זה לא היה מפגש מן המניין, יותר התכנסות ביניים, והבטחנו לסכם אותו כאן בבלוג. ביקשנו מאביה, שהצטרפה אלינו לתכנון וההוצאה לפועל של השולחן העגול לכתוב כמה מלים וכמובן כל אחת מאיתנו כתבה כרגיל.
עבר כמעט חודש. רגע אחרי הכנס לקחתי את עצמי לחופשה ושמתי על הולד הכל. אז אני מנסה לשחזר עכשיו איך היה, בתקווה שיצופו הדברים החשובים והמהותיים. באופן כללי היה כנס מרגש ומציף, והחוויה של לפגוש אנשים שקוראים את השורות האלה שאני כותבת לא פשוטה בשבילי, החשיפה והפומביות הן לא דיירות רצויות אצלי, לרוב. ובכל זאת התרגשתי, לשם הדבר. כי בסופו של דבר בסוף סוף של היומיים העמוסים האלה, ישבנו קבוצה של אנשים (נשים למען האמת) ודיברנו יחד את מה שנעמה ואני מדברות אחת אחת עם כל מי שאנחנו פוגשות.
נכון, ניסינו לשלוט בסביבה ולייצר חוויה בעזרת כוסות קפה חמודות מ"קפה קפה" שהשיגה אביה (שבכלל, ליוותה את כל העשייה הזאת בלי סוף!) וקפה ועוגיה, וטקסטים ופלייסמנטים מגניבים.
בכל זאת, מרפאות בעיסוק שהסביבה (והשליטה) חשובות להן. בסופו של דבר, אני חושבת שבמשולש הזה של האדם, עיסוק סביבה - המימד המשמעותי במפגשים האלה, ה"עיגול" שתמיד מנצח הוא העיגול של האדם. היו לנו 30 מפגשים! מפגשים שונים במקומות שונים שהנושאים בהם היו מגוונים ושונים, עם חוט מקשר, ותמיד היה משמעותי. ואז בשולחנות העגולים חלקן היו שם, ועוד, ודיברו ביניהן וזה הפך את הכל להרבה יותר מיוחד.
באותו הבוקר, פנינה וייס בהרצאה המצויינת שלה (לינק למי שהפסיד - כאן) דיברה על מנהיגות בריפוי בעיסוק ועשתה לנו פתיח נהדר לכל כך הרבה נושאים עליהם דיברנו. דברים שהשלימו כל כך יפה את השיח עם חברות הכנסת ביום הראשון והמון שיחות מסדרון שהתנהלו כל הזמן.
אני לא אכביר במלים, כי המלים היו פחות חשובות, כמו בכל שיח כזה היה המון רצון, ותסכול מהקיים ותקווה. שני דברים שנאמרו ונגעו בי ואני ממש אשמח שימשיכו הלאה היו:
1. מה שרותי אמרה - שאף פעם לא יצא לה לשבת ולדבר עם דליה וזו פשוט הייתה הזדמנות נהדרת לזה, ויחד עם עדינה, שאיתה היא מדברת כל יום. אני חושבת שכולנו ככה, אנשים שנהנים מהמפגש האנושי המתמשך והחד פעמי והלוואי ונשכיל לייצר את ההזדמנויות האלה.
2. דליה אמרה שכשהיא יצאה מהיום הראשון שהיא קיבלה את הפרס מפעל חיים, האורחות שלה אמרו שהייתה בחדר אהבה. וזה היה כל כך מקסים, כי מה מדביק אותנו בסופו של דבר אם לא אהבה פשוטה, למקצוע, לאנשים, לעצמנו? אז שימשיך ויתגבר.
"אם הייתי יכולה לבנות קהילה ל מרפאות
בעיסוק בדיוק כמו שאת רוצה..." מכירה את המשפט הזה כמעט בע"פ. קוראת את
הבלוג מרגע שעלה ועוקבת אחר כל ראיון חדש.
את נעמה וסיון מכירה ממעגלים שונים ומשותפים, בין השאר מהעבודה מאחורי הקלעים, לכן כשנתבקשתי לקחת חלק בתכנון והגשמה של השולחן העגול בכנס- התרגשתי ושמחתי מאד.
את נעמה וסיון מכירה ממעגלים שונים ומשותפים, בין השאר מהעבודה מאחורי הקלעים, לכן כשנתבקשתי לקחת חלק בתכנון והגשמה של השולחן העגול בכנס- התרגשתי ושמחתי מאד.
אני אוהבת להיות פעילה, מרגישה שדרך כך לומדת ומגלה על עצמי דברים כל
פעם מחדש, אך פה התחדד לי כמה ולמה משמעותי ככ עבורי להיות חלק מהעשייה. הרגשתי
מחוברת יותר, מכירה יותר, שותפה יותר. כייף.
יום שני של הכנס. שולחנות. מפות. פלייסמנטים. כוסות. קפה ועוגיות.
מפגש.
היתה חוויה מעניינת לפגוש את הנשים שמרגישה שמכירה מעט דרך הראיונות. יושבות יחד, חושבות מדברות אותה שפה, מטרה משותפת, מרגישה קהילה מתהווה.
היתה חוויה מעניינת לפגוש את הנשים שמרגישה שמכירה מעט דרך הראיונות. יושבות יחד, חושבות מדברות אותה שפה, מטרה משותפת, מרגישה קהילה מתהווה.
יוצאת מהכנס יש שיאמרו ב"אורות" וחוזרת לשגרה עם שאלות
שממשיכות להדהד. מה הלאה? לאן פנינו? מי השותפים החדשים?
אוהבת את המקצוע שלי. אופטימית, שותפה ומוכנה לפעולה.
אביה
 |
| רגע או שניים לפני... שימו לב למכונת הקפה מאחורינו |
עבר כמעט חודש. רגע אחרי הכנס לקחתי את עצמי לחופשה ושמתי על הולד הכל. אז אני מנסה לשחזר עכשיו איך היה, בתקווה שיצופו הדברים החשובים והמהותיים. באופן כללי היה כנס מרגש ומציף, והחוויה של לפגוש אנשים שקוראים את השורות האלה שאני כותבת לא פשוטה בשבילי, החשיפה והפומביות הן לא דיירות רצויות אצלי, לרוב. ובכל זאת התרגשתי, לשם הדבר. כי בסופו של דבר בסוף סוף של היומיים העמוסים האלה, ישבנו קבוצה של אנשים (נשים למען האמת) ודיברנו יחד את מה שנעמה ואני מדברות אחת אחת עם כל מי שאנחנו פוגשות.
נכון, ניסינו לשלוט בסביבה ולייצר חוויה בעזרת כוסות קפה חמודות מ"קפה קפה" שהשיגה אביה (שבכלל, ליוותה את כל העשייה הזאת בלי סוף!) וקפה ועוגיה, וטקסטים ופלייסמנטים מגניבים.
 |
| פלייסמנטים מגניבים |
 |
| כוסות וקלפים |
בכל זאת, מרפאות בעיסוק שהסביבה (והשליטה) חשובות להן. בסופו של דבר, אני חושבת שבמשולש הזה של האדם, עיסוק סביבה - המימד המשמעותי במפגשים האלה, ה"עיגול" שתמיד מנצח הוא העיגול של האדם. היו לנו 30 מפגשים! מפגשים שונים במקומות שונים שהנושאים בהם היו מגוונים ושונים, עם חוט מקשר, ותמיד היה משמעותי. ואז בשולחנות העגולים חלקן היו שם, ועוד, ודיברו ביניהן וזה הפך את הכל להרבה יותר מיוחד.
באותו הבוקר, פנינה וייס בהרצאה המצויינת שלה (לינק למי שהפסיד - כאן) דיברה על מנהיגות בריפוי בעיסוק ועשתה לנו פתיח נהדר לכל כך הרבה נושאים עליהם דיברנו. דברים שהשלימו כל כך יפה את השיח עם חברות הכנסת ביום הראשון והמון שיחות מסדרון שהתנהלו כל הזמן.
 |
| ד"ר פנינה וייס פותחת את הבוקר |
1. מה שרותי אמרה - שאף פעם לא יצא לה לשבת ולדבר עם דליה וזו פשוט הייתה הזדמנות נהדרת לזה, ויחד עם עדינה, שאיתה היא מדברת כל יום. אני חושבת שכולנו ככה, אנשים שנהנים מהמפגש האנושי המתמשך והחד פעמי והלוואי ונשכיל לייצר את ההזדמנויות האלה.
 |
| הן גם הצטלמו טוב - רותי, עדינה ודליה |
אנחנו כרגע בסוג של פגרה, מקווה ויודעת שנמשיך את המסע הזה ממש בקרוב ובאותה התלהבות.
סיון
יושבת באנגליה הרחוקה, מתבוננת בתמונות מהכנס, וברגע תחושת הריחוף חוזרת אלי.
נראה רחוק נצח נצחים מאז ספטמבר.
האטרף וההמולה שליוו את ההכנה של הכנס מילא ורוקן אותי בעת ובעונה אחת.
המפגש שסגר מבחינתי את העשייה- היה שולחנות הקפה.
שחשבנו על מה נרצה שיהיה שם, דמיינו איך אנחנו מעבירות את חווית הקפה לחברותינו. איך אנו מייצרות את אותה תחושה של "ביחדנס" ומרחיבות אותה.
איך יוצרים את הצורך בקהילה, שאצלי הוא הולך ומתחזק בסיום כל מפגש.
המון תוכניות, המון הכנה- שיהיה כמו שאנחנו מדמיינות- הכל אפשרי, נחשוב על הפרטים הקטנים.
חושבות מדמיינות, מקבלות סיוע מאביה האחת והיחידה -והנה זה מתגבש ונהיה.
מגיעות למפגש האחרון בכנס, מקסימום נהיה אנחנו- קפה מסכם...יש בזה גם יתרונות.
והן נכנסות- אחת אחת נכנסות לקפה שלנו, וכל אחת שנכנסת מרגשת אותי יותר.
זה קורה, זה מתרחב....
עסוקה בזה...בדבר הזה שקורה.
עוזבת את התכנים, הם כבר לא משנים. מתבוננת מהצד, שולחנות קטנים של מרפאות בעיסוק מהקהילה שבה אני רוצה להיות חלק, יושבות, מדברות, משתפות, מתקשרות, מכירות.
דליה, רותי ועדינה נראות שקועות ובשולחן השני מזהה את רחלי דבי, אורנה עמית, אסנת ועוד חברות שבאו להיות, ועוד שולחן ועוד אחד, חיבורים חדשים ותיקים.
כבר לא עסוקה בתכנים,
חושבת על המעבר לקפה, מעבר לשולחן, מעבר לחדר הזה- מה צריך לקרות כדי שהצורך בקהילה מקצועית יתעורר.
לא זוכרת יותר מה תכננו, על מה דיברנו, נשארת עם התחושה שאני רוצה!!
רוצה לחזק ולהתחזק, רוצה לתרום ולהתרם- כי זו כוחה של קהילה.
מרשה לעצמי להתרחק מעט כדי להתקרב מחדש.
ברת מזל אני
נעמה
יושבת באנגליה הרחוקה, מתבוננת בתמונות מהכנס, וברגע תחושת הריחוף חוזרת אלי.
נראה רחוק נצח נצחים מאז ספטמבר.
האטרף וההמולה שליוו את ההכנה של הכנס מילא ורוקן אותי בעת ובעונה אחת.
המפגש שסגר מבחינתי את העשייה- היה שולחנות הקפה.
שחשבנו על מה נרצה שיהיה שם, דמיינו איך אנחנו מעבירות את חווית הקפה לחברותינו. איך אנו מייצרות את אותה תחושה של "ביחדנס" ומרחיבות אותה.
איך יוצרים את הצורך בקהילה, שאצלי הוא הולך ומתחזק בסיום כל מפגש.
המון תוכניות, המון הכנה- שיהיה כמו שאנחנו מדמיינות- הכל אפשרי, נחשוב על הפרטים הקטנים.
חושבות מדמיינות, מקבלות סיוע מאביה האחת והיחידה -והנה זה מתגבש ונהיה.
מגיעות למפגש האחרון בכנס, מקסימום נהיה אנחנו- קפה מסכם...יש בזה גם יתרונות.
והן נכנסות- אחת אחת נכנסות לקפה שלנו, וכל אחת שנכנסת מרגשת אותי יותר.
זה קורה, זה מתרחב....
עסוקה בזה...בדבר הזה שקורה.
עוזבת את התכנים, הם כבר לא משנים. מתבוננת מהצד, שולחנות קטנים של מרפאות בעיסוק מהקהילה שבה אני רוצה להיות חלק, יושבות, מדברות, משתפות, מתקשרות, מכירות.
 |
| שולחנות עגולים! |
דליה, רותי ועדינה נראות שקועות ובשולחן השני מזהה את רחלי דבי, אורנה עמית, אסנת ועוד חברות שבאו להיות, ועוד שולחן ועוד אחד, חיבורים חדשים ותיקים.
כבר לא עסוקה בתכנים,
חושבת על המעבר לקפה, מעבר לשולחן, מעבר לחדר הזה- מה צריך לקרות כדי שהצורך בקהילה מקצועית יתעורר.
לא זוכרת יותר מה תכננו, על מה דיברנו, נשארת עם התחושה שאני רוצה!!
רוצה לחזק ולהתחזק, רוצה לתרום ולהתרם- כי זו כוחה של קהילה.
מרשה לעצמי להתרחק מעט כדי להתקרב מחדש.
ברת מזל אני
נעמה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה