מפגש 27 - ד"ר מיכל אברך בר

את מיכל אני מכירה מאי שם בתחילת התואר הראשון שלי. היא חזרה מחופשת לידה הישר לסמסטר השני ומאז ועד סוף התואר ליוותה אותנו,בקורס יסודות, דרך הלמידה של המתע"ם המתורגם הראשון (היינו שפני הניסיונות למעבר) ועד הסמינר האינטגרטיבי בשנה האחרונה, כנראה הקורס הכי משמעותי שעשיתי אי פעם שהיה השיא של 3.5 שנים  של PBT שגם בו היה לה חלק נרחב. יש לי הרבה זכרונות מהתואר הראשון, רובם מחברותי לכיתה, עבודות קבוצתיות וכולי, היום מצאתי את עצמי נזכרת בנקודות משמעותיות מאוד שעלו מתוך הלמידה עם מיכל וחברותיה לסגל דאז. אי אפשר להתקדם בכלל בלי להזכיר את נורית ויינבלט ז"ל. נורית שמיכל (מיכלצ'וק, בפיה) מזכירה בגעגוע רב, שהייתה הראשונה לגייס אותה אל שורות האקדמיה ואיתה הלכה כברת דרך משמעותית.

כששלחתי למיכל את המייל הקבוע שלנו היא התרגשה מהשיר ששמתי בחתימה, "פנאי" של זלדה. החלפתי אותו לכבוד שינוי מקום העבודה, כי הצבתי לעצמי לשים את המקום של הפנאי במקומו הראוי. רוב האנשים לא שמים לב לחתימה, אבל מיכל שמה לב והתייחסה. החוויה הזאת שיש מישהו שמסתכל ויודע לתת את הדעת לחלקים המשמעותיים ליוותה אותי כל המפגש, בדברים הקטנים שמיכל זכרה, שאני פתאום זכרתי, ואפילו לא אמרתי הכל.. בשלב מסויים דיברנו על החלקים האומנותיים שהיו בתואר ואמרתי שהדבר הכי אומנותי אצלנו היה העבודה עם הדאס בניתוח פעילות, ואפילו הדבר שהכנתי עוד תלוי אצלי בבית. הזיכרון הזה, והפעילות הזו בכלל, הפנימה אצלי חזק את הפעילויות שאנחנו עושים בשביל "להתאמן" ואת אלו שיש לנו מהן תוצר. אני חושבת שזו אחת האבנים המנחות שלי היום כקלינאית וכחוקרת גם יחד.

תוצר משיעור ניתוח פעילות, 13 שנה בערך תלוי אצלי על הקיר

מיכל הייתה עבורי הדוגמה לדוקטורנטית, למרפאה בעיסוק לומדת, אקדמית וכן הלאה. בשבילי התואר הראשון היה הפתח למציאות מובנת, קיבלתי מלים שאני יכולה לדבר בהם. ואני חושבת שאם אל אביבה התחברתי מהמקום של תפיסת העולם הטיפולית והחיבור לשורשים הפילוסופיים והתובנות החברתיות, ממיכל קיבלתי את המלים לדבר את השפה הזו. ואני זוכרת איך בתואר השני כשהיא לימדה אותנו, שיעור אחד אולי, על המתע"ם כבר אמרתי לה שאני כבר לא זוכרת מה היה אצלי קודם ומה הופנם מהלמידה. זה הופך לשפה והיום אני שמה לב שזה ייחודי רק מול אחרים. 

היא מתארת איך ה"מול אחרים" היה נושא משמעותי בחקירה הפנימית שלה מול הזהות המקצועית הראשונית שלה, ואיך הגיעה עם הנושא הזה לתזה. בהמשך היא לוקחת את זה צעד קדימה ומתחברת למדענית שבתוכה ופונה למדע העיסוק - Occupational Science (תמיד נשמע יותר טוב באנגלית..). היא מסייגת מהר ואומרת שנעמי כ"ץ הביאה את זה לארץ והיא הצטרפה, בצניעות אמיתית. היא מספרת לנו איך חברה לאגודה בנושא באירופה ושכנעה אותם שישראל זה חלק מאירופה (אירוויזיון, יורוליג, אז למה לא מדעי העיסוק?) ונכנסה. גם כאן, עם דחיפה קלה של טל ירוס, עוד דמות שמלווה אותה בדרך. מה מיוחד במדעי העיסוק? מדע העיסוק הוא בעצם הבסיס המקצועי שלנו. לא איזה אוסף של דיסיפלינות שמשהו יוצא מהן, אלא מדע בפני עצמו שלוקח עיסוק ובוחן אותו מכל ההביטים בפרספקטיבה העיסוקית. בעצם זה מרחיב את הגדרת העיסוק המקצועית שלנו, מקלינאים לחוקרים לממש מדענים. להסתכל על זה ככה פתאום שם לי בפנים את העושר הזה שאנחנו שרויים בו, עושר שמאפשר נגיעה בכל כך הרבה עולמות באופן עמוק ומשמעותי.
אנחנו מדברות על הוראה, ועל איך מעבירים את הידע הזה הלאה, לסטודנטים, לשטח, להדיוטות. אני מתחברת ישר למקום שלי כעורכת בויקיפדיה (החוטאת בשתיקה בזמן האחרון) ולביסוס של הידע במקום שבו צורכים אותו. היא אומרת שקראה את הערך של Occupational Science באנגלית והתרגום שלו נמצא בTo do list  שלה. עם ההכנות לכנס השנתי, ולחשיבה שלנו על המפגש של הפרוייקט הזה, יותר מתמיד נראה שאם נחבר כוחות, ונשתף בTo do lists של כל אחת ואחד מאיתנו, דברים טובים יקרו. 

תוך כדי הדיבור על מדע העיסוק אני חושבת לי שבעצם הרעיון הראשוני שלי לדוקטורט היה בדיוק שם, ולא הגדרתי את זה ככה. פתאום אני קולטת שיכול להיות שאם רק הייתי משתמשת נכון בשפה הזו הייתי היום במקום אחר. אני כמובן לא מתחרטת על רגע מהבחירה הנוכחית שלי, או מבחירות אחרות שעשיתי בדרך והובילו אותי לאן שאני אבל זה מעניין להתבונן על זה. גם מיכל, במהלך השיחה מציינת נקודות של בחירה, של אנשים שהובילו לבחירות מסוימות ולא אחרות. ההתפתחות הזו תלויה בכל הגורמים שאנחנו מכירים, בעיסוק עצמו, אם הוא משמעותי מספיק (ואולי שם בעצם נמצא הגרעין שאי אפשר בלעדיו, כולכן הוא עמוד תווך) במי אני כאדם, מה הזהות האישית שלי מול הזהות המקצועית שנבנית לה, והסביבה - מרכיב כל כך חשוב, סביבה שמאפשרת, שמכוונת, שדוחפת כשצריך ושנותנת להרגיש שאני במקום הנכון, מיוחדת וטובה דיה.
עכשיו כשאני יושבת בבית, כותבת את הפוסט הזה ובמקביל מנסה לארגן את המעורבות שלי בכמה וכמה פרוייקטים במקביל, אני נזכרת בעוד דברים שמיכל קשורה אליהם שבכלל לא נגענו בהם או נגענו נגיעה קלה, ושואלת את עצמי איך היא הספיקה? ואז אומרת לעצמי, היא הספיקה, ובכייף. פגשתי היום מרפאה בעיסוק, מדענית של העיסוק, והיא נראית מאושרת. אז אני מאמצת אותה שוב כמודל מקצועי.

סיון

טל ירוס, מיכל ודנה ענבי, הכנס הראשון אליו נסעה

ד"ר מיכל אברך בר

ארומה , אוניברסיטת תל אביב. מקום שוקק חיים. מתמקמות מוקדם בבוקר, להספיק קפה של בוקר, אורבות לספה הפנתית, מבינות שזה המקום שלנו. יודעות שהספה תתפנה, ואכן היא מבינה את זה ומתפנה. מחפשות באופן לא מודע ליצור פינה אינטימית באי האינטימיות הסביבתית שרוחשת מכל פינה. מוטרדת....

מיכל מגיעה מתמקמת בספה, אי האינטימיות שיצרנו לעצמנו. רעש, קולות הרמקול של ארומה, סטודנטים, מרצים ,חיילים, ילדים- בליל של שיחות. ואני שמוצאת את עצמי לא פעם גולשת ומוסחת לשמוע ולהתחבר לשיחות של אחרים מעט מוטרדת. מתחילות לדבר, תוך רגע שוקעות לדבר עצמו ששוב מצליח להעלים את כל רעשי הרקע.

את מיכל אני מכירה מרחוק, שמה הושמע לי פעמים רבות בפי נשים שאני מאוד אוהבת. ברור לי שאם הן אוהבות אותה , גם לי הולך להיות נעים.

מיכל מתארת את תחילת הדרך. להחלטה יש שני ערוצים- מדעית ואישית. שני ערוצים שהופכים להיות ברורים במפגש שלנו. ערוץ מדעי עוסק ברצון הברור שלה לחבר בין תחומי העניין שלה אז הומניים ומדעיים- סוציולוגיה, כלכלה ואומניות בהם אהבה לעסוק. נראה היה לה מענה מושלם. אך הכוח המניע האמתי היה מפגש אישי ומשמעותי עם מרפאה בעיסוק שהרשימה אותה מספיק כדי לייצר שם אותה כנראה את המוטיבציה שתביא אותה לידי פעולה. מיכל מתארת תמונה שאני יכולה ממש לדמיין- שולחן בביתה של חנה זיו ( מרפאה בעיסוק שהשפיעה רבות על פיתוח נושא הנגישות ושינוי הדיור), סביבה אדריכלים ואנשי מקצוע, חנה זיו מסבירה מדוע כך ולא אחרת, ומהעיניים של מיכל שצופה מהצד יש לדברים כוח מאוד גדול על השומעים. היא יוצרת שינוי בדבריה. את התמונה הזו אני מיד מדמיינת ומבינה את הכוח שלה.

לימים בוחרת ללמוד ריפוי בעיסוק, ולא בטוחה לאורך כל הדרך שהיא במקום הנכון. נהנית מהלימודים, מהשילוב בין אותם תחומי עניין אותם אוהבת, אך לא בטוחה שהיא מבינה לגמרי. מתחילה לעבוד בהרצפלד, ועדיין לא מבינה, עדיין לא בטוחה. מחפשת תשובות  ושקט בעולמות תוכן מקצועיים נוספים אולי שם תהיה התשובה. מרפאה בעיסוק שהדריכה אותה עוזרת לה לשחרר את עצמה מסמני שאלה ומאירה לה אור על הדברים שאוהבת לעשות, על העיסוקים והחלומות שלה, שקשורים להוראה, מחקר ואקדמיה.

מיכל מחפשת את התשובות בבחירה ללמוד תואר שני, ולאחר התלבטיות בוחרת בלי לגמרי להבין מדוע תואר שני בריפוי בעיסוק. בתואר השני הפך להיות נקודת מפנה. מחזור ראשון בתל אביב, נותן לה שוב את התשובות בשני הצירים הללו- מדעי ואישי. המדעי, נענה בתגלית של מדע העיסוק.

מיכל מדברת על התגלית הזו כמשנה תפיסת עולם עבורה. איפשר לה להבין בדיוק את כל סימני השאלה. הללו.  בעוד מיכל מתארת את התגלית והשקט שנוצר לה, אני מתחילה לשמוע בראשי את הסטודנטים שלי . את השאלות שהם שואלים ביחס למה זה הדבר הזה המקצוע הזה? והאם אנחנו במקום הנכון? בדרכי מנסה להדביק אותם בהתלהבות שלי, לצד הבנה ברורה שזה כנראה לא תמיד היה כך והייתי צריכה לעבור דרך. גם הם חייבים לעבור דרך כדי להבין באמת בגוף בDNA  שהם במקום הנכון ולהבין למה. אבל כל כך הייתי רוצה לקצר להם קצת את ההתחבטויות  הללו. משתפת את מיכל  ברצון הזה ושואלת אותה איך עוזרים לדייק? מה זה הדבר הזה שהרגיע אותך? וזה נורא ברור לה. מדע העיסוק!  מבחינתה הוא המדע של הריפוי בעיסוק. ההכרה שיש לפרופסיה שלנו מדע ייחודי לנו שהוא איננו של הפסיכולוגים חברינו המקצועיים וגם לא של העובדים הסוציאליים איתם אנחנו עובדים כתף אל כתף- אלא שלנו לגמרי. המדע הזה כולל בתוכו הבנה מדויקת של כל מרכיבי העיסוק שבהם בוחר האדם לעסוק. ולמדע הזה יש מחקר מסמך, ופרקטיקה ברורה. וזה שלנו.

מדע העיסוק איננו היסטוריה ישנה, נלמד באקדמיות בשנות ה90 ויצר התרגשות גדולה לצד נושאים נוספים כמו שימוש מודע בעצמי, ואומניות. בסיסים של המקצוע, שנשכחו מעט, והוסטו הצידה מסיבות כאלו ואחרות. שמתבוננים בהם עכשיו הם חוזרים להיות רלוונטיים ויש להם משמעות, הם אולי הבסיסים שיצרו ידיעה והבנה ברורה יותר של המקצוע בעבר. מדברות על הצורך לחזור אליהם ולייצר את החיבורים הרלוונטיים. 

על אף התשוקה הגדולה לנושאים אלו, בהבנה של מיכל שהיא במקום הנכון היה ציר נוסף והוא הציר האישי.

זה הציר שכלל מפגש עם אנשים ששינו את חייה והשפיעו על מי שהיא היום. בתואר השני פגשה את נורית ויינבלט. אז ראש החוג, לימים הופכת להיות מעין אם רוחנית עבור מיכל. כשמדברים על נורית, מיד נהייה חיוך בגוף. יש אנשים שנוגעים בכל מי  שהם פוגשים- נורית הייתה כזו לכל כך הרבה מרפאות בעיסוק שהיא פגשה בדרך. אבל עבור מיכל היה שם משהו אחר. מיכל מדברת עליה הרבה מעבר למילים. " כל מה שנורית ביקשה עשיתי" כך היא מספרת. עוד לפני שהכירה לעומק, היה למיכל ברור שלנורית היא אומרת כן.

שנה טובה מנורית ויינבלט ז"ל

יש לנו אנשים כאלו בחיים, הם נדירים, אבל הם שם. אלא שבלי לשים לב ובלי לערער או לחקור, אנחנו אומרים להם כן. מעלה לעצמי כמה כאלו. ומיד מתמלאת שלווה קוסמית כזו.

זה זה,  רגע מזוקק של תובנה, זה השקט שמיכל מתארת. הוא כנראה קשור לשני הערוצים גם יחד- המדעי לצד האישי. המדעי  חשוב, אך האישי חשוב לא פחות. האנשים האלו שאנחנו פוגשים בצמתים המשמעותיות והופכים להיות עוגנים עבורינו, אלא שאנחנו לא תמיד יודעים להסביר לעצמנו מדוע אבל הם עושים לנו את זה ונגיד להם כן. עוצרת לעצמי רגע, ומוקירה אותם....

מיכל מציינת את נורית ככזו בכל עשייה שלה, איכשהוא נורית שם, מחייכת את החיוך הגדול שלה, נורית ממשיכה לגעת באנשים דרך מיכל.

לפתע מניחה מיכל אלבום זכרונות שהיה שם כל הזמן בצד, ומשתפת אותנו בציוני דרך. ברכה שכתבה לה נורית, מכתב שמיכל כתבה לנורית. אנחנו לא קוראות, מספיק לנו לראות את האופן שבו מיכל מוציאה מהאלבום, חרדת הקודש, וההתרגשות. מבינות את הכוח והמשמעות שיש לאנשים שהולכים איתנו, עם מיכל.

ממשיכות לדבר עוד ועוד על האנשים האלו, על המדע, והמחקר, על הוראה והשליחות שבה,  על המקצוע  על הכיוון שהייתה רוצה להביא אותו. כל נושא כזה אני מרגישה שאנחנו מדברות אותה שפה, שיש לנו כל כך הרבה תשוקות דומות. מבינה , ברור לי מדוע האנשים שאני אוהבת אוהבים אותה.

שקט לנו, רגוע, ברור לי לגמרי שאני במקום הנכון, מתחברת מחדש לעיסוק שלי, הבחירות שאני עושה כל בוקר לעסוק בו, האנשים שממלאים אותי ותמיד אגיד להם כן.

כן, אין לי ספקות, בוחרת להעביר את זה הלאה כל בוקר מחדש.

יוצאת מהמפגש ממיכל, מאוניברסיטת תל אביב הבית של מיכל, לבית שלי. פוגשת סטודנטיות וסטודנט אחד בשיעור של PBL תחום שמיכל עוסקת ומובילה. בוחרת לספר להם על מיכל , לשתף אותם בהתרגשות שלי מספרת להם על התשובות שמצאתי איתה, מעבירה את זה הלאה.

נעמה