מפגש 38 - יעל לפידות

זה מפתיע כל פעם מחדש כמה שהמפגש הזה מזיז. כמה שעם כל המפגשים שקדמו לו ועם כל השיח הפנימי שיש לנו כל אחת ואחד עם הקבוצה הקרובה אליו עדיין המפגש הזה שהוא מכוון ישירות אל הלב המקצועי ושם את הפוקוס על מרפאה בעיסוק אחת, הוא משהו שונה. אנחנו יוצאות מהפגישה עם יעל ומשהו בכל אחת מאיתנו השתנה.

ואת יעל שתינו מכירות, ומראש מנקות מהשולחן את הפרטים המוכרים והידועים, מפטפטות קצת על החברה שבה היא מנהלת את תחום בריאות הנפש, הכוללת בתוכה חמישה תחומים, כמו שמצויין באתר החברה: 

תחומי בריאות הנפש בחברת נתן - מתוך אתר החברה 

אז אחרי ששמנו על השולחן את הדברים המוכרים החזרנו את יעל להתחלה, לבחירה במקצוע, הרצון לעבוד עם ילדים כדי שבעתיד לא יגיעו למצב של צורך עמוק בתמיכה. היא מתחילה שנה ראשונה באוניברסיטת חיפה ובהמשך עוברת למרכז ויחד עם זה לאוניברסיטה בתל אביב. החיים מוליכים אותה והיא צועדת בתוכם. באותו האופן היא מתארת את בחירת התחום, ההכשרות שהפכו למקומות עבודה, מציאה של משרת חלומות שכזו, מקום שעונה על הציפיות הראשוניות של המקצוע ואז בהמשך הבנה שהיא במקום אחר ומתאים לה משהו אחר.
בכלל נראה שמאוד ברור לה איפה היא מול הדבר הזה שנקרא זהות מקצועית, או זהות עיסוקית בכלל. יעל היא קודם כל מרפאה בעיסוק באיך שהיא חיה את החיים ואז יש משהו מאוד ברור ולא מתבלבל באיך שהיא מביאה את זה בעבודה. היא גם מספרת איך כשסיימה את הלימודים הייתה במקום המבולבל שלא מבין מה זה המקצוע ואז היא ביררה את זה לעצמה, הגיעה להגדרה מסוימת שמתאימה לה ומשם פשוט המשיכה.
בשיח עולה מאליה סוגיית "שם המקצוע" והאם באמת תהיה תשובה אחת שתגרום למקצוע שלנו להיות ברור. אותו השיח עולה בימים אלו בכל מיני מקומות כשמדברים על מטרות והאם צריך שיהיו כללים שעומדים בהם. אני ממש חושבת, והפגישה עם יעל מחזקת את המחשבה הזו, שהגדרה מדוייקת לא תענה על המטרה של הבנה עמוקה וברורה. הזהות המקצועית של מרפאים בעיסוק, בניגוד אולי למקצועות אחרים ואולי לא, צריכה להיות מבוררת ואישית לפני שהיא מקבלת את הגושפנקה החיצונית. כמו שיש client centered אז צריך להיות פה professionalist centered. ברור שיש קווים מנחים והסכמות כלליות, וזהות מקצועית של מרפאים בעיסוק חייבת להיות איכשהו קשורה לעיסוק אבל הדרך לשם מגוונת בדיוק כמו שהדרך אל כל מטופל היא שונה וייחודית. וזו עבודה מאומצת, עם תהליך וחשיבה ותוצאות, ואולי אנחנו נתפסות כמאוד קונקרטיות לפעמים אבל כדי שהתערבות תהיה משמעותית לתוצאות האלה צריכה להקדים חשיבה והתבוננות ודרך.
אנחנו מדברות על המאפיינים הייחודיים לנו, יעל מציינת את ניתוח הפעילות והיכולת לקחת מטלה ולפרק אותה. היא גם מעלה את היכולת לראות אדם ולהפריד את הרמות השונות של התפקוד שלו עצמו בתחומים שונים. כלומר לראות ולהבין את זה שהאדם יכול לתפקד בצורה טובה מאוד בעבודה ובמטלות ADL צריך סיוע וכן הלאה. זו הסתכלות שמרחיבה את האפשרות להסתכל על האדם והיא נובעת מהבנת מרכיבי העיסוק.
כבר בהתחלה, כשנעמה מסבירה על הפרוייקט יעל מזכירה את הפורום של המרפאים בעיסוק בשיקום הפסיכיאטרי (OTshikum, למי שבקבוצת המייל שעדיין חיה ובועטת) ואני נזכרת בעצמי, מרפאה בעיסוק ממש בתחילת הדרך, יושבת בחדר בתל אביב ודיון סוער על החיבור הזה בין השיקום לבין הריפוי בעיסוק. מה אני יותר? האם ההגדרה המקצועית שלי משמעותית או שכולנו אנשי שיקום? באותו הזמן, עם הידע המאוד ראשוני שלי היו גדולות ממני בגיל ובניסיון שכבר היו שם והתחושה הייתה שאני חלק ממשהו גדול שהיום אני יכולה להגיד שהיה מורכב מאוסף של מרפאות בעיסוק שכל אחת הביאה את הצבע שלה אבל גם אז היה מאוד ברור שיש עם מי לדבר ויש קבוצה (אמנם קטנה) של אנשים שאני רוצה להיות חלק ממנה. ויעל הייתה אחת מהן. 
היא מספרת איך הן היו קבוצה, שבע מרפאות בעיסוק, בתואר הראשון, שנעמי הדס לידור שכנעה להכנס לתחום. והן היוו שכבה ראשונית בתוך מהלך כולל שהיה באותה התקופה. אנחנו מעלות את הקושי לגייס היום מרפאות בעיסוק, ובכלל אנשי מקצוע, ושואלות איך אפשר להעביר את הניצוץ הזה שמדליק את כולנו. את המיזוג הכל כך ברור לנו של המקצוע והתחום של בריאות הנפש. ולאו דווקא בתעסוקה, אלא בפנאי בI/ADL בדברים הפשוטים שמרכיבים את החיים. 
היא אומרת, קצת בהתנצלות, שהיא התרחקה מהתחום, כבר לא קוראת גישות חדשות בריפוי בעיסוק ואני קולטת עכשיו תוך כדי כתיבה שבלי להיות מעורבת היא מאוד מחוברת. בדרך כלל אנחנו מעלות את זה שדברים לא משתנים בהביטים השליליים, בתפיסה של המקצוע, בשאלות שמטרידות מרפאות בעיסוק היום שהיו גם לפני 40-50 שנה, אבל יש גם דברים שלא משתנים בכיוונים הטובים, עמודי תווך שנותנים יציבות למקצוע יחד עם טלטלות של שינויים חברתיים כלכליים וכדומה. ויש בזה הרבה תקווה. אם זה הקשרים החברתיים-מקצועיים שלנו, הצורך והמעשה של השיתוף ההדדי. אם זה העקרונות שמנחים אותנו, האדם ומשפחתו, העיסוק המשמעותי האפשרות להשתמש בסביבה הטבעית. וזה מצליח לא לסתור כיוונים אחרים, למשל הCBT שהיא הוסיפה לאחרונה לארגז הכלים שלה, ושהחזיר אותה לטפל. היא מתארת את הטיפול, כיום, עם הפז"ם המקצועי כאחר "הניסיון נמצא בחדר" והניסיון מאפשר לצאת מהחדר. תוך כדי השיחה היא לוקחת משהו שאני אמרתי ואומרת שתשמש בו כדוגמה וממש הורגש איך שהיא כל הזמן לומדת ומעשירה את מי שהיא ועם זה את כל מי שנמצא איתה במגע.
סיון 

את יעל פגשנו במשרדי חברת נתן בכפר סבא. נכנסות לחדר המדרגות רואות את הלוגו של החברה, ואיני יכולה שלא להיצמד לקיר מהדף הנוסטלגיה שמעיף אותי. נזכרת יחד עם יעל בתקופת העבודה שלי בנתן לפני 15 שנים. מתמלאת תחושה נעימה - נתן ייצגה עבורי את ה"שחרור" מבית החולים. לאחר 7 שנים בהם עבדתי בבית חולים רמב"ם, חברת נתן הייתה המקום הראשון בו פגשתי את קהילת שיקום בריאות הנפש. שם למדתי שיקום מהו, הרגשתי שאני  לא יודעת  כלום. הימים ימי יציאת חוק שיקום, שינויים מטלטלים עבור כולנו. כמעט ללמוד שפה חדשה ולמקם את עצמי מחדש.. בנתן. במידה רבה שם למדתי שאני יכולה לעוף. העזתי שם לנסוק לכיוונים שמעולם לא הייתה לי נגיעה אליהם - ונתן אפשרו לי, כל השאר היסטוריה. יעל הייתה מרפאה בעיסוק בחברה, שגרמה לי להרגיש במקום הנכון. היא דברה את השפה שלי, לאורך כל 3 השנים שלי הייתה לי שם עוגן, לא תמיד יכולתי לומר זאת בקול רם - והרי הזדמנות.
פוגשת את יעל בשמחה רבה, ולאחר הזכרות קצרה בסניף הביתי שלי בחיפה, ועוד כמה זיכרונות שהשתיקה יפה להם, מתחילה לספר לנו את הדרך האישית שלה.
בסיפור של יעל יכולה למצוא את עצמי כל כך הרבה פעמים.
מתחילה בחווית הצבא- קורס משקיות חינוך וסדרת סיב"ה - סוגיות יסוד בחברה הישראלית. סדרה שבה נחשפים לאוכלוסיות מגוונות בחברה הישראלית. יעל מתארת את המפגש הצעיר והמוקדם הזה עם אוכלוסיות מורכבות ואת הרגע הזה שבו מבינה שהיא רוצה להתערב לפני שהם מגיעים למקומות האלו, והופכים להיות "אוכלוסיות מורכבות". היא מתארת את השבוע בקורס, ואני נזכרת מיד בשלי. אלא שיעל מנסחת בבהירות את מה שאני הרגשתי ולא הצלחתי לנסח עד היום.

יעל בוחרת בריפוי בעיסוק  ללא הרבה התלבטויות לאחר ההבנה הזו, בעיניה זוהי דרך ברורה לקדם את הרצון הזה. בטוחה בשלב הלימודים שתטפל בילדים.
רצון זה משתנה כאשר מגיעה לשחף. שם מבינה שדווקא המפגש עם המבוגרים נכון לה - לאחר תקופה של עבודה גם עם ילדים וגם עם מבוגרים מבינה שהעניין עבורה הוא לעסוק בחיים עצמם, ביום יום.
ובוחרת בגלאים המבוגרים יותר.
משם עוברת לנתן, מתחילה בחצי משרה כרכזת חונכות, ולאחר 16 שנים מנהלת ארצית.
שומעת בהשתאות, על הדרך שהיא עברה, ושומעת התפתחות צמיחה, התרחבות לכל הכיוונים בתוך ארגון שמאפשר את זה.
ובתוך כל הסיפור מעלה דילמות ושאלות שהתחבטתי בהן בעצמי כמו רבות מחברותיי. 
על אף שיעל בחרה מאוד מהר את המקצוע, עם השנים בתוך העבודה בשיקום בריאות הנפש, משהו בגבולות מתערער. יעל מהרהרת בקול רם - אני יודעת שאני מרפאה בעיסוק, וגם מנהלת, מכניסה את הריפוי בעיסוק בכל תפקיד, אבל כבר לא יודעת להפריד מהיכן כל דבר מונע. 
ההבנה הזו שערכי המקצוע נמצאים בכל תפקיד שנגיע אליו, הוא כבר חלק ממה שאנחנו - והוא תשתית לכל כל מה שיבוא אחריו. יעל מסבירה, זו היכולת להסתכל רחב, ולנתח את המצב מנקודות מבט רבות ולהבין. להבין פערים - להבין כיצד אדם שמתפקד נפלא בעבודה יכול להראות תמונה אחרת לגמרי בהוסטל. להבין מדוע, ולהחזיק את שני הצדדים הללו בתפקוד.

לצד ההבנה הנורא ברורה הזו מדברות על הטרמינולוגיה המשתנה במקצוע ועד כמה אנחנו מרגישות מחוברות אליו. מבינות די מהר, שהמקצוע לא באמת השתנה על אף המעטפת שלו.
יושבת לה בחדר חבורה של מרפאות בעיסוק שבאות מתחום השיקום, יעל וסיון עוד שם לגמרי, אני מעט התרחקתי - אוהבות אהבת אמת את העיסוק הזה. מבינות לגמרי שהעניין בשיקום אלו החיים האמיתיים. ומיד מתחברות לשאלה איך זה שכולם לא רואים את זה?
המציאות בשנים האחרונות יוצרת מצוקה של מרפאות בעיסוק בתחום. מעלות תהיות רבות ואתגרים שנרצה לעסוק בהם כדי להעביר את הקסם בשיקום, בחיים האמיתיים לעוד ועוד. לעבוד עם האנשים על החיים האמיתיים שלהם, בתוך ההקשר האמיתי של החיים שלהם, מה יכול להיות יותר ריפוי בעיסוק מזה? 
אחרי כל כך הרבה שנים בחברת נתן בתפקידים ניהוליים גדולים, בהם המון יצירה אך גם המון ניהול על גווניו השונים, בוחרת יעל להחזיר את הטיפול לחייה ומוסיפה את לימודי הCBT לארגז הכלים שלה. 
מתארת את התוספת הזו בנקודת זמן זו בחייה, ועם הבשלות שבה, ככזו שמתאימה לה בדיוק. מחזירה את הקשר עם האדם לחדר, מאפשרת לה לשמוע אחרת את הקשיים ולהכיל בקלות גדולה יותר סיפורי חיים מורכבים.
איני יכולה שלא להזכר לרגע בסדרת סיב"ה , שם בקורס משקיות חינוך, איזה דרך מרתקת עברה ואיך היא יוצרת את אותו שינוי אותו רצתה אז, בדרכה הייחודית. 

הזמן עף לו, וברור לכולנו בחדר שהסיפור של יעל אפשר לנו לצוף לרגע ולדבר על כל הדברים שמעסיקים את כולנו. התשוקה הגדולה לעשייה, לצד הקשיים ביום יום והרצון לשמר אותה.
יש משהו במפגשים הללו שמאפשר לנו לעצור בטרפת של היום היום ולהזכר בלמה אנחנו שם. כל מפגש מסתיים באותה דרך- איזה כיף היה לדבר על זה רגע.
מרגישה שזה העניין, זו הזכות בלעצור שוב שוב ושוב ולהבין יותר ויותר לעומק - למה אנחנו שם, למה אני שם? מאמינה בכל ליבי שזה גם הסיפור שלנו עם מקבלי השירות שלנו. כמה כוח זה ממלא אותנו שאנחנו נזכרים בשביל מה, וכמה כוח זה נותן לאותם אנשים כשאנחנו עוצרים יחד איתם ומחפשים את ה"בשביל מה".
 והרי זה מה שאנחנו עושות.
עצרתי יחד עם יעל וסיון הפעם, התמלאתי, נטענתי, ממשיכה לעוף.
נעמה

מפגש 37: עידית גל

כבר עבר הרבה זמן מאז שנפגשנו עם עידית ואיכשהו הכתיבה קשה לי לאחרונה ולא הגעתי לזה. מה גם שנעמה נסעה לה לכנס בדרום אפריקה (למי שפספס..) וגם עידית נסעה לה לרומא לכנס על ילדים ופסיכיאטריה או משהו כזה. כבר כשהגענו אליה היא העלתה את זה ואני במקביל התכתבתי עם אחותי לקראת הנסיעה של האחרונה גם היא לאותו הכנס. אז היום כשאחותי אמרה שדיברו איתה מרפאות בעיסוק חמודות מאילת החלטתי שאני מפנה את השולחן וכותבת.

אל עידית הגענו דרך טל ירוס שאמרה שהיא רוצה לשלוח אותנו לתלמידה שלה. למותר לציין שהגענו אליה דרך תלמידה וכך התחזקה לה אחת התמות המרכזיות של השרשרת הזו – הקשרים המיוחדים שנוצרים במרחב האקדמי (אבל לא רק!) של מי שפותחת את הדלתות ומכוונת ומאמינה, למי שנכנסת בדלתות וממשיכה את הדרך המשותפת ואף מוסיפה לה. בהמשך עידית מחברת אותנו גם לאביבה פריד אצלה היא משתתפת בקבוצת סופרוויז'ן משמעותית, ללמידה אין סוף.

בכלל אצל עידית אין הרבה סופים, בעיקר התחלות. כבר בשנה ג' היא מתחילה לחבר חיבורים ולצאת לדרך כשהיא משתפת פעולה עם מנהל מכון "שבמקרה היה ממש מול הדירה שלנו" ומסתובבת בכל מיני שכונות כדי לאתר ילדים שזקוקים לעזרה. ובמהלך השיחה אנחנו עוברות איתה יחד ממקום למקום, כולל טיסות לאילת, ועד לבית הספר בפרדס כ"ץ בו היא עובדת היום ומלווה סטודנטיות בהכשרה בתחום ה"קהילה". היא אומרת בהתחלה איך שהיא לא הבינה אבל בעצם מההתחלה היא הייתה מחוברת לקונספט של קהילה, וזה בהחלט עובר כחוט השני בכל מה שהיא עושה. היא מתארת לנו איך היא מעבירה לסטודנטיות שגם אם הן בהמשך יעבדו במכון או בכלל בסטינג של טיפולים פרטניים, הן יזכרו איך זה לראות את הילד (או כל אדם) בסביבה הטבעית שלו ולכוון אליה.

לא בכדי היא מתאהבת במכון באילת, מכון בעיר הדרומית והקטנה שמדבריה של עידית עולה כקרקע נהדרת לעבודה קהילתית משמעותית. במרחב הגיאוגרפי הישראלי אילת היא הנקודה הכי רחוקה שאפשר להעלות על הדעת. זה פשוט ממש רחוק מכל דבר אחר. ואיכשהו הרבה אנשי מקצוע מגיעים אליה או כמו עידית, אחת לשבוע, או לתקופות ויש בזה משהו מיוחד ומרקם חברתי טיפולי מעניין.

קהילה זה משהו שאני מאוד מתחברת אליו. בכל זאת אני כבר עשור בתחום שמתהדר במילה הזו לא מעט. ההוסטל שבו אני עובדת נמצא במרכז אחת השכונות היותר קהילתיות בירושלים ובזמני הפנוי אני נוטה למקצועיות קהילתית. כך שעידית מספרת על ערב שעשו להורים בבית הספר, או על המסעות בשכונותיה הדרומיות של תל אביב ודרומה, עם ההסתכלות הזו לסביבה הטבעית של האדם, ועם המאמץ שלוקח אותה בטיסות שבועיות למקום שבו היא יכולה לעשות את מה שהיא חושבת לנכון, אני מזדהה בלי שום מאמץ.

איפשהו בתוך התזזיתיות של עידית היא מכניסה 8 שנים של עבודה בשיקום בבית החולים תל השומר. היא מתארת איך הגיעה לשם בהתחלה ולא הצליחה לדבר ואיך התאהבה בתחום. איך שנים רבות, גם כשעשתה דברים אחרים, כשנשאלה אמרה שהיא עובדת בשיקום. ואפילו לאחר שעזבה, מרכז הכובד של הזהות המקצועית שלה היה שם. היא מתארת עבודת צוות מאוד הדוקה ומחוברת, ובכלל עבודה מאוד משמעותית עם האנשים שונים ודרכי התמודדויות וסיפורים, ושיח בין מטפל למטופל שעיצבו אותה והיא ממש מדברת על האנשים וההתערבויות כאילו הם היו היום או לאחרונה.

דיברנו על העזיבה, וכמה זה קשה לשנות את הזהות המקצועית ולהבין שאפשר גם אחרת. לא כי זה לא טוב, פשוט כי השינוי קורה גם לנו ואפשר למצוא משמעות מקצועית בכל כך הרבה מקומות. אני חושבת על העזיבה שלי את העבודה שבה עבדתי 9 שנים. חשבתי שאני לא יודעת לעשות שום דבר אחר. למעשה בחוויה הייתי לגמרי בטוחה בזה. ואז גיליתי שלא, אני יודעת הרבה דברים ויכולה לממש את האני המקצועי שלי לא פחות טוב ואולי אפילו יותר מדוייק דווקא במקומות שלא חשבתי עליהם.

בכלל, המסע הזה, עם כל המאמץ והזמן שאנחנו משקיעות סביבו, מזמן לנו מפגשים כאלה. כשדפקנו בדלת לא ידענו מי היא עידית שנפגוש כשתפתח הדלת, ובזמן קצת נשבתי בקסם שלה ובקלילות שבה היא טווה את הסיפור שלה אל תוך הסיפור של הקהילה המקצועית שלנו.

סיון

את עידית הכרתי דרך הרשתות החברתיות.  "נפגשנו" פה ושם בחיבורי כוחות, וחשיבה משותפת, הבנה שאנחנו מדברות את אותה שפה. להיפגש פנים מול פנים היה אך טבעי. נפגשות כאילו מכרות ותיקות, תחושה שמתחזקת אפילו יותר שמתחילות לדבר על אביבה פריד. נקודת חיבור משותפת בעיקר בהערכה ובגבהים אליהם אביבה מעיפה אותנו. 

שיחת חימום קצרה ועידית מתחילה לספר את  הסיפור שלה. מתחילה דרך אמא של חבר שחשפה אותה לעולם הריפוי בעיסוק, בבית ספר לחינוך מיוחד בה היא צופה רואה מרפאה ממנה מתפעלת בעיקר מהיכולת לראות את הילד והיצירתיות שבה. עידית מתאהבת בה ובעשיה שמביאה אותה למקצוע. התאהבות היא נושא חוזר בסיפור של עידית, היא מתאהבת במשהו ועושה אותו עד הסוף.

תמה חוזרת נוספת בסיפור היא היכולת ליזום. לזהות צורך ולתת לו מענה ייחודי. כבר בסוף הלימודים, פוגשת מכון שנתן שירותים לאוכלוסיות מיוחדות, מופעל על ידי אדם שמרשים אותה מספיק שוב ביצירתיות שלו ובכישרון לאנשים. ואי שם מציעה לו שותפות, יוצרת אתו שירות חדש. בלי להתבלבל, יודעת מה רוצה ומה המענה ומציעה אותו 

עידית, מתארת סיפור אישי עם תחנות מרובות שמאפיין אותם ההתאהבות באנשים המשיכה לעשייה אתם ההשארות ויצירת הגיוון. עידית עובדת בשיקום בתל השומר, מתארת כיצד העבודה הזו מגדירה אותה, חלק מהזהות שלה. מתארת את המפגש עם האנשים סיפורים, "כמו ספר מלא סיפורים" כך היא מתארת  ומשתפת  בסיפורים המפגש עם האנשים, אותה התאהבות בהם מובאת בהתרגשות שאיני יכולה להישאר אדישה אליה.

ואז בנקודה ברורה עידית יודעת שדי, נגמר ויוצרת זהות חדשה. זו, מתווספת לזהות הקודמת ויוצרת משהו חדש, מרגש, מגוון. 

חושבת על הכוח שיש  במקצוע שלנו לאפשר לכל אחת מאיתנו להמציא את עצמה מחדש, אם רק מרשים לעצמנו.

הפעם הראשונה נראית לי הכי קשה. היכולת להוסיף זהות חדשה למי שאני. כמו שעידית מתארת אני כבר לא "שיקום", אני משהו חדש.

עידית ממשיכה לתאר תחנות בפשטות, איני בטוחה אם היא מבינה כמה הסיפור שלה אינו מובן מאליו. כאילו דבר מוביל לדבר, ולכל שינוי הסבר ברור, אך השינויים שלה כוללים יצירתיות, בניה עצמית והמון חשיבה יזמית. מבינה מה חשוב לה, מה מעניין לה ופועלת. המעניין הוא שהיא אינה מתייחסת לאוכלוסיות אלא לסגנונות העבודה המגוונים.

יכולה להתחבר לעושר הזה שיש במקצוע אם רק מזהים אותו - ההבנה שהראיה של הריפוי בעיסוק אינה תלויה באוכלוסייה כזו או אחרת. ריפוי בעיסוק הוא עולם שלם של ערכים, תפיסת עולם והסתכלות. הבנה של זה עם מעט אומץ מאפשרת להמציא את עצמנו כל פעם מחדש, תוך שימוש בדיוק באותו מקצוע.

מחייב אומץ, נזכרת בפעם הראשונה שעזבתי מקום עבודה בו הרגשתי נוחות, ובטחון. לבחור לעשות שינוי הייתה אחת ההחלטות הקשות בחיי. אך ברגע שקבלתי אותה בדומה לעידית, ידעתי שאני בכיוון הנכון. הפעם השניה הייתה קלה יותר, זהייתי את הנקודה שבה אני מפסיקה להתרגש, ועברתי הלאה, משתמשת שוב ושוב בדיוק באותו ארגז כלים שישב אצלי חזק וברור- ריפוי בעיסוק. כל פעם התרגשות, התאהבות יצירת ידע חדש.

להבין מה מרגש אותי, היה חלק משמעותי מהדרך.

כשעידית מתארת את ההתאהבות הזו כל פעם מחדש, יכולה להתחבר אל זה בכל רמ"ח אבריי. 

קוראת את הדברים שלי בפרספקטיבה של זמן. התחלתי לכתוב מחשבות מיד לאחר המפגש עם עידית. בינתיים קרו מלא דברים. כנס בינלאומי התחברות  לישראליות שם, ולישראליות פה, לקהילה שלי.

חזרתי לארץ לתוך שביתה על המודעות לכוחנו.

קוראת שוב את הדברים שלי והם מחזקים אצלי את ההבנה שההתאהבות, המקצוע והידע  חשובים אך הם אינם מספיקים- על כל אלו חייבת להצטרף היזימה והפרואקטיביות שכל כך מאפיינת בעיני את עידית.

מאמינה שרק אנחנו יכולים/ יכולות ליצור את השינוי, די בטוחה בשלב זה שאף אחד לא יעשה את זה בשבלנו על אף האהבה והמסירות שלנו למקצוע. 

עידית הייתה לי תזכורת נפלאה למה חשוב באמת.

נעמה

מפגש 35 ראיונות 35-36: נעמי גפן והילה בורל

אפתח בגילוי נאות - נעמי גפן היא חברה וקולגה ואני מבלה איתה הרבה מאוד זמן בשנתיים האחרונות. רוב הזמן בדרך לחיפה ובחזרה ממנה, ובקבוצת הדוקטורנטיות שלנו היא המבוגר האחראי ללא עוררין. את הילה שמעתי בכנס לפני שנתיים בנושא מרכז החדשנות, כך שבעצם כשהפנו אותנו אליהן, כל אחת בנפרד, ידעתי פחות או יותר מי ומה, ואיפשהו בניסיונות שלנו להפגש עלה הרעיון לעשות מפגש משותף. גם אנחנו צריכות לפעמים חידושים וזה היה נשמע כמו משהו שיכול להיות מוצלח - גם חסכוני בזמן (המשאב הזה שנוטה לא להסתדר לכולם יחד אף פעם) וגם מעניין. 

מהרגע הראשון היה ברור שזה כל כך הרבה יותר משני ראיונות שבמקרה הצטלבו. 

כמה מלים על אלין. אפשר להכנס לאתר שלהם ולהתרשם כמובן אבל אני ממליצה פשוט למצוא סיבה טובה לבוא לבקר. המון מרפאות בעיסוק עברו שם בהכשרות וכדומה ויוכלו לומר הרבה יותר טוב ממני. לפני המפגש הזה הייתי באלין פעם אחת, לפני שבועיים וחצי, כשבאתי עם המנהל שלי ללמוד מנעמי על ההתנהלות של המקום מבחינת הסינכרון בין כל הענפים. כבר מהדרך, החוויה של לנסוע למקום שיש לו שלט (בית חולים, בכל זאת) הכניסה למבנה המרשים שמצד אחד הוא לגמרי בית חולים ומצד שני הוא כל כך נעים ומרגיש מקום של ילדים. כשנכנסנו הפעם, כל כך שמחתי שהתעקשנו על מפגש שם ולא במקום אחר (הייתה אופציה זמינה לא פחות כאמור בחיפה) במיוחד כשהתיישבנו בסופו של דבר במרפסת הפונה להרי ירושלים. 

פתחנו בביקור במרכז החדשנות, שם פרצו לפני שנה את הקיר והפכו לחלון, אירוע ששמעתי עליו מפי נעמי ופתח לי צהר אל החשיבה של המקום. המרחב עצמו נראה כמו כל חלל הייטקיסטי ישראלי טיפוסי. גופי תאורה נעימים לעין, שולחנות, כיסאות משרדיים, קירות שקופים. בא לך פשוט להתיישב וליזום דברים. כשאנחנו ניגשות להילה היא מתלהבת ממשהו בנייד, "הדפסה תלת מימדית" שתמונה שלה עוברת בחלקה במייל ומקבצת סביב הילה אנשי צוות נוספים במרחב להתרשם ולהתפעל. בהמשך היא תספר לנו את החשיבות שיש בעיניה לעבודה עם הצוות, עם עוד אנשים. גם כשזה לא תמיד כל כך פשוט. אני יכולה להתחבר לזה בקלות. הדברים הכי יפים ומרגשים קרו לי מבחינה מקצועית במקומות בהם שיתפתי פעולה עם אחרים, קולגות, אנשי מקצוע אחרים, האנשים עצמם ומשפחותיהם כמובן ועוד. רק השבוע רוויתי עונג מאירוע כזה, במסגרת פרוייקט נפשות שאני חלק ממנו. פרוייקט שהוא יותר "חדשנות חברתית" ושהיופי שבו מתגלה במקומות בהם אנחנו משתפים פעולה האחד עם השניה ועובדים יחד לקראת מטרה משותפת.

בחזרה למרפסת.. אנחנו פותחים את השיחה עם נעמי והילה בהמשך מצטרפת. נעמי, שמסתובבת עם השם הכל כך שכיח בקרב מרפאות בעיסוק, מספרת איך מאז ומתמיד נמשכה לטכנולוגיה, ליכולת לפתור בעיות. יש משהו מאוד ברור בהתהוות המקצועית שלה, היא בחרה את הדברים אבל גם נבחרה לתוכם. התפקיד של נעמי כיום הינו סמנכ"לית בית החולים, תפקיד בכיר, אחד התפקידים הבכירים שיש כיום. היא מספרת שכשהתמנתה קיבלה טלפונים מכל מיני אנשי מפתח בתחומנו. היא עשתה לשם כך לא מעט צעדים ולמדה לא מעט. היא מספרת על דרך אקדמית מאוד ברורה, מאז התואר הראשון התחברה לפרופ' תמר וייס ומשם "הכל הסטוריה". או הכל - טכנולוגיה. היא מחוברת מאוד לתחום וגם היום בדוקטורט זה התחום שבו היא מתמקצעת.

הילה לעומת זאת מביאה צדדים אחרים. היא מספרת איך התחילה בעין גדי, ואיך ההירתמות שלה והקשרים שיצרה הביאו אותה למקומות טובים. היא מתארת תהליך של חשיבה קלינית מרתק שבסופו של דבר לא קיבלו את החלטתה. גם שם היא מתארת את הדברים מתוך עמדה שאומרת שגם זה היה למידה ולא מונעת באופן הראשוני מהאכזבה.

לא הצלחתי לגמרי לעקוב (גם עם זה ששמעתי את הסיפורים עצמם כבר פעם שניה) אבל הילה החליפה את נעמי במשהו וליהפך. והייתה גם הפעם שבחרו לתפקיד את האחת על פני האחרת. ובתוך כל זה הן חברות וקשובות זו לזו. זה לא דבר מובן מאליו, וזה דורש הבנה והעמקה. הבנה של הפעולות שהן לאו דווקא, ולפעמים בכלל לא, קשורות לאדם זה או אחר. והעמקה אל תוך המורכבות של העבודה עם אנשים, לפחות למשך זמן. אנשים משתנים וצריך להבין איך להשתנות איתם. רואים שמודל העבודה הזה, החצי משותף, חצי מקביל, ומעל הכל האפשרות לעבוד יחד בונה עולמיות נפלאים כמו פל"א.

אנחנו מסתכלות קדימה, כל אחת מהן רואה אחרת את העתיד. זה פשוט מופלא לראות את החיבור הזה ביניהן. כל אחת היא ממש אישיות בפני עצמה, והן מביאות לא רק את התפיסה האישית-מקצועית אלא גם זרקור יפה האחת על השניה. נעמי עם היציבות לאורך השנים, ולאחרונה גם הראיה המחקרית, והילה - יזמית בכל רמ"ח איבריה - שקופצת מדבר לדבר ומפליאה ביצירות משמעותיות תוך שהיא סוחפת איתה את הסובבים אותה. שתי התנועות האלו יוצרות זרימה מאוד נעימה שכנראה גם תורמת לא מעט למקצועיות שלהן ושל הסובבים אותן.

נקודות אי ההסכמה מעוררות את השיח שגם אנחנו חלק ממנו. איך המקצוע יראה? איזו מין קהילה יש לנו? האם לנצח נשאר רק "ליד"? יש בשולחן פסימיות ואופטימיות שדרות יחד ומאפשרות חשיבה מחודשת. אני לא יכולה שלא לחשוב על ההתערבויות שלנו, הפשוטות, הפרטניות, ואיך שהן כל הזמן צריכות להיות "בראי התקופה". הן חוזרות בסיפורים שלהן על האפשרות לשלוט דרך מחשב באמצעים ששנים קודם לא היו בגדר האפשרי ואפילו לא בחלום. וזה לא רק בתעסוקה או בלימודים, זה ממש בתחומי העיסוק הבסיסיים. בדרכנו החוצה עברנו בבריכה והיה שם ילד שקיבל טיפול במים כשהוא מונשם. נעמי אמרה לנו שזה ממש מהפכני ושאין מקום אחר שזה מתאפשר בו. בריכה. ילד. צינור עם חמצן. מי היה מאמין? 

יצאתי מהפגישה הזו עם כל כך הרבה מחשבות וקצרה היריעה מלהכיל. ובכלל מי יודע מה יהיה? מה יהיה הדבר הבא ולאן כל זה הולך? נשמע שזה הולך למקומות מופלאים אפילו יותר ממה שאנחנו מדמיינים בעיני רוחנו.  

סיון

עליה לירושלים היא אירוע מבחינתי, אינו דבר של מה בכך. והפעם, כאילו לאתגר,  היה זה ביום של העברת השגרירות האמריקאית לירושלים. אני והפמליה של טראמפ מתוכננים להגיע באותו יום. לאלו הרחוקים מהבירה וממרכז ההתרחשות תמיד הדיווחים נראים מטרידים הרבה יותר מלמקומיים. כדאי? חכם? פקקים? ועוד חרדות של אלו שאינם מקומיים,  נענים בתמיהה מצד שותפתי הירושלמית שמיומנת  באירועים שכאלה.

שומעת לקולות הרגיעה ועולה ירושלימה, לבית חולים אלין. ההיסטריה שלי גורמת לי להקדים, אך  היא גם זו שמאפשרת לי קפה שקט ומרגיע במיוחד עם סיון בעין כרם הקסומה.

 על בית חולים אלין רק שמעתי, בכל מיני הקשרי חיים. בעיקר מסטודנטיות שחוו שם הכשרה. תמיד סיפרו ביראת כבוד על המרפאות בעיסוק שעובדות שם- על האופן היחודי שבו הן רואות את הילדים. והנה הזדמנות.

הפעם מפגש כפול, נעמי גפן והילה בורל.

מתמקמות מול הנוף הקסום של עין כרם, בגינת הצוות, סביב שולחן עץ עגול, מבחינתי פגישה עוורת כפולה. שואפת מלוא הראות חמצן קריר של ירושלים, מתחילות לדבר ומיד שומעת את השפה שלי, יודעת שיהיהDATE  טוב.

נעמי מספרת על הפרקטיות בבחירה שלה. היא מתאהבת במקצוע די מהר, בעיקר בחלקים הטכנולוגיים שבו. מתארת בתשוקה אמיתית את הכוח שיש בטכנולוגיה בהיבטיה השונים לשפר איכות חיים של ילד, כמה זה מרגש שילד מצליח לברוח להוריו בזכות כיסא גלגלים ממונע בו מצליח לשלוט באמצעות גויסטיק. היכולת לעשות שימוש בעוצמות וביכולות של הילד להגביר אותם ולתעל אותם לשימוש בטכנולוגיה מסייעת. מתמלאת בתחושה שהשמיים הם הגבול. עובדת במילבת, כי כאמור מתאהבת בטכנולגיה עוברת  לאלין שם מתמקמת 22 שנים בקשת רחבה של תפקידים.

חושבת לעצמי על משמעות ה22 שנים, והיכולת לייצר עניין  סיפוק אתגר בתוך פרק החיים הארוך. חיים שלמים וכל כך הרבה פרקים. בכל הפרקים שנעמי מתארת היא מביאה את האנשים ודרכם את הריפוי בעיסוק במיטבו דרך הערכים שבו. בתוך שלל הפרקים שבסיפור שלה יכולה לשמוע כל כך הרבה שאלות ותשובות שחיפשתי ומצאתי עם השנים בדרכי האישית והמקצועית. 

עצמאות מול אוטנומיה- הבלבול שלעתים אנחנו חוות כמקצוע, האם עצמאות בכל מחיר  לעומת האוטונמיה לאפשר לאדם לבחור היכן רוצה להיות עצמאי.נראה לעיתים כמו סמנטיקה אך זה כל כך מהותי. מה חשוב בעיני הילד/האדם- האם חשוב לו להתלבש לבד? לאכול לבד? או שזה חשוב לנו? למשפחתו? מי מחליט? למי אנחנו נאמנים? כיצד מגבירים את הקול האמיתי של האדם?

נעמי מחזקת את האמונה השלמה שלי - שהעניין הוא לקדם את החופש של האדם לבחור מה חשוב בעיניו ולתעל באופן ייחודי את האנרגיות שלו - למה שחשוב עבורו, לעומת מה נראה טוב, או מצופה חברתית.

יפה כאמירה, אך לא פשוט ליישם. קושי אותו הצלחתי לזהות בסיפורים של נעמי בעיקר מול משפחות. המגיעות לאלין עם צפיה לשינוי מסויים. הבן שלי צריך רק דרך להתמודד עם הידיים הקצרות, הילד נכנס למפגש עם נעמי שמצליחה ברגע בראיה של המרפאה בעיסוק  שלה לנתח רחב הרבה יותר את הצרכים, אך גם מתעקשת לשמוע מה הילד רוצה וזה הרבה מעבר לידיים קצרות.

לעמוד מול המשפחה ברגישות, כבוד, ולגייס אותם לשינוי חשיבתי ותפיסתי של הצפיות והשאיפות מהילד- בעיני לפחות דורשת מיומנות מורכבת שאינה מובנת מאליו. אלא שנעמי, לא רואה בזה קושי, היא מתארת את זה כאחד הדברים הטבעיים ביותר, ונראה כאילו לא מכירה שום דרך אחרת.

בתפקידה הנוכחי, סמנכלית בית חולים- וגם בתפקיד זה עושה ניתוח לתפיסתה מה דורש התפקיד הזה, ממש ניתוח פעילות- ובוחרת לצאת לדוקטורט כדי להבין מחקר, הרי סמנכלית לתפיסתה צריכה את היכולת לבסס, ולחקור.

בסיפורים של נעמי, מקפידה לציין לאורך כל הדרך את שותפיה  לעשייה,  מתארת את עמיתותיה בהערכה רבה. תחושת ההערכה והכבוד ההדדי התעצמה שבעתיים שהילה מצטרפת לשיחה.

ולפתע אנחנו 4, דינמקה שונה, חדשה, אך מרגישה נכונה וטבעית.

הילה מתחילה בלשאול, המון שאלות, מראיינת אותנו, ומשם מתחילה לספר את הסיפור היחודי שלה.

הילה התחילה בלימודי החקלאות, שנה אחת הספיקה לה כדי לחשב מסלול מחדש. את הדרך  לריפוי בעיסוק מצאה במקרה. מתארת את חיפוש הדרך החדשה שלה דרך עיון בקטלוגים עבי הכרס של האוניברסטאות לפני עידן האינטרנט, מגלה שם מקצועות שלא ידעה על קיומם. במפגש מקרי עם חברה הנמצאת בלימודי ריפוי בעיסוק , מודיעה לה חברתה שהכי מתאים להילה ללמוד ריפוי בעיסוק. והילה הולכת עם זה ודי מהר מבינה שהיא במקום הנכון, מתחברת למקצוע.

מסיימת ללמוד ועוברת יחד עם בעלה לעין גדי.

רואה את ההתבנונות האחרת  כאשר הילד במרכז- יצירת שירות  של ריפוי בעיסוק איזורי של הקיבוצים בדרום.

עוברת גיאורפית  למרכז ובאמצעות מודם ממשיכה לעשות את התפקיד.

מזהה את התפקיד המרכזי שלה במניעה- ושוב היכולת שלה להתרכז בילד  לעומת צורכי המערכת. על אף תפקידים מערכתיים שעושה בבנייה של מערכי שירותים רחבים שומרת את ההסתכלות של המרפאה בעיסוק. צרכי הניידות של הילדים, בניית הסביבה, בניית תוכנית לימודים.

מנהלת השירות באלין- לאחר שדמיינה את עצמה והעיזה להגיד את זה בקול רם לחבר קרוב,  מוצאת את עצמה במקום שהכי פחות בעיני רוחה התאים  לה וניהלה את השירות.

עם השנים לומדת לזהות את האיכויות שלה, את הייחודיות שלה –  כיצד היא משאב לארגון , היכולות לזהות את עצמה כמי שמצוינת בבניית פרויקטים מהיסוד הופכת להיות מנהלת פרויקטים.

גם פה, פרויקטים שבבסיסם  ההסתכלות על הילד וצרכיו הייחודיים אותה חליפה ייחודית

מקימה וממשיכה, מתרגשת מהבניה.

עוזבת את אלין עוברת למרכז לשם  שינוי קריירה וכיוון .יוצרת מוצר חדש לפגים, תהליך מתכנון המוצר, עד למכולה שמגיעה לארץ , ובנקודה הזו כבר לא מעניין , ממשיכה לדבר הבא.

חוזרת לאלי"ן לגלגול נוסף ואחר, והפעם יוצרת מרחב חדשנות שהולך ומתפתח- שוב רואה את הילד, ומפתחת מוצר שמעיף אותו גבוה, עם הטכנולוגיה.

היכולת לרתום את הטכנולוגיה ולעוף גבוה.

נכנסנו פיזית למרחב, ויכולתי לגמרי להבין כמה סביבה מזמינה ומאפשרת מקדמת את היכולת לחשוב רחוק רחב ופתוח. קילהופנר אמר  את זה קודם סביבה משפיעה.

הילה מתארת לנו את ההתרגשות, 

אין יום שדומה לשני – השגרה שבחוסר השגרה.

ואני כל כך מתחברת. יש משהו מרגיע ביכולת להגדיר מי אתה ומה ייחודי בך, להפסיק ולהתאבל ולהלין על מה שאתה לא. 

אצל הילה לי זה ברור - הילה היא יזמית ברוחה, ובערכיה כל כך מרפאה בעיסוק בכל תפקיד שהיא לוקחת על עצמה.  כמה אנרגיות ופרגון מגיעים עם האישה הזו.

הילה מסיימת את סיפורה בסגירת מעגל שנוגע בהתבוננות על הידיים, מתארת את ההתבונות על הידיים ככאלו שמגלמות בתוכן רגישות מיוחדת. אהבת טבע ואדמה אצל חקלאים, והאופן המיוחד והיחודי שנשקף מתמונה של גילה רבינוביץ מרפאה בעיסוק יקרה מאוד- בעודה אוחזת תינוק באפריקה באחד מטיוליה הרבים בעולם- האופן שבו היא מחזיקה אותו, תנוחת ידיה והרגישות בהם ייחודיות לה וניכרות בהן.

מפגש שבו מראיינות דיאדה מופלאה של מרפאות בעיסוק, שהן גם מנהלות ועמיתות. עובדות יחד באותו ארגון כל כך הרבה שנים.

שיחה של שעה וחצי ואיני יכולה להפסיק להתפעל מהאנרגיות שעוטפות אותי במקום הזה.

מנסה לפצח את מה כל כך נעים לי פה מעבר לנוף ולאויר מעין למידה מהצלחת

כמה הערכה ופרגון יש בין שתי מנהלות בארגון כמה אהבה והערכה לארגון. דוגמא לארגון שמצליח לראות את הכוח של המקצוע דרך מובילות שהן מרפאות בעיסוק- תפקידי ניהול והתוויה. אין לי ספק שהארגון מיוחד, כמו שהילה תיארה ארגון שמצליח לראות את הכישורים שיש למרפאות בעיסוק עוד לפני שהן  מזהות אותן,  אך ברור לי לגמרי שאלו גם הקולות של המרפאות בעיסוק בתוכו.

בשיחה אחת ויכוחים ואי הסכמות, עמדות שונות, המון שונה אבל הרבה יותר מכך יש מהמשותף.

המשותף בדברים החשובים באמת- ההתבוננות על הילד במרכז, ודרכו לנתח את העולם והמערכת.

המשותף באהבה למקצוע והרצון שרק נמשיך לעוף איתו גבוה.

מסיימות פגישה חדשה ושונה, עולמות שונים, ארגונים שונים - ואותה תפיסת אדם. המרפאות בעיסוק שבנו.

נעמה

התמונה הכי מרובת משתתפים עד כה!

מימין לשמאל: נעמה, נעמי (למטה - מצלמת), הילה, סיון

מפגש 34 ד"ר טל ירוס

ד"ר טל ירוס
את טל פגשתי ביום הראשון לתואר השני בתל אביב. מחזור ראשון, מנסה להבין לאן הגעתי וכיצד הולכים להשתנות חיי בתקופה הקרובה. 
טל נכנסת לכיתה מתמקמת ומתחילה לתאר את תחום המחקר שלה, למידה מוטורית. היא בהתלהבות רבה מסבירה על עולם שנראה לי אז כחדש, לא מוכר- זוכרת את עצמי מנסה להבין כיצד הדברים מתחברים אלי, בעיקר מנסה להבין. המפגש השאיר עלי רושם רב ובעיקר הבנתי כמה אני לא יודעת, מה הכוח של מחקר. טל בשלב זה יצרה אצלי את התחושה של אישה בעלת יכולות רחוקות ממני שנות אור.

רצף של נסיעות לשם ראיונות אפיונו את השבועיים האחרונים, רובם לירושלים , אחרי פגרה ארוכה. שגרה זו מסבירה את השמחה הרבה שליוותה את הראיון הבא. סיון מגיעה אלי לחדרי התת קרקעי בזיכרון יעקב, סוגרות את הדלת, נפרדות מהמשפחה שמבלה כנראה למעלה- ועפות לשעה קלה לוונקובר שבקנדה הרחוקה.

מחברות את הטכנולוגיה וטל מופיעה על המסך כאילו לא עברו אי אילו שנים- מבוכה של מספר שניות מנסות להתרגל לפורמט החדש. נשענות על העוגנים שלנו.
איך התחלת? מתחילות באותו פורמט מוכר שמרגיע אותנו.
טל משתפת בהיסטוריה רחוקה שמעיפה אותי למחוזות מוכרים. מתארת את תהליך הלמידה וההנאה שחוותה ממנו, ומשם מעבר חד לחיפה, בית חולים רמב"ם. מתחילה לעבוד בשיקום ונוירולוגי. בית חולים רמב"ם היה  אחד ממקומות העבודה הראשונים שלי. זוכרת אותו בחיבה והערכה רבה. הוא השפיע רבות על התעצבות האני המקצועי שלי. אך יותר מכל זוכרת מראות שאפיינו את ההקשר הסביבתי של רמב"ם. הכוח שלו עבורי היה קרבתו לים, עבורי סביבה תרפואטית. טל מתארת את העבודה ואני מדמיינת את הים.

טל מתארת הנאה רבה מהעבודה, אך בשלב כשלהוא מתעורר הצורך בהבנה מעמיקה יותר. מרגישה שלא מבינה מרכיבים רבים מידי של התמונה ובוחרת לחזור לספסל הלימודים - תואר שני. היום שאנחנו חושבים על תואר שני נראה הליך פשוט יחסית. טל מזכירה לנו שמדובר בשנים בהם אינטרנט לא היה מצרך צריכה בסיסי. שולחים מכתבים, מחכים לתשובות, שולחים עוד מכתבים ומחכים לעוד כמה תשובות. ממכתב למכתב מחליטה טל להתחיל בNYU. מנסה לדמיין את המעבר מהים של חיפה לניו יורק- דומה אבל לא אותו דבר.
כחלק מהסכם הלימודים מוצאת את עצמה מתחילה לעבוד במסגרת שעל פי התיאור מזכירה מוסד- על כל האסוציאציות שבאות איתו. מתקשה למצוא שם את הקשר האישי הטיפולי אותו היא מחפשת. מצליחה לשלב מסגרת נוספת של עבודה, ובכך מוצאת איזון קליני מספק.

מסיימת את התואר השני ונקראת לדגל על ידי בלה אפרתי. זהו שם שחוזר על עצמו בכל כך הרבה ראיונות. איני מכירה את בלה, אך ברור לי שיש לה כוח סוחף  שאיני מבינה. מבינה כמה רוצה לפגוש אותה. טל מתארת כיצד בלה אומרת לה שהתחנה הבאה שלה היא דוקטורט וטל ממשיכה לתחנה הבאה- דוקטורט.
בדרך מתחילה ליצור טל תחום מומחיות - מתארת מפגש עם חוקר אחד במעבדה מסורתית, שהפגיש אותה עם הלמידה המוטורית. וכאן מתחילה יצירה של ידע חדש. הלמידה המוטורית אל תוך הריפוי בעיסוק. 

מצליחה ליצור גוף ידע שמעוגן בבסיסים אחרים לגמרי ולצקת בו משמעות חדשה. וכאילו מבינה את הצורך את החוסר הקיים בעולם הריפוי בעיסוק מביאה אותו לארץ ויוצרת מודל קליני מבוסס מחקרית.
מרשימה אותי היכולת ליצור ידע חדש. היא דורשת בעיני המון תעוזה, סקרנות ובעיקר חשיבה יצירתית- כזו שמזהה חוסר בתחום אחד ומחפה עליו בהעברת ידע מתחום אחר.

טל חוזרת לארץ לאוניברסיטת תל אביב שם מתמקמת למספר שנים- חוגגת את ההוראה והמפגש עם הסטודנטים. כשהיא מתארת את הקשר שלה לסטודנטים ואת ההשקעה בהם יכולה לדמיין את זה לגמרי. כמה  זה טוען ושואב בו זמנית. 

תם פרק תל אביב ומתחיל פרק חדש הממוקם בוונקובר- מתאהבת בעיר, במדינה' במקום ובוחרת להישאר.
מתמקמת באוניברסיטה של וונקובר- שם יוצרת לעצמה שוב כיוונים חדשים, מחקר איכותני, חקירה של עמדות אנשי מקצוע ביחס לאנשים עם מוגבלות, השפעה חברתית על עולמנו ועוד ועוד שינויים.
כל נושא שטל מעלה מעיף אותי בחשיבה על כיוונים שמדליקים אותי ממש, מניחה שאם הינו יושבות ליד אותו שולחן ובאותה יבשת היינו ממשיכות וממשיכות. 
מתחשבות בפער השעות ובטכנולוגיה שמידי פעם קוראת אותנו לסדר- ועוצרות את השיחה, לחיצה קלה על סיים. טכנית מתנתקות מתבוננות אחת על השנייה צפות על תחושה ממלאת של רוצות עוד מזה.
ממשיכות להתפעל מהאומץ ליצור יש מאין- לייצר את הידע שעם השנים הופך להיות מובן מאליו חלק מהמציאות המקצועית. 

מתחברת שוב לקסם במקצוע שלנו שמאפשר לנו לעשות את זה, ולהמציא את עצמנו כל פעם מחדש בכיוונים שונים לגמרי מנקודת ההתחלה.  אין עוד מקצוע כזה בעולם עבורי.
איזו תזכורת חשובה.

נעמה

זיכרון יעקב- וונקובר

כשלנה הפנתה אותנו לטל החיבור היה לי ברור והסתדר לי כל כך עם סדר העניינים שלי. טל הייתה המרפאה בעיסוק הראשונה שהכרתי באוניברסיטה ולנה שנה אחר כך, כבר דוקטורנטית של טל, הנחתה את קבוצת הPBT בה הייתי חברה. כסטודנטית בתואר הראשון לא הבנתי יותר מדיי מי נגד מי, והמסרים, שגם ככה התערבבו יחד, נראו ברורים ושייכים לכולם. מבחינתי אני הייתי התלמידה וכולן היו מורותיי, ולא חשבתי לרגע שיש גם ביניהן מורות ותלמידות. 

מעבר לזה, לא חשבתי בכלל על ה"איך" בהיווצרות של הידע המקצועי. נכון, למדנו את ההיסטוריה של המקצוע, והמודלים השונים, אבל פשוט קיבלתי אותם. לא הבנתי אז שיש קשר בין אלו שמלמדים (בעיקר מלמדות) אותי לתוכן, כלומר, שהן גם המציאו ופיתחו את מה שהם מלמדות. לגבי טל - למידה מוטורית היה נושא שהיה קשור אליה כנראה באופן מאוד מובהק כי הצימוד בינה לבין הנושא הזה נשאר אצלי מאוד חזק. 
והרי הוכחה: 

אני מסתכלת על השנה שכתובה על המצגת, טל לימדה אותי ואת הכיתה שלי בשנתיים הראשונות של התואר ואז עברה לוונקובר. כך שזכינו לקצור את הגישה שלה ללימודים (בשנתיים האלו לא הערכנו את הPBT, זה יבוא רק אח"כ) אבל לגבי הדמות שלה והמקום שלה בקהילה המקצועית שלנו אני מגיעה לפגישה עם יותר סימני שאלה וזה מאוד מסקרן. מה גם שבתחילת השבוע כשפגשנו את אילה אנחנו מגיעות לדיבור עליה כשאילה מתארת אותה כ"הבחורה הצעירה מתל אביב", תיאור שתוך כדי השיחה עם טל מתבהר כדיי מדוייק. 

היא מתחילה כמו שהיא אומרת לנו "כמו כולם" עם רצון ללמוד משהו בכיוון של מקצועות הבריאות. היא מוצאת את הלימודים מרתקים ואת עצמה פורחת בתוכם. בסיומם היא עוברת לעבוד בחיפה, רמב"ם, עיר חדשה, עבודה חדשה, הרבה מאוד אפשרויות ללמידה. לאחר שנה היא מרגישה שיש לה יותר שאלות ורצון ללמוד והיא פונה לתוכנית של NYU לתואר שני. שוב מעבר, הפעם לארה"ב שם היא נכנסת לתוכנית שמשלבת לימודים ועבודה קלינית. היא אומרת שבנוסף לצורך הכלכלי היא הרגישה צורך להמשיך להתנסות ולעבוד בשטח ולפתח את היכולות המקצועיות תוך כדי עבודה. 

זה מזכיר לי את כל המתנדבות שהיו מגיעות אלינו למועדון, צעירות אמריקאיות בעיקר, שאמרו ששם לא נותנים להכנס למסגרות שיקומיות וממש התעניינו איך זה לעבוד עם אנשים. רבות מהן המשיכו ללימודים אקדמיים בתחומי הבריאות והטיפול. עם שתים מהן שהיו האחת סטודנטית והשניה כבר מרפאה בעיסוק היו לי שיחות מאוד מעניינות על הדימיון וההבדל במקצוע בארצותינו השונות. טל מתייחסת בהמשך לאימוץ של הגישות האמריקאיות בארץ, ואני נזכרת איך לאחרונה כשכתבתי עם קולגה מתחום אחר מאמר לז'ורנאל אנגלי התלבטתי על איזה מודל להסתמך ועשיתי לעצמי סדר מי בא מאיפה. בכלל, כמו שכתבתי בהתחלה,עד השנים האחרונות לא הקדשתי הרבה מחשבה לשאלה מאיפה הגיע כל מודל או גישה ומה זה אומר ומייצג. 

לאחר שסיימה את הדוקטורט, לדבריה לאחר שבלה אפרתי (שם שאנחנו שומעות שוב ושוב כדמות שדחפה למקומות מובילים!) פנתה אליה שתמשיך, חזרה לארץ והפעם לתל אביב. עיר שקרובה יותר לניו יורק מחיפה או ירושלים, לאוניברסיטה שזה אך פתחה חוג לריפוי בעיסוק ובה היא מוצאת את מקומה. אולם, מכיוון שהיא מחזיקה בתואר שאין רבים כמוהו בארץ היא מוצאת את עצמה מלמדת או מנחה סטודנטיות גם במוסדות האחרים. אני מתעייפת רק מלדמיין את זה ואני למדתי לומר לא רק בשנה האחרונה. יש משהו מאוד מפרה בקשר הזה עם כל מוסדות הלימודים. בכל מקום יש דגשים אחרים, פרסונות אחרות, רוח המקום, יש דברים שלמדתי בתל אביב ואני מביאה אתי לחיפה ויש דברים חדשים שאני מגלה. את התמהיל הזה אני מביאה לסטודנטיות שלי שבתורן יבנו את התרכובת שמתאימה להן מכל מה שיש בחוץ.  

השנים עוברות וטל בוחרת את קנדה מתוך היכרות קודמת בשנת שבתון. התחומים שמעניינים אותה מוצאים שם קרקע מקבלת, השתתפות, וצדק עיסוקי, למידה ושילוב אנשים עם מוגבלויות. אנחנו נכנסות לשיח על המקום שלנו במקצוע כמקבלים באמת את השוני, כמתאימים את המיליה שלנו לאחר. כמה זה יפה לדבר וכמה בסופו של דבר מאכזב כשבפועל השילוב לא מספיק מתרחש "בבית ספרנו". 
מעסיק אותי מאוד הנושא של שייכות לאחרונה, ובתוך זה מקום החשיפה ומחירה. מעניין לראות איך בקהילה המקצועית לכולן היה קל ונגיש וברור מאוד להזדהות כחלק מהקהילה, להיות מרפאה בעיסוק זה דבר שפשוט מאוד לקחת בו חלק. זה ברור, זה מקובל, יש לכל אחת את החברות, מורות, תלמידות, ולאף אחת לא הייתה בעיה לשלוף את השם הבא. בקבוצות השתייכות אחרות זה הרבה יותר מסובך, בכל מיני מישורים, פוליטי, מגדרי, לאומי וכן הלאה וכן הלאה. השתייכות שקשורה למצב בריאותי היא מסובכת ביותר, ולא רק כי החולי או המצב הבריאותי הוא המגדיר, אלא בגלל ההנחות והדעות שיש לנו שהן כל כך מגוונות והרבה פעמים לא צפויות. משום כך ה"הצלחה" של שילוב חברתי יכולה להיות נוכחת לאחד ובלתי מתקבלת על הדעת לשניה. היא מספרת לנו על מחקר שערכו, מחקר איכותני עם מספר רב של ראיונות לגבי מטפל עם מוגבלות ועד כמה אנשים העריכו את היכולת של אדם עם מוגבלות להיות מטפל טוב עבורם. אני סמוכה ובטוחה שעצם העלאת הנושא ומחקר עליו כמו שטל עושה מעלים את המודעות לאפשרויות, ולכך שיש מה לעשות עם זה לא רק כלפי חוץ. 

אני מוצאת את עצמי מתחברת להרבה נקודות שטל עוסקת בהם, מכיוונים אחרים אבל מאותו המקור. כשדיפדפתי מקודם בשיעור שהיא נתנה לנו שנושא הלמידה המוטורית אני רואה הרבה ממשקים לתפיסה הקלינית שלי הנוכחית ולדרך שבה אני מייצרת או מתווכת למידה. לא לחינם היא מציינת בסוף ששמחה שלנה, סטודנטית שלה, שלחה אותנו אליה. יש משהו במקצוע שלנו, וכבר כתבנו את זה בטח מלא פעמים, שהלמידה נמצאת בבסיסו, הן מבחינת הצורך והן מבחינת הנטייה הטבעית שלנו כמרפאים בעיסוק, ומעבר לכל הגישות והמודלים, זו אולי הנחת יסוד משמעותית בקהילה המקצועית שלנו. 

סיון