מפגש 33 - אילה שיפמן

דברים שכנראה לא ידענו על אילה

• אישה מאמינה- לא הרבה יודעים זאת עליה, בוחרת לא להחצין , אלא לבחור מתי לשתף
• החלה בהוראה, ובחרה בריפוי בעיסוק לאחר משבר אישי

כשהתקשרתי לאילה כדי לקבוע את הפגישה היא שאלה אותי "אתן רוצות לפגוש מרפאה בעיסוק פנסיונרית"? וישר הסכימה. אמנם אילה היא החוליה הבאה בשרשרת דרך אורנה (מפגש 5 אורנה עמית) אבל כרונולוגית היא ממשיכה לנו יפה את המפגש הקודם עם אסתי, שהתקיים רק לפני מספר ימים ושתיהן מתארות את הסיפור של המקצוע בארץ ממקומות של פתיחת אפשרויות ומערכות שנמצאות בתחילת דרכן ומובילות אותנו לאיפה שהמקצוע נמצא היום. ויש משהו סמלי בחוויה שלי, במקרה באותו היום אני מגיעה מהאוניברסיטה בהר הצופים, לביתה בגבעת המבתר, בית מקסים שצופה אל העמק שמלא בפריחת כלניות ורקפות. רחוב ששת הימים, זיכרון למלחמה שכל כך נוכחת כאן, גם פיזית באזור הזה, וגם בהתהוות של המקצוע בארץ.

היא מספרת לנו על ההתחלה, היא בכלל חשבה להיות מורה, ואז במלחמה, עקב אבדן אישי היא פונה אל הטיפול. אני חושבת על הסיפור של המקצוע והולדתו על רקע מלחמות העולם ועל הצורך בטיפול ושיקום לאנשים שנפגעו ומנגד הצורך של האנשים מתוך הקושי והאבדן לבוא ולטפל, למצוא את הנתיב לשיקום אישי דרך האפשרות לעזור לאחר. אילה אומרת שהמקצוע התווה את דרך החיים שלה ואני מזדהה איתה לגמרי. יש משהו בכלים שלנו, בשפה המקצועית, שלא נשאר רק במסגרת העבודה, הטיפול, אלא מלווה אורח חיים, של המטפל כמו גם של המטופל.

                     הסלון והחלון 

כמו הרבה מקודמותיה, אילה מספרת על התחלה בתחום בריאות הנפש. נדמה שאין מרפאה בעיסוק שלא הייתה בשלב כזה או אחר בכפר שאול. היא עבדה גם בטלביה וכשאני מעלה את שמה של רבקה פרצ'ק אותה ביקרתי בביתה בטלביה לקראת הכנס השנתי היא מגיבה בהארת פנים ומבול מחמאות, תגובה שמלווה כל אזכור של מרפאה בעיסוק שהיא מכירה. זה מדהים איך אילה מחברת לנו את הנקודות בין דמויות שונות. על זו היא יודעת לספר איך פיתחה תחום משמעותי ועל השניה איך חשבו בצורה שונה על תחום אחר. והכל באהבה גדולה על הדרך המשותפת. אנחנו מציגות את הפרוייקט הזה כחיפוש הקהילה ובשיחה עם אילה הקהילה מאוד נוכחת.

אחת המרפאות בעיסוק עליה כבר שמענו היא חנה זיו (ז"ל), אשר עבור אילה פתחה את הפתח לחוות הדעת המשפטיות. אילה מספרת איך חנה ביקשה ממנה להתגייס למקרה בבית המשפט במקומה, בשל הקושי שלה במעמד הזה. אילה שנקראה אל הדגל מתארת איך עם כל הקושי, גייסה את עצמה לעמוד עבור הלקוח ולתמלל לשפה משפטית את הצרכים הייחודיים לו. הביטחון שבו היא מדברת ופורטת בדוגמאות את העבודה המקצועית והאינטגרטיבית משאירים אותי פעורת פה. אולי זה מיותר לציין שהתחלנו את השיחה תוך שאנחנו אוכלות יחד מרק שרובו נשאר בצלחת כי מהר מאוד נכנסנו לשיחה מרתקת.

הידע העצום שנרכש בעבודה בבית החולים ובהמשך, למשך שנים, בטיפולי בית, נוכח כל כך באופן שבו היא מתארת כל עמדה שלה מול תיק ומקרה. היא יודעת בדיוק להצביע איפה היא נכנסת ואיפה היא לא, גבולות ברורים שאני כל כך רוצה לאמץ בעצמי, ובבד בבד יודעת שיש לי עוד דרך ולמידה כדי שאוכל להיות בטוחה כך בגבולות הגזרה שלי. בכלל, הנושא של למידה הוא נושא שחוזר על עצמו, גם במפגש וגם בכל המפגשים ואנחנו גולשות לחשיבה גלובלית על אנשים שהם מרפאים בעיסוק והמקום של הלמידה בתחום שלנו. יש משהו שדוחף אותנו לשם ואז המקצוע עצמו ממשיך את ההנעה הזו ללמוד כל הזמן. תמיד יש משהו חדש ללמוד, משהו חדש שלא עשינו קודם או לא חשבנו שמתקיים בעיסוק האנושי. ההזדמנויות ללמידה ופיתוח הן עצומות.

                                                       שער ביתה של איילה

אילה מתארת מאבקים שהיו בתחילת הדרך ובכלל, כל הנושא הזה של לעמוד בבית המשפט על מנת לאפשר מיצוי של יכולות וזכויות של אדם הוא מאבק אחד גדול. אני חושבת על עצמי, על כמה שאני לא אוהבת מהפכות ומאבקים, ועל המקומות שבהם אני כן נאבקת או לחלופין מרגישה שאני לא מספיק נאבקת או לא נאבקת נכון. כמרפאים בעיסוק אנחנו עוסקים הרבה בהתאמות ובאינטגרציה של יכולות וחסמים על מנת להגיע לתפקוד אופטימלי. מה קורה כשאין לנו את כל המשאבים? מה קורה כשהמציאות או החברה לא מאפשרים לנו כמטפלים להתאים וצריך לשנות? בעבודה שלנו אנו נתקלים המון בחסמים שגדולים עלינו, דברים שהם לא רק בין האדם לעיסוקו אלא בין האדם לסביבה, לחברה, לכורח הנסיבות ושם יש צורך עמוק בשינוי ומאבק. הדרך של אילה היא בלקחת את הידע שמאפשר באופן נקודתי לאפשר לאנשים, ויוצר תקדימים ולהעביר אותו הלאה. היא עושה את הקורס, מלמדת קולגות נוספות וקוראת אלינו להיות מעורבים בתפקידי מפתח כאלו שעושים שינוי.

אחת הדרכים החשובות היא דרך הכתיבה והתיעוד. שם אנחנו בסופו של דבר נמדדים ואת זה זוכרים. אני זוכרת את האמירה הברורה ששמעתי בתואר הראשון באחד משיעורי היסוד שמה שלא מתועד כאילו לא נעשה. גם עכשיו אני יושבת ומל המחשב וכותבת את הרשמים הללו כשלידי נמצאת המחברת שלי שבה משורבטות נקודות שכתבתי לפני יומיים. אנחנו מתמודדים עם כל כך הרבה פרטים, הרבה נקודות שצריך לחבר, ובסופו של דבר הם הבסיס לחוות הדעת שלנו. חוות הדעת לגבי המשך טיפול, לגבי הקצאת משאבים והתאמות דיור וכן הלאה והלאה בכל התחומים ובכל סוגי האבחנות בסופו של דבר הדו"ח שאנו מנפיקים הוא תוצר ומשאב עבור האדם לא פחות מהיותנו מכווני לקוח ונעימים.

אנחנו מסיימות את השיחה ונשארות לשולחן לסלט וקפה. כבר יותר מכירות, משוחחות "סתם" ומתקשות לשים נקודה למפגש. זה אחד הקסמים של המסע הזה, כל מפגש פותח עוד דלת.
סיון

                                                    לא יכולנו בלי תמונה מסורתית

 אילה שיפמן

לפני כעשור,  בין עבודות, בשלב  הפוגה לשם חישוב מסלול מקצועי מחדש, בחרתי לצאת לקורס באוניברסיטת ירושלים- כתיבת חות דעת משפטיות. מבלי לדעת יותר מידי על הקורס, שמה את מבטחי בחברה שהצהירה- בואי הולכים. הלכתי.

זו הייתה הפגישה הראשונה שלי עם אוניברסיטת ירושלים, חודש יולי, חבורה מפוארת של מרפאות בעיסוק, מתחומים מאוד שונים משלי,  כולנו נדחסים לחדר אחר חם מידי, צדות את משבי הרוח המזדמנים שנראה כי באים מכיוון מאורר העמוד שעובר ברוטציה בחדר.

ענת, חברתי הייתה הסיבה שבזכותה הגעתי לשם , אילה שיפמן הייתה הסיבה בגללה נשארתי.

אילה נכנסת לשיעור עם המון צניעות ונעימות מתחילה להפגין את המומחיות, ואני מופתעת מהכרות עם תחום שמעולם לא שמעתי עליו קודם.

                                                    עציץ אחד בכניסה לבית

שנתיים, שנתיים מאז אורנה עמית היקרה שלחה אותנו לפגוש את איילה.  אם היה תלוי בי יש סיכוי סביר שהייתי מוותרת, אבל אין על הנחישות של סיון. בהתמדה אין קץ יצרה הזדמנות לביקור נוסף בירושלים.

שוב עולה את העליות שמתחילות להיות מוכרות, אלא הפעם לביתה של איילה. שביל אבנים עם סכך ירוק, שעליו מתפתלות קנוקנות של גפנים, רקפות לצד השביל, שקדיה בכניסה,  מעט מקדימות, אבל איכשהו יודעות שזה בסדר להיכנס.

נכנסות ומיד מוזמנות כלאחר כבוד לשולחן האוכל שממוקם מול חלון מרהיב לנוף קסום אף יותר, כלניות בכל מקום ורקפות כך איילה מבטיחה. תוך רגע קט מונחות 3 קערות מרק מהביל,  מתמקמות אוכלות מרק יחד, מתחילות להכיר.

                                                     מרק אחד מתוך 3- ללא הניחוח

למרפאות בעיסוק אני אף פעם לא אומרת לא- פותחת איילה את השיחה, חוזרת מספר פעמים על האמירה הזו, ומיד מחזקת אצלי את התחושה שאני במשפחה.

תחושה זו מתחזקת כאשר מבלי להכיר אותנו כלל היא מיד נותנת בנו אימון ומשתפת בסיפורה האישי כתשובה לשאלה איך התחלת.

אילה החלה בהוראה, לאחר אובדן משפחתי קרוב  שמשנה את מסלול חייה.  מחליטה שהיא רוצה להביא חלק טיפולי לחייה. מתייעצת עם חברה שמספרת על המקצוע, הולכת לראות  במו עיניה. איילה מתארת חוויה של צפייה,  בחייל שקיבל טיפול ממרפאה בעיסוק, שעל פניו נראית כמעט יומיומית.  בהתבוננות הזו היה לה ברור שזה, בדיוק זה מה שהיא רוצה לעשות. בלי להבין יותר מידי רציונל היא פשוט יודעת שזה נכון. איילה מספרת לנו כיצד ידעה שרוצה להתחיל בבריאות הנפש, והחלה שם, היא מספרת שרוב בנות המחזור שלה רצו לעבוד בתחום. ואני  איני יכולה שלא לשהות שם רגע ולהרהר מה השתנה? איך זה שהיום התחום הזה איננו ממוקם בראש פסגת השאיפות של מרפאות בעיסוק. מה אנחנו יכולות להחזיר?

אילה עובדת בבריאות הנפש, ולאחר מכן עוברת לשיקום פיזקלי שם נשארת שנים רבות. אך שם, ממציאה את עצמה כל פעם מחדש.

מתפקידים קליניים, טיפולי בית, שם היא מוצאת את הריפוי בעיסוק האמיתי בעיניה- בסביבתו הטבעית של האדם. מבנה מודל עבודה ברור וראוי. ממשיכה לתפקידים ניהוליים.

עם השנים בדיוק כמו האומץ כל פעם להתחיל מכיוון אחר, בוחרת להכנס לתחום חוות הדעת המשפטיות.

המשמעות היא לקיים הערכות תפקודיות שאינן עוסקות רק במה מצבו הנוכחי של האדם אלא גם לוקחות בחשבון את העתיד. מה יצטרך האדם כדי לחיות ברווחה אישית מיטבית. חושבת לעצמי כמה זה מורכב להעריך את כל מרכיבי האדם והסביבה העתידיים , השלכות הפגיעה על הקשרי חיים שאיננו יודעים להעריך כרגע כיצד יראו. זוכרת גם בקורס את תחושת האחריות הגדולה שהרגשתי. עצם כתיבת  חוות הדעת תשפיע באופן מאוד ברור מכומת בסכום כסף ברור אותו יקבל האדם או משפחתו בתום תהליך המשפט. זוכרת שעבורי תחושת האחריות הזו הייתה כמעט משתקת.

שאילה מדברת על המקום הזה, היא מביאה את הריפוי בעיסוק- הרי כך היא מספרת- זה מה שלימדו אותנו לעשות. אנחנו אלו שיודעים לקחת בחשבון את רווחתו האישית של האדם על כל הקשרי חייו, ואנחנו אלו שנאבק על זכותו של האדם לכסא ייחודי עבורו על פי המפרט המדויק עבורו מכיוון שיש לו העדפות ייחודיות שלו, לעומת אנשי מקצוע אחרים שמפרט גינארי יספק אותם.

אנחנו אלו שיודעים לשאול ולהתייחס למרכיבים נוספים בחייו של האדם כמו עיסוקים משמעותיים , ודרכים ייחודיות ליצירת תקשורת עם העולם שמחייבות לעיתים פתרונות יצירתיים הכוללים טכנולוגיות והתאמות. מצליחה לשכנע אותנו את מה שלה ברור כל כך – לגמרי ריפוי בעיסוק.

מעבר לחשיבה ברור לי כמה חשובה יכולת הדיוק וההתנסחות, הרי כל מילה שקולה לכך כך דולרים, אבל הכתיבה הזו איננה סוף העניין. לעיתים קרובות נמדדת חוות דעתה בהשוואה לאנשי מקצוע אחרים שמנסים להוזיל עלויות, והמפגש הזה הוא בסביבת בית המשפט. שם מתרחשת הצגה אחרת לגמרי, שמחייבת שפה אחרת , חוקי משחק אחרים, כללי טקס שלא חלים מחות לבית המשפט.

איילה למדה את כל זה, מתארת לנו סיפורי התנהלות מול שופטים, עורכי דין, מומחים כאלו ואחרים ואני חושבת לעצמי מה זה דורש. ברורה לי המומחיות המקצועית בריפוי בעיסוק, אך לצד זה קיימות עוד כל כך הרבה מיומנויות שניתנות לרכישה אך מחייבות אומץ.

האומץ תמיד מרשים אותי- האומץ להחליט יש לי את הידע כדי להיכנס לשם ללמוד את כללי המשחק ולעשות את ההתאמות המתאימות כדי להיות שחקן בעל ערך. שהערך הוא שימוש בידע לשם לקדם את רווחתו האישית של האדם.   

ממשיכות לדבר עוד זמן רב על ההישגים על המקצוע שלנו בשנים האחרונות, ועל התחומים החדשים שמתפתחים, על המקומות בהם אנחנו יכולים להיות כמקצוע וחשוב שנשכיל לעשות זאת.

עפה במחשבותיי לכל כך הרבה כיוונים שאני רוצה לפרוץ ולהניע. מחפשת בתוכי את מקורות האומץ.

האומץ לפרוץ דלתות שצריכות בעיטה קלה כדי להפתח לרווחה.

האומץ להכנס למקומות שכמרפאים בעיסוק יכולה להיות שם תרומה אדירה.

ברור לי שלא תמיד העולם יודע לדרוש ריפוי בעיסוק, אבל אולי גם קצת תלוי בנו וביכולתנו ליצור את המפגשים וההזדמנויות.

יוצאת מאילה לאחר צהרים ירושלמי שמשי וחמים ובוחרת ליצור את ההזדמנויות האלו.

נעמה

מפגש 32- אסתי טקוזינר

מי את אסתי?

1. לקות למידה שלה השפיעה רבות על העוצמות שלה ובנו את מה שהיא היום.

2. אישה מאמינה מאוד.

3. לומדת להיות סבלנית מבפנים.

אסתי, 

מגיעה לירושלים שוב, בלי להכיר את אסתי בכלל, נטולת צפיות וידע מוקדם. מלבד ידיעה שיהיה נעים- ידיעה שנוצרת מתגובות מחויכות  של עמיתות לשם אסתי.

מתחילה להרגיש בבית במבנה של החוג, עושה סיבוב מקדים בפרוזדור שמתחיל להתיידד עלי. חולפת על פני דלתות מוכרות, מאחוריהן מיוצגת עבורי דמות שפגשתי והפכה להיות חלק מהקהילה שנוצרת.

מתמקמות ליד החדר של אסתי, שמקבלת אותנו בחיוך רחב, בחדר אופייני לאוניברסיטת ירושלים- חלון מעוגל, חימום רדיאטור שמקבל את פנינו. 

אסתי כהרגל שנראה כמעט כמו רוטינה קבועה מוציאה מחברת, עט מתמקמת מולינו מוכנה לסכם, לכתוב, לפעול. רוטינה שדי מהר משתנה אך גם הופכת להיות ברורה  ומובנית ככל שמתמשכת השיחה.

הסיפור של אסתי מתחיל בגיל 12, בארה"ב מלווה קרובת משפחה לטיפול בריפוי בעיסוק אחרי אירוע מוחי. הנסיעות המשותפות לשם הופכות להיות משמעותיות- אינה זוכרת מה היה שם , אך חווית המשמעות מתחברת לה עם מקצוע שיוצר ידיעה שזה נכון לה.

כן, כמו רבות מעמיתותיה של אסתי, ריפוי בעיסוק לא הייתה בחירה ראשונה, רצתה להיות רופאה. מסיבות מגוונת ואישיות בחרה בריפוי בעיסוק, בוחרת לעלות לארץ לאחר הלימודים מאידאולוגיה ציונית ברורה. מתארת מפגש עם אן מוסי, אחת מהמרפאות בעיסוק הותיקות במקצוע, אן אינה מרוצה מההחלטה של אסתי להפסיק את המסלול האקדמי שלה ולעלות לארץ ולהתמקד בהגדלת המשפחה. תוך כדי הסיפור לא יכולה שלא לדמיין את אן מוסי - שם שלא שמעתי המון זמן, אך כשאני למדתי ריפוי בעיסוק לפני אי אילו שנים - היא הייתה הדמות שהתחברה בעיני רוחי למקצוע. ואותה אן מוסי, שהזהות המקצועית שלה הייתה כל כך ברורה מחויבת אליו לגמרי, אינה מצליחה לראות את האפשרות של הגם וגם. עוצרות קצת לדון בהיסטוריה ותרבות, מגדר, תפיסות שמשתנות. אסתי עולה לארץ וממשיכה על אף חזונה של אן מוסי, להתפתח בעיקר בתחום הילדים, מתמקמת בגילאי 0-3, מגדלת את  חמשת ילדיה שלה. 

אסתי מתארת את העבודה עם הילדים, תחומי הפעילות שלה - מה המשמעות של עבודה עם הגלאים האלו - בסיפור שלה שומעת חזק וברור את  המילה תשוקה. כשהיא מדברת על מה שהיא עושה התשוקה צועקת שם.

עוצרות רגע להרהר במושג הזה, כל כך קל להתחבר אליו. מהי תשוקה לעשייה היומיומית? כמה כוח יש בה? איך מזהים שהיא שם?

מונח חמקמק, שאנחנו נוטים להשתמש בו לעיתים קרובות, אבל לא בטוחה שכולם מתכוונים לאותו דבר.

אסתי מנסה לדמיין איך זה לקום בבוקר לעשייה שאינה ממלאת אותך בתשוקה אמיתית, עצוב ומתסכל.

חושבת על ימים שבהם קשה לי יותר, הרי לא בכל יום אני מתמלאת בזיקוקים ושמחה, יש ימים בהם האנרגיות שלי בחצי כוח. קמה ביום למחרת כאלו כלום, ומתחילה מחדש. אני לא בטוחה שזה התשוקה שאסתי מדברת עליה, לא יודעת תמיד לנסח את זה רהוט וברור, אבל יודעת ומכירה את תחושת ההתמלאות וההבנה שזה שווה את זה.

לוקחת את זה לעולמי כמרפאה בעיסוק שמלווה אנשים בקשיים היומיומיים שלהם- כמה קל להיות מתוסכל כאשר אתה מחפש את עדויות לקיום של תשוקה בחייך או סיפוק, שאינך יודע כיצד זה נראה, האם זה זה?

מאמינה שכוחי כמרפאה בעיסוק הוא לתרגם את מונחים מופשטים אלו לידי התנהגויות יום יומיות - איך אני מתנהל שם שחיי מלאי תשוקה וסיפוק? איך אני קם בבוקר? איך אני יוצר קשר עם אנשים? איך אני מתפקד בעבודה? בקשרים המשמעותיים שלי?  מאמינה שלעתים קרובות אנחנו עושים שימוש במונחים הערטילאיים האלו בלי לדעת או להכיר אותם באופן ברור. כמה זה מתסכל לשאוף למשהו שאינך יודע כיצד יכול להראות/כיצד נראה.

מנסה לחזור לאותם ימים נעימים פחות לעומת הימים בהם אני עפה - מה משותף להם? ההבנה שאני רואה את התמונה הגדולה של מה שאני עושה, ההבנה למה אני עושה את מה שאני עושה - הידיעה שהתמונה הגדולה היא משהו שאני מאמינה בו בלב שלם, בכוחו לייצר שינוי.

מעבירות יחד שעה ארוכה ומשמעותית, אסתי בקולה השקט והנינוח כל כך מצליחה להעיף אותי לחשיבה על הדברים שחשובים לי.

יושבות בחדר החם, כבר לא מרדיאטור אלא מחומה של תשוקה מקצועית אמיתית, חלון עם קשת גדולה דרכה יכולה לגמרי לדמיין את מחר בבוקר כבוקר משמעותי.

נעמה

אנחנו מגיעות לבית ספר לריפוי בעיסוק בירושלים שבכל פגישה כזו נהייה יותר ויותר מוכר וחביב, והפעם עולות לקומה השלישית וצועדות עד החדר האחרון שם יושבת אסתי. בדרך מחפשות פרצופים מוכרים אבל רוח חופשת הסמסטר, או יום חמישי, שורה בבניין ועם זאת ניגשת אלינו יפית, פרצוף חדש אך מוכר ובודקת שאנחנו מתארחות כשורה. בהמשך כשנשב ונדבר תכנס ענת בדלת ונדבר על זה שיש משהו בבית ספר שעם כל המגבלות הפיזיות שלו הוא יש בו אווירת ביתיות נעימה ומקרבת. 

את אסתי אני מכירה בכובע של ריכוז ההכשרות הקליניות מאז שאני מדריכה והקשר איתה מבחינתי הוא יומיומי, כך שגם סביב קביעת הפגישה ההתכתבויות היו מלוות בסגירת פינות של שיבוצי הכשרה וכדומה. סביב השנה האחרונה שבה עשיתי שינוי משמעותי במקום העבודה שלי, השיח מולה והליווי המשותף של הסטודנטיות היו עוגן יציב בזהות המקצועית שלי. לאחרונה חברה הביאה לי מסמכים של סבתה שהייתה מרפאה בעיסוק ובתוך המסמכים היו טפסי הערכה של הכשרה קלינית משנת 1956. המלים קצת אחרות, הדפים מצהיבים, אבל גם מעבר לזמן אותה המהות מבצבצת. 
 

טפסי הכשרה קלינית 1956, הדסה, שייך לגיזלה קמרט ז"ל, באדיבות המשפחה. 

יש משהו בהדרכת סטודנטים ששם בצד את תחום העשייה המקצועית, ופתאום זה לא ממש משנה אם עובדים עם ילדים או מבוגרים, פיזיקלי או פסיכיאטרי ושם השיח חוזר להיות על המקורות המקצועיים שלנו נטו. כך שהיה לי בראש שאסתי היא מתחום הילדים אבל זה אף פעם לא היה לי ברור מה בדיוק או מאוד דומיננטי בתפיסה שלי אותה. הפעם זו הזדמנות להכיר מחדש ודרך הסיפור שלה. 

היא מצביעה על נקודת התחלה מוקדמת מאוד, בגיל 12, כשהיא מתלווה אל אמה שמלווה חברה לטיפולים אחרי שבץ בגיל מוקדם. היא אומרת שלא ידעה מה "זה" בדיוק היה אבל שאהבה את האשה שבה טיפלו וזה הלך איתה. אי שם בארה"ב של שנות השמונים היא מתחילה להקים משפחה ומתקרבת לסוף הלימודים והמסר שהיא מקבלת מאחת ממורותיה הוא שאי אפשר גם וגם. מבחינתה זו לא שאלה, ומה שמעניין בסיפור זה שכמה שנים אחר כך בארץ, היא מקבלת את המסר הברור שמשלבים את הדברים ויוצאים לקורסים גם כשיש חמישה ילדים בבית. הסיפור הכביכול קטן ואישי הזה מציף אצלי שוב את החשיבות של ההתייחסות להיבטים התרבותיים ומה מתאים לכל אחד בתוכם. 

אסתי מספרת לנו על עבודתה במכון להתפתחות הילד של משרד הבריאות, אשר בהמשך נסגר עם השינוי באופן מתן שירותי בריאות ואסתי בעצם יוצאת לפנסיה מוקדמת ועוברת לעבודה באופן פרטי. אנחנו משוחחות על העמדה הזו של עבודה פרטית, החוסר בעבודת הצוות, הצורך להיות מאוד בטוחה בעמדה המקצועית, החופש מביורוקרטיה מחד והציפייה של הפונים הבלעדית מאידך. ניכר שתפקיד המטפלת מאוד ברור ונינוח אצלה. 

עוד בימי המכון היא עושה דוקטורט מרחוק בארה"ב על נושא ההתפתחות הסנסורית של "ילדי רמדיה" והיא ממש מבליעה את ההתייחסות לזה. אני לא חושבת שאי פעם ראיתי שכתוב איפשהו את שמה כד"ר. בעבודתה באוניברסיטה, היא מרכזת את ההכשרות הקליניות ומתארת את הרווח העיקרי בכך שפוגשת מרפאות בעיסוק מכל התחומים ומכל הסוגים. היא מלמדת נושא שחשוב לה מאוד - התפתחות ילדים מגיל 0 עד 3 ונחושה שחשוב מאוד שנהיה שם כמקצוע. לשם כך כאמור היא מלמדת את התחום הזה, אפילו שהיא מסמנת את ההוראה כתחום לא חזק אצלה, ומדריכה מרפאות בעיסוק בתחום כדי לחזק את המקצועיות.  

כשאנחנו מדברות על עשייה היא מזכירה את אמה, שנפטרה לפני מספר חודשים ומספרת איך הייתה מתקשרת אליה מארה"ב מדי יום ומתארת עת העשייה היומית שלה. היא מדברת על כך שיש את הצורך לעשות דברים ב"שעות החשובות" ואני מוצאת את עצמי ישר מתחברת לתפיסה הזאת ומספרת כמה קשה לי, גם כששעות העבודה שלי הפכו להיות לא קונבנציונאליות, לא לעשות דברים "רציניים/חשובים" בבוקר. ושוב, כמו במחשבות על ההקשר התרבותי אני חושבת לי על ההקשר הטמפורלי (של עצמי קודם אבל גם בכלל) וכמה הוא מניע את היום יום של כל אחד ואחת. כמו תמיד, אני מתפעלת כמה אוצר המלים המקצועי שלנו מאפשר לשים כל דבר במגירה שלו, גם דברים קונקרטיים וגם דברים שכביכול הם אינטואיטיביים ומופשטים. 

אסתי מתארת לנו איך היא סגרה מעגל אותו התחילה כשהגיעה לארץ ועבדה לראשונה ב"הדסה" והנה כיום היא נמצאת על תקן של "הדסה" בבית הספר לריפוי בעיסוק. ממש לפני הפגישה, עד שהתקבצנו צילמתי בלי לחשוב יותר מדיי את הלוגו שמופיע על דלתות הזכוכית, עדות גרפית לסגירת המעגל של אסתי. 

סיון