מפגש 20 - ורדית קינדלר

כבר לפני הרבה זמן היינו אצל רוני שנקר, והיא שלחה אותנו לורדית, שבשיטוט ראשוני באינטרנט אני זוכרת שהופתעתי על החיבור ביניהן. אני ממש לא מבינה מי יודע מה בתחום הילדים אבל היה נראה לי שהן נמצאות בעצם במקומות מאוד שונים, וזה היופי והקסם במקצוע שלנו, האפשרות להיות שונה, ולבוא ממקום אחר או אפילו הפוך ולייצר שיח וקשר.

ורדית מספרת על כניסה ללימודים בעקבות חברה, תמה שחוזרת על עצמה לא מעט. מעניין ממש לראות את האדם-עיסוק-סביבה על עצמנו. איך ההקשרים שלנו והצמתים שמזמנים לנו החיים לוקחים אותנו למקום הזה בדרכים שונות דרך הערוצים האלה של עצמנו, הסובבים אותנו והתנאים שמציבה המציאות. ה"עיסוק" עצמו לא תמיד ברור אבל בהדרגה הוא מתבהר ונחקק. היא מספרת על דמויות שאנחנו מכירות והיו איתה בכיתה, וזה מפתיע אותי שוב הקשרים בתוך הקהילה שמתחילים לפעמים לפני והרבה פעמים תוך כדי הלימודים ותופסים כל מיני כיוונים. 

ורדית מדברת בלהט על המקצוע שלנו ואומרת שגילתה את התחום שלה, של העבודה עם הילדים, ובעיקר עם ילדים עם שיתוק מוחין במהלך השנים הראשונות של עבודתה. היא סיפרה לנו משהו שבעצם כבר עלה כמה פעמים, על כך שאז היה צריך לתת שנה של עבודה במקום מסויים, אם אני מבינה נכון כמו התחייבות כזו. זה מעניין לראות איך דברים השתנו, ולחשוב איך זה היה עובר היום.. בכל מקרה היא מצאה את מקומה בתחום הילדים ולאחר כמה התפתחויות הלכה ללמוד בקורס בובט. גם במפגש הקודם שלנו זה עלה, הנושא של השימוש בגישה הזו, שאני מכירה מהתואר הראשון, שיעור אחד או שניים, אולי באחד מתיאורי המקרה של הPBT ותו לא. מדהים לחשוב על כל העושר של המקצוע שלנו ועל היכולת שלו לבוא לידי ביטוי בכל כך הרבה גישות והתמחויות. מה שכן, העושר הזה מחייב, מחייב לדעת להתמקד ולהיות רציניים במה שבחרנו. ורדית לוקחת את הבובט מאוד ברצינות ונכנסת למקום של מלמדת החלק של הריפוי בעיסוק בו.

חשוב לה המקום של הגאוה המקצועית. מול עצמנו ומול מקצועות אחרים. מתארת את הקשרים עם הסקטורים השונים כחשובים ומאתגרים לעתים, ואי אפשר בלי. אז גם אם מחכים או מביאים את הידע המקצועי מכיוון קצת אחר בסוף מה שחשוב זה לעבוד יחד בשביל האדם השלם על כל חלקיו.

ורדית מספרת לנו על העבודה המשותפת שלה עם רוני על תרגומם של סיווגים ספציפיים הנובעים מהICF בהקשרים של ילדים, שלא הכרתי ומעניין לדעת שיש. החלק של השפה הוא מאוד חשוב ויש לו את הכוח להניע ולהשפיע. היא מספרת על הרצאה של פיטר רוזנבאום, מהכותבים של הICF, בה נכחה, שאמר תודה למרפאים בעיסוק שמוכנים לחכות לשאר שרק עכשיו לומדים לדבר בשפה הזו.. בתגובה לכך היא אומרת לנו שאם כולם משיגים אותנו אנחנו צריכים לרוץ קדימה.    

אנחנו מגיעות אליה בשלב שבקרוב היא פורשת לפנסיה והיא מדברת על הטיפוח של הצוות, על להעביר הלאה את האנרגיות והאחריות. ממקומי הצעיר שפעם ראשונה מפנה את הבמה לאחרים אני מזדהה עם הדברים. היופי הוא שיש לנו שפה שכמה שהיא משתנה ומתפתחת יש לה עוגן מאוד חזק. 

סיון

ורדית בספר של רנה טיילור

 איני מכירה את ירושלים, היא לא פשוטה לי. בתקופה האחרונה מוצאת את עצמי שם די הרבה, מתחילה להתפנות להנות ממנה ומפינות החמד שאני מגלה במקומות לא צפויים. כך גם בחיפוש אחר ביתה של ורדית. מתוך שכונה שנראית מבחוץ כמעט צפויה מטפסות במדרגות ועוד שביל קטן מביא אותנו לכמה חצרות קטנטנים שלא מבחינים בהם מהרחוב הראשי, חומה נמוכה ולבנה מובילה אותנו לגרם מדרגות ומבואה מקושטת כולה בעציצים ופריחה, אלו מקבלים את פנינו.
נכנסות לורדית ללא להכיר, ומיד גוזמת לנו תה מרווה מצמח התלוי במטבחה. מתיישבות בסלון צבעוני ונעים, מלא סלי נצרים שנראים שלקוחים מעולם מעט אחר, ייחודיים ומוקפדים.
מספרות שוב, למה אנחנו כאן וורדית מתחילה לספר את הסיפור האישי שלה.
בחירה במקצוע שלא ידעה עליו יותר מידי ,ושוב אותה תחושה שהמקצוע כנראה בוחר אותנו.
מספרת על הדרך שעברה עד שידעה בדיוק מי האוכלוסיה שאיתה רוצה, ממש רוצה לעבוד.
הרגע הה שבו את יודעת שאת במקום הנכון ואת על המסלול הנכון הוא רגע מכונן בעיני, יש בו משהו שיוצר תחושת נינוחות וביטחון מאוד גדולה, הרגע הזה מאפשר להתחיל בבטחון מסלול של התמחות והעמקה.
לצידו יש ויתור על דברים אחרים, שבהם לא בחרת, מעניינים ומרגשים אבל בכיוונים אחרים.
ורדית מתארת את ההכרה הזו שהיא אוהבת ומתרגשת לעבוד עם ילדים עם שיתוק מוחין.
מתארת בהתרגשות גדולה את הצורך ללמוד להתמקצע ולהביא את הערך המוסף של המקצוע לשיפור איכות חייהם של הילדים.
ברור לה כל כך מה הערך המוסף של המקצוע.
מקשיבה בהערכה רבה לאופן שבו ברור לה כל כך מהו אותו יתרון מקצועי. ורדית חוזרת שוב ושוב לאותה תמה. יש לנו כמרפאים בעיסוק יכולות מגוונות שמאפשרות לנו להכנס לתחומים חדשים שלא מקובלים בריפוי בעיסוק. ורדית מתארת כיצד מזהה ואקומים, כאלו שאף מקצוע לא נכנס אליהם, והיא בוחרת להיות שם ולהתמקצע, וליצור מומחיות.
הרי מומחיות נוצרת מרכישת ידע , אך גם מיכולתנו להגדיר את עצמנו על סמך הידע והניסיון כמומחיות בהתערבות כזו או אחרת.
עסוקה בשאלה הזו הרבה בתקופה האחרונה. מתבוננת על חברותיי מרפאות בעיסוק שברור לי כמה ניסיון וידע מחזיקות, ועדיין לא רואות את עצמן כמומחיות לפחות בעיני עצמן. תוהה מה צריך לקרות שהן תוכלנה לעשות זאת, הרי הצפייה שהסמכה זו תגיע מבחוץ היא לא מציאותית.  מתחברת לאופן שבו ורדית קוראת למרפאים בעיסוק לפתוח עיניים ולזהות מקומות חדשים ופוטנציאלים לכניסה שלהם ויישום הידע באותם מקומות חדשים. הרי כל כך הרבה הזדמנויות כאלו נוצרו בגלל מרפאות בעיסוק שנכנסו בפעם הראשונה ויצרו מציאות חדשה.
ברור לי שיש לנו את הכלים והיכולת להיות בכל כך הרבה מקומות, אבל לא תמיד יש לנו את האומץ או את תחושת המסוגלות לעשות זאת. פוירשטיין אמר פעם שההבדל בין אתגרים מורכבים שאותם אנחנו חווים כבלתי אפשריים ובכל זאת מתחילים בהם לעומת אלו שישתקו אותנו וימנעו מאיתנו את ההתנסות הראשונה, היא תחושת השליטה שיש לנו על מרכיבי המשימה. הוא טען שאם נצליח לראות מרכיב אחד שיש לנו עליו שליטה מסוימת,  נצליח להתמודד עם האתגר.
עסוקה מול ורדית לפצח את האתגר הזה, מה צריך כדי לזהות פוטנציאל של כניסה לתחום חדש וליישם. ורדית מפרקת את זה ללקיחת אחריות על ידע חדש, רכישה שלו, הטמעה עצמית שלו. הרי לא תמיד יש לנו את כל גופי הידע, אבל חלקם ניתנים לרכישה. ואני לעצמי חושבת הרי זה ניתוח פעילות לגמרי עולם תוכן שאנחנו שוחים בו. לבחון מה המשימה דורשת, מה הם מרכיביה, מהם גופי הידע הנגישים לי וברורים, לצד אלו שחסרים. והאם אלו שחסרים ניתנים לרכישה.
מתחזקת אצלי אמונה שחלק כל כך גדול ממה שאנחנו לא עושים כמרפאים בעיסוק, תלוי בעיקר ברשות שאנחנו נתן לעצמנו.
מסיימת פגישה עם המון חזון וחשיבה על המקום שבו אנחנו צריכות אולי מעט יותר אומץ.
ולגמרי ברור לי החלק שלנו על התהליך.
"הכל צפוי והרשות נתונה.....
נעמה