ד"ר טל ירוס
את טל פגשתי ביום הראשון לתואר השני בתל אביב. מחזור ראשון, מנסה להבין לאן הגעתי וכיצד הולכים להשתנות חיי בתקופה הקרובה.
טל נכנסת לכיתה מתמקמת ומתחילה לתאר את תחום המחקר שלה, למידה מוטורית. היא בהתלהבות רבה מסבירה על עולם שנראה לי אז כחדש, לא מוכר- זוכרת את עצמי מנסה להבין כיצד הדברים מתחברים אלי, בעיקר מנסה להבין. המפגש השאיר עלי רושם רב ובעיקר הבנתי כמה אני לא יודעת, מה הכוח של מחקר. טל בשלב זה יצרה אצלי את התחושה של אישה בעלת יכולות רחוקות ממני שנות אור.
רצף של נסיעות לשם ראיונות אפיונו את השבועיים האחרונים, רובם לירושלים , אחרי פגרה ארוכה. שגרה זו מסבירה את השמחה הרבה שליוותה את הראיון הבא. סיון מגיעה אלי לחדרי התת קרקעי בזיכרון יעקב, סוגרות את הדלת, נפרדות מהמשפחה שמבלה כנראה למעלה- ועפות לשעה קלה לוונקובר שבקנדה הרחוקה.
מחברות את הטכנולוגיה וטל מופיעה על המסך כאילו לא עברו אי אילו שנים- מבוכה של מספר שניות מנסות להתרגל לפורמט החדש. נשענות על העוגנים שלנו.
איך התחלת? מתחילות באותו פורמט מוכר שמרגיע אותנו.
טל משתפת בהיסטוריה רחוקה שמעיפה אותי למחוזות מוכרים. מתארת את תהליך הלמידה וההנאה שחוותה ממנו, ומשם מעבר חד לחיפה, בית חולים רמב"ם. מתחילה לעבוד בשיקום ונוירולוגי. בית חולים רמב"ם היה אחד ממקומות העבודה הראשונים שלי. זוכרת אותו בחיבה והערכה רבה. הוא השפיע רבות על התעצבות האני המקצועי שלי. אך יותר מכל זוכרת מראות שאפיינו את ההקשר הסביבתי של רמב"ם. הכוח שלו עבורי היה קרבתו לים, עבורי סביבה תרפואטית. טל מתארת את העבודה ואני מדמיינת את הים.
טל מתארת הנאה רבה מהעבודה, אך בשלב כשלהוא מתעורר הצורך בהבנה מעמיקה יותר. מרגישה שלא מבינה מרכיבים רבים מידי של התמונה ובוחרת לחזור לספסל הלימודים - תואר שני. היום שאנחנו חושבים על תואר שני נראה הליך פשוט יחסית. טל מזכירה לנו שמדובר בשנים בהם אינטרנט לא היה מצרך צריכה בסיסי. שולחים מכתבים, מחכים לתשובות, שולחים עוד מכתבים ומחכים לעוד כמה תשובות. ממכתב למכתב מחליטה טל להתחיל בNYU. מנסה לדמיין את המעבר מהים של חיפה לניו יורק- דומה אבל לא אותו דבר.
כחלק מהסכם הלימודים מוצאת את עצמה מתחילה לעבוד במסגרת שעל פי התיאור מזכירה מוסד- על כל האסוציאציות שבאות איתו. מתקשה למצוא שם את הקשר האישי הטיפולי אותו היא מחפשת. מצליחה לשלב מסגרת נוספת של עבודה, ובכך מוצאת איזון קליני מספק.
מסיימת את התואר השני ונקראת לדגל על ידי בלה אפרתי. זהו שם שחוזר על עצמו בכל כך הרבה ראיונות. איני מכירה את בלה, אך ברור לי שיש לה כוח סוחף שאיני מבינה. מבינה כמה רוצה לפגוש אותה. טל מתארת כיצד בלה אומרת לה שהתחנה הבאה שלה היא דוקטורט וטל ממשיכה לתחנה הבאה- דוקטורט.
בדרך מתחילה ליצור טל תחום מומחיות - מתארת מפגש עם חוקר אחד במעבדה מסורתית, שהפגיש אותה עם הלמידה המוטורית. וכאן מתחילה יצירה של ידע חדש. הלמידה המוטורית אל תוך הריפוי בעיסוק.
מצליחה ליצור גוף ידע שמעוגן בבסיסים אחרים לגמרי ולצקת בו משמעות חדשה. וכאילו מבינה את הצורך את החוסר הקיים בעולם הריפוי בעיסוק מביאה אותו לארץ ויוצרת מודל קליני מבוסס מחקרית.
מרשימה אותי היכולת ליצור ידע חדש. היא דורשת בעיני המון תעוזה, סקרנות ובעיקר חשיבה יצירתית- כזו שמזהה חוסר בתחום אחד ומחפה עליו בהעברת ידע מתחום אחר.
טל חוזרת לארץ לאוניברסיטת תל אביב שם מתמקמת למספר שנים- חוגגת את ההוראה והמפגש עם הסטודנטים. כשהיא מתארת את הקשר שלה לסטודנטים ואת ההשקעה בהם יכולה לדמיין את זה לגמרי. כמה זה טוען ושואב בו זמנית.
תם פרק תל אביב ומתחיל פרק חדש הממוקם בוונקובר- מתאהבת בעיר, במדינה' במקום ובוחרת להישאר.
מתמקמת באוניברסיטה של וונקובר- שם יוצרת לעצמה שוב כיוונים חדשים, מחקר איכותני, חקירה של עמדות אנשי מקצוע ביחס לאנשים עם מוגבלות, השפעה חברתית על עולמנו ועוד ועוד שינויים.
כל נושא שטל מעלה מעיף אותי בחשיבה על כיוונים שמדליקים אותי ממש, מניחה שאם הינו יושבות ליד אותו שולחן ובאותה יבשת היינו ממשיכות וממשיכות.
מתחשבות בפער השעות ובטכנולוגיה שמידי פעם קוראת אותנו לסדר- ועוצרות את השיחה, לחיצה קלה על סיים. טכנית מתנתקות מתבוננות אחת על השנייה צפות על תחושה ממלאת של רוצות עוד מזה.
ממשיכות להתפעל מהאומץ ליצור יש מאין- לייצר את הידע שעם השנים הופך להיות מובן מאליו חלק מהמציאות המקצועית.
מתחברת שוב לקסם במקצוע שלנו שמאפשר לנו לעשות את זה, ולהמציא את עצמנו כל פעם מחדש בכיוונים שונים לגמרי מנקודת ההתחלה. אין עוד מקצוע כזה בעולם עבורי.
איזו תזכורת חשובה.
נעמה
כשלנה הפנתה אותנו לטל החיבור היה לי ברור והסתדר לי כל כך עם סדר העניינים שלי. טל הייתה המרפאה בעיסוק הראשונה שהכרתי באוניברסיטה ולנה שנה אחר כך, כבר דוקטורנטית של טל, הנחתה את קבוצת הPBT בה הייתי חברה. כסטודנטית בתואר הראשון לא הבנתי יותר מדיי מי נגד מי, והמסרים, שגם ככה התערבבו יחד, נראו ברורים ושייכים לכולם. מבחינתי אני הייתי התלמידה וכולן היו מורותיי, ולא חשבתי לרגע שיש גם ביניהן מורות ותלמידות.
מעבר לזה, לא חשבתי בכלל על ה"איך" בהיווצרות של הידע המקצועי. נכון, למדנו את ההיסטוריה של המקצוע, והמודלים השונים, אבל פשוט קיבלתי אותם. לא הבנתי אז שיש קשר בין אלו שמלמדים (בעיקר מלמדות) אותי לתוכן, כלומר, שהן גם המציאו ופיתחו את מה שהם מלמדות. לגבי טל - למידה מוטורית היה נושא שהיה קשור אליה כנראה באופן מאוד מובהק כי הצימוד בינה לבין הנושא הזה נשאר אצלי מאוד חזק.
והרי הוכחה:
אני מסתכלת על השנה שכתובה על המצגת, טל לימדה אותי ואת הכיתה שלי בשנתיים הראשונות של התואר ואז עברה לוונקובר. כך שזכינו לקצור את הגישה שלה ללימודים (בשנתיים האלו לא הערכנו את הPBT, זה יבוא רק אח"כ) אבל לגבי הדמות שלה והמקום שלה בקהילה המקצועית שלנו אני מגיעה לפגישה עם יותר סימני שאלה וזה מאוד מסקרן. מה גם שבתחילת השבוע כשפגשנו את אילה אנחנו מגיעות לדיבור עליה כשאילה מתארת אותה כ"הבחורה הצעירה מתל אביב", תיאור שתוך כדי השיחה עם טל מתבהר כדיי מדוייק.
היא מתחילה כמו שהיא אומרת לנו "כמו כולם" עם רצון ללמוד משהו בכיוון של מקצועות הבריאות. היא מוצאת את הלימודים מרתקים ואת עצמה פורחת בתוכם. בסיומם היא עוברת לעבוד בחיפה, רמב"ם, עיר חדשה, עבודה חדשה, הרבה מאוד אפשרויות ללמידה. לאחר שנה היא מרגישה שיש לה יותר שאלות ורצון ללמוד והיא פונה לתוכנית של NYU לתואר שני. שוב מעבר, הפעם לארה"ב שם היא נכנסת לתוכנית שמשלבת לימודים ועבודה קלינית. היא אומרת שבנוסף לצורך הכלכלי היא הרגישה צורך להמשיך להתנסות ולעבוד בשטח ולפתח את היכולות המקצועיות תוך כדי עבודה.
זה מזכיר לי את כל המתנדבות שהיו מגיעות אלינו למועדון, צעירות אמריקאיות בעיקר, שאמרו ששם לא נותנים להכנס למסגרות שיקומיות וממש התעניינו איך זה לעבוד עם אנשים. רבות מהן המשיכו ללימודים אקדמיים בתחומי הבריאות והטיפול. עם שתים מהן שהיו האחת סטודנטית והשניה כבר מרפאה בעיסוק היו לי שיחות מאוד מעניינות על הדימיון וההבדל במקצוע בארצותינו השונות. טל מתייחסת בהמשך לאימוץ של הגישות האמריקאיות בארץ, ואני נזכרת איך לאחרונה כשכתבתי עם קולגה מתחום אחר מאמר לז'ורנאל אנגלי התלבטתי על איזה מודל להסתמך ועשיתי לעצמי סדר מי בא מאיפה. בכלל, כמו שכתבתי בהתחלה,עד השנים האחרונות לא הקדשתי הרבה מחשבה לשאלה מאיפה הגיע כל מודל או גישה ומה זה אומר ומייצג.
לאחר שסיימה את הדוקטורט, לדבריה לאחר שבלה אפרתי (שם שאנחנו שומעות שוב ושוב כדמות שדחפה למקומות מובילים!) פנתה אליה שתמשיך, חזרה לארץ והפעם לתל אביב. עיר שקרובה יותר לניו יורק מחיפה או ירושלים, לאוניברסיטה שזה אך פתחה חוג לריפוי בעיסוק ובה היא מוצאת את מקומה. אולם, מכיוון שהיא מחזיקה בתואר שאין רבים כמוהו בארץ היא מוצאת את עצמה מלמדת או מנחה סטודנטיות גם במוסדות האחרים. אני מתעייפת רק מלדמיין את זה ואני למדתי לומר לא רק בשנה האחרונה. יש משהו מאוד מפרה בקשר הזה עם כל מוסדות הלימודים. בכל מקום יש דגשים אחרים, פרסונות אחרות, רוח המקום, יש דברים שלמדתי בתל אביב ואני מביאה אתי לחיפה ויש דברים חדשים שאני מגלה. את התמהיל הזה אני מביאה לסטודנטיות שלי שבתורן יבנו את התרכובת שמתאימה להן מכל מה שיש בחוץ.
השנים עוברות וטל בוחרת את קנדה מתוך היכרות קודמת בשנת שבתון. התחומים שמעניינים אותה מוצאים שם קרקע מקבלת, השתתפות, וצדק עיסוקי, למידה ושילוב אנשים עם מוגבלויות. אנחנו נכנסות לשיח על המקום שלנו במקצוע כמקבלים באמת את השוני, כמתאימים את המיליה שלנו לאחר. כמה זה יפה לדבר וכמה בסופו של דבר מאכזב כשבפועל השילוב לא מספיק מתרחש "בבית ספרנו".
מעסיק אותי מאוד הנושא של שייכות לאחרונה, ובתוך זה מקום החשיפה ומחירה. מעניין לראות איך בקהילה המקצועית לכולן היה קל ונגיש וברור מאוד להזדהות כחלק מהקהילה, להיות מרפאה בעיסוק זה דבר שפשוט מאוד לקחת בו חלק. זה ברור, זה מקובל, יש לכל אחת את החברות, מורות, תלמידות, ולאף אחת לא הייתה בעיה לשלוף את השם הבא. בקבוצות השתייכות אחרות זה הרבה יותר מסובך, בכל מיני מישורים, פוליטי, מגדרי, לאומי וכן הלאה וכן הלאה. השתייכות שקשורה למצב בריאותי היא מסובכת ביותר, ולא רק כי החולי או המצב הבריאותי הוא המגדיר, אלא בגלל ההנחות והדעות שיש לנו שהן כל כך מגוונות והרבה פעמים לא צפויות. משום כך ה"הצלחה" של שילוב חברתי יכולה להיות נוכחת לאחד ובלתי מתקבלת על הדעת לשניה. היא מספרת לנו על מחקר שערכו, מחקר איכותני עם מספר רב של ראיונות לגבי מטפל עם מוגבלות ועד כמה אנשים העריכו את היכולת של אדם עם מוגבלות להיות מטפל טוב עבורם. אני סמוכה ובטוחה שעצם העלאת הנושא ומחקר עליו כמו שטל עושה מעלים את המודעות לאפשרויות, ולכך שיש מה לעשות עם זה לא רק כלפי חוץ.
אני מוצאת את עצמי מתחברת להרבה נקודות שטל עוסקת בהם, מכיוונים אחרים אבל מאותו המקור. כשדיפדפתי מקודם בשיעור שהיא נתנה לנו שנושא הלמידה המוטורית אני רואה הרבה ממשקים לתפיסה הקלינית שלי הנוכחית ולדרך שבה אני מייצרת או מתווכת למידה. לא לחינם היא מציינת בסוף ששמחה שלנה, סטודנטית שלה, שלחה אותנו אליה. יש משהו במקצוע שלנו, וכבר כתבנו את זה בטח מלא פעמים, שהלמידה נמצאת בבסיסו, הן מבחינת הצורך והן מבחינת הנטייה הטבעית שלנו כמרפאים בעיסוק, ומעבר לכל הגישות והמודלים, זו אולי הנחת יסוד משמעותית בקהילה המקצועית שלנו.
סיון
את טל פגשתי ביום הראשון לתואר השני בתל אביב. מחזור ראשון, מנסה להבין לאן הגעתי וכיצד הולכים להשתנות חיי בתקופה הקרובה.
טל נכנסת לכיתה מתמקמת ומתחילה לתאר את תחום המחקר שלה, למידה מוטורית. היא בהתלהבות רבה מסבירה על עולם שנראה לי אז כחדש, לא מוכר- זוכרת את עצמי מנסה להבין כיצד הדברים מתחברים אלי, בעיקר מנסה להבין. המפגש השאיר עלי רושם רב ובעיקר הבנתי כמה אני לא יודעת, מה הכוח של מחקר. טל בשלב זה יצרה אצלי את התחושה של אישה בעלת יכולות רחוקות ממני שנות אור.
רצף של נסיעות לשם ראיונות אפיונו את השבועיים האחרונים, רובם לירושלים , אחרי פגרה ארוכה. שגרה זו מסבירה את השמחה הרבה שליוותה את הראיון הבא. סיון מגיעה אלי לחדרי התת קרקעי בזיכרון יעקב, סוגרות את הדלת, נפרדות מהמשפחה שמבלה כנראה למעלה- ועפות לשעה קלה לוונקובר שבקנדה הרחוקה.
מחברות את הטכנולוגיה וטל מופיעה על המסך כאילו לא עברו אי אילו שנים- מבוכה של מספר שניות מנסות להתרגל לפורמט החדש. נשענות על העוגנים שלנו.
איך התחלת? מתחילות באותו פורמט מוכר שמרגיע אותנו.
טל משתפת בהיסטוריה רחוקה שמעיפה אותי למחוזות מוכרים. מתארת את תהליך הלמידה וההנאה שחוותה ממנו, ומשם מעבר חד לחיפה, בית חולים רמב"ם. מתחילה לעבוד בשיקום ונוירולוגי. בית חולים רמב"ם היה אחד ממקומות העבודה הראשונים שלי. זוכרת אותו בחיבה והערכה רבה. הוא השפיע רבות על התעצבות האני המקצועי שלי. אך יותר מכל זוכרת מראות שאפיינו את ההקשר הסביבתי של רמב"ם. הכוח שלו עבורי היה קרבתו לים, עבורי סביבה תרפואטית. טל מתארת את העבודה ואני מדמיינת את הים.
טל מתארת הנאה רבה מהעבודה, אך בשלב כשלהוא מתעורר הצורך בהבנה מעמיקה יותר. מרגישה שלא מבינה מרכיבים רבים מידי של התמונה ובוחרת לחזור לספסל הלימודים - תואר שני. היום שאנחנו חושבים על תואר שני נראה הליך פשוט יחסית. טל מזכירה לנו שמדובר בשנים בהם אינטרנט לא היה מצרך צריכה בסיסי. שולחים מכתבים, מחכים לתשובות, שולחים עוד מכתבים ומחכים לעוד כמה תשובות. ממכתב למכתב מחליטה טל להתחיל בNYU. מנסה לדמיין את המעבר מהים של חיפה לניו יורק- דומה אבל לא אותו דבר.
כחלק מהסכם הלימודים מוצאת את עצמה מתחילה לעבוד במסגרת שעל פי התיאור מזכירה מוסד- על כל האסוציאציות שבאות איתו. מתקשה למצוא שם את הקשר האישי הטיפולי אותו היא מחפשת. מצליחה לשלב מסגרת נוספת של עבודה, ובכך מוצאת איזון קליני מספק.
מסיימת את התואר השני ונקראת לדגל על ידי בלה אפרתי. זהו שם שחוזר על עצמו בכל כך הרבה ראיונות. איני מכירה את בלה, אך ברור לי שיש לה כוח סוחף שאיני מבינה. מבינה כמה רוצה לפגוש אותה. טל מתארת כיצד בלה אומרת לה שהתחנה הבאה שלה היא דוקטורט וטל ממשיכה לתחנה הבאה- דוקטורט.
בדרך מתחילה ליצור טל תחום מומחיות - מתארת מפגש עם חוקר אחד במעבדה מסורתית, שהפגיש אותה עם הלמידה המוטורית. וכאן מתחילה יצירה של ידע חדש. הלמידה המוטורית אל תוך הריפוי בעיסוק.
מצליחה ליצור גוף ידע שמעוגן בבסיסים אחרים לגמרי ולצקת בו משמעות חדשה. וכאילו מבינה את הצורך את החוסר הקיים בעולם הריפוי בעיסוק מביאה אותו לארץ ויוצרת מודל קליני מבוסס מחקרית.
מרשימה אותי היכולת ליצור ידע חדש. היא דורשת בעיני המון תעוזה, סקרנות ובעיקר חשיבה יצירתית- כזו שמזהה חוסר בתחום אחד ומחפה עליו בהעברת ידע מתחום אחר.
טל חוזרת לארץ לאוניברסיטת תל אביב שם מתמקמת למספר שנים- חוגגת את ההוראה והמפגש עם הסטודנטים. כשהיא מתארת את הקשר שלה לסטודנטים ואת ההשקעה בהם יכולה לדמיין את זה לגמרי. כמה זה טוען ושואב בו זמנית.
תם פרק תל אביב ומתחיל פרק חדש הממוקם בוונקובר- מתאהבת בעיר, במדינה' במקום ובוחרת להישאר.
מתמקמת באוניברסיטה של וונקובר- שם יוצרת לעצמה שוב כיוונים חדשים, מחקר איכותני, חקירה של עמדות אנשי מקצוע ביחס לאנשים עם מוגבלות, השפעה חברתית על עולמנו ועוד ועוד שינויים.
כל נושא שטל מעלה מעיף אותי בחשיבה על כיוונים שמדליקים אותי ממש, מניחה שאם הינו יושבות ליד אותו שולחן ובאותה יבשת היינו ממשיכות וממשיכות.
מתחשבות בפער השעות ובטכנולוגיה שמידי פעם קוראת אותנו לסדר- ועוצרות את השיחה, לחיצה קלה על סיים. טכנית מתנתקות מתבוננות אחת על השנייה צפות על תחושה ממלאת של רוצות עוד מזה.
ממשיכות להתפעל מהאומץ ליצור יש מאין- לייצר את הידע שעם השנים הופך להיות מובן מאליו חלק מהמציאות המקצועית.
מתחברת שוב לקסם במקצוע שלנו שמאפשר לנו לעשות את זה, ולהמציא את עצמנו כל פעם מחדש בכיוונים שונים לגמרי מנקודת ההתחלה. אין עוד מקצוע כזה בעולם עבורי.
איזו תזכורת חשובה.
נעמה
 |
| זיכרון יעקב- וונקובר |
כשלנה הפנתה אותנו לטל החיבור היה לי ברור והסתדר לי כל כך עם סדר העניינים שלי. טל הייתה המרפאה בעיסוק הראשונה שהכרתי באוניברסיטה ולנה שנה אחר כך, כבר דוקטורנטית של טל, הנחתה את קבוצת הPBT בה הייתי חברה. כסטודנטית בתואר הראשון לא הבנתי יותר מדיי מי נגד מי, והמסרים, שגם ככה התערבבו יחד, נראו ברורים ושייכים לכולם. מבחינתי אני הייתי התלמידה וכולן היו מורותיי, ולא חשבתי לרגע שיש גם ביניהן מורות ותלמידות.
מעבר לזה, לא חשבתי בכלל על ה"איך" בהיווצרות של הידע המקצועי. נכון, למדנו את ההיסטוריה של המקצוע, והמודלים השונים, אבל פשוט קיבלתי אותם. לא הבנתי אז שיש קשר בין אלו שמלמדים (בעיקר מלמדות) אותי לתוכן, כלומר, שהן גם המציאו ופיתחו את מה שהם מלמדות. לגבי טל - למידה מוטורית היה נושא שהיה קשור אליה כנראה באופן מאוד מובהק כי הצימוד בינה לבין הנושא הזה נשאר אצלי מאוד חזק.
והרי הוכחה:
היא מתחילה כמו שהיא אומרת לנו "כמו כולם" עם רצון ללמוד משהו בכיוון של מקצועות הבריאות. היא מוצאת את הלימודים מרתקים ואת עצמה פורחת בתוכם. בסיומם היא עוברת לעבוד בחיפה, רמב"ם, עיר חדשה, עבודה חדשה, הרבה מאוד אפשרויות ללמידה. לאחר שנה היא מרגישה שיש לה יותר שאלות ורצון ללמוד והיא פונה לתוכנית של NYU לתואר שני. שוב מעבר, הפעם לארה"ב שם היא נכנסת לתוכנית שמשלבת לימודים ועבודה קלינית. היא אומרת שבנוסף לצורך הכלכלי היא הרגישה צורך להמשיך להתנסות ולעבוד בשטח ולפתח את היכולות המקצועיות תוך כדי עבודה.
זה מזכיר לי את כל המתנדבות שהיו מגיעות אלינו למועדון, צעירות אמריקאיות בעיקר, שאמרו ששם לא נותנים להכנס למסגרות שיקומיות וממש התעניינו איך זה לעבוד עם אנשים. רבות מהן המשיכו ללימודים אקדמיים בתחומי הבריאות והטיפול. עם שתים מהן שהיו האחת סטודנטית והשניה כבר מרפאה בעיסוק היו לי שיחות מאוד מעניינות על הדימיון וההבדל במקצוע בארצותינו השונות. טל מתייחסת בהמשך לאימוץ של הגישות האמריקאיות בארץ, ואני נזכרת איך לאחרונה כשכתבתי עם קולגה מתחום אחר מאמר לז'ורנאל אנגלי התלבטתי על איזה מודל להסתמך ועשיתי לעצמי סדר מי בא מאיפה. בכלל, כמו שכתבתי בהתחלה,עד השנים האחרונות לא הקדשתי הרבה מחשבה לשאלה מאיפה הגיע כל מודל או גישה ומה זה אומר ומייצג.
לאחר שסיימה את הדוקטורט, לדבריה לאחר שבלה אפרתי (שם שאנחנו שומעות שוב ושוב כדמות שדחפה למקומות מובילים!) פנתה אליה שתמשיך, חזרה לארץ והפעם לתל אביב. עיר שקרובה יותר לניו יורק מחיפה או ירושלים, לאוניברסיטה שזה אך פתחה חוג לריפוי בעיסוק ובה היא מוצאת את מקומה. אולם, מכיוון שהיא מחזיקה בתואר שאין רבים כמוהו בארץ היא מוצאת את עצמה מלמדת או מנחה סטודנטיות גם במוסדות האחרים. אני מתעייפת רק מלדמיין את זה ואני למדתי לומר לא רק בשנה האחרונה. יש משהו מאוד מפרה בקשר הזה עם כל מוסדות הלימודים. בכל מקום יש דגשים אחרים, פרסונות אחרות, רוח המקום, יש דברים שלמדתי בתל אביב ואני מביאה אתי לחיפה ויש דברים חדשים שאני מגלה. את התמהיל הזה אני מביאה לסטודנטיות שלי שבתורן יבנו את התרכובת שמתאימה להן מכל מה שיש בחוץ.
השנים עוברות וטל בוחרת את קנדה מתוך היכרות קודמת בשנת שבתון. התחומים שמעניינים אותה מוצאים שם קרקע מקבלת, השתתפות, וצדק עיסוקי, למידה ושילוב אנשים עם מוגבלויות. אנחנו נכנסות לשיח על המקום שלנו במקצוע כמקבלים באמת את השוני, כמתאימים את המיליה שלנו לאחר. כמה זה יפה לדבר וכמה בסופו של דבר מאכזב כשבפועל השילוב לא מספיק מתרחש "בבית ספרנו".
מעסיק אותי מאוד הנושא של שייכות לאחרונה, ובתוך זה מקום החשיפה ומחירה. מעניין לראות איך בקהילה המקצועית לכולן היה קל ונגיש וברור מאוד להזדהות כחלק מהקהילה, להיות מרפאה בעיסוק זה דבר שפשוט מאוד לקחת בו חלק. זה ברור, זה מקובל, יש לכל אחת את החברות, מורות, תלמידות, ולאף אחת לא הייתה בעיה לשלוף את השם הבא. בקבוצות השתייכות אחרות זה הרבה יותר מסובך, בכל מיני מישורים, פוליטי, מגדרי, לאומי וכן הלאה וכן הלאה. השתייכות שקשורה למצב בריאותי היא מסובכת ביותר, ולא רק כי החולי או המצב הבריאותי הוא המגדיר, אלא בגלל ההנחות והדעות שיש לנו שהן כל כך מגוונות והרבה פעמים לא צפויות. משום כך ה"הצלחה" של שילוב חברתי יכולה להיות נוכחת לאחד ובלתי מתקבלת על הדעת לשניה. היא מספרת לנו על מחקר שערכו, מחקר איכותני עם מספר רב של ראיונות לגבי מטפל עם מוגבלות ועד כמה אנשים העריכו את היכולת של אדם עם מוגבלות להיות מטפל טוב עבורם. אני סמוכה ובטוחה שעצם העלאת הנושא ומחקר עליו כמו שטל עושה מעלים את המודעות לאפשרויות, ולכך שיש מה לעשות עם זה לא רק כלפי חוץ.
אני מוצאת את עצמי מתחברת להרבה נקודות שטל עוסקת בהם, מכיוונים אחרים אבל מאותו המקור. כשדיפדפתי מקודם בשיעור שהיא נתנה לנו שנושא הלמידה המוטורית אני רואה הרבה ממשקים לתפיסה הקלינית שלי הנוכחית ולדרך שבה אני מייצרת או מתווכת למידה. לא לחינם היא מציינת בסוף ששמחה שלנה, סטודנטית שלה, שלחה אותנו אליה. יש משהו במקצוע שלנו, וכבר כתבנו את זה בטח מלא פעמים, שהלמידה נמצאת בבסיסו, הן מבחינת הצורך והן מבחינת הנטייה הטבעית שלנו כמרפאים בעיסוק, ומעבר לכל הגישות והמודלים, זו אולי הנחת יסוד משמעותית בקהילה המקצועית שלנו.
סיון
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה