מפגש 26 - רונית דודאי

רונית דודאי

אחרי הפגישה עם רינה, שהביאה לנו חיבור מאוד משמעותי בין השטח לאקדמיה נסענו לרונית, שמביאה את הצלע השלישית והכל כך משמעותית של המדיניות. רונית מחזיקה בתפקיד של ממונת שיקום ארצית בתחום בריאות הנפש במשרד הבריאות, שאני חושבת שזה יהיה נכון לומר שזה התפקיד בדרגה הכי גבוהה במדינת ישראל שנמצאת בו מרפאה בעיסוק. אני מכירה את רונית כבר מספר שנים, כאשר הייתה אחראית על תחום התעסוקה באגף לבריאות הנפש ובחיפוש שעשיתי עכשיו באינטרנט מופיעים לא מעט סרטונים של הרצאות או ראיונות שנתנה וזה אחד מהם מהתקופה ההיא:  

לכן לא מפתיע שהפגישה שלנו מתחילה בשיח על כך שאנחנו לא מצלמות את הראיון. אני מזכירה (ואולי לא ציינו את זה קודם) שאנחנו מקליטות את הראיונות אחרי שהבנו שרוב המרפאות בעיסוק נרתעות מצילום וידיאו וכן מסכימות להקלטה. השיח הזה, כבר בהתחלה, על הסביבה, מביע בעיניי את כל מה שיעלה בהמשך, ההסתכלות כל הזמן על התהליך, הבניית הסביבה שמרכיבה אותו ואיך זה בתוך הקונטקסט הרחב. 

היא מספרת לנו איך בתיכון למדה במגמות של ספרות וביולוגיה בתקופה שהתחילו לתת בחירה להעמיק בתחומי ידע מסויימים. המרחב הזה בין שני המקצועות והסקרנות שלה, יחד עם בסיס של עשיה גם כנערה ובהמשך בשירות הצבאי בנח"ל הובילו אותה למקצוע שלא הכירה עדיין אבל נשמע מעניין. היא מתארת חוויה מאוד משמעותית מהלימודים ומההכשרות הקליניות שמהר מאוד מביאות אותה למצב שהיא מרגישה שהיא במקום הנכון ובמהלך השנים הראשונות מתגבשת אצלה הבנה ברורה לגבי הזהות המקצועית שלה.

היא מתארת תהליך של התפתחות מקצועית ממש מההתחלה, מהמקום שלה כסטודנטית שמזהה אוכלוסיה, שמזדהה עם קשיים מסויימים. היא מספרת איך התנסתה בעצמה בהרכבת מנעול כחלק ממדגמי העבודה ואני נזכרת בעצמי, יושבת במרכז שיקום תעסוקתי בחדרה, מרפאה בעיסוק ממש צעירה, יום שלם עושה את כל בטריית האבחונים של הקרן. לאחרונה ממש הרפתי סוף סוף מהקלסר משם, כבר ברור לי שאבחונים כאלו לא ישמשו אותי בעתיד, אבל הדרך של להתנסות בעצמי על מה שאני עושה עם אחרים היא חשובה ביותר ומלמדת חוויתית את התחושה הזו של העשייה תחת תצפית שהיא קשה ביותר, ובמיוחד כשאתה לא מצליח.

משם למעבר להתערבות שתיגע בדיוק בדברים האלו הדרך הייתה טבעית. היא מספרת על הרבה תמיכה סביב התהליך הזה, ובכלל מצד מדריכה שמאמינה בה ומאפשרת ליצור, ולא רק מאפשרת אלא גם מתלהבת. זה מזכיר לי שיחה שלי עם מרפאה בעיסוק שהייתה סטודנטית שלי בעבר והעלתי את התחושה שלי שאני מאתגרת מדיי. היא הגיבה בתמיהה ואמרה שזה בכלל לא קשה, ואני מניחה שזה שונה מסטודנטית לסטודנטית, אבל החוויה של ליצור את הזהות המקצועית מתוך עצמי, במקצוע שלנו היא לדעתי קריטית, ואם היא לא נבנית כבר בשלבים הראשונים ומייצרת מקום מקצועי בטוח מבפנים נורא קשה לייצר אותה בהמשך.

כמו תמיד עם מרפאות בעיסוק שיש להן תפקיד נוסף (מנהלת, מדריכה וכן הלאה) עולה שאלת המקצוע מול שאלת התפקיד. לרונית ברור שהיא מרפאה בעיסוק ומנהלת ונראה שהיא מצליחה לשזור את שניהם זה בזה. אני זוכרת את הפגישה הראשונה שהייתה לי איתה, כשניסיתי להכנס לתפקיד שהפך לניהולי ברבות השנים (למידה גדולה שלי על מה הגבולות שלי, ניהול – OUT). היא הייתה אחראית על תחום התעסוקה ועצם זה שהיא הייתה מרפאה בעיסוק הקל עליי בתוך סבך של יזמים, עוס"ים מדריכים וכו'. דבר נוסף היה משמעותי באותה נקודת זמן ולאורך זמן רב באופן כללי יותר היה הפורום של המרפאות בעיסוק בשיקום שהיום פעיל בעיקר אינטרנטית (ובהחלט הגיע הזמן להחיות אותו עבור כולנו!).

רונית מסתכלת קדימה כל הזמן כך שכשאנחנו שואלת מה הלאה היא מצביעה באופן ברור על הצורך להשתבץ בעמדות משמעותיות ולקדם דברים ברמה רחבה. זה מתחבר מאוד לשיחה הקודמת שלנו על הצורך במדיניות מותאמת. המשולש זה של שטח, אקדמיה ומדיניות יכול לייצר מקצוע חזק שמשפיע באופן הוליסטי על החיים של האנשים להם אנחנו נותנים שירות.

רונית אומרת שהעבודה הזאת ממכרת, ששינוי שמצליח לקרות אצל האנשים הוא ממכר ואי אפשר להפסיק להיות חלק מזה. ואז היא מוסיפה שזו התמכרות טובה. סוג כזה של התמכרות מוכר לי ביותר, החוויה הזו שמשהו השתנה בעולם של מישהו, גם אם במילימטר, וגם אם כל פעם מילימטר אצל מישהו אחר, כל יום, היא בהחלט ממכרת. וכל יום יש משהו! כל יום יש ממה להתרגש, להתפעל, כל יום משהו בפנים זז.

יצאנו מהבית המרשים, מלא יצירות של מתמודדים, צפצופי ציפורים וחום. על כל ציור או יצירה היא מספרת מאיפה הגיע. מלווה אותנו עד היציאה. עד הסוף היא מנהיגה.  
סיון

רונית דודאי

רונית מקבלת אותנו בפתח ביתה, לצד כלבה גדול המימדים, שבודק אותנו בחשדנות כאילו לוקח את התפקיד שלו מאוד ברצינות- ככתוב על שער הבית "כלב בתפקיד". תוך מספר שניות מגיש לנו כדור טניס רטוב ולעוס ומתמקם לצדנו כמעין חלק מהמפגש. מתמקמות במטבח הנעים.

מיד מפונקות בשתי אפשרויות  בחירה עוגה או סלט. רונית הכינה את שניהם "לא ידעתי איך תגיעו במצב של סלט או עוגה" היא מסבירה. שני צדדים כמעט מנוגדים... בסופם קובעת רונית בהחלטיות עוגה אתן שם. מסתבר שצדקה.  הכינה גם וגם... גם וגם יהפוך להיות עניין חוזר במפגש שלנו. כך גם ההחלטיות.

מספרות לרונית על הרעיון  בראיון והמטרה שלו  ורונית עוברת כמעט כטבע שני לאופנות של הצעות ייעול ומעלה רעיונות למה עוד אפשר לעשות. כאילו כראש עובד מיד לחיפוש עוד מענים, עוד פתרונות, עוד נקודות מבט.

רונית מתארת לנו את תחילת דרכה, למדה ספרות וביולוגיה, כמו סלט ועוגה - גם וגם , שני צידי הרצף. מחפשת את הקצוות את האתגרים.

מתארת את הבחירה במקצוע הריפוי בעיסוק   כמקרית כמעט, כזו שנתנה מענה ל"גם וגם", אך ללא הבנה מעמיקה של מה  משמעות הבחירה.

מתחילה לעבוד בשני תחומים במקביל, תחום הילדים ותחום בריאות הנפש, "גם וגם",  אך מיד מבינה מה התחום אליו מתחברת יותר ובוחרת לעבוד עם אנשים עם מוגבלות פסיכיאטרית.

מתארת את העניין שמצאה בגילוי האנשים האלו שבתקופה זו לא קיבלו מענים כלל, למעשה ראתה דלות גדולה בידע הקיים. מאותגרת, מתחילה להכיר וללמוד.

רונית בכנות גדולה מתארת לנו חולשה שלה והיא יכולותיה הדלות יחסית בתחום האומנויות והמוטוריקה העדינה. ובאותה נשימה מתארת כיצד מדריכה אותה העריכה מאוד ומוכרת לנו מהתחנה הקודמת, ד"ר נעמי הדס לידור, מחייבת אותה להתנסות במדגמי עבודה אותם היא מבקשת מהמתמודדים במקום לבצע.  מדגמי עבודה מעמתים אותה מול כל מה שקשה לה, מול קול החולשות שלה, ויוצרים  אצלה תחושת תסכול גדולה.  עם אתגר זה היא מצליחה להתמודד במידה רבה בזכות תחושת המסוגלות שנבנתה בעזרת נעמי. כוחה של מדריכה לצד תחושת מסוגלות זו שאפשרה התמודדות עם רמת תסכול לא פשוטה בכלל. זאת החוויה שרונית מנסה להעביר גם למתמודדים אותם היא פוגשת. אתגר, קושי לצד תיווך מתאים שיוצר תחושת מסוגלות.

ברגעים האלו אני נזכרת במפגש אישי מורכב שהיה לי עם רונית. לפני שנים רבות בעודה בתפקיד אחראית על התעסוקה, פוגשת אותה בביקור, במקום העבודה שלי דאז. אני, מרפאה בעיסוק, צעירה בשיקום, אחרי שנים רבות בהן עבדתי בהקשר אשפוזי,  לא מאוד מבינה שיקום קהילתי מקבלת הנחיה לבנות תוכנית עבודה. משקיעה בה חשיבה רבה, וזוכרת תחושת שביעות רצון מסוימת מהתוצר. מציגה את התוכנית לרונית, שפוסקת כמעט מיד- זה לא זה. אבל... היא מוסיפה, אני  חושבת שכדאי שתוסיפי לזה תפיסות קוגניטיביות,  ובכלל יתאים לך ללמוד תיווך, אבל קחי בחשבון, היא מציינת,  שזוהי לא רק למידה אלא למידה שתשנה את חייך. תיווך אמרה, זוהי תפיסת עולם. ואני לעצמי חשבתי שהיא בטוח מגזימה. נעלבתי עד עמקי נשמתי. חזרתי הביתה ושאלתי את עצמי שאלות מורכבות. האם אני במקום הנכון בתפקיד הנכון? מה אני רוצה לעשות? משהו בדברים של רונית אפשר לי לעמוד בפרשת הדרכים הזאת ולבחור לא להימנע בגלל עלבון, אלא לנסות ללכת בדרך אחרת. יצאתי ללמוד תיווך, ששינה את חיי, כתבתי תוכנית חדשה שנהייתה ברורה לי. התיווך שינה את חיי מכיון שהוא הפך להיות חלק ממני. בדיוק כמו שרונית אמרה, עבורי זו הייתה "העוגה", כאילו ידעה שאני שם.

עוצרת להגיד לרונית כמה יש לה חלק בבחירות שעשיתי בחיי המקצועיים, הרי היום תיווך הוא חלק ממי שאני  שואפת להיות.

ממשיכות לשמוע את סיפורה שכהרגלינו  מתחקרות את רונית ביחס להתמקמות שלה כמרפאה בעיסוק.

כמרפאות בעיסוק אנחנו די מהר נדרשות לתפקידים שונים ומגוונים חלקם תפקידי ניהול. אבל לא תמיד רוכשות את הידע הנדרש לכך. מוצאות עצמנו מקיימות תפקיד ניהולי תוך שימוש בכלים שיש לנו כמרפאות בעיסוק. שומעת את הסיפור של רונית וזה פתאום קופץ ברור. איך רונית מזהה בעיה ברמות שונות של אחריות..."גם וגם"...עושה ניתוח פעילות כמעט אוטומטי של הבעיה מה שמוביל אותה לפתרון ברור ומדויק. מאפשר לה להיות מדויקת בקביעה שלה. מתחיל להישמע שוב מוכר קצת כמו הקביעה עוגה. ניתוח הפעילות המדויק  גם גורם לה לקלוע. והיא אכן צדקה...היינו בעוגה לגמרי.

רונית היא דוגמא עבורי  למרפאה בעיסוק שהגיעה לאיזושהי פסגה. מכהנת כממונת שיקום ארצית. יושבת על צומת דרכים משמעותית.  מקבלת החלטות כאלו שמשפיעות באמת על איך יראו החיים שלנו והסובבים שלנו. שרונית מדברת בפאתוס אמיתי על החזון שלה אני שומעת את ערכי המקצוע מתכתבים עם החזון שלה כל כך ברור.

בראיונות רבים אני רוצה לעסוק גם בחרטות וטעויות. ולהתמקד בעיקר בלמידה מהם. 

עם מעטים אני מעיזה לשאול. את רונית ברור לי שאפשר. רונית משתפת אותנו בחרטות אישיות שלה, בעיקר סביב הוויתורים שנעשתה לעשות סביב הבחירה בתפקיד מדיני וניהולי.

וויתרה על הנאות מקצועיות אישיות שלה כמו הוראה ממנה נהנתה בעבר, לטובת התמקדות בהנעת תהליכים מדיניים בתחום השיקום.

אני חושבת על החרטות שלי ויש לי לא מעטות. אך אולי חרטה שאני מחזיקה בה בתוכי ורונית הצליחה לעורר היא השאלה האם אני יכולה להשפיע אחרת על הסביבה בה אני חיה.

מה היה קורה אם הייתי פונה אחרת, מה יקרה אם אבחר בפניות נוספות, לאן אני רוצה להגיע.

קשה לנו לסיים את הפגישה, עוברות מנושא לנושא, ובכל נושא יכולה להתחבר קצת לעצמי.

יש משהו בשיחות עם רונית, שמצליח להעיף אותי לחשיבה לכיוונים חדשים.

מציפה אצלי שאלות אישיות על חרטות ופסגות חדשות שאולי קיימות עבורי ומוסתרים כרגע.

עומדות עוד כמה דקות במטבח ומתפנות להרים את הראש ולהסתכל על המרחב בו אנחנו נמצאות. המון יצירות אומנות סובבות אותנו.

כל אחת שונה וכל אחת משתלבת כל כך יפה במארג אחד שלם. רונית עושה לנו סיור ויודעת לספר שכל יצירה נעשתה על ידי אדם עם מוגבלות פסיכיאטרית, כל אחד ממסגרת שיקום שונה. וכל יצירה כזו מקבלת את המקום המדויק עבורו בבית.

מילן, הכלב שכבר הפך לחלק מהנוף עדיין אוחז בכדור הרטוב, ממאן לעזוב, מלווה אותנו החוצה- והפעם ממלא את תפקדו אחרת- כאמור, כלב בתפקיד.

יוצאת מהמפגש עם מרפאה בעיסוק שכבשה פסגה ועשתה שינויים רבים, עם פניי באופן מקרי או לא, לטקס סיום של בוגרות שזה עתה מסיימות ללמוד את לימודי הריפוי בעיסוק.

חושבת של שני הקצוות האלו, הסלט והעוגה, הגם וגם , התחלה ושיא, תוהה ביני לביני, מי מהן תכבוש איזו פסגה.

מהרהרת בפסגות שאני רוצה לכבוש.

מלאת מוטיבציה, אני עוד אגיע.

נעמה

מפגש 25 - רינה חמודות

את רינה אנחנו פוגשות אחרי הרבה זמן שלא היו מפגשים, השם שלה מצלצל מוכר, ועלה בכמה הקשרים בראיונות קודמים אבל לא נפגשנו קודם. אני אפילו חושבת שזיהיתי את השם שלה ממשהו שכתבה, אבחון או מאמר, או אולי קורס. בכל זאת, אנחנו מגיעות מתחומים שונים והממשקים הם שונים. ובגלל כל אלו זה תמיד מפתיע מחדש כמה רב הדמיון על השוני. אם להיות מאוד קונקרטיים, כשהיא נכנסה לבית הקפה היה לנו ברור שזו היא ולה היה ברור שאנו מי שאנחנו.

רינה מספרת על איך שהגיעה למקצוע במקרה, הבחירות שלה והסיפור שהיא מספרת מוכר ואני ממש מתאפקת לא לומר – "ממש כמו.." וזה ממש כמו שסיפרו לנו קודם, ושונה, כמו שהייתי מצפה. היא מספרת על שנה ראשונה קשה, עמוסה מאוד ומשמעותית עד מכוננת. עבודה בשלושה מקומות, וכמו שאנחנו לומדות להכיר, עבודה עם כל הלב והאנרגיות, ובסיומה של השנה התיישבות במקום אחד למשך כל השנים עד היום.

היא מדברת על ההתלבטות שמלווה הרבה מהשיח על המקצוע, "מה אני שונה מ..", "מה הייחודיות..." שאלות שעולות בכל תחום, בילדים ופיזיקלי זה עולה מול הפיזיותרפיסטים ובבריאות הנפש מול העו"סים וכן הלאה. היא מבחינה בין התקופה בה שאלה את השאלות ובכנות אומרת ששאלה על מנת להכריע אם כן או לא, ובין התקופה שהחלה בסיומה של השנה הראשונה, שם ההתלבטויות נוכחות אבל ההימצאות שלה במקום הנכון ברורה. אני חושבת שכמעט כל אחד ואחת שיחזרו לשלב הזה בהתפתחות המקצועית יכול להזדהות עם זה, ברמה זו או אחרת. אני חושבת על עצמי, שהתחלתי לעבוד במקום שהכרתי מההכשרה והיו דברים שלא שאלתי את עצמי כי לא היתה שאלה במקום הספציפי שבו הייתי, והשאלות האלו עלו בהמשך כשנתקלתי באנשי מקצוע אחרים, בחומר תיאורטי מבסיס ידע אחר, זו התלבטות שבמיוחד במקצוע שלנו מאוד נוכחת, גבולות הגזרה.

רינה מתארת את עצמה כמכורה לימי עיון, כנסים, השתלמויות. יש משהו במקצוע שלנו שמייצר את זה, את הנהייה אחר למידה. לא סתם זה חוזר במפגשים שוב ושוב. היא מוסיפה לי משהו בכך שמעבר ללמידה עצמה התחומים בהם המקצוע שלנו עוסק הם כל כך רחבים שבעצם כמעט כל ידע שמתכנס לכדי כנס/מאמר/הרצאה וכו' הוא רלבנטי. השנה היו כמה כנסים כאלו שחשבתי שמעניינים רק אותי ואז הייתה בקהל עוד מרפאה בעיסוק או הרבה מרפאות בעיסוק..

היא מספרת איך פעם היו מפגשי ז'ורנאל קלאב של למידה ואנחנו צוללות לשיחה על פעם והיום. מאוד מעסיק אותי הנושא הזה של השינוי של אופני רכישת הידע ואיך זה משנה אותנו. מצד אחד יש המון מידע, וצריך לדלות את המידע הרלבנטי והאיכותי, ומצד שני יש הרבה בדידות במערכה שלא מגובים מספיק בשיח משותף. כלומר, אני רואה את כל ההרצאות המקוונות ואת ההתייעצויות בפייסבוק וכדומה, אבל זה מרגיש לי עדיין בודד. ואני עשירה, יצרתי לעצמי סביבה שכל הזמן יש לי עם מי לדבר על הדברים, להתייעץ, לחלוק. מידע לפעמים הוא רק מידע, וצריך משהו נוסף.

היא מספרת על ההרצאה של קילהופנר בארץ, על הדיבור שלו על "גשרים" שצריך לבנות בין לבין, בין האקדמיה לשטח, בין השטח לקובעי המדיניות, וכו' וכו'. בהקשר הזה היא מספרת לנו על ביקור שערכה בהולנד שטלטל אותה. כשאנחנו שואלות מה היה שם היא מתארת אוטופיה של מקום המקצוע, מבחינת זמן לכל דבר, מבחינת סביבת העבודה. אני חושבת שאולי היינו יכולות לשאול את שאלת הקהילה שלנו בהתאמה לסביבת העבודה – אם היית יכולה ליצור סביבת עבודה כמו שהיית רוצה, איך היא הייתה נראית? אנחנו הרבה פעמים אומרים "אם רק היה כך וכך וכך אז הטיפול היה ממש מוצלח". בשביל רינה האוטופיה היא קודם כל בחיבור של ההתערבות בשטח לידע האקדמי. היא מתארת מקום בשוודיה שם המרפאות בעיסוק הן המטפלות וגם החוקרות ושהעבודה שלהן ניזונה ישירות מהידע התיאורטי שהן ביססו.

כשאנחנו מכוונות לעתיד, היא חוזרת לשם, ומספרת על איך שלמדה על ההתערבות שבהמשך פיתחה, התערבות שנועדה לילדים במקור, וכשהיא שואלת שם מה הדבר הבא היא מקבלת את התשובה – תינוקות עד גיל שנתיים, ולשם היא חותרת ורואה תוצאות. ההסתכלות הזאת כל הזמן קדימה למקום הבא ששם צריך אותנו. שם גם יופיע התסכול של הפערים, בין העשייה, המחקר, המדיניות, ההיענות של המטפלים. 

בתוך התסכול, אולי לידו, מאוד ברור היא אומרת כמה שהמקצוע התפתח וכמה הרבה נעשה. רינה מזכירה לאורך כל השיחה מרפאות בדרך שעזרו, כיוונו, התוו דרך, ומתארת איך היא בתורה היום לוקחת את המקום הזה עבור אחרות. 
זו אחת החוזקות של קהילה. 

סיון

רינה חמודות

המון  המון זמן חלף מאז הפעם האחרונה שעשינו את הדרך.

מנצלת כרגיל את העלייה לכיוון ירושלים להתחבר מחדש...למפגש, לקהילה, ללמה אני עושה את מה שאני עושה- מצדיקה את עצמי בפני עצמי- מה הכוח שמניע אותי לעלות על כבישי ישראל המתאגרים ב6:30 בבוקר, לפני יום עבודה ארוך מידי..... משחזרת בראש את החוויות הקודמות ואט אט נזכרת בסיבה...מחייכת לעצמי, מגיעה למבשרת ציון לפגישה עם רינה חמודות.

שוב לא מכירות, שוב מבוכה, שוב  הסבר, שוב זהירות ושוב 4 דקות של זה - והנה זה קורה שוב.

יודעת לזהות את הידיעה הזו שזה הולך להיות נעים, אנחנו מדברות את אותה שפה.

רינה כמו כל כך הרבה מחברותיה בשרשרת הגיעה לריפוי בעיסוק במקרה. באותה מקריות בשלב הזה, כך היא מתארת הייתה יכולה להתחיל בפיזיותרפיה. הדגש הוא על השלב הזה, ההוא, בתחילת הדרך. מכיוון שהיום ברור לי לגמרי, שהדיאלוג כבר לא קיים.

המעבר הזה מרתק אותי. השלב שבו יודעים שאנחנו במקום הנכון, הרגע הזה שהבלבול נהיה נוח ומתפוגג .

רינה כמו רבות מהמרפאות בעיסוק אותן אנו פוגשות בדרך מגיעה במקרה. הלימודים מעניינים,  מגוונים, אך גם בסיומם לא נותנים תשובה ברורה מה זה הדבר הזה, המקצוע הזה. אולם די מהר אחרי הלימודים פתאום זה נהיה ברור. הספקות נעלמים והבחירה בזהות המרפאה בעיסוק נהיית ברורה ומאומצת לכדי כמעט DNA.

מזדהה כל כך עם התהליך הזה, מרגישה שאנחנו חולקות DNA דומה. תחומים שונים לגמרי ועוגן אחד. אבל גם אצלי זה לא קרה מיד.

ביום יום המקצועי שלי פוגשת בעיקר סטודנטיות שעסוקות בבדיקה והשוואה מה בינן לבין אנשי מקצוע אחרים, מה מייחד אותן, האם הזהות והייחודיות הזו מתאימה להן. לעתים מתייסרות בשאלה הזו.

בשיחה עם רינה אני עוצרת בנקודה הזו ומנסה להבין מה קרה לה שם. רינה נענית לי ומנסה לברר יחד מה עבד שם.

התחילה לעבוד בשלושה מקומות עבודה במקביל, עוזבת בוחרת, מתמקמת בתחום הילדים בגן השיקומי- משם מתחיל תהליך של התמקצעות בלתי נגמר. צורך כזה בלתי מוסבר שרינה מתארת שמאפיין כל כך הרבה מרפאות בעיסוק. מעין התמכרות ללימודים. עוד קורס, השתלמות, בארץ, בחו"ל. אוגרת ידע, שמתהווה לידי מומחיות. כלפי חוץ המומחיות נהיית נורא ברורה, אבל עדיין מרגישה בדומה לרבות מעמתיתנו שזה לא מספיק. לא  מסמיכות את עצמנו כמומחיות. מתמכרות קצת להעמקה ולהתפתחות המקצועית הזו. רינה סבורה שזה מאפיין ייחודי שלנו כמקצוע פחות חווה את הצורך הזה במקצועות אחרים.

 כשרינה מתארת את הגן השיקומי היא מתייחסת אליו כאל בית, כזה מצמיח ומאפשר. היא המתארת שתי תמות מרכזיות משמעותיות. האחת היא דמות מדריכה משמעותית ומוערכת. כזו שעוטפת אותה ונותנת לה מרחב בטוח ומקצועי.

והשני הוא סביבת עבודה אנושית שיוצרת קהילה המעודדת למידה והתפתחות.

רינה מתארת את התמות האלו כעוגנים שיצרו אצלה תחושת ביטחון ומקצועיות כזו שאפשרה לה להעיז ולפתח כלי התערבות בגלאי הינקות. העוגנים האלו אפשרו לה לשאול שאלות מקצועיות מעמיקות ומורכבות ולצור התערבות ריפוי בעיסוק במקומות שלא היו מקובלים קודם. טיפול בויסות חושי בגילאי תינוקות. שואלת מדוע לא, ויוצאת לחקור את השאלה. מגובה ומחוזקת באותם עוגנים מקצועיים.

אז אולי זה  - אנחנו מהרהרות בקול רם. אולי זו הסביבה המקצועית בה אנחנו בוחרות לעבוד שמשפיעה על ההבניה המקצועית הזו. אולי זה הכוח המשמעותי שיש  בליווי הדרכה בתחילת הדרך שיוצר את אותה זהות מתגבשת.

סיון רינה ואני עוסקות בליווי סטודנטיות בשלבי התפתחות שונים ונשאלות לא פעם לעמדתנו. תמימות דעים לגבי ההכרה בחשיבות ההדרכה. כמה קריטית וחשובה ההדרכה הזו.

רינה מחדדת את זה אפילו יותר. חיוני, ממש חיוני לא רק בתהליך ההתפתחות אלא באותה יצירת זהות מקצועית ברורה. הדרכה היא מפתח, יכולה לאפשר בניה  כזו ובאותה מידה לערער אותה.

יושבת מול רינה ונהנית משיח שמייצר חשיבה ביקורתית מבלי לחשוש להתבונן על עצמנו כאקדמיות ולשאול את עצמנו מה אנחנו יכולים לעשות טוב יותר בחיבורים. כיצד אפשר לסייע בתהליך ההתגבשות הזו כדי שתהיה פחות מייסרת.

מציפות כל כך הרבה נושאים רוחביים שאני מרגישה שאנחנו חייבים לתת עליהם את הדעת כמקצוע.

מרגישה מעין קריאה לסדר, כמעט צו קריאה שמחזיר אותי להבנה  שהדבר הזה שנקרא פיתוח זהות מקצועית איננו פשוט. הוא לרוב קורה בעצמו, אבל אנחנו אולי יכולים לייעל את התהליך באמצעות הבנה ברורה יותר של מה הוא דורש והכוונה ברורה לשם.  מעין ניתוח פעילות של מה דורשת יצירת זהות מקצועית. ברור לי שלפחות חלק מהדברים ניתן להגדיר יותר ברור ולתת מענה  מדוייק יותר.

אז יש לנו מקצוע ממכר, בערכיו ובעשייה שבו. ההתמכרות מתחילה ברצינות שאנחנו לוקחות אותו, בלמידה האינסופית וברצון לעשות טוב.

יוצאת עם שמחה גדולה במפגש עם מכורות כמוני, לצד  רצון להבין יותר לעומק ולסייע למתמכרות בפוטנציה להתמודד עם ההתמכרות הזו באופן יעיל יותר.

אני נעמה ואני מרפאה בעיסוק מכורה.

 נעמה

מפגש 24 - ד"ר נעמי הדס לידור

ד"ר נעמי הדס לידור
למפגש עם נעמי אני מגיעה עם המון מחשבות, מוזר. את נעמי אני מכירה כל כך הרבה שנים מכל כך הרבה מקומות, ואף פעם לא עצרתי לשמוע את הסיפור המלא.
תוהה עם עצמי איך להתחיל, מה יעלה, איך להתמקד- יש כל כך הרבה כיוונים שהספור יכול ללכת אליו.
מעולם לא למדתי אצל נעמי. שנים רבות עוסקת בתחום בריאות הנפש, והשם של נעמי ליווה אותי עוד בעבודתי בבית החולים לפני כ20 שנה. זוכרת שהמרפאות בעיסוק במחלקה אחת מהן דורית רדליך היקרה מאוד,  התחילו ללמוד DCI, והשם של של נעמי התחיל לצוף שוב ושוב.
פנים מול פנים פגשתי את נעמי במפגש בביתה לפני כ 14 שנים, יושבות במטבח שלה, אני והיא- על קפה, וחושבות היכן יכולות להתחבר, מה יכולות לעשות יחד. המפגש הזה, הבלתי אמצעי, במטבח הנינוח שלה נשאר איתי כתמונה מאפיינת את נעמי.

הפעם נפגשות במשרד שלה, שממוקם פרוזדור אחד במקביל לשלי.
שני פרוזדורים מקבילים בקריה האקדמית אונו, באחד, משרדים של בית הספר לשיקום, ובאחר משרדים של החוג לריפוי בעיסוק. הפרוזדורים הללו במידה מסוימות מסתדרים היטב עם מי שנעמי עבורי- עוברת בין שני הפרוזדורים.
יושבות במשרד שלה, מביטה סביב, הקירות מדברים בהמון תמונות משמעותיות שמספרות את הסיפור המקצועי של נעמי. בעיקר תמונות שלה עם אנשים משמעותיים בחייה האישיים והמקצועיים. תמונה אחת מושכת את העין  מיד, והיא התמונה של פוירשטיין ז"ל, תמונה אחת שלו שמהפנטת אותי תמיד- בתמונה פוירשטיין ובבואתו משתקפת על מעין  שולחן זכוכית ויוצרת שתי דמויות שלו. ובאותה מסגרת תמונה מוקטנת שלו עם נעמי, מחויכים שניהם. חיוך שמסגיר את הקשר האישי והמשמעותי שנוצר בניהם. מבטי נע בין שתי הדמויות שלו, זו המוכרת שבבואתה משתקפת לה, וזו האנושית, הקרובה שמשתקפת בקשר שלו עם נעמי. 

נעמי מתחילה לספר את הסיפור האישי שלה, שהתחיל בכלל בלימודי ספרות. מגיעה לריפוי בעיסוק והיא כבר  בעלת שני תארים קודמים. לאחר אובדן אישי של דמות משמעותית מחליטה שאינה רוצה לעבוד עם ספרים והכיוון שנכון לה יותר הוא עבודה עם אנשים. מגיעה ללימודים כאשר המקצוע  מוגדר כמקצוע מועדף. מספרת על הנאה גדולה מהלימודים וחיבור מיידי לערכי המקצוע ולעוגניו הפילוסופיים, חיבור זה קיים ומלווה אותה למעשה לאורך כל חייה המקצועיים.

מסיימת את לימודיה ומתחילה את דרכה המקצועית באופן לא מסורתי, סגנון שעם השנים הפך להיות לנרטיב שמלווה אותה. לעשות דברים בדרך לא מסורתית, וכראוי לדרך כזה היא מאופיינת כקשה ומלאה באתגרים.

הבחירה לעבוד בתחום שאינו מוגדר כתחום- להקדים את זמנה. נעמי בוחרת לעבוד בתחום שיקום כאשר אין מרפאות בעיסוק שעובדות,  סוללת דרך קשה, בשדה לא מוכר.

איך ידעת אנחנו שואלות, שזו הדרך? נעמי משתפת אותנו בדמויות משמעותיות איתן רצתה לעבוד. מנהל מחלקה, שהכיר את הריפוי בעיסוק מחו"ל ורצה מרפאה בעיסוק. ידעה שאתו רוצה לעבוד והבינה שדרך עיניו ותפיסתו תבנה את התפקיד בעצמה. לא נשארת לבד ויוצרת לעצמה מעגל הדרכה משמעותי שמדייק עבורה את מי שהיא- הדרכה של נעמי להמן שהופכת עבורה לדמות קסומה ומעצבת.

חושבת לעצמי, כמה מורכבת דרכה של נעמי הייתה. תחום שאני נכנסתי לתוכו כבר היה מובהק יחסית, לא היה ברור כלל. כמה מורכב לצור ולהיות בטוח בדרכך. נעמי מסמנת לנו אנשי מפתח חלקם מתחום הריפוי בעיסוק, וחלקם לא, אך אנשים אלו חיזקו אותה בהבנה שדרכה נכונה. אנשים כמו ד"ר מקס לחמן, פרופסור פוירשטיין, השר ניסים דהאן רונית דודאי ועוד. כולם אנשים שבעצמם עשו שינוי, אך בדרך יצרו אחד עבור השני רשת תמיכה. בסיפורה שומעת שוב ושוב שני עוגנים מרכזיים. האחד האנשים התומכים אותם זיהתה ואליהם בחרה לחבור בדרכה ואילו העוגן השני הוא אותו חיבור לעוגניו הערכיים והפילוסופיים של המקצוע.

עוסקות בערכים שקיימים בבסיס המקצוע כמו האדם במרכז, והגיוון שיש בו.

וברור לגמרי שלאורם הניעה נעמי את דרכה, ולאורם הניעה תהליכים חברתיים פורצי דרך, ישבה בעמדות מפתח שמרפאות בעיסוק עוד לא הגיעו לשם, וקידמה בהם את המקצוע. התחומים בהם עסקה נעמי הם רבים, קצרה היריעה מלהכיל. הוראה בחוג לריפוי בעיסוק באוניברסיטת תל אביב, שם גידלה דורות רבים של מרפאים בעיסוק שידעו שיקום, עסקה בחקיקה, בנתה מודלים חדשים שהיום מבוססים ראייתית כמו התערבות משפחתית של קש"ת, ופיתוח הDCI. חלמה ויצרה יחד עם חבריה את בית הספר לשיקום שילוב והחלמה ואלו רק המוכרים. עשתה כל זאת בדרכה, לא תמיד קונבנציונלית ומסורתית,  אך עשתה והניעה בזהות ברורה ויציבה עבורה - מרפאה בעיסוק.

אני מתחברת מחדש לאותה הגדרה קלשאתית של המקצוע- ריפוי בעיסוק הנו מקצוע הולסטי, ומגוון.

עוצרת במילה מגוון, בכוח שיש בו, ובחשש שהוא יכול להציף. נעמי יצרה גיוון בשטחים שלא היו מוכרים, פרצה לטריטוריות לא מוכרות ויצרה מציאות עבורי ועבור חלק מחברותיי. וזהו כוחו של מגוון, יצירת גוונים חדשים שלא היו שם קודם, אחרת נשאר עם אותם גוונים ומגוונים מוכרים.

יצירת גוונים חדשים מחייבת לדמיין חדש ולא מוכר, לפרוץ אזורי נוחות ולעורר אי נוחות, כדי לבדוק מה אופי אותו גוון חדש. דרכים רבות לעסוק במקצוע, ונעמי עושה זו בדרכה.

בנימה אישית, רבים מתחומי העיסוק של נעמי, דומים לשלי, מרגישה פעמים רבות שאנחנו צועדות במקביל, בדומה לפרוזדורים של קומת המרתף בקריה האקדמית אונו , בהם אנחנו פוסעות. נעמי הייתה שם כדי לבנות פרוזדור, חדש, שלא היה שם קודם, ואני שם צועדת בבטחה, הרבה בזכות הגוונים החדשים שהיא יצרה בתוך מקצוע הריפוי בעיסוק. 

כהרגלנו מסיימות את הפגישה וממשיכות לדבר על פרויקטים נוספים שאנחנו רוצות לעשות, כמו באותו מפגש קפה אצלה במטבח לפני 14 שנים, עוסקות בפוטנציאל שיש עוד בעשייה.

ואני מעט נרגעת, מקווה ליצור גוונים חדשים בעצמי, הרי כך נוצרת תמונה גדולה, מורכבת מאינסוף צבעים וגוונים ולכולם יש מקום ותפקיד.

זה הקסם של המקצוע.

נעמה

מדברים וישר גם עובדים.. :)

אל הפגישה עם נעמי הגענו מתוך מציאות של שבוע לפני פסח. ניקיונות, הרמות כוסית, חופש, בישולים, והכל בעקבות אירוע מהפכני אחד של יציאה מעבדות לחירות. רק בשנה שעברה בעקבות הרצאה ששמעתי הבנתי פתאום את הדבר הגדול שקרה, לא ביציאה עצמה, או בהפיכה לעם, אלא ביכולת לשמר את הסיפור במשך שנים רבות עד שהוא עלה על הכתב. ביכולת של עם, לא להתחיל מחדש כל פעם אלא להתבונן שוב ושוב בסיפור מרכזי ולצמוח ממנו במקום שבו הוא נמצא במציאות היומיומית שלו.

חשבתי לי אחר כך שזה ממש מתאים, כי אני מכירה את נעמי של אחרי המהפיכה הגדולה. סיימתי ללמוד ב2008, שמונה שנים שלמות שחוק שיקום נכי נפש פעל ללא ליאות בשטח. עשיתי הכשרה מעשית אחרונה במסגרת תעסוקתית בקהילה, מסגרת מוכרת, מוסדרת בחוק, עם לגיטימציה מלאה ועם רוח שמכוונת מא' ועד ת' לערכים אותם הקנו לי בלימודי התואר הראשון. בשבילי ובשביל כל מי שבא אחרי (וחלק גם לפני) זו הייתה עובדה מוגמרת. לקח לי כמה שנים להבין שזה לא נוצר יש מאין ושיש אנשים מאחורי ההבניה הזו של המציאות, שפעלו ללא לאות, השקיעו מזמנם וממרצם ולפעמים גם שילמו מחירים על הבחירות שלהם. במשך השנים שמעתי הרבה חלקים של הסיפור מדמויות שהיו חלק ממנו, גם מנעמי.
  

הסיפור של נעמי מלא ברגעים, בהזדמנויות, באנשים ובצדדים שונים שלהם. היא מגיעה לריפוי בעיסוק עם מקצוע, היא חוקרת ספרות באוניברסיטה עם תואר ראשון ושני, ויעל הלוי (שם שעולה הרבה ועם כבוד רב) שואלת אותה, "למה את צריכה את זה?" ונעמי לוקחת את השאלה הזו כמאפשרת וכמשמעותית בכניסה למקצוע. היא מספרת על מציאות שבה אין מרפאות בעיסוק בשיקום ועל כך שנגד מה שאמרו לה היא בחרה שם להתחיל את הקריירה המקצועית שלה, במרכז השיקום בהרצליה. כי המנהל ד"ר שלמה לקס, רצה מרפאה בעיסוק. אני ישר חושבת על עצמי, שמזה ארבעה ימים אני עובדת רשמית במקום בו אני המרפאה בעיסוק הראשונה בצוות, אבל אצלי המציאות כולה היא כבר אחרת. כשהאנשים שואלים אותי איך אעבוד איתם אם אני לא עובדת סוציאלית אני גם מסבירה איפה אני בהחלט יכולה להיות לעזר עם בסיס הידע שלי וחוצמזה יש לי "הוכחה" בסטנדרטים של משרד הבריאות שאני אכן יכולה. אישית, אני מודה לכל אחד ואחת על התשתית הזו שעליה אני יכולה לבנות את היומיום המקצועי שלי ולהמשיך ולפתח.

ובחזרה לנעמי המרפאה בעיסוק החדשה - כבר בהתחלה היא פוגשת את נעמי להמן, שם שאני מכירה ממרכז השיקום ביפו, וספציפית ממאמר שכתבה לאחר מותה נעמי בIJOT. דמות קסומה שמלווה אותה ומאמינה בה, כבר ברגע הראשון וגם הרבה אחר כך. יש דמויות כאלו, שלצערנו לא נוכל לראיין, והמשמעות המילה הכתובה, אפילו כשהיא לא מפי בעל הדבר, משמעותית ביותר. נראה לי שלא אחטא לאמת אם אומר כבר בשלב זה שהחיבור מורה-תלמיד במקצוע שלנו הוא משמעותי ביותר. ראינו את זה לאורך הדרך שוב ושוב. וזה חוזר למקום ממנו התחלתי, היכולת להנחיל הלאה, סיפור, תפיסה, אופן פעולה, הוא לא מובן מאליו ויש בו הרבה עבודה מקצועית והתכווננות רגשית. התהליכים הללו לא רק משפיעים על היחיד אלא גם על פעולות גדולות כמו שנעמי עשתה בהמשך וחלחלו הלאה.
 
אני מכירה את נעמי כבר הרבה שנים, בהקשרים שונים, ובכובעים שונים, והיום אני מנסה להפריד לי את נעמי המרפאה בעיסוק ונדמה שאי אפשר לעשות את זה. באיזשהו מקום אני משחררת את זה כי יש משהו במהות של המקצוע שהוא לפעמים קונקרטי וברור, לפעמים פלואידי ומתפשט, מסתכל כל הזמן על התמונה הרחבה ועל הפרטים הקטנים בו זמנית. ואז אי אפשר להפריד, כי כל מרפאה בעיסוק מכניסה את האני מאמין שלה לתוך זה, וככל שהדברים מתחברים יותר לחיים עצמם כך (לדעתי) זה יותר נכון ויותר בא לידי ביטוי. אצל נעמי זה בא לידי ביטוי בשינוי הקיים, ברה-ארגון של המערכת והרבה קשרים עם אנשים.

ואם לסיים בחיבור לפסח, יש משהו ביציאה, בשינוי, שמניע ומעצים תהליכים שלא חשבנו עליהם כשהיינו בפנים, בתוך הקופסה כשנקודת המבט הייתה צרה וממוקדת. נעמי מתארת את ששת השנים הראשונות של חוק שיקום, ואת הניהול של המועצה על ידיה, כתקופה שבה הכל היה אפשרי, הצעת בערב רעיון, בבוקר כבר היה משהו בפועל. מי יתן שהחידוש וההתפתחות ימשיכו גם ביומיום השגרתי והאפור, ויהיו למשמעותיים ומהותיים.

סיון

מתנת פתיחת שנה לצוות בית הספר לשיקום

מפגש 23 - נגה זיו

מי את נגה זיו?
מרפאה בעיסוק
מורה
אמא וסבתא


נגה הייתה אחת הדמויות הראשונות שהכרתי בלימודי התואר הראשון. אני מניחה שהיא כבר לימדה אותי במבוא לריפוי בעיסוק בשנה א' וחיפוש זריז בתיקיות שלי (אגרנית כפייתית כל עוד זה דברים שאפשר לשמור במחשב) מעלה מצגת, אחת מני רבות בנושא החשיבה הקלינית:

מצגת של נגה, מקורס מבוא לריפוי בעיסוק שנה א'

במהלך המפגש נעמה ונגה יחליפו זכרונות ממטול השקפים, ואני אהנהן בשקט. בכלל, הרבה מהדברים שעבור נגה היו אבני דרך וחידושים במהלך השנים שלה כמרפאה בעיסוק הגיעו אלי ארוזים כמודלים, גישות, כלים ואבחונים. כשהיא מספרת על כל דבר חדש כזה ממש אפשר לחוש דרכה את ההתהוות של המקצוע שלנו לכדי מה שהוא היום.

נגה בכלל הגיעה מהפילוסופיה והספרות, והיא מספרת את הסיפור שלה דרך אירועים היסטורים בארץ ובמקצוע. בדרך הביתה אני חושבת על שירו של יהודה עמיחי - "אפילו אהבותי נמדדות בימי מלחמה/אני אומר, זה קרה אחר מלחמת העולם/ השניה. נפגשנו יום לפני מלחמת/ ששת הימים..." וזה מתחבר לי מאוד לנגה, גם בגלל הסיפור שהיא מספרת לנו וגם בגלל העיסוק שלה בספרות שבנקודה זו התחברתי אליה בזמנו כסטודנטית. 

היא מספרת לנו על ההתלבטות בין תחומי הביולוגיה ומדעי המוח לבין הספרות והצרפתית והפילוסופיה, ואיך לחלופין נגעה בשניהם, וזה מחבר אותי לשיח הפנימי שלי עם עצמי בשאלה של מה אני שמה במוקד העשייה שלי (כרגע זה מאוד ברור, אני כותבת מהר כי יש לי ערימת משימות דחופות..) ומה כרגע יושב בצד וגם לו יהיה המקום. היופי במקצוע שלנו הוא שאפשר לשלב כמעט הכל, נגה מסרת לנו על קבוצת הנשים שלה שהתקיימה שנים באותו הסטינג ואליו הכניסה כל הזמן תכנים שונים, אמנות, תנועה ועוד. כשאני בונה קבוצה זו התפיסה המנחה שלי - לעשות משהו שיהיה קבוע ומשהו משתנה, והמשהו המשתנה יכול להיות מכל הבא ליד, והוא מה ששומר על החיות והדינמיות והמגע בכל אחד כולל המנחה. 

קבוצות. נגה מדברת על קבוצות שהעבירה ואני כבר כמעט חודשיים לא העברתי קבוצה ואני מרגישה את זה ממש, את החוסר בהוויה הקבוצתית, בהנחיה, בהפריה וההדדיות שעולה בקבוצה. הקבוצה השניה שלי בלימודים (בראשונה הייתי בקבוצה שהנחתה דורית חיים ליטבסקי) הייתי בקבוצה של נגה, זו הייתה כבר קבוצה יותר ללמידה על קבוצות. כאן כבר ממש העברנו קבוצה ודיברנו על זה. אני זוכרת אנקדוטות קטנות שהולכות איתי עד היום בקטנה. סוג הלמידה הזה, דרך החוויה האישית הוטבע בי אז ואני משתמשת בו היום כשאני מלמדת. 

בשיחה עולים שמות רבים שזכורים לי מהאוניברסיטה וכאלו שעלו בראיונות קודמים. נגה מספרת על כל קולגה-חברה בחום ובחיבה רבה. מדהים איך היא הייתה רוב הזמן באותו האזור הגיאוגרפי והצליחה להיות בקשרים עם כל כך הרבה אנשים, ולאגור חוויות משמעותיות מכל התנסות. 

היא מספרת לנו על כנס לנשים בעסקים בו השתתפה אתמול, "בלי לעשות שום דבר" כלומר, בלי להציג או להיות בתפקיד. אני חושבת שזה משהו שהוא מאוד רווח, המקום של להיות בתפקיד כל הזמן. לטפל, להרצות, ללמד, לפתח. בשנה שעברה היו לי הרבה התנסויות כאלה בכנסים וימים שלא קשורים לריפוי בעיסוק וזה היה מעניין להתבונן על הדברים מזוית אחרת ולדבר את המקום שלנו מול אנשים מתחומים אחרים לגמרי. זה מרתק. ויש גם את המקום המשוחרר מהתפקיד הרגיל, העושה ומקום להתמלא במשאבים אחרים שתוך כדי תנועה מותאמים ונכנסים ללכסיקון. כתבתי על זה לא מזמן כשהתייחסתי לרשמים שלי מכנס בשם - Therapy meets Design (למתעניינים - לינק לפוסט) ששילב בין הטיפול לעיצוב בצורה נפלאה ובריפוי בעיסוק אפשר לשלב הכל, כי עיסוקים נמצאים בכל מקום. 

נגה מרגישה מאוד נוח במקום שלה, ועם הזהות העיסוקית שלה. היא עוזרת לנו עם המונח להתכוונן לחידוש שהכנסנו לאחרונה של כתיבת כמה עובדות על כל מרואיינת. ברגע שהיא אומרת את זה נראה שזה כל כך ברור, ומדהים איך לכל דבר יש לנו המשגה. והיד עוד נטויה. אנחנו בשבוע של 100 שנה למקצוע ונראה כי העתיד צופן לנו עוד הרבה התפתחויות וסיפורים.
סיון

נגה זיו 
מעולם לא למדתי את אצל נגה, ובשנות עיצובי כמרפאה בעיסוק מעולם לא פגשתי אותה, אך שמה ליווה אותי לאורך הדרך מלווה תמיד בהערכה רבה, שהלכה והתגברה דרך סיפוריה של סיגל וקס חברתי. בתהליך בניית תכנית ההוראה של תחום בריאות הנפש סיגל הייתה חלק מהבסיס עליו נשענתי ופעמים רבות שמעתי אותה חוזרת לסיפורים על נגה, דרכם הייתה מציפה שאלות  משמעותיות.
עם השנים נפגשנו  נגה ואני מספר פעמים ותמיד לווה המפגש בחיוך מאיר ותחושה של קבלה ושמחה אותנטית. 

נפגשות אצלה בבית, לקפה של אחה"צ. נכנסות שריח של עוגה שזה עתה נאפתה ממלא את חלל הבית. החיוך של נגה מקבל את פנינו, מתמקמות בטבעיות והסיפור מתחיל להירקם בעודה משתפת אותנו במינונים הייחודיים בין הקוקוס לתפוז בעוגה שאת ריחה אנחנו טועמות. "שיחקתי עם המינונים בעוגת התפוז שאותה אני אוהבת,  כך היא מסבירה והפעם לטובת הקוקוס, מעניין איך יצא".
לוקחת משהו מוכר ומבוסס כמו עוגת תפוז ומוסיפה לה מרכיב חדש, עם נוכחות וטעם ברור ויוצרת באמצעותו טעם חדש לגמרי- שאיננו תפוז וגם איננו קוקוס. גם וגם....

נגה משתפת אותנו באהבות שלה, בתחומי העניין המגוונים שלה- משתפת באהבה לספרות צרפתית ופילוסופיה, התכוננה למפגש ומיד שולפת את סיפור חייה כפי שכתבה אותו בעבר עבור פרויקט התיעוד של שקדיה כהן,  נושא רודף נושא, דבר אחד מוביל לשני, כל כך הרבה תכנים כל כך הרבה  עשייה.
מספרות צרפתית, לפסיכיאטריה ברמת חן, לתחום הילדים לתחום הגריאטריה,הפסיכו גריאטריה לרמת חן שוב  ה"קמאבק" כמו שהיא מכנה אותו.  המעברים  מתחום לתחום אך בכל מעבר מתבססת על אותו עוגן עקרונות הריפוי בעיסוק, כמו התפוז בעוגה, מתמקמת בתחום החדש על בסיס הידע המוכר לומדת ומתמחה, וכמו הקוקוס בעוגה יוצרת ידע חדש מעין עוגה חדשה שאופיינית לה.  חוזרת לרמת חן עם גופי ידע נוירופסיכיאטריים וקוגניטיביים מחוזקת ומקצועית. יוצרת את החדש שלה שם שמבסס את הריפוי בעיסוק במקום מקצועי שאי אפשר בלעדיו. על כל פרק בו היא משתפת  אותנו אני יכולה להרגיש את ההתרגשות הכנה שלה מהתוספת שלו.


על הדרך נגה יוצרת פרק חדש ומשמעותי והוא ההוראה באוניברסיטת תל אביב. שם כמו שרק היא יודעת, יוצרת תחום  חדש בונה אותו מהיסוד, כולל את גופי הידע שאינם קיימים.
אני נזכרת  בתחילת הדרך שלי בחוג לריפוי בעיסוק, בקריה האקדמית אונו- מקבלת על עצמי את האתגר לבנות תחום שאני כל כך אוהבת. זוכרת רגעים של אימה ואחריות כבדה  ליצור ולהבנות חשיבה והבנה של עקרונות העבודה. אבל על אף גודל האחריות, שחשתי גם ידעתי שיש לי על מה להתבסס, יש גופי ידע, יש מבחר של גישות שאני יכולה לבחור בינהן, יש כלים לרוב בינהם אני יכולה להתלבט, ויש לי עמיתות שעברו את אותו הדבר בדיוק. היה בזה משהו מנחם ומרגיע. נגה התחילה את הדרך שאת אותו ידע ומשאבים שאני קבלתי כמובנים מאליהם, לא היו קיימים כלל, היא יצרה אותם. חיפשה, העמיקה, בחרה הבנתה- למעשה גם פה  יצרה ידע חדש.

בסיפור של נגה יש היסטוריה, של המקצוע, של התחום , מאין ליש, כזה ברור ומבוסס ראיות . היסטוריה של מדינה ממלחמה למלחמה, היסטוריה של אנשים שאותם משלבת נגה בחיבה  ופרגון בסיפוריה. אך בעיקר יש הבנה עמוקה של מהו  הריפוי בעיסוק.
שומעת כל כך הרבה פעמים בעיקר מסטודנטים את הקושי שהם חווים ברב גוניות של המקצוע, בגם וגם, לומדים הכל הם אומרים ובעצם לא לגמרי מעמיקים, או לא לגמרי מבינים בתוך כל הגיוון הזה מה המיקוד.
מבינה כל כך את מה שהם אומרים, ומנסה בכל כוחי להעביר להם את אותה חוויה שנגה מצליחה להעביר לי במפגש אתה. המון גיוון, המון תחומים, המון אפשריות ובבסיסן מקצוע אחד ברור, עם עקרונות ברורים. כמו בדימוי של העוגה ההבנה הזו היא עוגת הבסיס, עוגת התפוז הבחושה והמוכרת. ואליה אפשר להוסיף טעמים ובסיסים נוספים, פעם קוקוס ופעם תפוח, ופעם אחרת נחפש משהו אחר ולא מוכר. ובכל תוספת כזו  תיווצר עוגה חדשה לגמרי טעמים חדשים ניחוחות מוכרים.
פנינו לאן כמקצוע אנחנו שואלות, ולה ברור, כניסה לתחומים חדשים כאלו שעוד אין בהם הכרה של המקצוע. יצירת ידע חדש, עוגת בית חדשה.
מסיימות את הפגישה עם הבנה שהיינו יכולות לשבת עוד שעות ולדבר, על המשותף בין כולנו ועל הייחודיות, אך השמש שקעה והזכירה לנו את אורך הזמן הארוך שבילנו יחד, יוצאות לכיוון היציאה יחד עם נגה, וכרגיל ממשיכות דקות ארוכות ליהנות מהתחושה של הנעימות המשותפת שכל כך קל ליצור עם נגה. ניסים, בעלה מצטרף לשיחה וכל כך בקלות מרגישות חלק.
יוצאות מהבית והשמים נראים כמו ציור, חדש, ייחודי כזה שלא ראינו קודם, יצירה חדשה. 
מרגישה ברת מזל להיות חלק מאותה יצירה בהתהוות- סקרנית.

נעמה

שקיעה ציורית ברגע שאחרי המפגש

מפגש 22 - ד"ר דבי רנד

ד"ר דבי רנד- כמה עובדות:

• מרפאה בעיסוק
• ראש חוג לריפוי בעיסוק באוניברסיטת תל אביב
• אמא לשלושה ילדים.

החוג באוניברסיטת תל אביב הוא הבית האקדמי הראשון שלי, ואת דבי אני זוכרת עוד מהשיעורים על CVA בתואר הראשון וכמובן מהתואר השני. מצד אחד הכי מוכר שיש ומצד שני התכנסנו היום באופן שונה ולמטרה שונה, לשיחה בגובה העיניים על המקצוע וכמו תמיד זה גילוי חדש ומפתיע. הכניסה לחדר ראש החוג מעוטרת בתמונה המקסימה של ד"ר נורית ויינבלט ז"ל, שישבה בחדר הזה כשאני למדתי את התואר הראשון ומעלה בי זכרונות משיחות עם כמה מראשות החוג במהלך השנים, מאוגוסט השנה השלט מצביע על דבי כראש החוג.

הכניסה לחדר ראש החוג

אני מקדימה את המאוחר, כי לתפקיד הגענו בשלב מאוחר של השיחה, דבי מעידה על עצמה שהיא תמיד מציגה את עצמה קודם כל כמרפאה בעיסוק. אנחנו יושבות אצלה ב8 למרץ, יום האשה הבינלאומי, יום שמי שקצת מסתובב ברשת נתקל בדילמות אין קץ האם זה יום שטוב לנשים או לא, האם זה מגביר את השיוויוניות או דווקא מדיר יותר. השאלות האלו מתחברות לי לדיון על המקצוע כמקצוע נשי, העובדה היא שהרוב נשים, המשמעות של זה מורכבת כלכלית, חברתית ומשפיעה על ההתנהלות שלנו ברמת השפה והעשייה, לטוב ולרע. אצל דבי זה עולה מאוד במתח שבין הבית לעבודה, והתמרון שיש לעשות כדי להספיק את כל מה שצריך 24 שעות. אני זוכרת שיעור עם ד"ר טל ירוס בתואר הראשון שדיברנו על חסך עיסוקי, ובכלל שיח על תפקוד ועיסוקים של אנשים שהם גם אנחנו, המרפאה בעיסוק כבן אדם מהשורה.

בשיחה דבי מספרת לנו הרבה דברים סביב המחקר, אחרי 12 שנה בבית רבקה היא יצאה לדוקטורט וכבר קודם עסקה במחקר. היא מתארת נקודת זמן שדורשת החלטה, ובחירה בערוץ אחד דומיננטי ואני ממש מזדהה, אם כי אני בינתיים בוחרת לנסות לא לוותר על כלום ורק לצמצם. את המחשבות שאני חושבת היא שמה על השולחן, העבודה עם המטופלים דרך המחקר, התרומה של המחקר ומחקר של מרפאה בעיסוק בפרט לתחום ולמטופלים. האפשרות דרך המחקר לגייס תקציב והיענות להתערבויות. כל אלו דברים שמעסיקים גם אותי היום.

מעבר לעיסוק במחקר עצמו אני מוצאת את עצמי בתחושה מאוד נוחה בחדר, שלושתנו בחרנו במסלול של דוקטורט באוניברסיטת חיפה (ביתי האקדמי השני) ואני יכולה לדבר חופשי ולא לחוש חנונית מדיי כמו שאני מרגישה בחוץ. בהמשך היום יצא לי לשוחח עם סטודנטית שמסיימת בימים אלו וכשסיפרתי לה על השיח הזה היא אמרה שזה נשמע שיש הרבה אידיאליזם בזה והיא תוהה פתאום אם המחקר שהיא עשתה היה כזה (התשובה היא כן, הוא היה כזה) השיחה שלנו נסבה על המחקר שמכבד את האנשים, שעושה את התהליך הארוך והמשמעותי הזה בשביל להביא לשינוי ולהגברת הביטחון בהתערבויות, שנותן למשתתפים בו גם חוויה של משמעות וערך וגם פשוט את ההתערבויות וההערכות שלא תמיד אפשר להעביר ביומיום בלי הגב של המחקר.

דבי מדברת על הוראה וההעברה הלאה לסטודנטים או לאנשי המקצוע כדבר משמעותי וכדרך להגיע להרבה מטופלים. כשהיא מלמדת בעצם בסופו של דבר כל תלמיד/ה חוזרת לצוות שלה ולמטופלים שלה עם בטחון וכלים וידע וזה ממשיך הלאה. זה מעלה לי שני דברים. קודם כל אותי כסטודנטית שלה, בקורס שיטות מחקר, דיברנו על פרסומים ומישהי העלתה סקפטיות לגבי פרסום התזה. דבי אמרה לכיתה שאת עבודת התזה שלה היא פרסמה בז'ורנל טוב ושזה בהחלט אפשרי. בשבילי האמירה הזאת הייתה ממש משמעותית. אני חושבת שעד אז פרסמתי בIJOT ולא חשבתי בכלל שאני רוצה או יכולה לכתוב יותר מזה, ולעבודת התזה שלי מצאתי זורנ'ל שהתאים לנושא של טכנולוגיה מסייעת והייתי לכותבת הראשונה בו בתחום הפסיכיאטרי. אני לא חושבת שלא יכלתי לעשות את זה קודם אבל הידיעה שעשו את זה לפניי ושזה משהו שהוא ריאלי ורצוי ואפשרי נתנה לי את הביטחון בשניה שסיימתי את התזה עצמה לשבת ולכתוב מאמר.

דבר נוסף שזה מזכיר לי זה את דילמת ההדרכה שלי. כאמור, יש לנו זמן מוגבל שצריך להתמודד איתו וכשהתחלתי להדריך ידעתי שזה ייגרע מהמטופלים שלי. חברה אז אמרה לי שדרך הסטודנטים אני יכולה להיות מעורבת ביום טיפולים פרטניים וזה קנה אותי. מעבר לזה במהלך השנים כשאני החלתי ללמד זה פוגש אותי עוד ועוד, איך בהרצאה או קורס שלם אפשר להנחיל דברים שבמודלינג האחד על אחד לוקח הרבה יותר זמן, שזה חשוב לא פחות. היא מספרת על הביקורים של הסטודנטים בבית רבקה, ביתה המקצועי הראשון ואיך זה חשוב לה, אפילו כשאין זמן לעשות את המפגש הזה, ואני אומרת לה שבשביל הסטודנטים אני בטוחה שזה החיבור המוחשי ביותר לחיבור בין תאוריה לפרקטיקה. אני חושבת עכשיו שאני חווה את זה כרגע הפוך, שהסטודנטיות שלי רואות כמה אני מתעסקת בכתיבה ובמחקר מהמקום של אשת שטח. כך החיבור הלא ברור ולפעמים מלאכותי הזה הופך להיות אמיתי ומשמעותי.

ואפרופו כתיבה, היא מדברת על הנגשת החומרים לעברית. התאמה של חומר מקצועי לשפה יומיומית שתאפשר לעובדים ותיקים, למטופלים ומשפחות לקבל את המידע. שיח שמזכיר לנו את השיח עם אביבה יוכמן איתה דיברנו על שיתוף בחומרים ומזכיר לי את הסיבות שלי היום לכתיבה  בIJOT בעברית. חוץ מזה השיח מעורר אצלי את מורשית הנגישות שבי ומחזיר שוב למקום שלנו כמטפלים, עם זמן מוגבל ואיך היה נפלא אם היה ידע זמין ומאורגן שיכול להקל עלינו להיות מעודכנים. רגע לפני סוף המפגש עוד סיפרתי לה על אחד הרעיונות שלי בנוגע לויקיפדיה ושם אורו פניה, שזה החלק הכי נחמד במפגשים שלנו, שמשהו מתחבר ומאיר את הפנים והחוץ, דיברנו על זה אחר כך, נעמה ואני, שיש שני מרכיבים שמאירים את כל המרפאות בעיסוק (לפחות עד כה) הלמידה והעשייה.

נושא מעניין שעלה וזה מחזיר אותי למקום שלנו כבני אדם, שבאים ומתערבים בחייהם של בני אדם אחרים הוא המקום שבו אנחנו דורשים מעצמנו את מה שאנחנו דורשים מהאנשים עמם אנחנו עובדים. דבי מספרת על הגברת הפעילות הגופנית שלה עצמה, מתוך המקום של - אם אני דורשת מהם וידוע שזה מה שמשפר את הבריאות ואיכות החיים - אז למה אני לא דורשת מעצמי? אני מוצאת את עצמי מתעסקת בסוגיה הספציפית של אורח חיים בריא מאוד בשנה האחרונה כשאני הייתי חלק ועודני מתוכנית כזו כאשר אורח החיים שלי רחוק מהדרישות. כמרפאה בעיסוק אני מנחמת את עצמי שיש עוד כמה תחומי עיסוק (או בעצם אני צריכה עכשיו לומר עיסוקים לפי המתע"ם החדש, נכון?) שאני מצטיינת בהם, ואני עוד מרשה לעצמי להרגיש צעירה ושיש לי זמן ללמוד ולהשתנות.

סיון

חלונות הקומה השלישית 

ד"ר דבי רנד.
כשרחלי קיצוני שלחה אותנו לדבי התמלאתי שמחה גדולה. דבי היא שם שאני חוזרת ושומעת אותו שוב ושוב בהקשרים שהם שונים מתחומי העיסוק שלי אך תמיד השם מלווה בנימה של הערכה וחיבה. מסקרן אותי תמיד לפגוש אנשים שיש עליהם הסכמה לא מדוברת של הערכה ובעיקר חיבה.
אוניברסיטת תל אביב מחזירה אותי 17 שנים אחורה, ללימודי התואר השני, מחזור ראשון של תואר שני בתל אביב, וראש החוג דיאז ד"ר נורית ויינלבט זכרונה לברכה. את פניה המוארות  פגשתי בכניסה לחדר של דבי, מה שהתחיל את המפגש בהתרגשות אישית.

מה ידעתי על דבי לפני הפגישה? כמעט כלום מעבר לתפקידה הנוכחי, ולעובדה שהיא נתפסת כמקצועית בתחום המחקר והשיקום. מפגשים כאלו מאתגרים עבורי, כל מפגש כזה מלווה בחשש קטן שלא יהיה חיבור, ושהחלל בנינו יישאר מרוחק. וגם הפעם בדומה לפעמים אחרות, החשש הולך ומתפוגג תוך מספר דקות.
דבי מתחילה לספר על הדרך המקצועית שלה, תחום הילדים, ובית רבקה.
לאורך כל השיחה מרגישה איך הראש שלי לא מפסיק לעבוד, ורגשות צפים. המון נושאים המון מחשבות. משתפת במרכזיים בהם.

מה אנחנו יותר?
תוך כדי הסיפור שומעת כיצד צפה לי שאלת הזהות המקצועית  והעושר שיש בה.  דבי מספרת כיצד 
מתחילה  לעבוד  בשני תחומים במקביל כמעט בסתמיות, כל תחום מוסיף משהו עד לפיצול שבו היא בוחרת מה היא יותר. בוחרת בשיקום כזהות אחת. לאחריה מתווסף נדבך נוסף שמדייק את אותה זהות ומוסיף כובע של מחקר והוראה. וכל נדבך כזה מעמיק את אותה זהות שהחלה ככמעט מקרית והפכה להיות כל כך ברורה ומדויקת. בשנה האחרונה התווסף תפקיד נוסף שנראה מורכב ומאתגר במיוחד כראשת החוג. תפקיד שברור לי שמוסיף עוד משהו לאותה זהות, ובבסיס של כל זה מדגישה וחוזרת דבי יש את המשפחה והילדים כתפקיד המרכזי והחשוב בחייה. איך את מגדירה את עצמך יותר, אנחנו שואלות ודבי עונה מיד מרפאה בעיסוק.

מתחברת מיד לסוגיה שמלווה אותי ועמיתותי כבר שנים רבות, כפל הזהויות. תפקידים מגוונים ומקצוע אחד מגוון מעל. מה מגדיר אותי יותר הזהות התפקידית או העיסוקית. שנים רבות התלבטתי בשאלה הזו שהתשובה אליה ברורה לי היום בדיוק כמו שהיא ברורה לדבי. הזהות העיסוקית שלי היא  מרפאה בעיסוק, גאה יש לומר, ובאמצעותה מבצעת תפקידים אחרים משמעותיים.
דבי מדברת על העיסוקים השונים המשמעותיים בחייה על האיזונים בינהם ועל הבחירות שעושה, ואני שומעת איזון עיסוקי, אדם עיסוק סביבה ועוד ערכים דומים.

תחושת מסוגלות:
את מרכיב המסוגלות פגשנו בכמה נקודות בסיפור של דבי. בפעם הראשונה עם סיום לימודיה. מתארת חוויה מוכרת של כל כך סטודנטים ומרפאים בעיסוק שמסיימים לימודים. תחושה של חוסר בטחון כמעט משתק- אחרי כל השנים בהם עסקתי בלימודים ועוד קצת לימודים - אני לא יודעת איך להתחיל לגעת במטופל.  דבי מצאה עוגן שבו יכלה להשתמש כדי לבנות לעצמה אז תחושת מסוגלות, עוגן בצורה של מרפאה בעיסוק ותיקה ממנה בבית רבקה. אותה מרפאה בעיסוק הרגישה גם היא פחות מסוגלת אך בתחום מאוד אחר והוא כתיבה, עברית איננה שפת האם שלה. כך שלמעשה לכל אחת מהן הייתה נקודה שבו תחושת המסוגלות הייתה נמוכה, האחת בטיפול והשניה בכתיבת דוחות. והנה win win. כל אחת משתמשת בעוצמות שיש בה כדי לקדם חולשה שיש לשניה. והרי זוהי  שותפות.
 תובנה ראשונה בנושא - החשיבות של מציאת אדם חיצוני משמעותי שיתמוך באותה יצירת תחושת מסוגלות.  כמובן מיד נזרקת לאותה מרפאה בעיסוק שליוותה אותי במחלקה הפסיכיאטרית ברמב"ם, אי שם שהחלה לבנות יחד איתי את ההבנה שזה אפשרי. ועוד אל לנו לשכוח, ששום דבר איננו הכל או לא כלום. פוירשטיין אמר פעם שכדי שאדם יתחיל להתמודד עם משימה שנתפסת בעיניו כבלתי אפשרית לביצוע, עלינו לעזור לו למצוא את  המקום שעליו הוא מרגיש שליטה מסויימת, עוגן שיאפשר לו סיכוי גדול יותר להתחיל ולהתנסות במשימה. כמרפאות בעיסוק אנחנו יודעות ברור וחזק שתפקוד איננו מקשה אחת שקיימת או איננה. אנחנו יודעות מצוין לפרק תפקוד למרכיבים עליהם אנחנו שולטים וכאלו שחוסמים. והנה גם באותה נקודה שבה כולנו היינו בתחילת הדרך, התחושה שאני חסרת אונים/ידע/ יכולת  לחלוטין, לא מסוגלת להתמודד. איך מוצאים עוגנים של יכולת ומסוגלות כדי לפוגג את התחושה של אי היכולת המוחלטת.
תחושת המסוגלות הולכת ונבנית, עד שאנחנו נפגשים באתגרים חדשים. דבי מתארת את ההתמודדות הראשונה עם דרישה ממטופל. לדרוש ממטופל אחרי אירוע מוחי לעשות תרגול מחייב וארוך, מבלי לחשוש. דבי מתארת את התהליך שעברה עם השנים. ממקום שבו הנטייה הייתה לשמור על המטופל ולא לדרוש, כדי לא להעמיס ולהכביד.  במעבר תפיסתי וערכי שיש מקום לדרוש, לסמוך ולאפשר מעורבות אמתית של האדם בתהליך. גם הכרה זו מחייבת תחושת מסוגלות משני כיוונים. הראשון הוא אמונה במסוגלות של המטופל שלנו, והשני  תחושת ביטחון בעצמנו. דבי מחדדת את מה שאני עסוקה בו לא מעט, והוא הקושי שיש לנו כמטפלים לעתים לחוות את עצמנו כדורשים, הקונוטציה השלילית שבאה עם הדרישה. לעומת התבוננות בדרישה מתוך אמונה ביכולת של האדם.
מסובך פילוסופי, מתכתב עם המונח שימוש מודע בעצמי, והמקומות האישיים שלנו, שמשפיעים על האופנים שבו אנחנו בוחרים להעביר מסר למטופל. איזו משמעות אנחנו מייחסים למונח דרישה על שלל גווניה.
מתוך הסיפור של דבי על אותה דרישה מסתמן מרכיב נוסף שיש לו משמעות גדולה והיא הכוח שיש ביצירת הקשר האישי עם המטופל. באותה נקודה שבה נוצר אמון בין השניים יהיה גיוס משמעותי הרבה יותר לתהליך. בבריאות הנפש אנחנו עוסקים הרבה באותה נקודה של יצירת אמון, ואמונה ביכולת. אך דבי מוסיפה נדבך נוסף למשוואה. מספרת כיצד בססה את אותה דרישה לאימון ותרגול על מחקר שבצעה  על מנת לבסס בעצמה תחושת בטחון, ועליה לבסס את ה"דרישה" ולסמוך עליה.
תובנה אישית נוספת: כדי שהאמונה באדם לא תישאר ברמת האמירה הקלשאתית, מוטלת עלי אחריות כפולה.  מחד לבסס עבור את עצמי את הרציונל והעדויות להכוונה ולהתערבות. ושנית בשם השותפות עם האדם אותו אני מלווה בתהליך, חשוב  לעזור לו לבסס את התחושות הסובייקטיביות בעדויות  על תפקודו.


להעביר את זה הלאה:
דבי מדברת על דילמה תמידית שכרוכה בעומס התפקידי, מה בא על חשבון מה, על מה מוותרים, איך מוותרים. בבחירה שלה בהוראה ובמחקר, נאלצת לוותר על טיפול קליני ישיר, אך מוצאת את ההזדמנויות בהוראה למגע קליני עם מטופלים בהקפדה על הוראה מעשית.  דבי מבינה שההשפעה הקלינית שלה על מטופלים שכל כך חשובים לה, יכולה להיות גדולה אפילו יותר דרך הוראה, מכיוון שהיא יכולה להיות האמצעי שישפיע על מטפלים עתידיים שיעבירו את הידע והניסיון שלה הלאה- כך "תיגע" בהרבה יותר מטופלים. תגדיל למעשה את מעגלי ההשפעה.
חושבת על זה הרבה. דילמה שאני עסוקה בה בעצמי. מוצאת את עצמי כמעט כשליחה שמנסה להעביר את זה הלאה דרך הסטודנטים שלי. להעביר הלאה את האמונות התפיסות עבודה מכבדת אדם. ומקווה שבסופו של תהליך ישפיע במעגלים ואדוות רחוקות למטופלים שהם העניין בעצם.

מסיימות פגישה שנערכת באופן מקרי ולא מתוכנן אבל כל כך נכון, ביום האישה.
אני לא מאלו שנהנות מהפסטיבלים סביב היום הייעודי לכך, אבל אם כבר לציין את היום אין כמו מפגש נשי חזק ובטוח.
עומדות להיפרד, וממשיכות את השיחה בעמידה בדרך הקצרה פיזית לדלת, תחושה שיש עוד כל כך הרבה על מה לדבר. מוצאת שהשיחות האלו, דווקא לאחר שמסיימים לדבר על נושא מוגדר - הופכות להיות שיחות אחרות ומשמעותיות.  שיחות שקורות כמעט בכל הראיונות שלנו, והם שיחות קוסמות בעיני , מכיוון שברגעים האלו כולנו מוארות, מלאות אנרגיות טובות של התרגשות שמלווה הכרות חדשה. מחוברות למשותף ביננו ובעיקר לרצון להעביר את  זה הלאה.
יוצאת מחוזקת לעולם.

נעמה

תאי דואר, סגל החוג