שנה א' ריפוי בעיסוק אוניברסיטת תל אביב, דינמיקה. דורית מנחה את הקבוצה שלי, בגלל שזו פעם ראשונה אנחנו מחולקות עדיין לפי שמות משפחה, אנחנו האותיות האחרונות. במפגשים הראשונים יש שתיקה, ודורית היא מנחה טובה, טובה מאוד, ועד שנפרצת השתיקה היא חוזרת ומסבירה לנו את מקומה כמנחה ואת תפקידנו כקבוצה. עד סוף הסמסטר אני מאוהבת בהנחיית הקבוצות ובשנים שיבואו זה אחד הכלים הכי משמעותיים שלי.
שנים אח"כ ענת מן מזמינה אותי לדבר על רב תרבויות בפני "המנהלות שלנו". מודה שלא הקשבתי עד הסוף או חשבתי מה זה אומר, ומזל שכך. כשנכנסתי לחדר בו ישבו יחד עם דורית שלל מנהלות שאני מכירה מכל מיני סיטואציות סטודנטיאליות בעיקר בחיי המקצועיים כמעט הסתובבתי ויצאתי. נשארתי והחוויה הייתה מדהימה. היכולת שלהן ללמוד ממני שלחלקן הייתי תלמידה וגם לאלו שלא, יכלתי מתישהו להיות, הייתה מופלאה. יצאתי משם עם המחשבה שאחת התכונות החשובות למי שמחזיק במקצוע הזה היא היכולת ללמוד כל הזמן מכל אחד.
באר יעקב, הייתי שם מספר פעמים, בימי עיון וכדומה. חלק מהצוות כמו דורית לימדו אותי בתואר הראשון והשמות והסיפורים שדורית מספרת לא זרים לי בכלל. בחלקם הייתי חלק את חלקם חוויתי בעצמי בדרכים כאלו ואחרות. אביבה, נורית וטל היו דמויות משמעותיות מאוד גם עבורי, אם כי בצורה יותר מרוחקת מטבע הדברים. אני זוכרת את דורית בדינמיקה ההיא לפני שנים מספרת שהתחילה את הלימודים מאוחר, שינתה כיוון מהעשיה היצירתית והעיסוק באופנה לריפוי בעיסוק. זה הרשים אותי כל כך, היכולת לשנות דבר כל כך גדול כמו מקצוע.
היא מספרת לנו שבאה בשביל הפסיכיאטריה, איך חלמה לשלב בין עיצוב האופנה לבריאות הנפש, ולעשות עבודה עיצובית עם נשים חולות, מתארת תפיסה רומנטית של מפעל בגדים שבו נשים מיוסרות, ווירג'יניה וולפיות כאלו רוקמות איתה יחד מציאות. בהמשך היא מספרת איך לקחה את הכישורים היצירתיים שלה אל תוך המפגש עם האדם בהבנה שזו יצירה, שזה לא משהו אחר לגמרי, אלא יצירה במרחב אחר, עם תוצאות אחרות, אבל יצירה. ואיך עזבה כל עשייה אמנותית יצירתית לתקופה ארוכה. זה פוגש אותי הרבה בעבודה שלי בבריאות הנפש בתחומים היצירתיים, האומנותיים, המוזיקליים ואפילו האינטלקטואליים פילוסופיים, כמה אתה מכניס את החלק היצירתי שלך וכמה נותן את המקום לאדם. אם אין את הכישורים זה יותר קל, יותר ברור שכמטפלת אני מאפשרת והמקום הוא של האדם. אבל כשגם לי יש את הכישורים האלה והעשייה המשותפת דווקא יכולה לתרום לקשר הטיפולי זה מתחיל להיות מורכב, ומעניין, ודורש התבוננות מאוד מעמיקה. מה שדורית מעלה זה הזיקוק של האיכויות שנמצאות בכישורים היצירתיים וההכללה שלהן למפגש האנושי.
ובמפגש האנושי הפנים והחוץ פועלים יחד ואנחנו מגיעות לנושא השביתה, נושא כאוב לכל מרפאה בעיסוק, במקומה היא. אחד הדברים המשמעותיים שלמדתי מדורית כסטודנטית בקבוצת הדינמיקה ההיא, הראשונה, היא לא לשבת על הגדר. ליישם את זה אני עוד לומדת, כל הזמן, אבל כבר שם המסר שאני לקחתי היה של לדבר, לפעול, להיות מעורבת, שזה חשוב שתהיה לי דעה שאני עומדת מאחוריה גם כשבשיח אולי אשנה אותה ואולי אעשה טעויות. אם אביבה פריד לימדה ומלמדת על האומץ לחדור לחייו של אדם ולטפל, מדורית למדתי לחדור לחיי שלי ולחלץ מהם את מי שאני כאדם וכמטפלת. ואני מאמינה שבסופו של דבר נצליח לממש את הרעיון שעלה בחדר, ולצאת לכיכר גדולה, עם שולחנות עגולים (אולי אפילו עם מפה של יין יאנג ירוק וסגול) ולדבר, לפתוח את השיח. דורית מספרת איך גם היום כשמגיע אליה מטופל היא מקשיבה ובהתחלה לפעמים ממש מרגישה שהיא לא יודעת מה היא תעשה, ואיכשהו תמיד היא מגיעה בסוף להבנה ולידיעה מה היא הולכת לעשות איתו. מאוד התחברתי למקום הזה גם בטיפול וגם בהדרכה, גם במפגשים שלנו זה עולה, מתחילים שיחה ואין לדעת לאן זה מוביל, ותמיד מגיעים למקומות מופלאים.
דורית מזמינה אותנו לבית המקצועי שלה כפי שהיא מתארת אותו. יש משמעות מאוד גדולה בעיני למיקום המפגש, לסביבה. קילהופנר אמר את זה לפני, אני רק מבינה כל פעם מחדש את העומק.
בהזמנה שלנו אנחנו מאפשרות תמיד חופש ומתחייבות להגיע לכל מקום שהמארחת שלנו תציע. תמיד למקום יש משמעות.
בתשובה של דורית להזמנה שלה למסע שלנו, אנחנו שומעות שמחה גדולה, והזמנה כנה לבית המקצועי כבית אמיתי, כבר מהמייל ברור שזה הרבה מעבר למקום עבודה.
מגיעות לבית המקצועי של דורית, בית חולים באר יעקב.
ושוב, מהרהרת בחיבורים האישיים.
7 שנים אחורה, אני, אז בתחילת הדרך שלי בבית המקצועי שלי היום, בוחרת לעשות עבודת רגליים ולצאת לשטח. אז, בתחילת הדרך, זוכרת את עצמי משותקת מגודל האחריות. ללמד ריפוי בעיסוק בריאות הנפש נראה לי אז כשליחות גדולה לצידה אחריות כמעט משתקת. לא הייתי בטוחה ביכולת שלי לעשות את זה. מי שהאמינה בי אז, בכל ליבה, וראתה בי משהו שאני עוד לא הצלחתי לראות היא חברתי וזוגתי לעבודה סיגל וקס. וכחלק מהזוגיות המופלאה שלנו ביקשתי ממנה לחבור אלי לסיור רגליים במקומות בהם יש ריפוי בעיסוק אמתי ולשאול שם, בשטח, מה הייתן רוצות שסטודנטיות ידעו בתהליך הלמידה שלהן.
נכנסנו אז לישיבה עם דורית וכמה חברות צוות שלה. הייתה זו עבורי פגישה שהשפיעה רבות על האופן שבו בניתי את תכנית החומש שלי. אך מעבר למקום המקצועי, הייתה שם נדיבות ובטחון רב במקצועיות ובדרך של המקצוע. אז התרגשתי והערכתי.
מצוידת בחוויה הזו אני פוגשת את דורית.
אז איך התחלת אנחנו פותחות בשאלה המסורתית שלנו. זו שאלה שפותחת עבורנו כל מפגש, אנחנו יודעות תמיד איך מתחילות אך אף פעם לא לאן זה ייקח.
לדורית הריפוי בעיסוק מהווה קריירה שנייה. הראשונה עסקה בעיצוב אופנה. לשנייה הגיעה בוגרת הרבה יותר משאר חברותיה ללימודים אם לשניים. הבשלות הזו הביאה אתה גם ידיעה ברורה מה היא רוצה לעשות. ידעה שרוצה לעבוד עם אנשים שמתמודדים עם מוגבלות פסיכיאטרית. ידעה להסביר את זה אחרת, ואולי עטפה את הרצון במילים שונות. אך היא ידעה.
דורית שוזרת בסיפור שלה המון סיפורים של אנשים אותם פגשה בדרך והשפיעו על דרכה. בכל סיפור שלה, אני שומעת דפוס דומה - היא יודעת בלי לדעת שהיא יודעת. עם הזמן יודעת גם לתמלל ולהסביר מה היא יודעת.
בסיפור הלימודים שלה, מתארת את השיעור הראשון עם אביבה פריד. אישה משמעותית עבורה שליוותה אותה שנים רבות לאחר מכן. היא מתארת את השיעור הראשון שלה, ואני יכולה לדמיין את זה. דורית יושבת בשורה האחרונה בכיתה. בכל השיעורים היא שם תמיד, בשורה האחרונה בוחרת לשבת שם. והנה אביבה מתחילה לדבר, דורית עוד לא מכירה אבל היא יודעת. דורית יודעת שיש שם משהו והיא עוברת בלי לשים לב עד שמגיעה לשורה הראשונה. לא, אין אף שיעור אחר שהיא יושבת שם מלבד כדי לשמוע את אביבה. כי היא יודעת. עם השנים מילאה את החוויה והידיעה גם במילים ברורות ששמות את אביבה כאישה משפיעה על התפתחותה המקצועית של דורית.
עוד היא מכניסה לחדר חוויות טיפוליות מגוונות, ואתגרים ניהוליים רבים, עוברות מתקופה לתקופה בכולם ברור לי מאוד דורית יודעת, והיא יודעת עוד לפני שהיא יודעת שהיא יודעת.
מעבר לסיפורים הקליניים אליהם מיד יכולתי להתחבר, אך הרשימה אותי במיוחד הידיעה הברורה שלה בחשיבות והגדרה הברורה של מה אנחנו עושים בריפוי בעיסוק במצבים פסיכיאטרים מורכבים, ויתרה מזה מכירה בלי צל של ספק בערך שיש להתערבות הטיפולית.
אותי זה מרגש ממש. להעביר את התחושה הזו לסטודנטיות לריפוי בעיסוק היא אחד הדברים החשובים ביותר עבורי אך גם המאתגרים ביותר. אני, מאמינה גדולה בכוחו של המקצוע. לי הוא ברור לגמרי, אך ברור לי גם שלרבים אחרים זה פחות ברור. דורית מדברת על הכוח של המקצוע ואני מנסה לברר איך מעבירים את זה הלאה. איך מאפשרים בתהליך הלמידה את אותה הבנה ברורה שדורית מביאה איתה כל כך חזק. מנסה לברר את זה עם דורית שמסמנת כמה עוגנים כמו הדרכה מקצועית, ביסוס ראייתי וקליני לעשייה. אך לצד כל אלו ההבנה שלמודעות האישית של המטפל לעצמו ולתהליכים הרגשיים אותו הוא עובר יש כוח מאוד גדול בתהליך, מה שנקרא בעגה המקצועית שימוש מודע בעצמי.
בכל שיחה במסע שלנו כשמגיעים למקומות האלו שמדייקים את הכוח שבמקצוע מוצאת את עצמי פורחת נהנית ומתרגשת באמת.
יושבות בבית של דורית, ומדברות על מה שזורם בעורקיה כפי שהיא מתארת ובא איתה לעבודה. מי שהיא שכולל חוויות קודמות, ידע מצטבר, התנסויות ומפגש עם אנשים.
כשהיא מדברת על האנשים שמלווים אותה בבית המקצועי שלה היום, ברור לי שהיא מדברת על משפחה, כזו שאנחנו רוצים לפגוש בבית. היא מתארת את חברות הצוות שלה, וברור לי שהיא אוהבת אותן אהבת אמת. סביבה אנושית שבשבילה שווה להמשיך ולהגיע ולשמר על הבית המקצועי. קילהופנר אמר את זה קודם- הכוח בסביבה הפיזית והאנושית.
צפות ועולות לי המון מילים בשיחה עם דורית, כמו הכוח באנשים, גאווה מקצועית, חשיבה קלינית מחקרית, אהבה גדולה וידע. ידע שהוא הרבה מעבר לידע מקצועי קליני אלא ידע מגוון המבוסס על חווית מעובדות היטב ונותן מקום וכבוד לכל הרבדים.
מדברות על המקצוע ועל התקוות שיש לנו בעתיד ובהווה. וכמו במשפחה לא הכל מסכימים אבל מצליחים לדבר ולהמשיך לאהוב ולהעריך. מתחברות ברצון לחזור לדבר עם קולגות מוערכות ואהובות ולהיזכר מחדש למה אנחנו שם. למה אנחנו מרפאות בעיסוק???
אני מרפאה בעיסוק כי באמצעות אני המקצוע מצליחה לגעת באנשים, עיסוקים משמעותיים יש לכל אדם בלי קשר למגבלה איתה הוא מתמודד. כמרפאה בעיסוק יש לי את הכלים להתחבר בדיוק למקום הזה, לעיסוק המשמעותי כמניע.
בורכתי!!!
 |
| דלת החדר של דורית בבאר יעקב |
דורית מזמינה אותנו לבית המקצועי שלה כפי שהיא מתארת אותו. יש משמעות מאוד גדולה בעיני למיקום המפגש, לסביבה. קילהופנר אמר את זה לפני, אני רק מבינה כל פעם מחדש את העומק.
בהזמנה שלנו אנחנו מאפשרות תמיד חופש ומתחייבות להגיע לכל מקום שהמארחת שלנו תציע. תמיד למקום יש משמעות.
בתשובה של דורית להזמנה שלה למסע שלנו, אנחנו שומעות שמחה גדולה, והזמנה כנה לבית המקצועי כבית אמיתי, כבר מהמייל ברור שזה הרבה מעבר למקום עבודה.
מגיעות לבית המקצועי של דורית, בית חולים באר יעקב.
ושוב, מהרהרת בחיבורים האישיים.
7 שנים אחורה, אני, אז בתחילת הדרך שלי בבית המקצועי שלי היום, בוחרת לעשות עבודת רגליים ולצאת לשטח. אז, בתחילת הדרך, זוכרת את עצמי משותקת מגודל האחריות. ללמד ריפוי בעיסוק בריאות הנפש נראה לי אז כשליחות גדולה לצידה אחריות כמעט משתקת. לא הייתי בטוחה ביכולת שלי לעשות את זה. מי שהאמינה בי אז, בכל ליבה, וראתה בי משהו שאני עוד לא הצלחתי לראות היא חברתי וזוגתי לעבודה סיגל וקס. וכחלק מהזוגיות המופלאה שלנו ביקשתי ממנה לחבור אלי לסיור רגליים במקומות בהם יש ריפוי בעיסוק אמתי ולשאול שם, בשטח, מה הייתן רוצות שסטודנטיות ידעו בתהליך הלמידה שלהן.
נכנסנו אז לישיבה עם דורית וכמה חברות צוות שלה. הייתה זו עבורי פגישה שהשפיעה רבות על האופן שבו בניתי את תכנית החומש שלי. אך מעבר למקום המקצועי, הייתה שם נדיבות ובטחון רב במקצועיות ובדרך של המקצוע. אז התרגשתי והערכתי.
מצוידת בחוויה הזו אני פוגשת את דורית.
אז איך התחלת אנחנו פותחות בשאלה המסורתית שלנו. זו שאלה שפותחת עבורנו כל מפגש, אנחנו יודעות תמיד איך מתחילות אך אף פעם לא לאן זה ייקח.
לדורית הריפוי בעיסוק מהווה קריירה שנייה. הראשונה עסקה בעיצוב אופנה. לשנייה הגיעה בוגרת הרבה יותר משאר חברותיה ללימודים אם לשניים. הבשלות הזו הביאה אתה גם ידיעה ברורה מה היא רוצה לעשות. ידעה שרוצה לעבוד עם אנשים שמתמודדים עם מוגבלות פסיכיאטרית. ידעה להסביר את זה אחרת, ואולי עטפה את הרצון במילים שונות. אך היא ידעה.
דורית שוזרת בסיפור שלה המון סיפורים של אנשים אותם פגשה בדרך והשפיעו על דרכה. בכל סיפור שלה, אני שומעת דפוס דומה - היא יודעת בלי לדעת שהיא יודעת. עם הזמן יודעת גם לתמלל ולהסביר מה היא יודעת.
בסיפור הלימודים שלה, מתארת את השיעור הראשון עם אביבה פריד. אישה משמעותית עבורה שליוותה אותה שנים רבות לאחר מכן. היא מתארת את השיעור הראשון שלה, ואני יכולה לדמיין את זה. דורית יושבת בשורה האחרונה בכיתה. בכל השיעורים היא שם תמיד, בשורה האחרונה בוחרת לשבת שם. והנה אביבה מתחילה לדבר, דורית עוד לא מכירה אבל היא יודעת. דורית יודעת שיש שם משהו והיא עוברת בלי לשים לב עד שמגיעה לשורה הראשונה. לא, אין אף שיעור אחר שהיא יושבת שם מלבד כדי לשמוע את אביבה. כי היא יודעת. עם השנים מילאה את החוויה והידיעה גם במילים ברורות ששמות את אביבה כאישה משפיעה על התפתחותה המקצועית של דורית.
עוד היא מכניסה לחדר חוויות טיפוליות מגוונות, ואתגרים ניהוליים רבים, עוברות מתקופה לתקופה בכולם ברור לי מאוד דורית יודעת, והיא יודעת עוד לפני שהיא יודעת שהיא יודעת.
מעבר לסיפורים הקליניים אליהם מיד יכולתי להתחבר, אך הרשימה אותי במיוחד הידיעה הברורה שלה בחשיבות והגדרה הברורה של מה אנחנו עושים בריפוי בעיסוק במצבים פסיכיאטרים מורכבים, ויתרה מזה מכירה בלי צל של ספק בערך שיש להתערבות הטיפולית.
אותי זה מרגש ממש. להעביר את התחושה הזו לסטודנטיות לריפוי בעיסוק היא אחד הדברים החשובים ביותר עבורי אך גם המאתגרים ביותר. אני, מאמינה גדולה בכוחו של המקצוע. לי הוא ברור לגמרי, אך ברור לי גם שלרבים אחרים זה פחות ברור. דורית מדברת על הכוח של המקצוע ואני מנסה לברר איך מעבירים את זה הלאה. איך מאפשרים בתהליך הלמידה את אותה הבנה ברורה שדורית מביאה איתה כל כך חזק. מנסה לברר את זה עם דורית שמסמנת כמה עוגנים כמו הדרכה מקצועית, ביסוס ראייתי וקליני לעשייה. אך לצד כל אלו ההבנה שלמודעות האישית של המטפל לעצמו ולתהליכים הרגשיים אותו הוא עובר יש כוח מאוד גדול בתהליך, מה שנקרא בעגה המקצועית שימוש מודע בעצמי.
בכל שיחה במסע שלנו כשמגיעים למקומות האלו שמדייקים את הכוח שבמקצוע מוצאת את עצמי פורחת נהנית ומתרגשת באמת.
יושבות בבית של דורית, ומדברות על מה שזורם בעורקיה כפי שהיא מתארת ובא איתה לעבודה. מי שהיא שכולל חוויות קודמות, ידע מצטבר, התנסויות ומפגש עם אנשים.
כשהיא מדברת על האנשים שמלווים אותה בבית המקצועי שלה היום, ברור לי שהיא מדברת על משפחה, כזו שאנחנו רוצים לפגוש בבית. היא מתארת את חברות הצוות שלה, וברור לי שהיא אוהבת אותן אהבת אמת. סביבה אנושית שבשבילה שווה להמשיך ולהגיע ולשמר על הבית המקצועי. קילהופנר אמר את זה קודם- הכוח בסביבה הפיזית והאנושית.
צפות ועולות לי המון מילים בשיחה עם דורית, כמו הכוח באנשים, גאווה מקצועית, חשיבה קלינית מחקרית, אהבה גדולה וידע. ידע שהוא הרבה מעבר לידע מקצועי קליני אלא ידע מגוון המבוסס על חווית מעובדות היטב ונותן מקום וכבוד לכל הרבדים.
מדברות על המקצוע ועל התקוות שיש לנו בעתיד ובהווה. וכמו במשפחה לא הכל מסכימים אבל מצליחים לדבר ולהמשיך לאהוב ולהעריך. מתחברות ברצון לחזור לדבר עם קולגות מוערכות ואהובות ולהיזכר מחדש למה אנחנו שם. למה אנחנו מרפאות בעיסוק???
אני מרפאה בעיסוק כי באמצעות אני המקצוע מצליחה לגעת באנשים, עיסוקים משמעותיים יש לכל אדם בלי קשר למגבלה איתה הוא מתמודד. כמרפאה בעיסוק יש לי את הכלים להתחבר בדיוק למקום הזה, לעיסוק המשמעותי כמניע.
בורכתי!!!
