יום רביעי, 26 ביולי 2017

מפגש 28- תמרה שכטר-מרגלית

המפגש עם תמרה בשבילי התחיל אחרי המפגש עם מעיין בחיפוש בגוגל שהעלה ישר את הדף שלה בבית החולים איכילוב. מכאן ועד למייל הדרך הייתה מאוד קלה ושם התחלנו להסתבך, בכלל כל מפגש כזה בין 3 מרפאות בעיסוק דורש הרבה יצירתיות וזה לא משנה שהמפגש מתקיים בבית החולים שנמצא במיקום הכי נוח בארץ. אולי לא לכולם אבל באופן ממוצע. המחשבה הזו עלתה לי שוב כשהיינו כבר עמוק בשיחה, פתאום קלטתי שאנחנו באחד המקומות היותר מרכזיים בארץ והשיח שלנו הוא בעיקר על הפריפריה.
אבל רגע לפני.. הגענו לאיכילוב, ובאופן דיי אינטואיטיבי ראיתי שלט של שיקום ונכנסתי. טלפון לריפוי בעיסוק הוביל אותי למסקנה שאני במקום הנכון ועוד מבלי שענו לי. פאר הנגישות. מיד כשהגענו למכון הריפוי בעיסוק ההרגשה הייתה שכל אחד שנמצא במסדרון עוזר לנו להגיע ליעד. ובצורה הכי טבעית ונעימה. רגע לפני המפגש עוד הספקנו לקפוץ למחלקה הפסיכיאטרית, דרך מסדרונות ומדרגות חירום לומר שלום לעוד מרפאה בעיסוק. פשוט כי היה זמן ונועה עזרה לנו להגיע והשאירה אותנו עם הוראות חזרה. מהחמש דקות האלו היה מאוד ברור שאפילו שיש 40 (!!) מרפאים בעיסוק בבית החולים, יש קשר בין כולם, ואיזו אחווה. על כל זה מנצחת תמרה בעשור האחרון. 
מקירות המסדרון, ישר הרגשנו בבית

תמרה הגיעה מארגנטינה היישר ללימודים כעולה חדשה. היא מספרת איך בעבודות בתואר לא היה לה בעיה עם ה"מה" לכתוב אלא יותר עם ה"איך" לכתוב את זה. היא מספרת לנו שרק לאחרונה התעניינה בריפוי בעיסוק בארגנטינה וגילתה שמאוד חזק שם התחום של כף יד ופסיכיאטריה. זה הזכיר לי את המפגש עם כרמן גלוריה לפני כמה שנים, מרפאה בעיסוק מצ'ילה, שבאה מהתחום של הפסיכיאטריה. מעבר לכך זה עורר בי את המחשבה שמעניין ממש איך בכל מקום מתפתחים הדברים קצת אחרת. בתרבויות שונות, סביב מערכת חוקים אחרת וגם במישור היותר מקומי, במערכת של בית חולים, בקהילה, בבית המטופל או במרפאה. המקצוע, ממש כמו האדם, מתעצב שונה בסביבות שונות. 
תמרה התעצבה הן מתוך המציאות הארצישראלית והרבה מההתנסויות והעבודה במקומות שבהם הריפוי בעיסוק מאוד נוכח וברור. היא גרה בפריפריה ואת ההכשרות הקליניות כמו גם את העבודות שעשתה בשנים הראשונות עשתה הרחק מתל אביב. היא מספרת איך בלוד הייתה עושה ביקורי בית והיה מקובל שמישהו מבני הבית יוצא לשמור על הרכב. את ההכשרה הקלינית הראשונה שלי עשיתי בלוד והייתי מאוד תמימה, הלכתי מהרכבת עד המעון כל בוקר ולא חשתי שום איום. כן אני זוכרת מאוד את הגיוון באוכלוסיה. הנושא של השפה, המילולית והתרבותית עולה הרבה בשיחה עם תמרה. מהמקום שלה כמובן, ומהמקומות בהם עבדה - לוד, רמלה, אשקלון, ריכוזי אוכלוסיה מהגרת רבים וצורך להתאים את עצמה למציאות ולמי שעומד מולה. בתוך זה היא מוצאת את עצמה מאוד ברור במקום המקצועי, אם בביקורי הבית, ואם בהמשך במכון קרטן אשקלון. 
היא מספרת לנו על משפחה שליוותה סביב תהליך של הבן ועל מפגש מקרי איתם, שנים רבות אח"כ, הזיהוי, השיח שהיה עם האב, שמבין את משמעות הטיפול בריפוי בעיסוק ומייצג משפחה שלקחה את הטיפול שלה והמשיכה אותו שנים רבות אחר כך. ההתרגשות מההצצה אל העתיד של מה שאנחנו עושים, הפידבק שאנחנו ממעטים לקבל פשוט כי בשלב זה אנשים כבר באמת השיגו את מטרת העל המקצועית והם משתלבים בקהילה ובחיי היומיום באופן עצמאי או בסיוע הקרובים להם וללא צורך בנו. עולות במוחי פגישות אקראיות כאלו ברחוב, או אפילו סיפורים שאני שומעת על אנשים שליוויתי וכמה זה מרגש לראות את השינוי שמתחולל וכמה משמעות הייתה למפגש שלנו בתוך זה. גם היום היא מספרת שהחיבור הזה למשפחות נוכח בעבודתה וחשוב לה. 
לפני עשר שנים, בתקופה שהיא בפסק זמן מגיעה ההצעה על איכילוב. באיזושהי נקודת זמן היא אומרת כן. בלי אפילו לראות את המקום שמקבל את פניה בשמחה אבל מבחינת תשתיות ותקינה יש חוסר שצריך למלא. היא אומרת שלקח לה שלוש שנים להבין את כל הדבר הזה. לוקח זמן, להבין מערכת, את הדמויות המשמעויות, את הדרך להשיג את המטרות שלך. אני מתחברת לזה מאוד במקום שלי עכשיו, תפקיד חדש דורש זמן, ולא משנה מאיפה באים וכמה ניסיון כבר יש. זו שפה חדשה, מסורות קיימות ודרך שאי אפשר לקצר. כמנהלת זה להכיר ולגייס צוות ולייצג את המקצוע כלפי  חוץ כלומר מול בית החולים. היא מספרת על אנשים בדרך שעזרו, מבית החולים. מישהו שלקח אותה תחת חסותו - והזמין פגישה כדי לעקוב אחרי כל הדבר הזה. היא לוקחת המון מהמקום שהתבסס אצלה בשנים הראשונות ומזכירה לנו כמה חשובה הדרכה טובה, ורצון בשלב הזה. ההתנסות הזו נותנת לה את הכוח לעמוד מול מערכת שלא מתייחסת לריפוי בעיסוק, אפילו לא מזלזלת פשוט לא רואה את הערך. היא מאבחנת את זה ופועלת לשינוי, בכל מיני דרכים. היא מתחילה לקבל עוד ועוד תקנים ואנשי צוות ועושה שינוי משמעותי.
השינוי הוא קודם כל טכנית נוספים ועוד ועוד תקנים, וברובד היותר עמוק - יש מעמד למקצוע. קוראים לנו ל.. על כל כך הרבה דברים. והשינויים האלה משמעותיים פנימה, ובאים לידי ביטוי כך שאפילו מפגש של רגע, בלי תצפית יותר מדי מעמיקה תתן לי את המידע הזה, שיש במרכז הארץ בית חולים גדול, אפילו גדול מאוד. ובבית החולים הזה יש יחידה שנקראת ריפוי בעיסוק שמתפקדת מצוין ומעלה, ובראשה עומדת תמרה, מנצחת על הסימפוניה הנהדרת הזו. 
בדרך החוצה, עם התיקים על הגב, אנחנו עוד ממשיכות את השיחה, נזכרות לדבר על מחקר ולימודים ומגלות עוד רבדים משותפים. שוב התחושה שהתחלנו שיחה שעוד תמשיך בדרך זו או אחרת. 

סיון  

תמרה 

תמרה שכטר מרגלית
בזכות תמרה, נכנסתי לבית חולים איכלוב, מבחינתי מבצר שעד היום מצאתי את עצמי חולפת על פניו. 
היום לראשונה נכנסת. יש משהו שיוצר אצלי תחושה של אי נוחות בבתי חולים. ולא בגלל המובן מאליו של מפגש עם חולי, אלא מין תחושה של איבוד אוריינטציה. איכשהו כשאני נכנסת למבנה של בית חולים מרגיש לי תמיד שיש בו הגיון אדריכלי שנסתר מעיני , כך גם הכללים, ולכן כנראה כמעט מיד מבינה שאני לא מבינה. מה שמיד יוצר אצלי תחושה קטנה, ולא עצמאית. נכנסים למבנה, קולטת את המדרגות מאחורי הבניין, והמסדרונות המקבילים, שרק לא אלך לאיבוד, שמחה נורא לפגוש את סיון, שיוצרת אצלי שקט. מתפנה לעניין.

 שוב מפגש עם דמות  חדשה בתחום שונה משלי. מעין כץ שלחה אותנו אליה, עם הבטחה שנהנה. סקרנית ואופטימית, ללא אוויר, רצה אצה קצרת נשימה מגיעה למפגש כל כך מקווה שמעין צודקת.
מתמקמות במשרדה הקטן, מעט מבוכה, מתחילות....
תמרה מתארת את העליה לארץ מארגנטינה והחלטה ללמוד ריפוי בעיסוק דרך עלעול בתוכנית הלימודים. בלי להבין מה עומד בפניה, כמעט סתמי. האתגר בלימודים מתמקד בעיקר ביכולת להביע את עצמה בעברית באופן המדויק ביותר. מעניין רוב הלומדות שאני פגשתי עסוקות במה הן רוצות לומר, ומה הן לומדות. ותמרה מבינה לגמרי מה, עסוקה באיך להביע את הדברים.
מגיעה מבחוץ, עולה חדשה, מגדירה את עצמה בהקשר התרבותי החדש אליו היא מגיעה, ולא משנה את עצמה- מחפשת דרכים להביא את עצמה באופן שהסביבה תבין.
משתפת אותנו בהכשרות שלה, חווה את כולן כמוצלחות. כאשר מתארת אותן לא בטוחה שכול מי שהייתה חווה את ההכשרה באותו אופן הייתה חווה אותה כמוצלחת. אבל תמרה רואה את הערך המוסף של כל חלק בתהליך הזה. בהכשרה הזו לא הבנתי לגמרי מה אני עושה, כך היא מספרת  אבל אהבתי את האנשים ונרתמתי מהם. אישית בשלב הזה, תמרה כובשת אותי. מתחברת כל כך לאנשים שמצליחים לראות את הקיים ולא את החוסר, ברור לי שזה  הרבה מעבר ל"הצלחתי" אלא בחירה מודעת או שאינה מודעת אבל כל כך פותחת אפשרויות ויוצרת הזדמנויות.
חושבת כמובן מיד על הסטודנטיות שלי, שנמצאות בעיצומו של תהליך, את ההבדל בין אלו שבוחרות להסתכל על הרווח ועל היש לבין אלו שעסוקות באין וחבל שפספסתי. יכולה להבין את שני הצדדים, אבל כל כך הייתי רוצה לאפשר להן להציץ רגע בפרספקטיבה שונה ולבחור במה אני כן יכולה לקחת כצידה לדרך. מאמינה באמת שבכל התנסות יש משהו שאני יכולה להתבונן עליו ולהרוויח ממנו.
תמרה ממשיכה לתאר לנו את הדרך המקצועית שלה, שכל כך שונה משלי במאפייני המסגרות, אבל כל כך דומה בתשוקה ובחשיבה.
תמרה עבדה בקהילה, בטיפולי בית, באסף הרופא ובכל מקום חזרו על עצמם שני דברים מרכזיים- פרק הזמן והאנשים שמלווים אותה בדרך. הראשון - כל עבודה ארכה פרק זמן של 7 שנים של יצירה ואתגר. תמרה מתארת את האתגרים והסיפוק שחוותה במקומות העבודה השונים, בעיקר במפגש הטיפולי עם האנשים, בנגיעות שלה בהם. מתארת את  המקומות שבהם עשתה שימוש בניסיון החיים שלה  כמו העלייה לארץ והזרות, וסייעה לאנשים בחוויות חיים דומות להתמודד ולמטב את איכות חייהם. תמרה מביאה איתה כל כך הרבה איכויות של קשר מטפל מטופל. אך אחרי 7 שנים היא יודעת לומר, שכבר לא מרגש אותה, ויודעת לומר על עצמה שזוהי הנקודה שבה יוצרת לעצמה אתגרים חדשים, יוצרת לעצמה את השינוי.
החלק השני שחוזר בסיפורים של תמרה, אלא אנשים משמעותיים בדרך. מעין מנטורים שאפשרו לה לבנות את עצמה לפתח את עצמה מקצועית ולבנות מסלול שמביא אותה במיטבה.
הכוח של ההדרכה ככוח יוצר זהות מקצועית הוא משהו שאני עסוקה בו בשנים האחרונות. כמו תמרה, יכולה לסמן מאוד ברור מי הם אותם אנשים שליוו אותי וסייעו לי להגיע לצמתים משמעותיות ולקבל החלטות שיאפשרו את האתגר המספיק, זה שממלא אנרגיות. כל כך חשוב בעיני הליווי הזה.


תמרה מגיעה לאיכלוב, לתפקיד ניהולי מאתגר במיוחד. לוקחת על עצמה לנהל מחלקה של ריפוי בעיסוק, מבלי,  באופן שהפתיע גם אותה, לראות קודם את המחלקה. מקבלת החלטה אמיצה ומפחידה. מחלקה בבית חולים, שונה מההרגלים והחוויה הקודמת שאותה הכירה. ושוב צריכה ללמוד שפה חדשה, הקשר תרבותי חדש, מעין עולה חדשה שוב.
תמרה כמו בתואר הראשון, לא עסוקה במה, יודעת בדיוק מה הריפוי בעיסוק יכול לתת ומה חשיבותו. מבולבלת מהאיך. איך זה שזה לא ברור לכולם? תמרה משתפת אותנו בפער המטורף שחוותה מגיעה ממקום שהריפוי בעיסוק ותרומתו כל כך ברורה. עומס של עבודה בלתי נתפס ובכל מקום מחפשים את שירותיה. ואילו כאן, לגמרי לא ברור. כאן צריך לשכנע ולשווק ולהסביר וקודם כל ליצור.
בונה ממלכה, צי של 40 מרפאות בעיסוק, ותמרה מובילה דרך ברורה. האיך נהיה ברור יותר ויותר. האתגרים הופכים להיות גדולים יותר ויותר, ומספקים אתגרים מספקים כדי לעבור את משבר 7 השנים. האתגרים הופכים להיות מערכתיים, כאלו שיוצרים שינוי מדיני ושינוי של תפיסת המקצוע ומקומו.
תמרה מחברת אותי לכל אותם נושאים שאני נושמת אותם בשנים האחרונות. עוסקים באחריות שיש לנו על האופן שבו יתפסו אותנו, על הבחירות שלנו כמרפאים בעיסוק להניע, ולהסביר לעומת להעלב.
יכולה להתחבר כמעט לכל אמירה שלה.
תמרה קונה אותי לגמרי כבר מההתחלה, אבל זה הרבה מעבר. אולי קשור לטמפו שלה כפי שהוא קוראת לו, או אולי קשר לתשוקה המשותפת שלנו. מרגישה בסחרור.
מסיימות פגישה בהבנה שאנחנו מדברות אותה שפה בדיוק, שוב הפרידה הארוכה בדלת, אחרי שמכבים את מכשיר ההקלטה, הדברים החשובים קורים שם. מנסות לפצח את זה איך להתחיל שיחה בסופה ולא בהתחלה.
יורדות במעלית בית החולים, נפלטות למרכז תל אביב, ה"צנטרום של הפילה"....יושבות לקפה.
מצאנו שקט....
יודעות בדיוק מה המה, האתגר הוא באיך.
נעמה

אמנם לא קפה.. אבל אותו העיקרון


יום שישי, 21 ביולי 2017

מפגש 27 - ד"ר מיכל אברך בר

את מיכל אני מכירה מאי שם בתחילת התואר הראשון שלי. היא חזרה מחופשת לידה הישר לסמסטר השני ומאז ועד סוף התואר ליוותה אותנו,בקורס יסודות, דרך הלמידה של המתע"ם המתורגם הראשון (היינו שפני הניסיונות למעבר) ועד הסמינר האינטגרטיבי בשנה האחרונה, כנראה הקורס הכי משמעותי שעשיתי אי פעם שהיה השיא של 3.5 שנים  של PBT שגם בו היה לה חלק נרחב. יש לי הרבה זכרונות מהתואר הראשון, רובם מחברותי לכיתה, עבודות קבוצתיות וכולי, היום מצאתי את עצמי נזכרת בנקודות משמעותיות מאוד שעלו מתוך הלמידה עם מיכל וחברותיה לסגל דאז. אי אפשר להתקדם בכלל בלי להזכיר את נורית ויינבלט ז"ל. נורית שמיכל (מיכלצ'וק, בפיה) מזכירה בגעגוע רב, שהייתה הראשונה לגייס אותה אל שורות האקדמיה ואיתה הלכה כברת דרך משמעותית.
כששלחתי למיכל את המייל הקבוע שלנו היא התרגשה מהשיר ששמתי בחתימה, "פנאי" של זלדה. החלפתי אותו לכבוד שינוי מקום העבודה, כי הצבתי לעצמי לשים את המקום של הפנאי במקומו הראוי. רוב האנשים לא שמים לב לחתימה, אבל מיכל שמה לב והתייחסה. החוויה הזאת שיש מישהו שמסתכל ויודע לתת את הדעת לחלקים המשמעותיים ליוותה אותי כל המפגש, בדברים הקטנים שמיכל זכרה, שאני פתאום זכרתי, ואפילו לא אמרתי הכל.. בשלב מסויים דיברנו על החלקים האומנותיים שהיו בתואר ואמרתי שהדבר הכי אומנותי אצלנו היה העבודה עם הדאס בניתוח פעילות, ואפילו הדבר שהכנתי עוד תלוי אצלי בבית. הזיכרון הזה, והפעילות הזו בכלל, הפנימה אצלי חזק את הפעילויות שאנחנו עושים בשביל "להתאמן" ואת אלו שיש לנו מהן תוצר. אני חושבת שזו אחת האבנים המנחות שלי היום כקלינאית וכחוקרת גם יחד.

תוצר משיעור ניתוח פעילות, 13 שנה בערך תלוי אצלי על הקיר

מיכל הייתה עבורי הדוגמה לדוקטורנטית, למרפאה בעיסוק לומדת, אקדמית וכן הלאה. בשבילי התואר הראשון היה הפתח למציאות מובנת, קיבלתי מלים שאני יכולה לדבר בהם. ואני חושבת שאם אל אביבה התחברתי מהמקום של תפיסת העולם הטיפולית והחיבור לשורשים הפילוסופיים והתובנות החברתיות, ממיכל קיבלתי את המלים לדבר את השפה הזו. ואני זוכרת איך בתואר השני כשהיא לימדה אותנו, שיעור אחד אולי, על המתע"ם כבר אמרתי לה שאני כבר לא זוכרת מה היה אצלי קודם ומה הופנם מהלמידה. זה הופך לשפה והיום אני שמה לב שזה ייחודי רק מול אחרים. 
היא מתארת איך ה"מול אחרים" היה נושא משמעותי בחקירה הפנימית שלה מול הזהות המקצועית הראשונית שלה, ואיך הגיעה עם הנושא הזה לתזה. בהמשך היא לוקחת את זה צעד קדימה ומתחברת למדענית שבתוכה ופונה למדע העיסוק - Occupational Science (תמיד נשמע יותר טוב באנגלית..). היא מסייגת מהר ואומרת שנעמי כ"ץ הביאה את זה לארץ והיא הצטרפה, בצניעות אמיתית. היא מספרת לנו איך חברה לאגודה בנושא באירופה ושכנעה אותם שישראל זה חלק מאירופה (אירוויזיון, יורוליג, אז למה לא מדעי העיסוק?) ונכנסה. גם כאן, עם דחיפה קלה של טל ירוס, עוד דמות שמלווה אותה בדרך. מה מיוחד במדעי העיסוק? מדע העיסוק הוא בעצם הבסיס המקצועי שלנו. לא איזה אוסף של דיסיפלינות שמשהו יוצא מהן, אלא מדע בפני עצמו שלוקח עיסוק ובוחן אותו מכל ההביטים בפרספקטיבה העיסוקית. בעצם זה מרחיב את הגדרת העיסוק המקצועית שלנו, מקלינאים לחוקרים לממש מדענים. להסתכל על זה ככה פתאום שם לי בפנים את העושר הזה שאנחנו שרויים בו, עושר שמאפשר נגיעה בכל כך הרבה עולמות באופן עמוק ומשמעותי.
אנחנו מדברות על הוראה, ועל איך מעבירים את הידע הזה הלאה, לסטודנטים, לשטח, להדיוטות. אני מתחברת ישר למקום שלי כעורכת בויקיפדיה (החוטאת בשתיקה בזמן האחרון) ולביסוס של הידע במקום שבו צורכים אותו. היא אומרת שקראה את הערך של Occupational Science באנגלית והתרגום שלו נמצא בTo do list  שלה. עם ההכנות לכנס השנתי, ולחשיבה שלנו על המפגש של הפרוייקט הזה, יותר מתמיד נראה שאם נחבר כוחות, ונשתף בTo do lists של כל אחת ואחד מאיתנו, דברים טובים יקרו. 
תוך כדי הדיבור על מדע העיסוק אני חושבת לי שבעצם הרעיון הראשוני שלי לדוקטורט היה בדיוק שם, ולא הגדרתי את זה ככה. פתאום אני קולטת שיכול להיות שאם רק הייתי משתמשת נכון בשפה הזו הייתי היום במקום אחר. אני כמובן לא מתחרטת על רגע מהבחירה הנוכחית שלי, או מבחירות אחרות שעשיתי בדרך והובילו אותי לאן שאני אבל זה מעניין להתבונן על זה. גם מיכל, במהלך השיחה מציינת נקודות של בחירה, של אנשים שהובילו לבחירות מסוימות ולא אחרות. ההתפתחות הזו תלויה בכל הגורמים שאנחנו מכירים, בעיסוק עצמו, אם הוא משמעותי מספיק (ואולי שם בעצם נמצא הגרעין שאי אפשר בלעדיו, כולכן הוא עמוד תווך) במי אני כאדם, מה הזהות האישית שלי מול הזהות המקצועית שנבנית לה, והסביבה - מרכיב כל כך חשוב, סביבה שמאפשרת, שמכוונת, שדוחפת כשצריך ושנותנת להרגיש שאני במקום הנכון, מיוחדת וטובה דיה.
עכשיו כשאני יושבת בבית, כותבת את הפוסט הזה ובמקביל מנסה לארגן את המעורבות שלי בכמה וכמה פרוייקטים במקביל, אני נזכרת בעוד דברים שמיכל קשורה אליהם שבכלל לא נגענו בהם או נגענו נגיעה קלה, ושואלת את עצמי איך היא הספיקה? ואז אומרת לעצמי, היא הספיקה, ובכייף. פגשתי היום מרפאה בעיסוק, מדענית של העיסוק, והיא נראית מאושרת. אז אני מאמצת אותה שוב כמודל מקצועי.

סיון



טל ירוס, מיכל ודנה ענבי, הכנס הראשון אליו נסעה


ד"ר מיכל אברך בר
ארומה , אוניברסיטת תל אביב. מקום שוקק חיים. מתמקמות מוקדם בבוקר, להספיק קפה של בוקר, אורבות לספה הפנתית, מבינות שזה המקום שלנו. יודעות שהספה תתפנה, ואכן היא מבינה את זה ומתפנה. מחפשות באופן לא מודע ליצור פינה אינטימית באי האינטימיות הסביבתית שרוחשת מכל פינה. מוטרדת....
מיכל מגיעה מתמקמת בספה, אי האינטימיות שיצרנו לעצמנו. רעש, קולות הרמקול של ארומה, סטודנטים, מרצים ,חיילים, ילדים- בליל של שיחות. ואני שמוצאת את עצמי לא פעם גולשת ומוסחת לשמוע ולהתחבר לשיחות של אחרים מעט מוטרדת. מתחילות לדבר, תוך רגע שוקעות לדבר עצמו ששוב מצליח להעלים את כל רעשי הרקע.

את מיכל אני מכירה מרחוק, שמה הושמע לי פעמים רבות בפי נשים שאני מאוד אוהבת. ברור לי שאם הן אוהבות אותה , גם לי הולך להיות נעים.
מיכל מתארת את תחילת הדרך. להחלטה יש שני ערוצים- מדעית ואישית. שני ערוצים שהופכים להיות ברורים במפגש שלנו. ערוץ מדעי עוסק ברצון הברור שלה לחבר בין תחומי העניין שלה אז הומניים ומדעיים- סוציולוגיה, כלכלה ואומניות בהם אהבה לעסוק. נראה היה לה מענה מושלם. אך הכוח המניע האמתי היה מפגש אישי ומשמעותי עם מרפאה בעיסוק שהרשימה אותה מספיק כדי לייצר שם אותה כנראה את המוטיבציה שתביא אותה לידי פעולה. מיכל מתארת תמונה שאני יכולה ממש לדמיין- שולחן בביתה של חנה זיו ( מרפאה בעיסוק שהשפיעה רבות על פיתוח נושא הנגישות ושינוי הדיור), סביבה אדריכלים ואנשי מקצוע, חנה זיו מסבירה מדוע כך ולא אחרת, ומהעיניים של מיכל שצופה מהצד יש לדברים כוח מאוד גדול על השומעים. היא יוצרת שינוי בדבריה. את התמונה הזו אני מיד מדמיינת ומבינה את הכוח שלה.
לימים בוחרת ללמוד ריפוי בעיסוק, ולא בטוחה לאורך כל הדרך שהיא במקום הנכון. נהנית מהלימודים, מהשילוב בין אותם תחומי עניין אותם אוהבת, אך לא בטוחה שהיא מבינה לגמרי. מתחילה לעבוד בהרצפלד, ועדיין לא מבינה, עדיין לא בטוחה. מחפשת תשובות  ושקט בעולמות תוכן מקצועיים נוספים אולי שם תהיה התשובה. מרפאה בעיסוק שהדריכה אותה עוזרת לה לשחרר את עצמה מסמני שאלה ומאירה לה אור על הדברים שאוהבת לעשות, על העיסוקים והחלומות שלה, שקשורים להוראה, מחקר ואקדמיה.

מיכל מחפשת את התשובות בבחירה ללמוד תואר שני, ולאחר התלבטיות בוחרת בלי לגמרי להבין מדוע תואר שני בריפוי בעיסוק. בתואר השני הפך להיות נקודת מפנה. מחזור ראשון בתל אביב, נותן לה שוב את התשובות בשני הצירים הללו- מדעי ואישי. המדעי, נענה בתגלית של מדע העיסוק.

מיכל מדברת על התגלית הזו כמשנה תפיסת עולם עבורה. איפשר לה להבין בדיוק את כל סימני השאלה. הללו.  בעוד מיכל מתארת את התגלית והשקט שנוצר לה, אני מתחילה לשמוע בראשי את הסטודנטים שלי . את השאלות שהם שואלים ביחס למה זה הדבר הזה המקצוע הזה? והאם אנחנו במקום הנכון? בדרכי מנסה להדביק אותם בהתלהבות שלי, לצד הבנה ברורה שזה כנראה לא תמיד היה כך והייתי צריכה לעבור דרך. גם הם חייבים לעבור דרך כדי להבין באמת בגוף בDNA  שהם במקום הנכון ולהבין למה. אבל כל כך הייתי רוצה לקצר להם קצת את ההתחבטויות  הללו. משתפת את מיכל  ברצון הזה ושואלת אותה איך עוזרים לדייק? מה זה הדבר הזה שהרגיע אותך? וזה נורא ברור לה. מדע העיסוק!  מבחינתה הוא המדע של הריפוי בעיסוק. ההכרה שיש לפרופסיה שלנו מדע ייחודי לנו שהוא איננו של הפסיכולוגים חברינו המקצועיים וגם לא של העובדים הסוציאליים איתם אנחנו עובדים כתף אל כתף- אלא שלנו לגמרי. המדע הזה כולל בתוכו הבנה מדויקת של כל מרכיבי העיסוק שבהם בוחר האדם לעסוק. ולמדע הזה יש מחקר מסמך, ופרקטיקה ברורה. וזה שלנו.
מדע העיסוק איננו היסטוריה ישנה, נלמד באקדמיות בשנות ה90 ויצר התרגשות גדולה לצד נושאים נוספים כמו שימוש מודע בעצמי, ואומניות. בסיסים של המקצוע, שנשכחו מעט, והוסטו הצידה מסיבות כאלו ואחרות. שמתבוננים בהם עכשיו הם חוזרים להיות רלוונטיים ויש להם משמעות, הם אולי הבסיסים שיצרו ידיעה והבנה ברורה יותר של המקצוע בעבר. מדברות על הצורך לחזור אליהם ולייצר את החיבורים הרלוונטיים. 

על אף התשוקה הגדולה לנושאים אלו, בהבנה של מיכל שהיא במקום הנכון היה ציר נוסף והוא הציר האישי.
זה הציר שכלל מפגש עם אנשים ששינו את חייה והשפיעו על מי שהיא היום. בתואר השני פגשה את נורית ויינבלט. אז ראש החוג, לימים הופכת להיות מעין אם רוחנית עבור מיכל. כשמדברים על נורית, מיד נהייה חיוך בגוף. יש אנשים שנוגעים בכל מי  שהם פוגשים- נורית הייתה כזו לכל כך הרבה מרפאות בעיסוק שהיא פגשה בדרך. אבל עבור מיכל היה שם משהו אחר. מיכל מדברת עליה הרבה מעבר למילים. " כל מה שנורית ביקשה עשיתי" כך היא מספרת. עוד לפני שהכירה לעומק, היה למיכל ברור שלנורית היא אומרת כן.


שנה טובה מנורית ויינבלט ז"ל


יש לנו אנשים כאלו בחיים, הם נדירים, אבל הם שם. אלא שבלי לשים לב ובלי לערער או לחקור, אנחנו אומרים להם כן. מעלה לעצמי כמה כאלו. ומיד מתמלאת שלווה קוסמית כזו.
זה זה,  רגע מזוקק של תובנה, זה השקט שמיכל מתארת. הוא כנראה קשור לשני הערוצים גם יחד- המדעי לצד האישי. המדעי  חשוב, אך האישי חשוב לא פחות. האנשים האלו שאנחנו פוגשים בצמתים המשמעותיות והופכים להיות עוגנים עבורינו, אלא שאנחנו לא תמיד יודעים להסביר לעצמנו מדוע אבל הם עושים לנו את זה ונגיד להם כן. עוצרת לעצמי רגע, ומוקירה אותם....
מיכל מציינת את נורית ככזו בכל עשייה שלה, איכשהוא נורית שם, מחייכת את החיוך הגדול שלה, נורית ממשיכה לגעת באנשים דרך מיכל.

לפתע מניחה מיכל אלבום זכרונות שהיה שם כל הזמן בצד, ומשתפת אותנו בציוני דרך. ברכה שכתבה לה נורית, מכתב שמיכל כתבה לנורית. אנחנו לא קוראות, מספיק לנו לראות את האופן שבו מיכל מוציאה מהאלבום, חרדת הקודש, וההתרגשות. מבינות את הכוח והמשמעות שיש לאנשים שהולכים איתנו, עם מיכל.

ממשיכות לדבר עוד ועוד על האנשים האלו, על המדע, והמחקר, על הוראה והשליחות שבה,  על המקצוע  על הכיוון שהייתה רוצה להביא אותו. כל נושא כזה אני מרגישה שאנחנו מדברות אותה שפה, שיש לנו כל כך הרבה תשוקות דומות. מבינה , ברור לי מדוע האנשים שאני אוהבת אוהבים אותה.

שקט לנו, רגוע, ברור לי לגמרי שאני במקום הנכון, מתחברת מחדש לעיסוק שלי, הבחירות שאני עושה כל בוקר לעסוק בו, האנשים שממלאים אותי ותמיד אגיד להם כן.

כן, אין לי ספקות, בוחרת להעביר את זה הלאה כל בוקר מחדש.

יוצאת מהמפגש ממיכל, מאוניברסיטת תל אביב הבית של מיכל, לבית שלי. פוגשת סטודנטיות וסטודנט אחד בשיעור של PBL תחום שמיכל עוסקת ומובילה. בוחרת לספר להם על מיכל , לשתף אותם בהתרגשות שלי מספרת להם על התשובות שמצאתי איתה, מעבירה את זה הלאה.

נעמה