגשתי. עצם כתיבת  חוות הדעת תשפיע באופן מאוד ברור מכומת בסכום כסף ברור אותו יקבל האדם או משפחתו בתום תהליך המשפט. זוכרת שעבורי תחושת האחריות הזו הייתה כמעט משתקת.

שאילה מדברת על המקום הזה, היא מביאה את הריפוי בעיסוק- הרי כך היא מספרת- זה מה שלימדו אותנו לעשות. אנחנו אלו שיודעים לקחת בחשבון את רווחתו האישית של האדם על כל הקשרי חייו, ואנחנו אלו שנאבק על זכותו של האדם לכסא ייחודי עבורו על פי המפרט המדויק עבורו מכיוון שיש לו העדפות ייחודיות שלו, לעומת אנשי מקצוע אחרים שמפרט גינארי יספק אותם.

אנחנו אלו שיודעים לשאול ולהתייחס למרכיבים נוספים בחייו של האדם כמו עיסוקים משמעותיים , ודרכים ייחודיות ליצירת תקשורת עם העולם שמחייבות לעיתים פתרונות יצירתיים הכוללים טכנולוגיות והתאמות. מצליחה לשכנע אותנו את מה שלה ברור כל כך – לגמרי ריפוי בעיסוק.

מעבר לחשיבה ברור לי כמה חשובה יכולת הדיוק וההתנסחות, הרי כל מילה שקולה לכך כך דולרים, אבל הכתיבה הזו איננה סוף העניין. לעיתים קרובות נמדדת חוות דעתה בהשוואה לאנשי מקצוע אחרים שמנסים להוזיל עלויות, והמפגש הזה הוא בסביבת בית המשפט. שם מתרחשת הצגה אחרת לגמרי, שמחייבת שפה אחרת , חוקי משחק אחרים, כללי טקס שלא חלים מחות לבית המשפט.

איילה למדה את כל זה, מתארת לנו סיפורי התנהלות מול שופטים, עורכי דין, מומחים כאלו ואחרים ואני חושבת לעצמי מה זה דורש. ברורה לי המומחיות המקצועית בריפוי בעיסוק, אך לצד זה קיימות עוד כל כך הרבה מיומנויות שניתנות לרכישה אך מחייבות אומץ.

האומץ תמיד מרשים אותי- האומץ להחליט יש לי את הידע כדי להיכנס לשם ללמוד את כללי המשחק ולעשות את ההתאמות המתאימות כדי להיות שחקן בעל ערך. שהערך הוא שימוש בידע לשם לקדם את רווחתו האישית של האדם.   

ממשיכות לדבר עוד זמן רב על ההישגים על המקצוע שלנו בשנים האחרונות, ועל התחומים החדשים שמתפתחים, על המקומות בהם אנחנו יכולים להיות כמקצוע וחשוב שנשכיל לעשות זאת.

עפה במחשבותיי לכל כך הרבה כיוונים שאני רוצה לפרוץ ולהניע. מחפשת בתוכי את מקורות האומץ.

האומץ לפרוץ דלתות שצריכות בעיטה קלה כדי להפתח לרווחה.

האומץ להכנס למקומות שכמרפאים בעיסוק יכולה להיות שם תרומה אדירה.

ברור לי שלא תמיד העולם יודע לדרוש ריפוי בעיסוק, אבל אולי גם קצת תלוי בנו וביכולתנו ליצור את המפגשים וההזדמנויות.

יוצאת מאילה לאחר צהרים ירושלמי שמשי וחמים ובוחרת ליצור את ההזדמנויות האלו.

נעמה

מפגש 32- אסתי טקוזינר

מי את אסתי?

1. לקות למידה שלה השפיעה רבות על העוצמות שלה ובנו את מה שהיא היום.

2. אישה מאמינה מאוד.

3. לומדת להיות סבלנית מבפנים.

אסתי, 

מגיעה לירושלים שוב, בלי להכיר את אסתי בכלל, נטולת צפיות וידע מוקדם. מלבד ידיעה שיהיה נעים- ידיעה שנוצרת מתגובות מחויכות  של עמיתות לשם אסתי.

מתחילה להרגיש בבית במבנה של החוג, עושה סיבוב מקדים בפרוזדור שמתחיל להתיידד עלי. חולפת על פני דלתות מוכרות, מאחוריהן מיוצגת עבורי דמות שפגשתי והפכה להיות חלק מהקהילה שנוצרת.

מתמקמות ליד החדר של אסתי, שמקבלת אותנו בחיוך רחב, בחדר אופייני לאוניברסיטת ירושלים- חלון מעוגל, חימום רדיאטור שמקבל את פנינו. 

אסתי כהרגל שנראה כמעט כמו רוטינה קבועה מוציאה מחברת, עט מתמקמת מולינו מוכנה לסכם, לכתוב, לפעול. רוטינה שדי מהר משתנה אך גם הופכת להיות ברורה  ומובנית ככל שמתמשכת השיחה.

הסיפור של אסתי מתחיל בגיל 12, בארה"ב מלווה קרובת משפחה לטיפול בריפוי בעיסוק אחרי אירוע מוחי. הנסיעות המשותפות לשם הופכות להיות משמעותיות- אינה זוכרת מה היה שם , אך חווית המשמעות מתחברת לה עם מקצוע שיוצר ידיעה שזה נכון לה.

כן, כמו רבות מעמיתותיה של אסתי, ריפוי בעיסוק לא הייתה בחירה ראשונה, רצתה להיות רופאה. מסיבות מגוונת ואישיות בחרה בריפוי בעיסוק, בוחרת לעלות לארץ לאחר הלימודים מאידאולוגיה ציונית ברורה. מתארת מפגש עם אן מוסי, אחת מהמרפאות בעיסוק הותיקות במקצוע, אן אינה מרוצה מההחלטה של אסתי להפסיק את המסלול האקדמי שלה ולעלות לארץ ולהתמקד בהגדלת המשפחה. תוך כדי הסיפור לא יכולה שלא לדמיין את אן מוסי - שם שלא שמעתי המון זמן, אך כשאני למדתי ריפוי בעיסוק לפני אי אילו שנים - היא הייתה הדמות שהתחברה בעיני רוחי למקצוע. ואותה אן מוסי, שהזהות המקצועית שלה הייתה כל כך ברורה מחויבת אליו לגמרי, אינה מצליחה לראות את האפשרות של הגם וגם. עוצרות קצת לדון בהיסטוריה ותרבות, מגדר, תפיסות שמשתנות. אסתי עולה לארץ וממשיכה על אף חזונה של אן מוסי, להתפתח בעיקר בתחום הילדים, מתמקמת בגילאי 0-3, מגדלת את  חמשת ילדיה שלה. 

אסתי מתארת את העבודה עם הילדים, תחומי הפעילות שלה - מה המשמעות של עבודה עם הגלאים האלו - בסיפור שלה שומעת חזק וברור את  המילה תשוקה. כשהיא מדברת על מה שהיא עושה התשוקה צועקת שם.

עוצרות רגע להרהר במושג הזה, כל כך קל להתחבר אליו. מהי תשוקה לעשייה היומיומית? כמה כוח יש בה? איך מזהים שהיא שם?

מונח חמקמק, שאנחנו נוטים להשתמש בו לעיתים קרובות, אבל לא בטוחה שכולם מתכוונים לאותו דבר.

אסתי מנסה לדמיין איך זה לקום בבוקר לעשייה שאינה ממלאת אותך בתשוקה אמיתית, עצוב ומתסכל.

חושבת על ימים שבהם קשה לי יותר, הרי לא בכל יום אני מתמלאת בזיקוקים ושמחה, יש ימים בהם האנרגיות שלי בחצי כוח. קמה ביום למחרת כאלו כלום, ומתחילה מחדש. אני לא בטוחה שזה התשוקה שאסתי מדברת עליה, לא יודעת תמיד לנסח את זה רהוט וברור, אבל יודעת ומכירה את תחושת ההתמלאות וההבנה שזה שווה את זה.

לוקחת את זה לעולמי כמרפאה בעיסוק שמלווה אנשים בקשיים היומיומיים שלהם- כמה קל להיות מתוסכל כאשר אתה מחפש את עדויות לקיום של תשוקה בחייך או סיפוק, שאינך יודע כיצד זה נראה, האם זה זה?

מאמינה שכוחי כמרפאה בעיסוק הוא לתרגם את מונחים מופשטים אלו לידי התנהגויות יום יומיות - איך אני מתנהל שם שחיי מלאי תשוקה וסיפוק? איך אני קם בבוקר? איך אני יוצר קשר עם אנשים? איך אני מתפקד בעבודה? בקשרים המשמעותיים שלי?  מאמינה שלעתים קרובות אנחנו עושים שימוש במונחים הערטילאיים האלו בלי לדעת או להכיר אותם באופן ברור. כמה זה מתסכל לשאוף למשהו שאינך יודע כיצד יכול להראות/כיצד נראה.

מנסה לחזור לאותם ימים נעימים פחות לעומת הימים בהם אני עפה - מה משותף להם? ההבנה שאני רואה את התמונה הגדולה של מה שאני עושה, ההבנה למה אני עושה את מה שאני עושה - הידיעה שהתמונה הגדולה היא משהו שאני מאמינה בו בלב שלם, בכוחו לייצר שינוי.

מעבירות יחד שעה ארוכה ומשמעותית, אסתי בקולה השקט והנינוח כל כך מצליחה להעיף אותי לחשיבה על הדברים שחשובים לי.

יושבות בחדר החם, כבר לא מרדיאטור אלא מחומה של תשוקה מקצועית אמיתית, חלון עם קשת גדולה דרכה יכולה לגמרי לדמיין את מחר בבוקר כבוקר משמעותי.

נעמה

אנחנו מגיעות לבית ספר לריפוי בעיסוק בירושלים שבכל פגישה כזו נהייה יותר ויותר מוכר וחביב, והפעם עולות לקומה השלישית וצועדות עד החדר האחרון שם יושבת אסתי. בדרך מחפשות פרצופים מוכרים אבל רוח חופשת הסמסטר, או יום חמישי, שורה בבניין ועם זאת ניגשת אלינו יפית, פרצוף חדש אך מוכר ובודקת שאנחנו מתארחות כשורה. בהמשך כשנשב ונדבר תכנס ענת בדלת ונדבר על זה שיש משהו בבית ספר שעם כל המגבלות הפיזיות שלו הוא יש בו אווירת ביתיות נעימה ומקרבת. 

את אסתי אני מכירה בכובע של ריכוז ההכשרות הקליניות מאז שאני מדריכה והקשר איתה מבחינתי הוא יומיומי, כך שגם סביב קביעת הפגישה ההתכתבויות היו מלוות בסגירת פינות של שיבוצי הכשרה וכדומה. סביב השנה האחרונה שבה עשיתי שינוי משמעותי במקום העבודה שלי, השיח מולה והליווי המשותף של הסטודנטיות היו עוגן יציב בזהות המקצועית שלי. לאחרונה חברה הביאה לי מסמכים של סבתה שהייתה מרפאה בעיסוק ובתוך המסמכים היו טפסי הערכה של הכשרה קלינית משנת 1956. המלים קצת אחרות, הדפים מצהיבים, אבל גם מעבר לזמן אותה המהות מבצבצת. 
 

טפסי הכשרה קלינית 1956, הדסה, שייך לגיזלה קמרט ז"ל, באדיבות המשפחה. 

יש משהו בהדרכת סטודנטים ששם בצד את תחום העשייה המקצועית, ופתאום זה לא ממש משנה אם עובדים עם ילדים או מבוגרים, פיזיקלי או פסיכיאטרי ושם השיח חוזר להיות על המקורות המקצועיים שלנו נטו. כך שהיה לי בראש שאסתי היא מתחום הילדים אבל זה אף פעם לא היה לי ברור מה בדיוק או מאוד דומיננטי בתפיסה שלי אותה. הפעם זו הזדמנות להכיר מחדש ודרך הסיפור שלה. 

היא מצביעה על נקודת התחלה מוקדמת מאוד, בגיל 12, כשהיא מתלווה אל אמה שמלווה חברה לטיפולים אחרי שבץ בגיל מוקדם. היא אומרת שלא ידעה מה "זה" בדיוק היה אבל שאהבה את האשה שבה טיפלו וזה הלך איתה. אי שם בארה"ב של שנות השמונים היא מתחילה להקים משפחה ומתקרבת לסוף הלימודים והמסר שהיא מקבלת מאחת ממורותיה הוא שאי אפשר גם וגם. מבחינתה זו לא שאלה, ומה שמעניין בסיפור זה שכמה שנים אחר כך בארץ, היא מקבלת את המסר הברור שמשלבים את הדברים ויוצאים לקורסים גם כשיש חמישה ילדים בבית. הסיפור הכביכול קטן ואישי הזה מציף אצלי שוב את החשיבות של ההתייחסות להיבטים התרבותיים ומה מתאים לכל אחד בתוכם. 

אסתי מספרת לנו על עבודתה במכון להתפתחות הילד של משרד הבריאות, אשר בהמשך נסגר עם השינוי באופן מתן שירותי בריאות ואסתי בעצם יוצאת לפנסיה מוקדמת ועוברת לעבודה באופן פרטי. אנחנו משוחחות על העמדה הזו של עבודה פרטית, החוסר בעבודת הצוות, הצורך להיות מאוד בטוחה בעמדה המקצועית, החופש מביורוקרטיה מחד והציפייה של הפונים הבלעדית מאידך. ניכר שתפקיד המטפלת מאוד ברור ונינוח אצלה. 

עוד בימי המכון היא עושה דוקטורט מרחוק בארה"ב על נושא ההתפתחות הסנסורית של "ילדי רמדיה" והיא ממש מבליעה את ההתייחסות לזה. אני לא חושבת שאי פעם ראיתי שכתוב איפשהו את שמה כד"ר. בעבודתה באוניברסיטה, היא מרכזת את ההכשרות הקליניות ומתארת את הרווח העיקרי בכך שפוגשת מרפאות בעיסוק מכל התחומים ומכל הסוגים. היא מלמדת נושא שחשוב לה מאוד - התפתחות ילדים מגיל 0 עד 3 ונחושה שחשוב מאוד שנהיה שם כמקצוע. לשם כך כאמור היא מלמדת את התחום הזה, אפילו שהיא מסמנת את ההוראה כתחום לא חזק אצלה, ומדריכה מרפאות בעיסוק בתחום כדי לחזק את המקצועיות.  

כשאנחנו מדברות על עשייה היא מזכירה את אמה, שנפטרה לפני מספר חודשים ומספרת איך הייתה מתקשרת אליה מארה"ב מדי יום ומתארת עת העשייה היומית שלה. היא מדברת על כך שיש את הצורך לעשות דברים ב"שעות החשובות" ואני מוצאת את עצמי ישר מתחברת לתפיסה הזאת ומספרת כמה קשה לי, גם כששעות העבודה שלי הפכו להיות לא קונבנציונאליות, לא לעשות דברים "רציניים/חשובים" בבוקר. ושוב, כמו במחשבות על ההקשר התרבותי אני חושבת לי על ההקשר הטמפורלי (של עצמי קודם אבל גם בכלל) וכמה הוא מניע את היום יום של כל אחד ואחת. כמו תמיד, אני מתפעלת כמה אוצר המלים המקצועי שלנו מאפשר לשים כל דבר במגירה שלו, גם דברים קונקרטיים וגם דברים שכביכול הם אינטואיטיביים ומופשטים. 

אסתי מתארת לנו איך היא סגרה מעגל אותו התחילה כשהגיעה לארץ ועבדה לראשונה ב"הדסה" והנה כיום היא נמצאת על תקן של "הדסה" בבית הספר לריפוי בעיסוק. ממש לפני הפגישה, עד שהתקבצנו צילמתי בלי לחשוב יותר מדיי את הלוגו שמופיע על דלתות הזכוכית, עדות גרפית לסגירת המעגל של אסתי. 

סיון