מפגש 24 - ד"ר נעמי הדס לידור

ד"ר נעמי הדס לידור
למפגש עם נעמי אני מגיעה עם המון מחשבות, מוזר. את נעמי אני מכירה כל כך הרבה שנים מכל כך הרבה מקומות, ואף פעם לא עצרתי לשמוע את הסיפור המלא.
תוהה עם עצמי איך להתחיל, מה יעלה, איך להתמקד- יש כל כך הרבה כיוונים שהספור יכול ללכת אליו.
מעולם לא למדתי אצל נעמי. שנים רבות עוסקת בתחום בריאות הנפש, והשם של נעמי ליווה אותי עוד בעבודתי בבית החולים לפני כ20 שנה. זוכרת שהמרפאות בעיסוק במחלקה אחת מהן דורית רדליך היקרה מאוד,  התחילו ללמוד DCI, והשם של של נעמי התחיל לצוף שוב ושוב.
פנים מול פנים פגשתי את נעמי במפגש בביתה לפני כ 14 שנים, יושבות במטבח שלה, אני והיא- על קפה, וחושבות היכן יכולות להתחבר, מה יכולות לעשות יחד. המפגש הזה, הבלתי אמצעי, במטבח הנינוח שלה נשאר איתי כתמונה מאפיינת את נעמי.

הפעם נפגשות במשרד שלה, שממוקם פרוזדור אחד במקביל לשלי.
שני פרוזדורים מקבילים בקריה האקדמית אונו, באחד, משרדים של בית הספר לשיקום, ובאחר משרדים של החוג לריפוי בעיסוק. הפרוזדורים הללו במידה מסוימות מסתדרים היטב עם מי שנעמי עבורי- עוברת בין שני הפרוזדורים.
יושבות במשרד שלה, מביטה סביב, הקירות מדברים בהמון תמונות משמעותיות שמספרות את הסיפור המקצועי של נעמי. בעיקר תמונות שלה עם אנשים משמעותיים בחייה האישיים והמקצועיים. תמונה אחת מושכת את העין  מיד, והיא התמונה של פוירשטיין ז"ל, תמונה אחת שלו שמהפנטת אותי תמיד- בתמונה פוירשטיין ובבואתו משתקפת על מעין  שולחן זכוכית ויוצרת שתי דמויות שלו. ובאותה מסגרת תמונה מוקטנת שלו עם נעמי, מחויכים שניהם. חיוך שמסגיר את הקשר האישי והמשמעותי שנוצר בניהם. מבטי נע בין שתי הדמויות שלו, זו המוכרת שבבואתה משתקפת לה, וזו האנושית, הקרובה שמשתקפת בקשר שלו עם נעמי. 

נעמי מתחילה לספר את הסיפור האישי שלה, שהתחיל בכלל בלימודי ספרות. מגיעה לריפוי בעיסוק והיא כבר  בעלת שני תארים קודמים. לאחר אובדן אישי של דמות משמעותית מחליטה שאינה רוצה לעבוד עם ספרים והכיוון שנכון לה יותר הוא עבודה עם אנשים. מגיעה ללימודים כאשר המקצוע  מוגדר כמקצוע מועדף. מספרת על הנאה גדולה מהלימודים וחיבור מיידי לערכי המקצוע ולעוגניו הפילוסופיים, חיבור זה קיים ומלווה אותה למעשה לאורך כל חייה המקצועיים.

מסיימת את לימודיה ומתחילה את דרכה המקצועית באופן לא מסורתי, סגנון שעם השנים הפך להיות לנרטיב שמלווה אותה. לעשות דברים בדרך לא מסורתית, וכראוי לדרך כזה היא מאופיינת כקשה ומלאה באתגרים.

הבחירה לעבוד בתחום שאינו מוגדר כתחום- להקדים את זמנה. נעמי בוחרת לעבוד בתחום שיקום כאשר אין מרפאות בעיסוק שעובדות,  סוללת דרך קשה, בשדה לא מוכר.

איך ידעת אנחנו שואלות, שזו הדרך? נעמי משתפת אותנו בדמויות משמעותיות איתן רצתה לעבוד. מנהל מחלקה, שהכיר את הריפוי בעיסוק מחו"ל ורצה מרפאה בעיסוק. ידעה שאתו רוצה לעבוד והבינה שדרך עיניו ותפיסתו תבנה את התפקיד בעצמה. לא נשארת לבד ויוצרת לעצמה מעגל הדרכה משמעותי שמדייק עבורה את מי שהיא- הדרכה של נעמי להמן שהופכת עבורה לדמות קסומה ומעצבת.

חושבת לעצמי, כמה מורכבת דרכה של נעמי הייתה. תחום שאני נכנסתי לתוכו כבר היה מובהק יחסית, לא היה ברור כלל. כמה מורכב לצור ולהיות בטוח בדרכך. נעמי מסמנת לנו אנשי מפתח חלקם מתחום הריפוי בעיסוק, וחלקם לא, אך אנשים אלו חיזקו אותה בהבנה שדרכה נכונה. אנשים כמו ד"ר מקס לחמן, פרופסור פוירשטיין, השר ניסים דהאן רונית דודאי ועוד. כולם אנשים שבעצמם עשו שינוי, אך בדרך יצרו אחד עבור השני רשת תמיכה. בסיפורה שומעת שוב ושוב שני עוגנים מרכזיים. האחד האנשים התומכים אותם זיהתה ואליהם בחרה לחבור בדרכה ואילו העוגן השני הוא אותו חיבור לעוגניו הערכיים והפילוסופיים של המקצוע.

עוסקות בערכים שקיימים בבסיס המקצוע כמו האדם במרכז, והגיוון שיש בו.

וברור לגמרי שלאורם הניעה נעמי את דרכה, ולאורם הניעה תהליכים חברתיים פורצי דרך, ישבה בעמדות מפתח שמרפאות בעיסוק עוד לא הגיעו לשם, וקידמה בהם את המקצוע. התחומים בהם עסקה נעמי הם רבים, קצרה היריעה מלהכיל. הוראה בחוג לריפוי בעיסוק באוניברסיטת תל אביב, שם גידלה דורות רבים של מרפאים בעיסוק שידעו שיקום, עסקה בחקיקה, בנתה מודלים חדשים שהיום מבוססים ראייתית כמו התערבות משפחתית של קש"ת, ופיתוח הDCI. חלמה ויצרה יחד עם חבריה את בית הספר לשיקום שילוב והחלמה ואלו רק המוכרים. עשתה כל זאת בדרכה, לא תמיד קונבנציונלית ומסורתית,  אך עשתה והניעה בזהות ברורה ויציבה עבורה - מרפאה בעיסוק.

אני מתחברת מחדש לאותה הגדרה קלשאתית של המקצוע- ריפוי בעיסוק הנו מקצוע הולסטי, ומגוון.

עוצרת במילה מגוון, בכוח שיש בו, ובחשש שהוא יכול להציף. נעמי יצרה גיוון בשטחים שלא היו מוכרים, פרצה לטריטוריות לא מוכרות ויצרה מציאות עבורי ועבור חלק מחברותיי. וזהו כוחו של מגוון, יצירת גוונים חדשים שלא היו שם קודם, אחרת נשאר עם אותם גוונים ומגוונים מוכרים.

יצירת גוונים חדשים מחייבת לדמיין חדש ולא מוכר, לפרוץ אזורי נוחות ולעורר אי נוחות, כדי לבדוק מה אופי אותו גוון חדש. דרכים רבות לעסוק במקצוע, ונעמי עושה זו בדרכה.

בנימה אישית, רבים מתחומי העיסוק של נעמי, דומים לשלי, מרגישה פעמים רבות שאנחנו צועדות במקביל, בדומה לפרוזדורים של קומת המרתף בקריה האקדמית אונו , בהם אנחנו פוסעות. נעמי הייתה שם כדי לבנות פרוזדור, חדש, שלא היה שם קודם, ואני שם צועדת בבטחה, הרבה בזכות הגוונים החדשים שהיא יצרה בתוך מקצוע הריפוי בעיסוק. 

כהרגלנו מסיימות את הפגישה וממשיכות לדבר על פרויקטים נוספים שאנחנו רוצות לעשות, כמו באותו מפגש קפה אצלה במטבח לפני 14 שנים, עוסקות בפוטנציאל שיש עוד בעשייה.

ואני מעט נרגעת, מקווה ליצור גוונים חדשים בעצמי, הרי כך נוצרת תמונה גדולה, מורכבת מאינסוף צבעים וגוונים ולכולם יש מקום ותפקיד.

זה הקסם של המקצוע.

נעמה

מדברים וישר גם עובדים.. :)

אל הפגישה עם נעמי הגענו מתוך מציאות של שבוע לפני פסח. ניקיונות, הרמות כוסית, חופש, בישולים, והכל בעקבות אירוע מהפכני אחד של יציאה מעבדות לחירות. רק בשנה שעברה בעקבות הרצאה ששמעתי הבנתי פתאום את הדבר הגדול שקרה, לא ביציאה עצמה, או בהפיכה לעם, אלא ביכולת לשמר את הסיפור במשך שנים רבות עד שהוא עלה על הכתב. ביכולת של עם, לא להתחיל מחדש כל פעם אלא להתבונן שוב ושוב בסיפור מרכזי ולצמוח ממנו במקום שבו הוא נמצא במציאות היומיומית שלו.

חשבתי לי אחר כך שזה ממש מתאים, כי אני מכירה את נעמי של אחרי המהפיכה הגדולה. סיימתי ללמוד ב2008, שמונה שנים שלמות שחוק שיקום נכי נפש פעל ללא ליאות בשטח. עשיתי הכשרה מעשית אחרונה במסגרת תעסוקתית בקהילה, מסגרת מוכרת, מוסדרת בחוק, עם לגיטימציה מלאה ועם רוח שמכוונת מא' ועד ת' לערכים אותם הקנו לי בלימודי התואר הראשון. בשבילי ובשביל כל מי שבא אחרי (וחלק גם לפני) זו הייתה עובדה מוגמרת. לקח לי כמה שנים להבין שזה לא נוצר יש מאין ושיש אנשים מאחורי ההבניה הזו של המציאות, שפעלו ללא לאות, השקיעו מזמנם וממרצם ולפעמים גם שילמו מחירים על הבחירות שלהם. במשך השנים שמעתי הרבה חלקים של הסיפור מדמויות שהיו חלק ממנו, גם מנעמי.
  

הסיפור של נעמי מלא ברגעים, בהזדמנויות, באנשים ובצדדים שונים שלהם. היא מגיעה לריפוי בעיסוק עם מקצוע, היא חוקרת ספרות באוניברסיטה עם תואר ראשון ושני, ויעל הלוי (שם שעולה הרבה ועם כבוד רב) שואלת אותה, "למה את צריכה את זה?" ונעמי לוקחת את השאלה הזו כמאפשרת וכמשמעותית בכניסה למקצוע. היא מספרת על מציאות שבה אין מרפאות בעיסוק בשיקום ועל כך שנגד מה שאמרו לה היא בחרה שם להתחיל את הקריירה המקצועית שלה, במרכז השיקום בהרצליה. כי המנהל ד"ר שלמה לקס, רצה מרפאה בעיסוק. אני ישר חושבת על עצמי, שמזה ארבעה ימים אני עובדת רשמית במקום בו אני המרפאה בעיסוק הראשונה בצוות, אבל אצלי המציאות כולה היא כבר אחרת. כשהאנשים שואלים אותי איך אעבוד איתם אם אני לא עובדת סוציאלית אני גם מסבירה איפה אני בהחלט יכולה להיות לעזר עם בסיס הידע שלי וחוצמזה יש לי "הוכחה" בסטנדרטים של משרד הבריאות שאני אכן יכולה. אישית, אני מודה לכל אחד ואחת על התשתית הזו שעליה אני יכולה לבנות את היומיום המקצועי שלי ולהמשיך ולפתח.

ובחזרה לנעמי המרפאה בעיסוק החדשה - כבר בהתחלה היא פוגשת את נעמי להמן, שם שאני מכירה ממרכז השיקום ביפו, וספציפית ממאמר שכתבה לאחר מותה נעמי בIJOT. דמות קסומה שמלווה אותה ומאמינה בה, כבר ברגע הראשון וגם הרבה אחר כך. יש דמויות כאלו, שלצערנו לא נוכל לראיין, והמשמעות המילה הכתובה, אפילו כשהיא לא מפי בעל הדבר, משמעותית ביותר. נראה לי שלא אחטא לאמת אם אומר כבר בשלב זה שהחיבור מורה-תלמיד במקצוע שלנו הוא משמעותי ביותר. ראינו את זה לאורך הדרך שוב ושוב. וזה חוזר למקום ממנו התחלתי, היכולת להנחיל הלאה, סיפור, תפיסה, אופן פעולה, הוא לא מובן מאליו ויש בו הרבה עבודה מקצועית והתכווננות רגשית. התהליכים הללו לא רק משפיעים על היחיד אלא גם על פעולות גדולות כמו שנעמי עשתה בהמשך וחלחלו הלאה.
 
אני מכירה את נעמי כבר הרבה שנים, בהקשרים שונים, ובכובעים שונים, והיום אני מנסה להפריד לי את נעמי המרפאה בעיסוק ונדמה שאי אפשר לעשות את זה. באיזשהו מקום אני משחררת את זה כי יש משהו במהות של המקצוע שהוא לפעמים קונקרטי וברור, לפעמים פלואידי ומתפשט, מסתכל כל הזמן על התמונה הרחבה ועל הפרטים הקטנים בו זמנית. ואז אי אפשר להפריד, כי כל מרפאה בעיסוק מכניסה את האני מאמין שלה לתוך זה, וככל שהדברים מתחברים יותר לחיים עצמם כך (לדעתי) זה יותר נכון ויותר בא לידי ביטוי. אצל נעמי זה בא לידי ביטוי בשינוי הקיים, ברה-ארגון של המערכת והרבה קשרים עם אנשים.

ואם לסיים בחיבור לפסח, יש משהו ביציאה, בשינוי, שמניע ומעצים תהליכים שלא חשבנו עליהם כשהיינו בפנים, בתוך הקופסה כשנקודת המבט הייתה צרה וממוקדת. נעמי מתארת את ששת השנים הראשונות של חוק שיקום, ואת הניהול של המועצה על ידיה, כתקופה שבה הכל היה אפשרי, הצעת בערב רעיון, בבוקר כבר היה משהו בפועל. מי יתן שהחידוש וההתפתחות ימשיכו גם ביומיום השגרתי והאפור, ויהיו למשמעותיים ומהותיים.

סיון

מתנת פתיחת שנה לצוות בית הספר לשיקום