מי את אסתי?
1. לקות למידה שלה השפיעה רבות על העוצמות שלה ובנו את מה שהיא היום.
2. אישה מאמינה מאוד.
3. לומדת להיות סבלנית מבפנים.
אסתי,
מגיעה לירושלים שוב, בלי להכיר את אסתי בכלל, נטולת צפיות וידע מוקדם. מלבד ידיעה שיהיה נעים- ידיעה שנוצרת מתגובות מחויכות של עמיתות לשם אסתי.
מתחילה להרגיש בבית במבנה של החוג, עושה סיבוב מקדים בפרוזדור שמתחיל להתיידד עלי. חולפת על פני דלתות מוכרות, מאחוריהן מיוצגת עבורי דמות שפגשתי והפכה להיות חלק מהקהילה שנוצרת.
מתמקמות ליד החדר של אסתי, שמקבלת אותנו בחיוך רחב, בחדר אופייני לאוניברסיטת ירושלים- חלון מעוגל, חימום רדיאטור שמקבל את פנינו.
אסתי כהרגל שנראה כמעט כמו רוטינה קבועה מוציאה מחברת, עט מתמקמת מולינו מוכנה לסכם, לכתוב, לפעול. רוטינה שדי מהר משתנה אך גם הופכת להיות ברורה ומובנית ככל שמתמשכת השיחה.
הסיפור של אסתי מתחיל בגיל 12, בארה"ב מלווה קרובת משפחה לטיפול בריפוי בעיסוק אחרי אירוע מוחי. הנסיעות המשותפות לשם הופכות להיות משמעותיות- אינה זוכרת מה היה שם , אך חווית המשמעות מתחברת לה עם מקצוע שיוצר ידיעה שזה נכון לה.
כן, כמו רבות מעמיתותיה של אסתי, ריפוי בעיסוק לא הייתה בחירה ראשונה, רצתה להיות רופאה. מסיבות מגוונת ואישיות בחרה בריפוי בעיסוק, בוחרת לעלות לארץ לאחר הלימודים מאידאולוגיה ציונית ברורה. מתארת מפגש עם אן מוסי, אחת מהמרפאות בעיסוק הותיקות במקצוע, אן אינה מרוצה מההחלטה של אסתי להפסיק את המסלול האקדמי שלה ולעלות לארץ ולהתמקד בהגדלת המשפחה. תוך כדי הסיפור לא יכולה שלא לדמיין את אן מוסי - שם שלא שמעתי המון זמן, אך כשאני למדתי ריפוי בעיסוק לפני אי אילו שנים - היא הייתה הדמות שהתחברה בעיני רוחי למקצוע. ואותה אן מוסי, שהזהות המקצועית שלה הייתה כל כך ברורה מחויבת אליו לגמרי, אינה מצליחה לראות את האפשרות של הגם וגם. עוצרות קצת לדון בהיסטוריה ותרבות, מגדר, תפיסות שמשתנות. אסתי עולה לארץ וממשיכה על אף חזונה של אן מוסי, להתפתח בעיקר בתחום הילדים, מתמקמת בגילאי 0-3, מגדלת את חמשת ילדיה שלה.
אסתי מתארת את העבודה עם הילדים, תחומי הפעילות שלה - מה המשמעות של עבודה עם הגלאים האלו - בסיפור שלה שומעת חזק וברור את המילה תשוקה. כשהיא מדברת על מה שהיא עושה התשוקה צועקת שם.
עוצרות רגע להרהר במושג הזה, כל כך קל להתחבר אליו. מהי תשוקה לעשייה היומיומית? כמה כוח יש בה? איך מזהים שהיא שם?
מונח חמקמק, שאנחנו נוטים להשתמש בו לעיתים קרובות, אבל לא בטוחה שכולם מתכוונים לאותו דבר.
אסתי מנסה לדמיין איך זה לקום בבוקר לעשייה שאינה ממלאת אותך בתשוקה אמיתית, עצוב ומתסכל.
חושבת על ימים שבהם קשה לי יותר, הרי לא בכל יום אני מתמלאת בזיקוקים ושמחה, יש ימים בהם האנרגיות שלי בחצי כוח. קמה ביום למחרת כאלו כלום, ומתחילה מחדש. אני לא בטוחה שזה התשוקה שאסתי מדברת עליה, לא יודעת תמיד לנסח את זה רהוט וברור, אבל יודעת ומכירה את תחושת ההתמלאות וההבנה שזה שווה את זה.
לוקחת את זה לעולמי כמרפאה בעיסוק שמלווה אנשים בקשיים היומיומיים שלהם- כמה קל להיות מתוסכל כאשר אתה מחפש את עדויות לקיום של תשוקה בחייך או סיפוק, שאינך יודע כיצד זה נראה, האם זה זה?
מאמינה שכוחי כמרפאה בעיסוק הוא לתרגם את מונחים מופשטים אלו לידי התנהגויות יום יומיות - איך אני מתנהל שם שחיי מלאי תשוקה וסיפוק? איך אני קם בבוקר? איך אני יוצר קשר עם אנשים? איך אני מתפקד בעבודה? בקשרים המשמעותיים שלי? מאמינה שלעתים קרובות אנחנו עושים שימוש במונחים הערטילאיים האלו בלי לדעת או להכיר אותם באופן ברור. כמה זה מתסכל לשאוף למשהו שאינך יודע כיצד יכול להראות/כיצד נראה.
מנסה לחזור לאותם ימים נעימים פחות לעומת הימים בהם אני עפה - מה משותף להם? ההבנה שאני רואה את התמונה הגדולה של מה שאני עושה, ההבנה למה אני עושה את מה שאני עושה - הידיעה שהתמונה הגדולה היא משהו שאני מאמינה בו בלב שלם, בכוחו לייצר שינוי.
מעבירות יחד שעה ארוכה ומשמעותית, אסתי בקולה השקט והנינוח כל כך מצליחה להעיף אותי לחשיבה על הדברים שחשובים לי.
יושבות בחדר החם, כבר לא מרדיאטור אלא מחומה של תשוקה מקצועית אמיתית, חלון עם קשת גדולה דרכה יכולה לגמרי לדמיין את מחר בבוקר כבוקר משמעותי.
נעמה
אנחנו מגיעות לבית ספר לריפוי בעיסוק בירושלים שבכל פגישה כזו נהייה יותר ויותר מוכר וחביב, והפעם עולות לקומה השלישית וצועדות עד החדר האחרון שם יושבת אסתי. בדרך מחפשות פרצופים מוכרים אבל רוח חופשת הסמסטר, או יום חמישי, שורה בבניין ועם זאת ניגשת אלינו יפית, פרצוף חדש אך מוכר ובודקת שאנחנו מתארחות כשורה. בהמשך כשנשב ונדבר תכנס ענת בדלת ונדבר על זה שיש משהו בבית ספר שעם כל המגבלות הפיזיות שלו הוא יש בו אווירת ביתיות נעימה ומקרבת.
את אסתי אני מכירה בכובע של ריכוז ההכשרות הקליניות מאז שאני מדריכה והקשר איתה מבחינתי הוא יומיומי, כך שגם סביב קביעת הפגישה ההתכתבויות היו מלוות בסגירת פינות של שיבוצי הכשרה וכדומה. סביב השנה האחרונה שבה עשיתי שינוי משמעותי במקום העבודה שלי, השיח מולה והליווי המשותף של הסטודנטיות היו עוגן יציב בזהות המקצועית שלי. לאחרונה חברה הביאה לי מסמכים של סבתה שהייתה מרפאה בעיסוק ובתוך המסמכים היו טפסי הערכה של הכשרה קלינית משנת 1956. המלים קצת אחרות, הדפים מצהיבים, אבל גם מעבר לזמן אותה המהות מבצבצת.
 |
| טפסי הכשרה קלינית 1956, הדסה, שייך לגיזלה קמרט ז"ל, באדיבות המשפחה. |
יש משהו בהדרכת סטודנטים ששם בצד את תחום העשייה המקצועית, ופתאום זה לא ממש משנה אם עובדים עם ילדים או מבוגרים, פיזיקלי או פסיכיאטרי ושם השיח חוזר להיות על המקורות המקצועיים שלנו נטו. כך שהיה לי בראש שאסתי היא מתחום הילדים אבל זה אף פעם לא היה לי ברור מה בדיוק או מאוד דומיננטי בתפיסה שלי אותה. הפעם זו הזדמנות להכיר מחדש ודרך הסיפור שלה.
היא מצביעה על נקודת התחלה מוקדמת מאוד, בגיל 12, כשהיא מתלווה אל אמה שמלווה חברה לטיפולים אחרי שבץ בגיל מוקדם. היא אומרת שלא ידעה מה "זה" בדיוק היה אבל שאהבה את האשה שבה טיפלו וזה הלך איתה. אי שם בארה"ב של שנות השמונים היא מתחילה להקים משפחה ומתקרבת לסוף הלימודים והמסר שהיא מקבלת מאחת ממורותיה הוא שאי אפשר גם וגם. מבחינתה זו לא שאלה, ומה שמעניין בסיפור זה שכמה שנים אחר כך בארץ, היא מקבלת את המסר הברור שמשלבים את הדברים ויוצאים לקורסים גם כשיש חמישה ילדים בבית. הסיפור הכביכול קטן ואישי הזה מציף אצלי שוב את החשיבות של ההתייחסות להיבטים התרבותיים ומה מתאים לכל אחד בתוכם.
אסתי מספרת לנו על עבודתה במכון להתפתחות הילד של משרד הבריאות, אשר בהמשך נסגר עם השינוי באופן מתן שירותי בריאות ואסתי בעצם יוצאת לפנסיה מוקדמת ועוברת לעבודה באופן פרטי. אנחנו משוחחות על העמדה הזו של עבודה פרטית, החוסר בעבודת הצוות, הצורך להיות מאוד בטוחה בעמדה המקצועית, החופש מביורוקרטיה מחד והציפייה של הפונים הבלעדית מאידך. ניכר שתפקיד המטפלת מאוד ברור ונינוח אצלה.
עוד בימי המכון היא עושה דוקטורט מרחוק בארה"ב על נושא ההתפתחות הסנסורית של "ילדי רמדיה" והיא ממש מבליעה את ההתייחסות לזה. אני לא חושבת שאי פעם ראיתי שכתוב איפשהו את שמה כד"ר. בעבודתה באוניברסיטה, היא מרכזת את ההכשרות הקליניות ומתארת את הרווח העיקרי בכך שפוגשת מרפאות בעיסוק מכל התחומים ומכל הסוגים. היא מלמדת נושא שחשוב לה מאוד - התפתחות ילדים מגיל 0 עד 3 ונחושה שחשוב מאוד שנהיה שם כמקצוע. לשם כך כאמור היא מלמדת את התחום הזה, אפילו שהיא מסמנת את ההוראה כתחום לא חזק אצלה, ומדריכה מרפאות בעיסוק בתחום כדי לחזק את המקצועיות.
כשאנחנו מדברות על עשייה היא מזכירה את אמה, שנפטרה לפני מספר חודשים ומספרת איך הייתה מתקשרת אליה מארה"ב מדי יום ומתארת עת העשייה היומית שלה. היא מדברת על כך שיש את הצורך לעשות דברים ב"שעות החשובות" ואני מוצאת את עצמי ישר מתחברת לתפיסה הזאת ומספרת כמה קשה לי, גם כששעות העבודה שלי הפכו להיות לא קונבנציונאליות, לא לעשות דברים "רציניים/חשובים" בבוקר. ושוב, כמו במחשבות על ההקשר התרבותי אני חושבת לי על ההקשר הטמפורלי (של עצמי קודם אבל גם בכלל) וכמה הוא מניע את היום יום של כל אחד ואחת. כמו תמיד, אני מתפעלת כמה אוצר המלים המקצועי שלנו מאפשר לשים כל דבר במגירה שלו, גם דברים קונקרטיים וגם דברים שכביכול הם אינטואיטיביים ומופשטים.
אסתי מתארת לנו איך היא סגרה מעגל אותו התחילה כשהגיעה לארץ ועבדה לראשונה ב"הדסה" והנה כיום היא נמצאת על תקן של "הדסה" בבית הספר לריפוי בעיסוק. ממש לפני הפגישה, עד שהתקבצנו צילמתי בלי לחשוב יותר מדיי את הלוגו שמופיע על דלתות הזכוכית, עדות גרפית לסגירת המעגל של אסתי.
סיון
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה