את פרופסור נעמי כץ קראתי המון בלימודים. מאמרים, מחקרים, שמעתי עליה ואותה. תפסתי ותופסת אותה כאחת מהמשפיעות על המקצוע. ברמה האישית, יש לנו שם דומה. כמה שינויים קלים אני לא כ"ץ אלא כץ ולא נעמי אלא נעמה. ולא פרופסור, אלא ד"ר צעירה. במהלך השנים לא פעם קיבלתי מיילים שנשלחו בטעות אלי, במקום אליה, ואנשים שחשבו שאני זו היא והופתעו לגלות שאני לא. כמובן שמיד מחזירה לשולח עם הפנייה לאדם הנכון. אבל ההתנסויות הקטנות והמשעשעות האלו מחזקות את אצלי את אותה תחושת הערכה אליה מאנשים ובעיקר מחזקות אצלי את המרחק-בין פרופסור נעמי כ"ץ האחת והיחידה ואני. לימים הייתה לי הזכות להיות מונחה על ידה בעבודת הדוקטורט שלי. כמונחה ועמיתה במקום העבודה, נסענו יחד לכנס ביפן. ושם לדעתי, הבנתי עד כמה היא מוערכת. עמדתי מהצד משתהה ונרגשת מכמות האנשים שפנו אליה והכירו במומחיותה ועשייתה. ועוד התפעלתי מהצניעות והיכולת לדבר בגובה העיניים ולתת לסובבים אותה את התחושה שאפשר להיות מי שאני. לרגעים בחיי היום יום מתבוננת על סיטאוציות בהן אני יושבת על קפה (כמובן) יחד עם נעמי ומשתהה מעצם הנינוחות שנוצרת במפגש.
אתמול ביקשנו מנעמי לראיין אותה. נכנסנו למשרד שלה. משרד שלמדתי לשבת בו, להנות ממנו לא אחת, ולעבוד בשותפות. על קיר אחד, מדפים לבנים עמוסים לעייפה בעבודות דוקטורט ותזה שהיא הנחתה לאורך השנים. ובין כל עבודות הדוקטורט אחת מהן גם שלה. יכולתי לראות שם שמות של מרפאות בעיסוק ותיקות מאוד, מוערכות מאוד, לצד צעירות שיהיו מוערכות. לרגע דמיינתי שם שרשרת ארוכה ארוכה של מרפאות בעיסוק מצטופפות על מדף ארוך ולבן. ואיזו שרשרת מרשימה זו הייתה.
למדנו שאנחנו מפעילות מכשיר הקלטה בשלום הראשון. היה לנו ברור שכל רגע בשיח ילמד אותנו משהו על מי אנחנו. למדנו גם שאנחנו לא צריכות שאלות, השיחה פשוט מתקיימת וזורמת ויש כל כך הרבה על מה לדבר. שאלנו אותה מאיפה התחלת. כל כך הרבה פעמים שומעת את הסיפור של נעמי. וכל פעם שומעת אותו אחרת.
הפעם הייתי עסוקה בשאלת השינוי. נעמי עשתה המון שינויים אמיצים בחייה, כאלו שלא היו מקובלים בתקופות אחרות. כמו מעברים למדינות אחרות, מעברים בין תחומים מעברים בין תפקידים, בחירות לפתח ולשנות. סיפרה לנו המון אנקדוטות מעברה שיכולתי ממש לדמיין. מספרת לנו על קלאודיה אלן המנחה של בתזה. אני מבחינה כיצד מדברת עליה בהערכה רבה, ועם ההתפתחות של נעמי, מספרת גם על הויכוחים ואי ההסכמות שהיו לה עם קלאודיה אלן, שהביאו אותה לפתח תפיסות חדשות ומחקרים.
סיפרה לנו כיצד כחלק מצוות שפיתח את הLOTCA נסעו עם קופסת עץ קטנה לכנס של הAOTA וניסו למצוא משקיעים לאבחון הכל כך מוכר הזה. ויכולתי לדמיין הזה. יכולתי לדמיין אותה ואת חברותיה עם קופסת העץ הקטנה הזו שנבנתה על ידי הנגר של בית לונשטיין. מגיעות לתערוכת המציגים ומחפשות משקיע.
ועוד סיפרה כיצד הגיעו לטאיוואן לסדנה על הכלי ולהפתעתן הבינו שהמון משתתפים מתכננים להגיע וברשותן רק ערכה אחת. ובכניסתן לאולם מצאו המון שולחנות ועל כל שולחן ערכה של LOTCA שהטאייואנים הכינו מבלי שהתבקשו. יכולתי להרגיש את ההפתעה, את ההתפעלות את ההתרגשות שהן בטח הרגישו במעמד הזה. והייתי עסוקה בשאלה, איך ידעת? איך זה שהעזת?
השטח היה בשל, ענתה לי מיד.
ועוד סיפרה כיצד היא וקבוצת חברות הרגישו שהן רוצות שינוי והקימו את ועד העמותה הראשון. לאסיפה הראשונה הגיעו כ 100 מרפאות בעיסוק שהרגישו כמוהן. איך זה שהעזת? הרי רבים מרגישים שהם רוצים לעשות, ורוצים שינוי, ומעטים עושים.
מהו המנגנון הזה שאפשר את אותה החלטה של עשייה אקטיבית.
שיחה ארוכה על האבולוציה של המקצוע. על זמנים שמשתנים, וצרכים שונים. על איך להרגיש שהשטח בשל לשינוי, ועל מקצוע שמשתנה ומתפתח בזכות האנשים שאוהבים ומאמינים בו.
שיחה שמעוררת בי חשיבה והמון סימני שאלה, איפה אנחנו היום? למה השטח בשל? איפה את רואה את המקצוע בעוד 10 שנים אנחנו שואלות. ונעמי עונה: מקצוע שמוביל שיתופי פעולה עם מקצועות אחרים. כזה שיוזם חיבורים עם מקצועות בריאות אחרים ואינו מאבד בדרך את הייחודיות שלו.
מדמיינת רגע, מרפאים בעיסוק, יוזמים חיבורים עם מקצועות אחרים מבלי לחשוב לאבד את עצמם - כמה ביטחון וכבוד יש בתמונה הזו. ביטחון במי שאנחנו כמרפאים בעיסוק, ובמה שאנחנו יכולים להיות כמרפאים בעיסוק.
יוצאות מהמשרד הנעים, מעיפה עוד מבט על שרשרת מרפאות בעיסוק שיושבת על מדף לבן ויכולה לדמיין את השרשרת גדלה ונהיית צבעונית ומגוונת יותר.
יוצאת מהמפגש גאה וחזקה. אוהבת להיות חלק בשרשרת המרגשת הזו. אוהבת להיות מרפאה בעיסוק.
נעמה
בדף הפתיחה של Google scholar מופיע הביטוי המיוחס לניוטון - Stand on the shoulders of giants. זו הייתה ההרגשה שלי מהרגע שנכנסנו לחדר. הרגשה שהתעצמה עם כל סיפור וכל דוגמה של דברים שלי הם כל כך טריוויאלים, ומישהו בעצם התחיל אותם.
אני את נעמי מכירה סביב הדברים שכתבה, שחלקם אני יודעת לשייך וחלקם אני בטוחה שלא מספיק, דברים שאני יודעת שמישהי חשובה כתבה או עשתה אבל לאו דווקא מי. לכן באתי לפגישה מאוד עם הראש, והסדר של הדברים ולשמוע את הסיפור שלה סידר לי את איפה שאני נמצאת בסופו של דבר גם בלב המקצועי שלי.
אני מדמיינת תוך כדי שהיא מדברת את המציאות של הקהילה שלנו, שיש לה היום כל כך הרבה, בלי המון דברים שנראים בסיסיים כל כך. מוסד אקדמי אחד, רק תואר ראשון (ורגע לפני רק לימודי מקצוע), בלי עמותה, כתב עת. פתאום כל דבר כזה הופך להיות יקר ערך.
העובדה שיש לנו כמה וכמה חוגים, במרכז ובפריפריה, מתאפשרת הודות לפעילות אקדמית מכוונת, שהיא הייתה חלק משמעותי ממנה, לייצר ממש קבוצה של מרפאים בעיסוק בתארים שניים ושלישיים שיהיו אלו שירחיבו את האפשרויות הלאה. מפעים אותי לחשוב על ההתגייסות הזו והחשיבה של עשרים צעדים קדימה והיכולת לצייר את זה בעייני הרוח ולגרום לזה לקרות. פתאום הסתכלתי על עצמי והבנתי כמה הרבה נעשה כדי שאני אוכל (או אצטרך) להשקיע המון מאמצים כדי להכנס לאחד החוגים של ריפוי בעיסוק וללמוד ברמה מאוד גבוהה תואר ראשון ושני ושלישי.. ולענות לכל מי ששואל אותי "יש בזה תואר שני"? ב"כן" גדול ולהמשיך בלהשתחצן שיש גם פרופסוריות.
מעבר לזה, פתאום המקום של העמותה, ושל הIJOT מצטייר לי כהרבה יותר חשוב ממה שהיה לי בראש. אני חברה בעמותה בערך משנה ב' של התואר הראשון, ובשנים האחרונות מפרסמת לא מעט בIJOT ותמיד עולה השאלה אם לפרסם שם או לנסות לכתוב לכתב עת באנגלית שהוא יותר מוכר וכו'. במאמר האחרון הבנתי (ותודה לענת מן על התובנה) שהדברים שאני כותבת בכתב העת שלנו מופנים מהותית לקהל הישראלי ואולי יותר מזה לקהילת המרפאים בעיסוק בישראל. מה שהבנתי אתמול זה כמה זה לא מובן מאליו שיש את הבמה הזאת, ואת הכנסים שאני חושבת שעד שלא הבנתי שהייתה מציאות שלא היה את זה לא הבנתי כמה זה יקר.
דבר שבלט לי מאוד היה שיתופי הפעולה שהיא מתארת. עלו בחדר המון המון שמות של אנשים, קולגות, שותפים, משפחה. היא מתארת דרך שהולכים בה ביחד, ולביחד הזה יש הרבה מאוד כוח. זה מה שהרגשתי שהיא שולחת איתנו החוצה, לייצר כוח פנימי בקהילה שלנו שיכול לעבוד עם אחרים.
יצאתי מהפגישה מוקסמת, עם מחשבות על איך יחד עם השינוי וההתפתחות שומרים על הדברים במסגרת המקצוע שלנו, איך מחדשים אך לא זורקים את הישן והטוב. אני מרגישה שכשמצליחים לעמוד על כתפיהם של הענקים, ולא להתחיל מהפכות חדשות יש מאין, אולי יותר לנער פה ושם, אפשר לעשות את זה בגדול. זה קשור מאוד לבשלות של השטח, ולהתכנסות - התמיד כל כך מיוחדת וייחודית - של אנשים שהולכים יחד וממשים חזון, והרבה מאוד ללמידה מהעבר ויצירה של מורשת שמאפשרת לדברים להתקיים ברצף הזמנים ולהתפתח.
אתמול ביקשנו מנעמי לראיין אותה. נכנסנו למשרד שלה. משרד שלמדתי לשבת בו, להנות ממנו לא אחת, ולעבוד בשותפות. על קיר אחד, מדפים לבנים עמוסים לעייפה בעבודות דוקטורט ותזה שהיא הנחתה לאורך השנים. ובין כל עבודות הדוקטורט אחת מהן גם שלה. יכולתי לראות שם שמות של מרפאות בעיסוק ותיקות מאוד, מוערכות מאוד, לצד צעירות שיהיו מוערכות. לרגע דמיינתי שם שרשרת ארוכה ארוכה של מרפאות בעיסוק מצטופפות על מדף ארוך ולבן. ואיזו שרשרת מרשימה זו הייתה.
למדנו שאנחנו מפעילות מכשיר הקלטה בשלום הראשון. היה לנו ברור שכל רגע בשיח ילמד אותנו משהו על מי אנחנו. למדנו גם שאנחנו לא צריכות שאלות, השיחה פשוט מתקיימת וזורמת ויש כל כך הרבה על מה לדבר. שאלנו אותה מאיפה התחלת. כל כך הרבה פעמים שומעת את הסיפור של נעמי. וכל פעם שומעת אותו אחרת.
הפעם הייתי עסוקה בשאלת השינוי. נעמי עשתה המון שינויים אמיצים בחייה, כאלו שלא היו מקובלים בתקופות אחרות. כמו מעברים למדינות אחרות, מעברים בין תחומים מעברים בין תפקידים, בחירות לפתח ולשנות. סיפרה לנו המון אנקדוטות מעברה שיכולתי ממש לדמיין. מספרת לנו על קלאודיה אלן המנחה של בתזה. אני מבחינה כיצד מדברת עליה בהערכה רבה, ועם ההתפתחות של נעמי, מספרת גם על הויכוחים ואי ההסכמות שהיו לה עם קלאודיה אלן, שהביאו אותה לפתח תפיסות חדשות ומחקרים.
סיפרה לנו כיצד כחלק מצוות שפיתח את הLOTCA נסעו עם קופסת עץ קטנה לכנס של הAOTA וניסו למצוא משקיעים לאבחון הכל כך מוכר הזה. ויכולתי לדמיין הזה. יכולתי לדמיין אותה ואת חברותיה עם קופסת העץ הקטנה הזו שנבנתה על ידי הנגר של בית לונשטיין. מגיעות לתערוכת המציגים ומחפשות משקיע.
ועוד סיפרה כיצד הגיעו לטאיוואן לסדנה על הכלי ולהפתעתן הבינו שהמון משתתפים מתכננים להגיע וברשותן רק ערכה אחת. ובכניסתן לאולם מצאו המון שולחנות ועל כל שולחן ערכה של LOTCA שהטאייואנים הכינו מבלי שהתבקשו. יכולתי להרגיש את ההפתעה, את ההתפעלות את ההתרגשות שהן בטח הרגישו במעמד הזה. והייתי עסוקה בשאלה, איך ידעת? איך זה שהעזת?
השטח היה בשל, ענתה לי מיד.
ועוד סיפרה כיצד היא וקבוצת חברות הרגישו שהן רוצות שינוי והקימו את ועד העמותה הראשון. לאסיפה הראשונה הגיעו כ 100 מרפאות בעיסוק שהרגישו כמוהן. איך זה שהעזת? הרי רבים מרגישים שהם רוצים לעשות, ורוצים שינוי, ומעטים עושים.
מהו המנגנון הזה שאפשר את אותה החלטה של עשייה אקטיבית.
שיחה ארוכה על האבולוציה של המקצוע. על זמנים שמשתנים, וצרכים שונים. על איך להרגיש שהשטח בשל לשינוי, ועל מקצוע שמשתנה ומתפתח בזכות האנשים שאוהבים ומאמינים בו.
שיחה שמעוררת בי חשיבה והמון סימני שאלה, איפה אנחנו היום? למה השטח בשל? איפה את רואה את המקצוע בעוד 10 שנים אנחנו שואלות. ונעמי עונה: מקצוע שמוביל שיתופי פעולה עם מקצועות אחרים. כזה שיוזם חיבורים עם מקצועות בריאות אחרים ואינו מאבד בדרך את הייחודיות שלו.
מדמיינת רגע, מרפאים בעיסוק, יוזמים חיבורים עם מקצועות אחרים מבלי לחשוב לאבד את עצמם - כמה ביטחון וכבוד יש בתמונה הזו. ביטחון במי שאנחנו כמרפאים בעיסוק, ובמה שאנחנו יכולים להיות כמרפאים בעיסוק.
יוצאות מהמשרד הנעים, מעיפה עוד מבט על שרשרת מרפאות בעיסוק שיושבת על מדף לבן ויכולה לדמיין את השרשרת גדלה ונהיית צבעונית ומגוונת יותר.
יוצאת מהמפגש גאה וחזקה. אוהבת להיות חלק בשרשרת המרגשת הזו. אוהבת להיות מרפאה בעיסוק.
נעמה
בדף הפתיחה של Google scholar מופיע הביטוי המיוחס לניוטון - Stand on the shoulders of giants. זו הייתה ההרגשה שלי מהרגע שנכנסנו לחדר. הרגשה שהתעצמה עם כל סיפור וכל דוגמה של דברים שלי הם כל כך טריוויאלים, ומישהו בעצם התחיל אותם.
אני את נעמי מכירה סביב הדברים שכתבה, שחלקם אני יודעת לשייך וחלקם אני בטוחה שלא מספיק, דברים שאני יודעת שמישהי חשובה כתבה או עשתה אבל לאו דווקא מי. לכן באתי לפגישה מאוד עם הראש, והסדר של הדברים ולשמוע את הסיפור שלה סידר לי את איפה שאני נמצאת בסופו של דבר גם בלב המקצועי שלי.
אני מדמיינת תוך כדי שהיא מדברת את המציאות של הקהילה שלנו, שיש לה היום כל כך הרבה, בלי המון דברים שנראים בסיסיים כל כך. מוסד אקדמי אחד, רק תואר ראשון (ורגע לפני רק לימודי מקצוע), בלי עמותה, כתב עת. פתאום כל דבר כזה הופך להיות יקר ערך.
העובדה שיש לנו כמה וכמה חוגים, במרכז ובפריפריה, מתאפשרת הודות לפעילות אקדמית מכוונת, שהיא הייתה חלק משמעותי ממנה, לייצר ממש קבוצה של מרפאים בעיסוק בתארים שניים ושלישיים שיהיו אלו שירחיבו את האפשרויות הלאה. מפעים אותי לחשוב על ההתגייסות הזו והחשיבה של עשרים צעדים קדימה והיכולת לצייר את זה בעייני הרוח ולגרום לזה לקרות. פתאום הסתכלתי על עצמי והבנתי כמה הרבה נעשה כדי שאני אוכל (או אצטרך) להשקיע המון מאמצים כדי להכנס לאחד החוגים של ריפוי בעיסוק וללמוד ברמה מאוד גבוהה תואר ראשון ושני ושלישי.. ולענות לכל מי ששואל אותי "יש בזה תואר שני"? ב"כן" גדול ולהמשיך בלהשתחצן שיש גם פרופסוריות.
מעבר לזה, פתאום המקום של העמותה, ושל הIJOT מצטייר לי כהרבה יותר חשוב ממה שהיה לי בראש. אני חברה בעמותה בערך משנה ב' של התואר הראשון, ובשנים האחרונות מפרסמת לא מעט בIJOT ותמיד עולה השאלה אם לפרסם שם או לנסות לכתוב לכתב עת באנגלית שהוא יותר מוכר וכו'. במאמר האחרון הבנתי (ותודה לענת מן על התובנה) שהדברים שאני כותבת בכתב העת שלנו מופנים מהותית לקהל הישראלי ואולי יותר מזה לקהילת המרפאים בעיסוק בישראל. מה שהבנתי אתמול זה כמה זה לא מובן מאליו שיש את הבמה הזאת, ואת הכנסים שאני חושבת שעד שלא הבנתי שהייתה מציאות שלא היה את זה לא הבנתי כמה זה יקר.
דבר שבלט לי מאוד היה שיתופי הפעולה שהיא מתארת. עלו בחדר המון המון שמות של אנשים, קולגות, שותפים, משפחה. היא מתארת דרך שהולכים בה ביחד, ולביחד הזה יש הרבה מאוד כוח. זה מה שהרגשתי שהיא שולחת איתנו החוצה, לייצר כוח פנימי בקהילה שלנו שיכול לעבוד עם אחרים.
יצאתי מהפגישה מוקסמת, עם מחשבות על איך יחד עם השינוי וההתפתחות שומרים על הדברים במסגרת המקצוע שלנו, איך מחדשים אך לא זורקים את הישן והטוב. אני מרגישה שכשמצליחים לעמוד על כתפיהם של הענקים, ולא להתחיל מהפכות חדשות יש מאין, אולי יותר לנער פה ושם, אפשר לעשות את זה בגדול. זה קשור מאוד לבשלות של השטח, ולהתכנסות - התמיד כל כך מיוחדת וייחודית - של אנשים שהולכים יחד וממשים חזון, והרבה מאוד ללמידה מהעבר ויצירה של מורשת שמאפשרת לדברים להתקיים ברצף הזמנים ולהתפתח.
סיון
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחקתודה רבה לכן ולפרופ' כץ. זה נפלא. זה היופי במקצוע- שילוב של מורשת ובסיס איתן שמאפשרת לעוף גבוה ולחזור חזרה לקרקע ולגרום לדברים לקרות.
השבמחקתגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחקיופי של יוזמה והבחירה בנעמי כדמות מובילה ומשמעות היא בחירה ראויה וטבעית.
השבמחקתודה על השיתוף.. מדהים ומעורר לחשוב כמה לא מובן מאליו... איך דברים שהיום מדוברים בטבעיות עד יחסית לא מזמן היו עוד בהתהוות ראשונית...
השבמחק