מפגש 21 - ד"ר מעיין כץ

מי את ד"ר מעין כץ?

סגנית מנהלת השירות הארצי, מרכזת בכירה תחום גריאטריה.

בעברה עבדה וניהלה את שירות הריפוי בעיסוק בבית חולים שמואל הרופא.

לפני כמה חודשים היינו אצל אורלי בוני, ששלחה אותנו הלאה אל מחוץ למשרד הבריאות באמירה של "אני מקווה שתחזרו לכאן". והנה חזרנו, הפעם למשרד בתל השומר, למפגש עם מעיין כץ. את הדרך אני כבר מכירה, מכל הביקורים שלי אצל ענת מן ומשם גם מכירה את מעיין, מהדלת ממול. יש לי נטייה להכיר אנשים בשמותיהם ולהתעלם מהטייטל, אז במסגרת הכתיבה אני אנסה מעכשיו לדייק את המקום הזה, והכי פשוט זה לצלם את השלט בכניסה לחדר:

הכניסה לחדר של מעיין 

לדף הסבר על המטה בכלל לחצו כאן

אבל זה לא רק זה, אורה שלחה אותנו למעיין בגלל הגריאטריה ומה שהיא עשתה בתחום הזה. מעיין הגדירה את מה שקרה לגריאטריה בארץ כ"נס", ובאמת זה נשמע שמשהו קרה נכון בתחום הזה. אם הרבה פעמים דובר על השיח בין שטח אקדמיה והפער, אז פה היא מתארת מצב מקביל, שבאמת רק בהסתכלות אחורה אפשר לראות שהתקיים. היא עצמה נכנסת לתחום מאוד מצומצם, מספר מרפאות בעיסוק בארץ שאפשר לספור בכף יד, לתוך בית חולים שמואל הרופא למשך עשרים שנה, שמי שמביאה אותה לשם ומשכנעת אותה לקחת את התפקיד זו המפקחת על תחום הגריאטריה, תפקיד שמעיין ממלאת היום. אנקדוטה קהילתית מהמעלה הראשונה. 

כשמעיין מדברת על הבחירות שלה המקצועיות, זה תמיד בחירה מושכלת מהלב. היא בחרה את הריפוי בעיסוק כי הכירה מישהי שהתלהבה כל כך מהלימודים, את הגריאטריה בגלל החיבור הטבעי שלוקח ממנה אנרגיות במידה הנכונה. היא חוזרת ואומרת שהיא לא הפסיקה ללמוד וללמד, ואני מוצאת את עצמי מתחברת מאוד למקומות האלה. לקחת את כל התאוריות שלנו לגבי החיים, האיזון העיסוקי, האדם במרכז, איכות החיים - ולהשתמש בהן בבחירות שלנו, בחיים שלנו כמטפלים וכאנשים עובדים, חיים. 

מהשיחה עולה כל הזמן המקום של אנשים. מהבחירה לעבוד עם אנשים, דרך האנשים עצמם - המטופלים מקבלי השירות - המורכבות של להיות מנהלת צוות, הממשק של תפקיד המנהלת ותפקיד המרפאה בעיסוק. מי את עכשיו יותר, מנהלת או מרפאה בעיסוק? נעמה שואלת אותה. והיא אומרת מרפאה בעיסוק. אני מודה שמתוך המקום הצעיר שלי התפקידים האלה במשרד הבריאות היו נראים לי מרוחקים ו"לא מספיק" ריפוי בעיסוקיים בפועל. תוך כדי המפגשים שלנו, ועם מעיין זה בלט לי מאוד, אני מגלה כמה זה כן, כמה זה נמצא שם ברמה שמשפיעה יותר. עדיין, צריך את הבסיס, ולהיות מעיין זה רק אחרי 20 שנה בלהיות מרפאה בעיסוק בבית החולים, אבל זה פתח לי עוד צהר להסתכלות רחבה יותר. 

היא מתארת את העשייה שלה כיום במקום של פותחת דלתות ומחברת חיבורים. בהסתכלות הרחבה שלה היא מתייחסת לזה שיש תחומים שאם האנשים בשטח לא נכנסים אליהם, הם פשוט מתמוססים, גם אם הם רלבנטיים וחשובים. הדוגמה של הגריאטריה מסבירה את זה הכי טוב ובצורה החיובית. החלה תקינה, זו שמחייבת שבכל בית אבות צריך שיהיה ריפוי בעיסוק, נבנתה תשתית, הכשרות, פורום - גב מקצועי חזק - והתחום פורח. 

היא אומרת ואני חושבת שזה משהו שכולנו יכולים להתחבר אליו, בכל מקום שבו אנחנו נמצאים, ברגע שמבינים מה אנחנו מביאים לשיח, ברור לכולם שאנחנו צריכים להיות חלק. זה מדהים כל פעם מחדש כמה המקצוע שלנו באמת הוליסטי, זה נראה טריוואלי שצריך שיהיה לבנאדם כייף בחיים, ושלעבודה יש משמעות, ושIADL אפשר ללמוד לעשות יותר טוב, ועוד ועוד, אבל זה לא, לא בהתפתחות תקינה ולא כשיש קושי, ובשבילנו זה הדבר, הפרטים הקטנים (והגדולים) של החיים. 

ממש מעניין היה לשמוע ממנה על השינוי שעבר המקצוע, הצורך להתמקצע ולהיות מומחים שהרחיק את המקצוע מהעיסוקים. מדברים על זה אבל היא הצליחה להמחיש לי את המהלך הזה שבי נגע מעט מאוד. "נולדתי" למקצוע בזמן מעולה, יחד עם המתע"ם הראשון והיישר לכנס שבו נעמי ויינטראוב הציגה את ההרצאה על הזהות המקצועית. בהמשך לשיח על האנשים מעיין מתארת את המציאות כבנויה מאנשים, וכשהאנשים משתנים המציאות משתנה. מה שהוביל אותנו לשיחה, איך לא, על הדור הבא, ועל איך לשמר דברים מסויימים ולהשתנות עם דברים אחרים. 

ובהקשר כמה ממצאים נהדרים שנמצאים אצל מעיין במשרד: 

תוכניות של חדר ריפוי בעיסוק אז (שנות ה70..) תוכניות של חדר ריפוי בעיסוק אז (שנות ה70..)

תוכניות של חדר ריפוי בעיסוק היום

דוגמאות מצולמות לריפוי בעיסוק (1944)

כמובן שיצאנו עם אלפי רעיונות, שאם רק נשלב כוחות ונשתף במה שיש לנו, ונעשה אותם יחד, השמיים הם הגבול. והשנה בכלל יש כנס מיוחד ושנה מיוחדת, בכל זאת, עברו 100 שנה מאז שישבו יחד חמישה אנשים בחדר והחליטו להוציא לפועל את הדבר הזה. עם כזה בסיס, יש הרבה ציפייה להמשך הדרך! 

סיון

איך שמחתי שאורה נבו הנדירה שלחה אותנו למעין כץ. יש אנשים כאלו שלאורך השנים אני מסמנת אותם ככאלו שהייתי רוצה לשבת איתם בשקט ופשוט לדבר ולהכיר. מעין היא אחת מהן. חולפות אחת ליד השנייה בדרך מ... ול...., מפגשים בצמתי עבודה שונים, עוררו אצלי עניין והערכה רבה. והנה ההזדמנות.
נכנסות למשרד הבריאות בתל השומר, ביתן 67, בניין ישן שמעיף אותי כל פעם מחדש 20 שנה אחורה, ליד הבניין, דלת צדדית עוברים בה בשביל חיצוני שמתחבר לדלת חיצונית לבניין, שמובילה לתוך פרוזדור ארוך של חדרים, דלת מובילה לדלת. למישהי חסרת אוריינטציה כמוני להבין מאיפה אני נכנסת ולאן אני יוצאת זהו אתגר בפני עצמו.
צולחת את האתגר הראשון הזה ונכנסות למשרדה של מעין. שולחנה מקושט בפירות העונה במיוחד עבורנו. ערוך, מזמין וחגיגי.
מתחילות את הראיון בלי לדעת מאיפה ולאן. מתחילות כרגיל בנקודת הפתיחה. מעין משתפת אותנו בהתרגשות גדולה בלכאורה המקריות שלה בבחירת המקצוע. היא מתארת את עצמה כצעירה שמתלבטת מה ללמוד, ותוך כדי ההתלבטות הזו פוגשת לגמרי במקרה חברת ילדות שמדלגת לכיוונה בסמטה שיורדת לביתה, אותה חברה משתפת אותה בשמחה  גדולה בבחירה שלה ללמוד ריפוי בעיסוק, ו"את לא מבינה" מספרת החברה למעין "אני לומדת מקצוע מדהים". מעין מצליחה לגרום לי לדמיין בדיוק את האירוע יכולה לשמוע את ההתרגשות בקולה של החברה, שדבק במעין שבוחרת ללמוד מקצוע מכיון שהיא רוצה להרגיש ככה - מתרגשת ושמחה. בלי להבין יותר מידי למה ומדוע, היא מתחילה ללמוד ובתהליכי ההכשרה מבינה כמה היא במקום הנכון. אביבה פריד מדברת הרבה על האינטואיציה והכוח שבה. והנה מעין מתארת בדיוק את זה. את ההבנה הברורה שהיא בדיוק במקום הנכון. אלא שמעין גם מקשיבה לקול הברור הזה בצמתים שונות בהמשך, ונראה שכל פעם מחדש הקולות הללו נכונים לה בדיוק. מתחילה הכשרה בתחום בריאות הנפש, עם עניין רב ותחושה ששם תתחיל לעבוד. עד שפוגשת את הגריאטריה. ושוב הקול הפנימי אומר לה - זה זה, זה נכון לך. ומעין משחררת ידיעה קודמת על עצמה ובוחרת תחום שמלווה אותה ובונה אותה עד עצם היום הזה. הידיעה הזו של מי אני באופן כל כך ברור וחד כל כך משמעותית וחזקה.
כשמעין מתחילה לעבוד בשמואל הרופא היא נשלפת מתוך ההכשרה ומגיעה לתחום שאי שם, היה מאוד לא מוכר ומאוד לא מושך. והיא יודעת שזה זה. מתחילה לבנות רעיון, תהליכי עבודה, לומדת מהקיים או מהחסר, לומדת מעובדי התעסוקה שמתגלים כנכס משמעותי, יוצרת את ההבדל ואת הדומה. 

מה משך אותך באופן כל כך ברור לתחום הזה אני שואלת, הקשר עם האנשים שולפת מעין מיד תשובה ברורה. העומק, החמלה, ההקשבה לאדם. לכל אחד מהמרכיבים האלו כל כך יכולה להתחבר באופן אישי. אלו בדיוק הדברים שממלאים אותי בקשר הטיפולי. הכוח של הקשר הטיפולי העמוק שמתקיים במרחב האנטימי שנוצר רק ביני לבין המטופל, והוא הרבה מעבר לפעילות בה אנחנו עוסקים.
מעין מחזירה אותנו לכוח שבעיסוקים, ומתארת מה המשמעות של העיסוק בעבודה שלה עם הקשישים. מחזקת את מה שמבסס את המקצוע שלנו כייחודי, הכוח לזהות או כמו שמעין מתארת לשדך בין אדם לעיסוק המשמעותי עבורו.
נעמי וינטראוב בהרצאת המצוינות מעוררת ההשראה שלה, קראה לנו כמקצוע לחזור בדיוק לשם, לכוח שבעיסוקים.
יושבות בחדר של מעין ועפות יחד לבסיס הערכי של המקצוע והכוח שהכרה בבסיסים אלו נותנת לנו כמקצוע.
שם למעלה שאנחנו מרחפות ועפות, עוברות מנושא לנושא, מתרפקות על נוסטלגיה, וכל נושא אני מרגישה שהייתי יכולה לדבר אתה ימים שלמים ולא רק לדבר אלא מיד היה לי ברור איך אנחנו יכולות לעשות דברים מופלאים יחד. 
מידי פעם מעין מזהה את ההתרגשות שלנו ומשתפת אותנו בעוד פריט שתלוי על הקיר. אחד מהם הוא ספר הגדרות מקצועיות של עבודה בריפוי בעיסוק משנת 1944. דפים מצהיבים ומתפוררים, בחרדת קודש אנחנו מדפדפות, מתרגשות מההגדרות הברורות, ושוב כל כך הרבה השתנה אבל כל כך הרבה נשאר דומה.

שימו לב לתאריך למטה! 

לרגע נוחתות במציאות שלנו, ומעין משתפת אותנו בתפקיד הנוכחי שלה כמרכזת בכירה של תחום הגריאטריה במשרד הבריאות. שהיא מתארת את התפקיד היא מכניסה לתוכו את כל האנרגיות והתובנות שמלאה בו את החדר עד כה. מתארת את הקשר שלה עם העובדות בשטח, ומערכי תמיכה שהיא מספקת כמי שמובילה את התחום. הכי חזק אני שומעת את הצורך ביצירת קהילה מקצועית. כזו שמאפשרת בטחון לעוסקים בתחום, ידע, הדרכה מדויקת, שותפות ושיתוף, השתנות בהתאם לצרכים, דריסת רגל במקומות חדשים ופחות נוחים. כמה פוטנציאל יש במקצוע שלנו. במקומות שאנחנו כבר שם , יודעים מיד להכיר בעוצמות שבו. אבל יש עוד כל כך הרבה שדות שאנחנו יכולים להיות בהם. אלא שזה דורש תעוזה, בטחון, יכולת לסנגר ולהסביר באופן ברור מה אני יודעת לעשות ואיך אני יכולה להעשיר את השירות. בה בעת, מחייב יצירת גופי ידע חדשים, מערכי תמיכה משתנים והמווון אמונה בדרך.

מעין מדברת ואני מזדהה כל כך עם כל נקודה  שהיא מעלה, כל נקודה יוצרת פתח לעבודה משותפת ומשמעותית, כזו שתעיף את המקצוע שלנו למקום שבו הוא יכול להיות.
מתחזקת אצלי ההכרה שאני חושדת בקיומה כבר זמן רב, שהכוח שלנו הוא בקהילה שאנחנו בונים. ללא קשר לתחום המגבלה שבה אנחנו מתמחים, אלא למקצוע שעומד בבסיס כל העשיה שלנו, בערכי הריפוי בעיסוק שמשותפים לכל אחד   ובעיקר אחת מאיתנו.
מעורר אצלי את הרצון להתגייס ולגייס, לתרום ולהתרם, לשתף ולהשתתף.
מסיימות את הפגישה בגלל המציאות, עם תחושה פנימית שהיינו יכולות עוד לשבת ולדבר עוד ועוד ועוד, יתרה על כך אנחנו יכולות לעשות עוד כל כך הרבה ביחד.
בתוך המשרד של מעין מנותקות מהסופה שמתחוללת בחוץ, בבית המקצועי שלי, מרגישה חמימות ונינוחות, רוצה  לשמוח ולהתרגש בדיוק כמו מעין ובעיקר רוצה לעשות!!!
יוצאות לסופה, עומדות בין טפטוף לטפטוף , השמש שליוותה אותנו לכאן נעלמה, נעמדות במגרש חניה, מתרגשות, שמחות. הרווחנו.

נעמה

כשהגענו עוד זרחה השמש על ביתני תל השומר..

מפגש 20 - ורדית קינדלר

כבר לפני הרבה זמן היינו אצל רוני שנקר, והיא שלחה אותנו לורדית, שבשיטוט ראשוני באינטרנט אני זוכרת שהופתעתי על החיבור ביניהן. אני ממש לא מבינה מי יודע מה בתחום הילדים אבל היה נראה לי שהן נמצאות בעצם במקומות מאוד שונים, וזה היופי והקסם במקצוע שלנו, האפשרות להיות שונה, ולבוא ממקום אחר או אפילו הפוך ולייצר שיח וקשר.

ורדית מספרת על כניסה ללימודים בעקבות חברה, תמה שחוזרת על עצמה לא מעט. מעניין ממש לראות את האדם-עיסוק-סביבה על עצמנו. איך ההקשרים שלנו והצמתים שמזמנים לנו החיים לוקחים אותנו למקום הזה בדרכים שונות דרך הערוצים האלה של עצמנו, הסובבים אותנו והתנאים שמציבה המציאות. ה"עיסוק" עצמו לא תמיד ברור אבל בהדרגה הוא מתבהר ונחקק. היא מספרת על דמויות שאנחנו מכירות והיו איתה בכיתה, וזה מפתיע אותי שוב הקשרים בתוך הקהילה שמתחילים לפעמים לפני והרבה פעמים תוך כדי הלימודים ותופסים כל מיני כיוונים. 

ורדית מדברת בלהט על המקצוע שלנו ואומרת שגילתה את התחום שלה, של העבודה עם הילדים, ובעיקר עם ילדים עם שיתוק מוחין במהלך השנים הראשונות של עבודתה. היא סיפרה לנו משהו שבעצם כבר עלה כמה פעמים, על כך שאז היה צריך לתת שנה של עבודה במקום מסויים, אם אני מבינה נכון כמו התחייבות כזו. זה מעניין לראות איך דברים השתנו, ולחשוב איך זה היה עובר היום.. בכל מקרה היא מצאה את מקומה בתחום הילדים ולאחר כמה התפתחויות הלכה ללמוד בקורס בובט. גם במפגש הקודם שלנו זה עלה, הנושא של השימוש בגישה הזו, שאני מכירה מהתואר הראשון, שיעור אחד או שניים, אולי באחד מתיאורי המקרה של הPBT ותו לא. מדהים לחשוב על כל העושר של המקצוע שלנו ועל היכולת שלו לבוא לידי ביטוי בכל כך הרבה גישות והתמחויות. מה שכן, העושר הזה מחייב, מחייב לדעת להתמקד ולהיות רציניים במה שבחרנו. ורדית לוקחת את הבובט מאוד ברצינות ונכנסת למקום של מלמדת החלק של הריפוי בעיסוק בו.

חשוב לה המקום של הגאוה המקצועית. מול עצמנו ומול מקצועות אחרים. מתארת את הקשרים עם הסקטורים השונים כחשובים ומאתגרים לעתים, ואי אפשר בלי. אז גם אם מחכים או מביאים את הידע המקצועי מכיוון קצת אחר בסוף מה שחשוב זה לעבוד יחד בשביל האדם השלם על כל חלקיו.

ורדית מספרת לנו על העבודה המשותפת שלה עם רוני על תרגומם של סיווגים ספציפיים הנובעים מהICF בהקשרים של ילדים, שלא הכרתי ומעניין לדעת שיש. החלק של השפה הוא מאוד חשוב ויש לו את הכוח להניע ולהשפיע. היא מספרת על הרצאה של פיטר רוזנבאום, מהכותבים של הICF, בה נכחה, שאמר תודה למרפאים בעיסוק שמוכנים לחכות לשאר שרק עכשיו לומדים לדבר בשפה הזו.. בתגובה לכך היא אומרת לנו שאם כולם משיגים אותנו אנחנו צריכים לרוץ קדימה.    

אנחנו מגיעות אליה בשלב שבקרוב היא פורשת לפנסיה והיא מדברת על הטיפוח של הצוות, על להעביר הלאה את האנרגיות והאחריות. ממקומי הצעיר שפעם ראשונה מפנה את הבמה לאחרים אני מזדהה עם הדברים. היופי הוא שיש לנו שפה שכמה שהיא משתנה ומתפתחת יש לה עוגן מאוד חזק. 

סיון

ורדית בספר של רנה טיילור

 איני מכירה את ירושלים, היא לא פשוטה לי. בתקופה האחרונה מוצאת את עצמי שם די הרבה, מתחילה להתפנות להנות ממנה ומפינות החמד שאני מגלה במקומות לא צפויים. כך גם בחיפוש אחר ביתה של ורדית. מתוך שכונה שנראית מבחוץ כמעט צפויה מטפסות במדרגות ועוד שביל קטן מביא אותנו לכמה חצרות קטנטנים שלא מבחינים בהם מהרחוב הראשי, חומה נמוכה ולבנה מובילה אותנו לגרם מדרגות ומבואה מקושטת כולה בעציצים ופריחה, אלו מקבלים את פנינו.
נכנסות לורדית ללא להכיר, ומיד גוזמת לנו תה מרווה מצמח התלוי במטבחה. מתיישבות בסלון צבעוני ונעים, מלא סלי נצרים שנראים שלקוחים מעולם מעט אחר, ייחודיים ומוקפדים.
מספרות שוב, למה אנחנו כאן וורדית מתחילה לספר את הסיפור האישי שלה.
בחירה במקצוע שלא ידעה עליו יותר מידי ,ושוב אותה תחושה שהמקצוע כנראה בוחר אותנו.
מספרת על הדרך שעברה עד שידעה בדיוק מי האוכלוסיה שאיתה רוצה, ממש רוצה לעבוד.
הרגע הה שבו את יודעת שאת במקום הנכון ואת על המסלול הנכון הוא רגע מכונן בעיני, יש בו משהו שיוצר תחושת נינוחות וביטחון מאוד גדולה, הרגע הזה מאפשר להתחיל בבטחון מסלול של התמחות והעמקה.
לצידו יש ויתור על דברים אחרים, שבהם לא בחרת, מעניינים ומרגשים אבל בכיוונים אחרים.
ורדית מתארת את ההכרה הזו שהיא אוהבת ומתרגשת לעבוד עם ילדים עם שיתוק מוחין.
מתארת בהתרגשות גדולה את הצורך ללמוד להתמקצע ולהביא את הערך המוסף של המקצוע לשיפור איכות חייהם של הילדים.
ברור לה כל כך מה הערך המוסף של המקצוע.
מקשיבה בהערכה רבה לאופן שבו ברור לה כל כך מהו אותו יתרון מקצועי. ורדית חוזרת שוב ושוב לאותה תמה. יש לנו כמרפאים בעיסוק יכולות מגוונות שמאפשרות לנו להכנס לתחומים חדשים שלא מקובלים בריפוי בעיסוק. ורדית מתארת כיצד מזהה ואקומים, כאלו שאף מקצוע לא נכנס אליהם, והיא בוחרת להיות שם ולהתמקצע, וליצור מומחיות.
הרי מומחיות נוצרת מרכישת ידע , אך גם מיכולתנו להגדיר את עצמנו על סמך הידע והניסיון כמומחיות בהתערבות כזו או אחרת.
עסוקה בשאלה הזו הרבה בתקופה האחרונה. מתבוננת על חברותיי מרפאות בעיסוק שברור לי כמה ניסיון וידע מחזיקות, ועדיין לא רואות את עצמן כמומחיות לפחות בעיני עצמן. תוהה מה צריך לקרות שהן תוכלנה לעשות זאת, הרי הצפייה שהסמכה זו תגיע מבחוץ היא לא מציאותית.  מתחברת לאופן שבו ורדית קוראת למרפאים בעיסוק לפתוח עיניים ולזהות מקומות חדשים ופוטנציאלים לכניסה שלהם ויישום הידע באותם מקומות חדשים. הרי כל כך הרבה הזדמנויות כאלו נוצרו בגלל מרפאות בעיסוק שנכנסו בפעם הראשונה ויצרו מציאות חדשה.
ברור לי שיש לנו את הכלים והיכולת להיות בכל כך הרבה מקומות, אבל לא תמיד יש לנו את האומץ או את תחושת המסוגלות לעשות זאת. פוירשטיין אמר פעם שההבדל בין אתגרים מורכבים שאותם אנחנו חווים כבלתי אפשריים ובכל זאת מתחילים בהם לעומת אלו שישתקו אותנו וימנעו מאיתנו את ההתנסות הראשונה, היא תחושת השליטה שיש לנו על מרכיבי המשימה. הוא טען שאם נצליח לראות מרכיב אחד שיש לנו עליו שליטה מסוימת,  נצליח להתמודד עם האתגר.
עסוקה מול ורדית לפצח את האתגר הזה, מה צריך כדי לזהות פוטנציאל של כניסה לתחום חדש וליישם. ורדית מפרקת את זה ללקיחת אחריות על ידע חדש, רכישה שלו, הטמעה עצמית שלו. הרי לא תמיד יש לנו את כל גופי הידע, אבל חלקם ניתנים לרכישה. ואני לעצמי חושבת הרי זה ניתוח פעילות לגמרי עולם תוכן שאנחנו שוחים בו. לבחון מה המשימה דורשת, מה הם מרכיביה, מהם גופי הידע הנגישים לי וברורים, לצד אלו שחסרים. והאם אלו שחסרים ניתנים לרכישה.
מתחזקת אצלי אמונה שחלק כל כך גדול ממה שאנחנו לא עושים כמרפאים בעיסוק, תלוי בעיקר ברשות שאנחנו נתן לעצמנו.
מסיימת פגישה עם המון חזון וחשיבה על המקום שבו אנחנו צריכות אולי מעט יותר אומץ.
ולגמרי ברור לי החלק שלנו על התהליך.
"הכל צפוי והרשות נתונה.....
נעמה

מפגש 19 - אורה נבו

אולי הפעם אתחיל מהסוף. היה לי ממש קשה להפרד מהמרכז הגריאטרי הדסים. קשה להפרד מהמקום המטופח ורווי פינות קסומות שמעידות על יושביו, וקשה להפרד מאורה שלא הכרנו בכלל קודם ונשבינו בקסמה. מצאתי את עצמי מקשיבה ובקושי מדברת פשוט כי השפה שלה והסיפורים שלה נגעו בי כל כך שלא היה לי צורך להוסיף. כשיצאנו הבטחנו שזוהי רק התחלה ולא באמת פרידה.. 

הקסם הזה נבנה בעמל רב, ביצירה אנושית שאינה ברורה מאליה ומלמידה אינסופית. אורה היא מנהלת הריפוי בעיסוק והתעסוקה בהדסים והיא מספרת לנו איך הגיעה, לאחר שנים של ניסיון בשיקום בתל השומר ובהתנסויות כאלו ואחרות בבתי אבות, והמנהל נתן לה את התפקיד ויחד איתו הרבה חופש והרבה אחריות. היא בהדסים כמעט עשור ואומרת שמה שיש לה עכשיו זה זמן ומרחב, האנשים גרים במקום והתהליכים איתם מתאפשרים ברמה אחרת מאשר בשיקום שממנו היא באה. מאוד התחברתי לזה מהמקום בו אני נמצאת כרגע, יש לי את הפרבילגיה ממש כמוה לתהליכים ממושכים. אני יודעת שאני רושמת פרבילגיה ורבים יחשבו שזו דווקא חולשה, הרבה פעמים הצורך לראות תוצאות הוא יותר חזק, אבל אני מאוד מתחברת לתהליכים העמוקים והממושכים. 

זה הזכיר לי את השיח שעלה כשהייתי לאחרונה במפגש עם סטודנטים שנה א' בבית הספר לריפוי בעיסוק בירושלים. כולנו (היינו כמה מרפאות בעיסוק מתחומים שונים) אמרנו שהדבר שהכי חסר לנו זה הזמן, ושיש כל מני אילוצים שמצריכים מאיתנו הרבה סבלנות ויצירתיות. השיחה עם אורה הזכירה לי כמה הצורך להתאים את עצמנו ולהיות יצירתיים מוציא מאיתנו את הדברים הכי טובים. אם זה הקשרים האנושיים עם קולגות מסקטורים אחרים, אם זה פתרונות ודרכי פעולה שלאו דווקא היינו מגיעים אליהם אם הכל היה כמו שאנחנו רוצים. אחד הדברים החשובים שעלו הוא הצורך בידע ובניסיון לחווית הביטחון. 

הפגישה עם אורה מזכירה לי את השיחה הראשונה שלי עם אביבה שהייתה כל כך מגוייסת לפרוייקט ולמשימה של יצירת הקהילה ואולי לא בכדי היא מזכירה את אביבה כדמות משמעותית בתחילת הדרך. באותה נשימה היא מזכירה את צאלי (אותו היא לא יכולה להכניס לשרשרת רק בגלל שמרפא בעיסוק הוא כנראה כבר לא יהיה..) וברגע היא מחזירה אותי לחוויות שלי כסטודנטית. הדמויות שהנחילו לנו את הבסיסים למה שאנחנו עושות נוכחות בחיים המקצועיים שלנו פעמים רבות עם ובלי שנדע לשים את האצבע איך בדיוק. אורה מגוייסת כל כולה להיות חיובית ובטוחה בזהות המקצועית שלה. הבטחון שלה נובע מהרבה למידה וניסיון והיא לא מתביישת לספר על עצמה בתחילת הדרך, איך היא חשבה שהיא יודעת הכל ואיך למדה מהמטופלים שלה ומהקולגות שלה להצטנע ולשאול ולתת מקום לאדם ולא להתפס לאמצעים. היא לא מבטלת אותם אבל היא פשוט משתמשת בכלים שלה, שלנו, כדי להיות מטפלת טובה, מנהלת טובה ואולי מעל לכל בנאדם טוב. בכל מילה שלה ניכר כמה חשוב לה להיות משמעותית ונותנת במקום שבו היא נמצאת, ולבוא כל יום לעבודה עם חיוך. אמיתי. 

אנחנו שואלות אותה (משהו חדש שהתחלנו לעשות!) מה היא הייתה רוצה שידעו עליה. היא חושבת ואומרת שיש לה את המקום שבאמת מאמין שאפשר לעשות שינויים. האמונה הזו מאוד ברורה כשמדברים איתה, ועוד יותר כשמסתובבים איתה בהדסים. היא מכירה כל אחד בשמו, מתייחסת לכל עובר ושב, ומקבלת בתמורה ניד ראש, נפנוף נלהב או שיחת מעלית משמעותית. היא מודעת לערך של הנוכחות שלה לאנשים, לצוות שלה, ומשתמשת בזה לטובה. זה גורם לי לחשוב על החשיבות שיש לתפקידים שלנו, כמרפאים בעיסוק, כמה ערך ומשמעות יש לנוכחות של מישהו שלוקח את הערכים האלה שאנחנו לומדים ומתרגם אותם לעשיית טוב. 

סיון

נעים להכיר - מצטלמות עם אורה בסיום הפגישה  

אורה נבו
מפגש ראשון עם מרפאה בעיסוק בתחום הגריאטריה.
מגיעה ברגשות מעורבים. תחום הגריאטריה מורכב עבורי מהמון סיבות אישיות. כמרפאה בעיסוק הייתה לי התנסות טראומתית קצרה שהסתכמה במפגש אחד בבית אבות מקומי בחיפה שיצר אצלי, אומר בזהירות התנגדות קלה.

נכנסת לבית אבות הדסים, כבר בלובי שמה לב לעושר בפרטים הקטנים. שום דבר אינו טיפוסי, שום דבר לא לגמרי צפוי. מנסה להבין לעצמי מה יוצא דופן.
אורה באה לאסוף אותנו מהקבלה, שבידיה סד, לפחות כך היא מסבירה.
היא מנסה להבין אותו כך היא משתפת אותנו, נראית מוטרדת ממנו, מוטרדת באמת. נכנסות לחדר הריפוי בעיסוק. חדר גדול ומואר, מביטה סביב ומזהה כדור בובט גדול, לצד מלאכות למינהן קלסרים מסודרים, לוחות התמצאות.
מתמקמות.
אי הנוחות המלווה מפגש עם אדם ותחום לא מוכר מתפוגג תוך רגע.
בהומור ונינוחות שבאות יחד עם אורה.
מתארת כיצד בחרה במקצוע במקרה לגמרי, בלי לדעת מדוע. בחרה כי רצתה ללמוד עם שותפה לדירה. בלי לדעת מה זה, החברה רצתה ריפוי בעיסוק, והיא רצתה את החברה. ורצה היקום- אורה התקבלה וכך מוצאת את עצמה יוצאת לדרך חדשה רק בלי החברה.
אורה פוגשת שני עוגנים בלימודים, שונים זה מזה אבל מסבירים כל כך הרבה. אביבה פריד וצאלי. שני מרצים באוניברסיטת תל אביב. האחד עוסק באנטומיה והשנייה ברוח. את אביבה פריד הכרנו במסע שלנו, והיא מלווה אותי גם היום. אורה מתארת את המפגש עם הרוח של אביבה והשאלות הפילוסופיות, לצד התשובות הברורות והעניין הבלתי נלאה שמצאה בלמידת האנטומיה לפרטיה. עניין אמיתי, סקרנות.  המפגש בין אביבה וצאלי, בין שני עולמות התוכן הכל כך שונים זה מזה מסבירים כל כך הרבה מהייחודיות של אורה- שעוד אחזור אליהם.
אורה עבדה 10 שנים בתל השומר. זה הבית המקצועי שלה כך היא מסבירה. שם למדה גופי ידע בסגנון צאלי.  למדה עבודת צוות וחשיבותה ובעיקר יצרה את מה היא בוחרת להיות. לימים בוחרת לעזוב ולעבור לבית אבות הדסים.
שם מקבלת הזדמנות לבנות יש מאין. להגיע למסגרת וליצור בה ריפוי בעיסוק. אורה מקבלת הזדמנות ובוחרת לקחת אותה. אין זה מובן מאליו לבחור לקחת ולצקת תוכן באין. ואורה יודעת בדיוק מה היא רוצה לעשות. יודעת איך, ויודעת למה. יודעת לאן מובילה את הדרך הזה.
אורה עושה שימוש בכל כך הרבה גופי ידע, ועליהם היא מוסיפה תפיסות ערכיות לה הן ברורות ועוסקות בעיקר בתפיסת האדם, ובכבוד אליו. שאורה מתחילה לדבר על הדיירים ברורה לי האהבה האמיתית לאנשים אלו. ושם אני שומעת את אביבה פריד מציצה. אורה מתארת כיצד מתקשרת עם קשישים שמתקשים להביע את עצמם במילים ואיך מבינה אותם ללא מילים. הכוח שבהקשבה, האומץ לטפל כמו שאביבה פריד אמרה.
מספרת לנו על אותה קשישה שמדברת רק בצלילים ובאינטונציה של דיבור ללא אף מילה ומתארת כיצד מקשיבה לה, מבינה אותה והיא מבינה אותה- איך הן יוצרות דיאלוג ייחודי שלהן, במרחב הייחודי רק לשתיהן.
שומעת את אורה וברור לי לגמרי כמה היא גאה וכמה היא יודעת ומבינה מדוע היא עושה את מה שעושה. ואת זה היא מבססת על ידע מסוגים שונים. כזה שצברה עם השנים. מקצועי אבל גם אישי וערכי, שני אלו יצרו אצלה ביטחון במי היא.
מה היא כן, ובעיקר מה היא לא.
אורה מתבלת את הסיפורים שלה בהמון דוגמאות מההתנסויות שלה, ויש שם התנסויות עם דיירים, עם אנשי צוות, עם מנהלים ומשפחות. ואני מקשיבה בשקיקה רבה ושומעת ערכים דומים ומוכרים, שומעת את אותה שפה שבה אני כל כך מאמינה- באדם, ובעיקר בעיסוק המשמעותי עבורו. שומעת את מה שאני מסבירה כמעט כל יום ביום יום המקצועי שלי- שהמהות שלנו במה שאנחנו עושות זה במציאת ה"בשביל מה" המשמעותי יחד עם  האדם - בלי שום קשר לגיל/ מגבלה.
שפת הריפוי בעיסוק.
נרגשת כמו תמיד לזהות ערכים דומים. 
מרגישה צורך לראות את האימפריה של אורה על צוות הריפוי בעיסוק והתעסוקה, שבו לכל אחד יש מקום , ואף אחד לא מאיים על האחר. 
בדרך לממלכה של אורה, פוגשות את אחד מהדיירים. ואורה ממחישה בלי לשים לב את מה שזורם לה DNA- שואלת אותו מה שלומו. והוא עונה לה, יום ככה ויום ככה. והיא שואלת, ומה היום? והוא עונה- איזה יום היום? והיא עונה- לא, האם יום טוב עבורך או לא, בדיוק כמו שהסבירה לנו קודם. לא מעניין אותה האם הוא יודע או לא יודע איזה יום אנחנו אלא מה  משמעותי עבורו. לא מעניין לאבחן התמצאות רק בשביל לאבחן התמצאות אלא רק מה שמשמעותי עבורו.
והוא הדייר, מסביר לה באמת איך הוא מרגיש היום, בלי שום קשר ליום בשבוע. עולים יחד אתו במעלית לראות את כל מה שהסבירה בחדר. כבוד, תכנים בוגרים ומכבדים, לא רק במילים, אלא בסביבה ובעיסוקים. על כל קיר רואים תערוכות של צילומים וציורים שיוצקים משמעות בסיפורים של הדיירים ומכבדים אותם בלי קשר ליכולת האובייקטיבית. אורה עוברת איתנו קיר קיר ומסבירה לנו על התערוכות שיצרה יחד עם דיירים שהתקשו לדבר והצליחו לצלם.  ומוסיפה עוד ועוד רעיונות שכולן עוסקים בהסתכלות החיובית על העוצמות והיכולות של האדם.

"אני אוהבת אומנות. היו דברים יפים
שעשינו בתהליך העבודה. התרגשתי."

לא מעניין אותי כך, היא מדגישה, מה הם לא יכולים, יותר מעסיק אותי לראות ולהדגיש את מה הם יכולים. כל כך יכולה להזדהות עם זה.

חוזרות לחדר, בדרך עוברות דרך הלובי, ואני מבינה מעט יותר את הפרטים הקטנים, ובעיקר את המשמעות בכל אחד מהם. מאחורי כל אחד מהפרטים הקטנים עומדים ערכים כבוד לאדם ועיסוק משמעותי. 

מאחורי כל פרט יש מחשבה ורצון להעצים את הקיים והאפשרי. 
אנחנו מבקשות מידע חדש על אורה, כזה שמייצג אותה, והיא מתחברת מיד לאמונה בשינוי, שינוי אפשרי.

מסיימות את המפגש ואורה עדיין מוטרדת מהסד. אלא שעכשיו ברור לי מדוע מוטרדת, מתוך כבוד אמיתי לאדם שהסד חייב להתאים בדיוק לו. כבוד אמיתי, לא רק במילים, בהוויה, במהות בכל נימי גופה ונשמתה.
יוצאות לרחוב קטן בבני ברק, מהלובי המלא פרטים עשירים כל כך, לרחוב מקביל לצומת גהה. מלאות בפרטים הקטנים, באדם, במשמעות וברוח.
מרגישה מוארת.

נעמה

למה ריפוי בעיסוק? תדליקו את הרמקולים!

קולות לסיכום שנה.

התחלנו את המסע שלנו באפריל עם אביבה פריד בלי לדעת מה הכיוון ולאן מכוונות. רק רצינו להתחיל. 

הרגיש מעט אימפולסבי ולא מתוכנן אבל אינטואטיבית הרגיש כל כך נכון.

יצאנו מאביבה נרגשות ומוצפות נישאות על התחושות האלו כמה ימים שהחיוך לא נמחק.

וכך הרגשנו גם אצל דליה והחיוך לא נמחק והמשיך ללוות אותנו בכל תחנה. ומאחת לשניה בעודינו מטיילות בארץ הבנו שאנחנו רוצות גם לשתף בקולות. מסכמות לעצמנו את השנה ומרגישות צורך לשתף בחלק מהקולות. שאלנו את כולן איך הגעתן לריפוי בעיסוק וכל וכל אחת ענתה בכנות. 

חיברנו את הקולות יחד ויצא לנו פסקול שאותנו ריגש והוא חלק מהקהילה שאנחנו מנסות ליצור.

פרק ראשון 15 קולות של קהילה שמתגבשת.

מפגש 18 - ד"ר אביבה יוכמן

מתחילה להתיידד עם מסדרונות בית הספר לריפוי בעיסוק בירושלים, מתחיל להרגיש מוכר ונוח. מתוך תחושת נוחות זאת מגיעה שוב. נכנסות למסדרון המוכר,  שלהפתעתנו מגלות שהוא כבר לא כל כך מוכר. שיפוצים מקבלים את פנינו, חדרים זזו, תמונות מונחות במקומות פחות מוכרים. מחפשות עוגנים ומוצאות אותם די מהר באנשים מוכרים שמציצים מחדרים אחרים.
רגועות מעט יותר, עולות לחדר של ד"ר אביבה יוכמן.
שוב, מפגש עם מרפאה בעיסוק שמאחורי כותרת של שם מוערך ומוכר, שאיני מכירה באופן אישי. נכנסות למשרדה האישי, למרחב שלה.
השיפוץ של החוץ נכנס ברמזים גם למשרד הזה, קופסאות של ציוד חדש, שולחן מחשב מתקדם. מתפעלות יחד מהצעצועים החדשים, מבעד לחלון הירושלמי רואה כיצד השמים מתקדרים, יכולה לדמיין את הקור בחוץ.
אורזת בשתי ידיי את הקפה החם, נעים לי.
אביבה מבקשת מאיתנו לספר על המיזם שלנו. מגלגלת לעצמי את המונח מיזם על הלשון - מעולם לא חשבתי על מה שאנחנו חושבות כמיזם.  משהו באיך שהיא מתייחסת מסמן לי שאני במקום שהולך להיות לי בו נוח. מתחילות כרגיל בשיחה על ההתחלה. אביבה התחילה בלימודי קרימינולוגיה, סיימה ללמוד, אבל הרגישה שזה לא זה, זיהתה חוסר, מתארת תחושת צמצום שגילתה בעשייה. דרך חברה שהמליצה הגיעה לריפוי בעיסוק. ומשם הדרך הייתה לה ברורה.
מצאה את עצמה מאוד מהר משלבת בין אקדמיה לשטח - כאשר במקביל מתחילה לעבוד באוניברסיטת ירושלים ובטיפות החלב. יוצרת תמהילים משתנים בין המוקדים השונים בהתאם להקשרי החיים בהם היא נמצאת. מחפשת את האיזונים המדויקים לה, גם וגם, גם מחקר והוראה וגם עבודה בקלניקה.
דקות הראשונות של השיחה שקטות מאוד, אביבה מתארת את עצמה כמעט ביישנית, אך לאחר מספר דקות כולנו נשאבות לדבר על האיזונים הללו ועל המקצוע- על התפקידים השונים שלנו בחיים האישיים ובחיים המקצועיים.
יש משהו מאוד מדויק באופן שאביבה מביאה את הדברים. עמדות שעטופות במעט מילים וכל מילה מדויקת וברורה.
אביבה מתארת חווית למידה מתסכלת עבורה שיצרה השתנות ולמידה- כאשר החלה ללמד קורס ראשון בSI וגילתה כיצד המקום שממנו מביאה את הדברים לא לגמרי תואם את המציאות של אנשי המקצוע. ראתה צורך לדייק ולגשר בין עולם המחקר והאקדמיה לצורך של אותם אנשי מקצוע שבשירותם למעשה נעשים המחקרים הללו.
חושבת לעצמי על מטרות ואמצעים ועל האיזונים העדינים בינהם. קל כל כך להתבלבל בין מחקר לשם מחקר או מחקר לשם קידום קהל או יעד כזה או אחר. עוסקות יחד בשאלת הצורך בביסוס  מקצועי לעשייה שלנו כדרך לבסס אותו מול עצמנו מול מקבלי השירות שלנו ומול המערכות שקונות שירותים מאיתנו. כל אלו כדי להיות מסוגלות בסופו של יום לקדם את מטרות המקצוע שלנו, שיפור איכות חייהם של האנשים להם אנחנו נותנות שירות.
מאוד בולטת לי הרצינות שאביבה מייחסת לכל המוקדים הללו.
נעות מתפקיד אחד לשני, מתפקידה כמרצה, מול סטודנטיות, לתפקידה כחוקרת המחפשת מענים ברורים ומבוססים ראייתית.
אין תפקיד אחד חשוב יותר מהשני, אלא כולם משלימים אחד את השני ועוסקים באותה שאלה- של מטרתנו כאנשי מקצוע מול השדות השונים בהם אנחנו נדרשים לעשייה.
יושבות לנו שלוש  בחדר אחד, עולמות תוכן שונים, מדברות אותה שפה בדיוק. חוקרות ודנות על אותם אותם ערכים בדיוק.
באופן אישי מוצאת את עצמי נשאבת מידי לשיח על דומה וחשוב וקריאות ציוניות למה עלינו לעשות כמקצוע. אביבה הצליחה להעיר אצלי את כל המקומות שמתרגשים ממה שאנחנו יכולים להיות לא רק מה אנחנו היום.
מציפות רעיונות, שמביאים לרעיונות נוספים, שרק מדגדגים עוד ועוד רעיונות  גדולים קטנים, מגוונים. משהו במפגש אתה מאפשר לי לעוף.
שואלות אותה, אז מה הלאה, מה השלב הבא במקצוע. ולה זה ברור, ליצור מדדים ברורים והגדרות משותפות כאנשי מקצוע. קוראת לחיבורים ושיתופי פעולה. מתייחסת לכפילויות במקצוע, ולצורך שלנו לאחד כוחות. ואני לא יכולה שלא להרהר במונח הקהילה המקצועית שאני כל כך עסוקה בו. כוחה של קהילה שבה חבריה רוצים לקחת חלק, ומרגישים שהם נתרמים ממנה ורוצים לתרום לה.  עסוקה בשאלה של מה צריך לקרות כדי לאפשר את זה, כיצד יוצרים צורך כזה, האם הצורך הוא רק שלי או של חבריי וחברותיי, מי הייתי רוצה בקהילה הזו ועוד ועוד. אבל משהו בשאלה של אביבה מחבר אותי לדרך יעילה שיכולה ליצור בדיוק את זה - דרך הצורך המשותף של כולנו להיות מקצועיים ומבוססים. יצירת ידע משותף ככוח קהילתי.
מוצאת את עצמי במפגש הזה, מדברת יותר מידי. יודעת לסמן לעצמי את המקומות האלו, הם בדרך כלל אלו שמעירים אותי.
אביבה כמו אביבה,  בדרכה, מעט מילים אבל כל מילה נוגעת ומזיזה.
מסיימות את הפגישה, עם גיוס של עוד חברה בקהילה. יוצאות מחדרה פוגשות חברות ותיקות חדשות נוספות.
מתקשות להפרד מהפרוזדור המתחדש.
פותחת את הדלת ובשקט שלנו יורדות לרוח הירושלמית שמסתבר קרה לי מידי.
מתחילה לנסוע צפונה, עם מחשבות רודפות מחשבות, רעיונות ועוד רעיונות,  נעים לי.
נעמה

את אביבה רציתי להכיר מרגע ששמעתי עליה מעדינה. שמעתי את השם שלה פה ושם, מחברות, מסטודנטיות, אבל אף פעם לא בהקשר שיכלתי לשייך אותה או לקטלג אותה באיזו נישה. ואז עדינה דיברה עליה וסיפרה איך בזכותה היא הלכה ללמוד ריפוי בעיסוק, ונשארה, ועל האור שלה. זה הספיק לי בשביל לרצות להכיר. פשוט כך. לא בגלל משהו מסויים. התחושה התעצמה כששאלתי מסביב. אף אחד לא אמר משהו מסויים על אביבה אבל לכולם היה בתגובה לשם מבע פנים נעים של "ברור שהיא חלק מהשרשרת".

אז עלינו שוב, לבית הספר לריפוי בעיסוק בירושלים, המתחדש בימים אלו ממש. ומכיוון ששתינו לא מכירות את אביבה התחלנו לחפש את החדר. עברנו במסדרונות, פספסנו את החדר של עדינה שעבר מקום (אני התעקשתי שהוא היה במקום שעכשיו יש כיתה ואכן כך.. הבית ספר ממש משתנה) ובדרך אמרנו שלום למכרות החדשות ישנות שאספנו בתחילת הדרך. כשהתיישבנו עם אביבה כבר ממש הרגשתי בנוח, ולפני שבכלל נפתחה השיחה הבנתי משהו שאי אפשר לתפוס במלים.

בהתאם לכך הפגישה עם אביבה הייתה הרבה מעבר לראיון המילולי. המלים חשובות, והסיפור, וההגדרות וההמשגה. כל אלו דברים שמתווים את הדרך במסע שלנו ובהתהוות האנושית בכלל. אבל יש משהו שנמצא מעבר. אני זוכרת שבשנה אחרי שסיימתי את התיכון דיברתי עם חברה מאוד טובה על כך שהקושי שלי עם הפרידה מהחברות הטובות הוא לא מאבדן השיח אלא מאבדנן של השתיקות שבין לבין. אנחנו מדברים הרבה, ויוצרים, ומשהו ברווח שמאפשרת השתיקה או השתהות הוא כל כך משמעותי. 

היא מספרת על כך שגם היא הגיעה למקצוע דרך חברה. ממש כמו שעדינה לא מעט אחר כך הגיעה דרכה. מעניין לראות את החברויות האלו לאורך הדרך, אלו שמתחילות עוד לפני הלימודים וממשיכות ומתפתחות ואלו שנוצרות תוך כדי, ודרך הלמידה המשותפת. באמצע השיחה נכנסת רותי, רואה אותנו ומחייכת בהבנה, גם היא חשבה על אביבה בשיחה שלנו, וכך השרשרת מתהווה כרשת שמתחברת בכל מיני כיוונים. היא מספרת שהייתה במחזור הראשון של התואר השני, ואיך בהמשך נסעה לארצות הברית ללמוד, מAyrs. כשחזרה ביקשה ממנה שולה פרוש להעביר הרצאה לצוות. אביבה, שכבר בתחילת השיחה מצהירה על עצמה שהיא ביישנית, אוזרת אומץ, מעבירה את ההרצאה ומשם הכל הסטוריה. 

מהר מאוד השיחה משותפת, אביבה מקשיבה, מתעניינת, משתפת בדעות כאילו אנחנו מכרות ותיקות. אחד הייתרונות במפגשים שלנו נמצא בדקות האלה, של השיחה המשותפת, ההדדית, שנוצרת תמיד, במוקדם או במאוחר, נטולת יומרות אבל מלאה ברצון ליצור מציאות, לחבר. חושבות יחד איך אפשר לשתף יותר, ליצור מצב מאפשר בו לכל אחד בקהילה יש משהו לתת ומשהו לקבל. מחשבות על מטרות ויעדים למקצוע, חשיבה קלינית במאקרו. אנחנו מספרות לאביבה קצת על השמות הבאים ברשימה והיא מזכירה לנו את טיילור שבדקה את היחסים הטיפוליים וראיינה מרפאות בעיסוק קצת כמו שאנחנו עושות. גילתה לנו שמישהי שעוד תוזכר בהמשך רואיינה גם אצלה. עושה עבורנו עוד חיבור לדברים שכבר נעשו ושבלי לדעת אנחנו ממשיכות. אני מרגישה שוב כמו עם אביבה אחרת, איתה התחלנו, את התחושה שהדרך הולכת איתנו, שהחברים למסע הזה הם מובילים אותנו לא פחות מאשר אנחנו אותם. 

בדלת חדרה של אביבה מודבק סטיקר שאומר שזה עובד, צריך רק לבקש. אני מרגישה איך בכל מפגש כזה עוד דלת נפתחת, דלת מסתובבת של נתינה הדדית שיש בה הרבה יותר ממלים ורעיונות. 

סיון

דלת חדרה של אביבה - Occupational Therapy works... Ask for it

מפגש 17 - שני רוזנפלד

כששושי גולדברג שלחה אותנו לפני כמה וכמה שבועות לשני רוזנפלד קפץ לי הלב מההתרגשות של להכיר מישהי שאין לי מושג מי היא. הבטחון היחיד היה לי בזה שושי חייכה חיוך כל כך רחב כשהיא העלתה את השם שלה ובזה שהיא מרפאה בעיסוק. הקסם של המסע הזה בא לידי ביטוי בהרבה אופנים, אחד מהם הוא המפגש הנקי והראשוני עם מרפאות בעיסוק כל כך משמעותיות בפעם הראשונה ובלי לדעת כלום.
שבועיים לפני המפגש בשיחה עם חברה לספסל הלימודים, שעוד נשמע עליה בהמשך, העלתי את שמה ושאנחנו מתכננות להפגש והיא סיפרה שהזמינה את שני לקבוצת מיקוד יחד עם מומחים נוספים בתחום של טכנולוגיה מסייעת. אז כבר מיקמתי אותה בראש, מבחינת הקשרים בקהילה וההערכה אליה. 

אנחנו מגיעות ליד שרה, למרכז התצוגה הראשי, יד שרה - המוסד הגדול שנמצא בכל מקום בארץ. נגישות גיאוגרפית מוחלטת. אמא שלי מתנדבת ביד שרה כבר הרבה מאוד שנים וזה חלק מאוד רגיל ושימושי בקהילה. מי שצריך קביים, או עריסה או פתרון כזה או אחר פשוט פונה ומקבל מענה. כך שאת שני אמנם לא הכרתי אבל את סביבת העבודה שלה בגדול מכירה ומעריכה. 
בתחילת השיחה אנשים שעוברים פונים אליה והיא מפנה אותם הלאה, למתנדבים שנמצאים באולם התצוגה. היא גם מעבירה את השיחות שלה בטלפון הלאה, טלפון שמצלצל ללא הרף. בשלב מסוים היא סוגרת את הדלת ואומרת לנו שזה קורה מעט מאוד, שהדלת שלה הייתה סגורה. 

הדלת הסגורה.. היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל 

שני היא הראשונה שאנחנו מראיינות שלא למדה בארץ. היא מספרת על המורים שלה, שאנחנו מכירות בעיקר מהספרים, טרומבלי למשל, ומתארת אותן כך שעם כל הדברים הגדולים שעשו הן לא עשו מזה עניין. שהיה בהן משהו רגיל ופשוט. שכשמסתכלים עליה, ואולי על כל מי שסובב אותנו בתחום, זה ממש כך, אנשים מן השורה שעושים דברים גדולים בשקט (או ברעש במקרה שלה) בצניעות ובחכמה. זה מה שגורם לדברים לקרות בלי שהם "קורים". יש איזה קושי, איזו בעיה, אז מוצאים לה את הפתרון הכי מתאים כך שהחיים של האדם יישארו כמה שיותר כמו שהוא רוצה עם ההתאמה. כל כך ריפוי בעיסוק. 
מעניין לשמוע את ההתחלה שלה ביד שרה. אם את המקצוע בחרה בלי התלבטויות, מתוך הכירות והתנסות, אל התפקיד אותו היא מחזיקה שנים רבות הגיעה במקרה. במקרה באזור שבו היא עבדה חשבו על הרעיון, ובמקרה היא באה לייעץ ונשארה. היכולת לקחת הזדמנות וליצור ממנה עולם שלם, שמתאים כל כך לערכים המקצועיים הוא מופלא. היא מתארת את הקשרים המקצועיים ואיך הם תורמים בסופו של דבר ליכולת שלה לגעת ולעזור לכל אחד במקום שבו הוא נמצא. אם זה בלדעת איך השירותים הרפואיים עובדים באזור המגורים הספציפי של האדם ולהמליץ לפי זה. אם בקשרים עם ארגונים מקבילים, השיח בין המרפאות בעיסוק מקבילות ושימוש במשאבים השונים כדי לעזור לכולם. היא פשוט יודעת המון דברים! ועושה בזה שימוש כך שלכל אחד יהיה בסוף מענה. 
אנחנו יוצאות מהחדר שלה למסדרון בו מוצגים כל הסניפים של יד שרה. היא מראה לנו בפלאפון ברכה מצולמת ששלחו המרפאות בעיסוק למתנדבת שחגגה 80. המכוונות הזו לכל פרט, הטכני כמו גם האנושי, מאוד מאפיינת אותה כאדם וכאישיות מקצועית שבלי הרבה מלים גדולות פשוט עושה את העבודה. 
כשאנחנו שואלות את שאלת הסיום המסורתית היא מספרת לנו שחשבה על לא פחות מ11 מרפאות בעיסוק. וזה ממרפאה בעיסוק שבנתה את הרשת החברתית המקצועית שלה לגמרי מאפס. אני יוצאת בתחושה ממש טובה עם הידיעה שגם אני עכשיו ברשת הזו וברור לי שדרכינו עוד יצטלבו. 

סיון 

מסדרון הכניסה למרכז התצוגה

את יד שרה אני מכירה בשם. מכירה את המפעל העצום הזה את חשיבותו מתוך התנסות אישית מעין ידע כללי שצברתי עם השנים – המקום שבו משכירים ציוד, מתנדבים רבים, אפילו ידעתי שיש שם מרפאות בעיסוק. אבל אין זה ידע ממשי, מכיוון שמעולם לא יצאתי לבדוק אותו.

יום שלישי סימני הסערה כבר נראים ברור בדרך לירושלים. עולה שוב לירושלים מוכנה לסערה. מצוידת באבזרי עזר משלי - מעיל תרמי, מטריה, קפה חם, מוכנה וחמושה.

מנסה להתחבר למפגש עם שדה לא מוכר, עם מרפאה בעיסוק שלא ידעתי עליה כלום מעבר לשמה.

אלו הם המפגשים שהכי מאתגרים אותי באופן אישי. כיצד יוצרים אינטימיות ונינוחות בשעת שיחה עם אדם שאין איתו היכרות מוקדמת. שואלת את עצמי מה אני יודעת עליה לפני השיחה, יודעת הרבה ולא יודעת כלום. יודעת שהיא מרפאה בעיסוק, מסמן לי בסיס משותף מוכר וכל השאר שדה לחקירה.

נכנסות יחד למשרדי המידע של יד שרה, תכונה של אנשים, משפחות, מצוקה של אנשים ואין סוף פתרונות. מסתובבות דקות ארוכות בין כסאות הגלגלים הרבים, אביזרי העזר, מלקטות שיחות רקע על אפשרויות קימה מכסא, וכסאות שירותים. סביבנו מתנדבים נכנסים ויוצאים, מנסה להבין את המוסיקה של המקום.

דוגמה אחת מני רבות

נכנסות למשרד של שני, והמוסיקה ברורה לי ממש. המון קטלוגים, אמצעים ואבזרי עזר כולל שקית שתן אחת, על השולחן ליד השולחן מתחת לשולחן, קלסרים של אביזרים, קלסרים של חומרים שצבעם הצהוב מרמז על הותק שלהם במקום, ובין כל אלו מתיישבות מול שני שתוך רגע מרתקת אותנו בקצב האישי והייחודי לה.

ולשני יש מוסיקה משלה. שני מראיינת אותנו ורק שאנחנו מקבלות את ברכת הדרך, מרשות לעצמנו לשאול אותה. לשני היסטוריה ייחודית. למדה ריפוי בעיסוק בבוסטון ואף התחילה לעבוד שם. החיבור הבינלאומי הראשון שלנו בשרשרת. מגיעה לארץ לעבוד בתחום הנגישות ופיתוח טיפולי הבית. ולמעשה יוצרת שירות יש מאין.

מספרת לנו כיצד ידעה מה רוצה לעשות, וידעה מה אנשים מרותקים לביתם צריכים ויכולים לקבל. מספרת לנו איך מגיעה ליד שרה לגמרי במקרה, בלי לדעת ובלי להתכוון. מוזמנת על ידי אדם שעבורה היה אנונמי לגמרי, שמבקש ממנה חוות דעת על בניין שרוצה לבנות כדי להקים שירות התנדבות בקהילה. ושני כמו שני, לא חוסכת את שבטה ומביעה את דעתה האמיתית - מה צריך לעשות, כיצד להנגיש, כיצד לתת שירות רלוונטי ומתאים, מה הצרכים. ועוד לפני שמבינה מה קורה נשאבת ליד שרה הקורמת עור וגידים לידי שירות ברור. במבטא אמריקאי ברור ומהירות דיבור אופינית לה עם המון תשוקה והתלהבות שמגלות כמה מאפיינת אותה גם כן  מספרת לנו על האני מאמין שלה. בלי מילים גבוהות, מספרת לנו על אנשים שליוותה אותם, אלו שממשיכים לשמור על קשר במשך שנים רבות. מספרת לנו, על אותה אישה שמגיעה יחד עם בעלה מבוהלת לאחר שעבר אירוע מוחי, היא, האישה, אינה מאמינה ביכולתה ללוות את בעלה. שני מתארת את חוסר האמונה בעצמה שמפגינה ומחוזקת על ידי בן שאינו סומך על אימו שתטפל בבן זוגה, בעלה, אביו. שני מספרת כיצד מלמדת את האישה להפעיל מנוף ולטפל בבעלה בבית. מסבירה כיצד עובדת איתה אחד על אחד, כמה משאבים ופניות מפגינה כדי להתאים לאישה בדיוק את מה שהיא צריכה כדי לאפשר לה להחזיר את בעלה הביתה ובעיקר לבנות תחושת מסוגלות ביכולתה באמצעות תרגול ופיתוח מיומנויות חדשות. מתארת כיצד לאחר פרק זמן של עבודה מאומצת חוזר הבן ומפגין שוב את חוסר אמונו, וכיצד אמו מצליחה להפגין מיומנויות חדשות שמפתיעות אותו עד כדי כך שבאמת מבין מה יכולה לעשות, ומתנצל.

שני מספרת, ואני מתפעלת מיכולתה לראות באישה את הפוטנציאל שבה, את הרצון הרב שיש בה לטפל בבעלה בבית, היכולת לגייס בדיוק את המוטיבציה הזו ולא להמעיט מערכה. מתפעלת מהיכולת לראות את מה שאחרים לא רואים, גם הקרובים ביותר, את הכוח שיוצא מהמקומות בהם מזהים מדויק וברור את מה שאפשר. לא רק מה שאי אפשר. בעיני זה אחד מהערכים המרכזיים של המקצוע שלנו, רבים יודעים להגיד אותם, אך באמת לעשות את זה, זו כבר תורה שונה לגמרי.

תוך כדי המפגש במקצבו הייחודי, שיחות טלפון נכנסות, אנשים פותחים דלת בזהירות. מציצים מופתעים מכך שהדלת סגורה. שני מסבירה במעט מבוכה שלמעשה דלת סגורה במשרדה מראה נדיר, זוהי הפעם השניה שזה קורה.

בכל שיחה מפגינה לנו שני הלכה למעשה, את כל התורה על רגל אחת. בשתי דקות שיחת טלפון עושה ריפוי בעיסוק. מעריכה צרכים, מבררת לעומק, מציעה מענים.

כמה פעמים במהלך השיחה הזכירה שני תחושה שהיא עושה ריפוי בעיסוק, קצת אחרת. ולצד האמירות האלו גם סיפרה את סיפור העלייה שלה ויצירת הרישות המקצועי הייחודי שלה, קצת אחרת ממה שאולי מוכר. ושוב מתמלאת בהתפעלות, אלא הפעם מהיכולת של שני ליצור שוב יש מאין. ליצור רישות חברתי ומקצועי במקומות שלא היה כזה. ליצור ידע חדש במקום שלא היה כזה. ליצור מימד נוסף ומדויק לריפוי בעיסוק שלא ידע שהוא כזה.

כשנשאלת מה חסר או לאן תרצה לקחת את המקצוע, ביקשה לפתח את הטכנולוגיה המסייעת ולהשקיע מאמץ ביצירת אופנויות חדשות ופחות מוכרות של העברת ידע מקצועי כמו למשל לימודי און-ליין.

יוצאות ממשרדה של שני, לקיר מלא תמונות של אנשים ומתנדבים - רוח יד שרה. בחוץ קור ירושלמי מתחיל להיווצר.  מרגישה שלמדתי שיעור חדש באיך הריפוי בעיסוק יכול להראות, עוד גוון עוד חלק מתצריף של המקצוע שרק הולך וגדל.

הרווחתי.

 נעמה

שני בשולחן (המסודר!) שלה

מפגש 16 - דורית חיים-ליטבסקי

שנה א' ריפוי בעיסוק אוניברסיטת תל אביב, דינמיקה. דורית מנחה את הקבוצה שלי, בגלל שזו פעם ראשונה אנחנו מחולקות עדיין לפי שמות משפחה, אנחנו האותיות האחרונות. במפגשים הראשונים יש שתיקה, ודורית היא מנחה טובה, טובה מאוד, ועד שנפרצת השתיקה היא חוזרת ומסבירה לנו את מקומה כמנחה ואת תפקידנו כקבוצה. עד סוף הסמסטר אני מאוהבת בהנחיית הקבוצות ובשנים שיבואו זה אחד הכלים הכי משמעותיים שלי.

שנים אח"כ ענת מן מזמינה אותי לדבר על רב תרבויות בפני "המנהלות שלנו". מודה שלא הקשבתי עד הסוף או חשבתי מה זה אומר, ומזל שכך. כשנכנסתי לחדר בו ישבו יחד עם דורית שלל מנהלות שאני מכירה מכל מיני סיטואציות סטודנטיאליות בעיקר בחיי המקצועיים כמעט הסתובבתי ויצאתי. נשארתי והחוויה הייתה מדהימה. היכולת שלהן ללמוד ממני שלחלקן הייתי תלמידה וגם לאלו שלא, יכלתי מתישהו להיות, הייתה מופלאה. יצאתי משם עם המחשבה שאחת התכונות החשובות למי שמחזיק במקצוע הזה היא היכולת ללמוד כל הזמן מכל אחד. 

באר יעקב, הייתי שם מספר פעמים, בימי עיון וכדומה. חלק מהצוות כמו דורית לימדו אותי בתואר הראשון והשמות והסיפורים שדורית מספרת לא זרים לי בכלל. בחלקם הייתי חלק את חלקם חוויתי בעצמי בדרכים כאלו ואחרות. אביבה, נורית וטל היו דמויות משמעותיות מאוד גם עבורי, אם כי בצורה יותר מרוחקת מטבע הדברים. אני זוכרת את דורית בדינמיקה ההיא לפני שנים מספרת שהתחילה את הלימודים מאוחר, שינתה כיוון מהעשיה היצירתית והעיסוק באופנה לריפוי בעיסוק. זה הרשים אותי כל כך, היכולת לשנות דבר כל כך גדול כמו מקצוע. 

היא מספרת לנו שבאה בשביל הפסיכיאטריה, איך חלמה לשלב בין עיצוב האופנה לבריאות הנפש, ולעשות עבודה עיצובית עם נשים חולות, מתארת תפיסה רומנטית של מפעל בגדים שבו נשים מיוסרות, ווירג'יניה וולפיות כאלו רוקמות איתה יחד מציאות. בהמשך היא מספרת איך לקחה את הכישורים היצירתיים שלה אל תוך המפגש עם האדם בהבנה שזו יצירה, שזה לא משהו אחר לגמרי, אלא יצירה במרחב אחר, עם תוצאות אחרות, אבל יצירה. ואיך עזבה כל עשייה אמנותית יצירתית לתקופה ארוכה. זה פוגש אותי הרבה בעבודה שלי בבריאות הנפש בתחומים היצירתיים, האומנותיים, המוזיקליים ואפילו האינטלקטואליים פילוסופיים, כמה אתה מכניס את החלק היצירתי שלך וכמה נותן את המקום לאדם. אם אין את הכישורים זה יותר קל, יותר ברור שכמטפלת אני מאפשרת והמקום הוא של האדם. אבל כשגם לי יש את הכישורים האלה והעשייה המשותפת דווקא יכולה לתרום לקשר הטיפולי זה מתחיל להיות מורכב, ומעניין, ודורש התבוננות מאוד מעמיקה. מה שדורית מעלה זה הזיקוק של האיכויות שנמצאות בכישורים היצירתיים וההכללה שלהן למפגש האנושי. 

ובמפגש האנושי הפנים והחוץ פועלים יחד ואנחנו מגיעות לנושא השביתה, נושא כאוב לכל מרפאה בעיסוק, במקומה היא. אחד הדברים המשמעותיים שלמדתי מדורית כסטודנטית בקבוצת הדינמיקה ההיא, הראשונה, היא לא לשבת על הגדר. ליישם את זה אני עוד לומדת, כל הזמן, אבל כבר שם המסר שאני לקחתי היה של לדבר, לפעול, להיות מעורבת, שזה חשוב שתהיה לי דעה שאני עומדת מאחוריה גם כשבשיח אולי אשנה אותה ואולי אעשה טעויות. אם אביבה פריד לימדה ומלמדת על האומץ לחדור לחייו של אדם ולטפל, מדורית למדתי לחדור לחיי שלי ולחלץ מהם את מי שאני כאדם וכמטפלת. ואני מאמינה שבסופו של דבר נצליח לממש את הרעיון שעלה בחדר, ולצאת לכיכר גדולה, עם שולחנות עגולים (אולי אפילו עם מפה של יין יאנג ירוק וסגול) ולדבר, לפתוח את השיח. דורית מספרת איך גם היום כשמגיע אליה מטופל היא מקשיבה ובהתחלה לפעמים ממש מרגישה שהיא לא יודעת מה היא תעשה, ואיכשהו תמיד היא מגיעה בסוף להבנה ולידיעה מה היא הולכת לעשות איתו. מאוד התחברתי למקום הזה גם בטיפול וגם בהדרכה, גם במפגשים שלנו זה עולה, מתחילים שיחה ואין לדעת לאן זה מוביל, ותמיד מגיעים למקומות מופלאים.

דלת החדר של דורית בבאר יעקב

דורית מזמינה אותנו לבית המקצועי שלה כפי שהיא מתארת אותו. יש משמעות מאוד גדולה בעיני למיקום המפגש, לסביבה. קילהופנר אמר את זה לפני, אני רק מבינה כל פעם מחדש את העומק.
בהזמנה שלנו אנחנו מאפשרות תמיד חופש ומתחייבות להגיע לכל מקום שהמארחת שלנו תציע. תמיד למקום יש משמעות.
בתשובה של דורית להזמנה שלה למסע שלנו, אנחנו שומעות שמחה גדולה, והזמנה כנה לבית המקצועי כבית אמיתי, כבר מהמייל ברור שזה הרבה מעבר למקום עבודה.
מגיעות לבית המקצועי של דורית, בית חולים באר יעקב.
ושוב, מהרהרת בחיבורים האישיים.

7 שנים אחורה, אני, אז בתחילת הדרך שלי בבית המקצועי שלי היום,  בוחרת לעשות עבודת רגליים ולצאת לשטח. אז, בתחילת הדרך, זוכרת את עצמי משותקת מגודל האחריות. ללמד ריפוי בעיסוק בריאות הנפש נראה לי אז כשליחות גדולה לצידה אחריות כמעט משתקת. לא הייתי בטוחה ביכולת שלי לעשות את זה. מי שהאמינה בי אז, בכל ליבה, וראתה בי משהו שאני עוד לא הצלחתי לראות היא חברתי וזוגתי לעבודה סיגל וקס. וכחלק מהזוגיות המופלאה שלנו ביקשתי ממנה לחבור אלי לסיור רגליים במקומות בהם יש ריפוי בעיסוק אמתי ולשאול שם, בשטח, מה הייתן רוצות שסטודנטיות ידעו בתהליך הלמידה שלהן.
נכנסנו אז לישיבה עם דורית וכמה חברות צוות שלה. הייתה זו עבורי פגישה שהשפיעה רבות על האופן שבו בניתי את תכנית החומש שלי. אך מעבר למקום המקצועי, הייתה שם נדיבות ובטחון רב במקצועיות ובדרך של המקצוע. אז התרגשתי והערכתי.
מצוידת בחוויה הזו אני פוגשת את דורית.

אז איך התחלת אנחנו פותחות בשאלה המסורתית שלנו. זו שאלה שפותחת עבורנו כל מפגש, אנחנו יודעות תמיד איך מתחילות אך אף פעם לא לאן זה ייקח.
לדורית הריפוי בעיסוק מהווה קריירה שנייה. הראשונה עסקה בעיצוב אופנה. לשנייה הגיעה בוגרת הרבה יותר משאר חברותיה ללימודים אם לשניים. הבשלות הזו הביאה אתה גם ידיעה ברורה מה היא רוצה לעשות. ידעה שרוצה לעבוד עם אנשים שמתמודדים עם מוגבלות פסיכיאטרית. ידעה להסביר את זה אחרת, ואולי עטפה את הרצון  במילים שונות. אך היא ידעה.
דורית שוזרת בסיפור שלה המון סיפורים של אנשים אותם פגשה בדרך והשפיעו על דרכה. בכל סיפור שלה, אני שומעת דפוס דומה - היא יודעת בלי לדעת שהיא יודעת. עם הזמן יודעת גם לתמלל ולהסביר מה היא יודעת.
 בסיפור הלימודים שלה, מתארת את השיעור הראשון עם אביבה פריד. אישה משמעותית עבורה שליוותה אותה שנים רבות לאחר מכן. היא מתארת את השיעור הראשון שלה, ואני יכולה לדמיין את זה. דורית יושבת בשורה האחרונה בכיתה. בכל השיעורים היא שם תמיד, בשורה האחרונה בוחרת לשבת שם. והנה אביבה מתחילה לדבר, דורית עוד לא מכירה אבל היא יודעת. דורית יודעת שיש שם משהו והיא עוברת בלי לשים לב עד שמגיעה לשורה הראשונה. לא, אין אף שיעור אחר שהיא יושבת שם מלבד כדי לשמוע את אביבה. כי היא יודעת. עם השנים מילאה את החוויה והידיעה גם במילים ברורות ששמות את אביבה כאישה משפיעה על התפתחותה המקצועית של דורית.
עוד היא מכניסה לחדר חוויות טיפוליות מגוונות, ואתגרים ניהוליים רבים,  עוברות מתקופה לתקופה בכולם ברור לי מאוד דורית יודעת, והיא יודעת עוד לפני שהיא יודעת שהיא יודעת.
מעבר לסיפורים הקליניים אליהם מיד יכולתי להתחבר, אך הרשימה אותי במיוחד הידיעה הברורה שלה בחשיבות והגדרה הברורה של מה אנחנו עושים בריפוי בעיסוק במצבים פסיכיאטרים מורכבים, ויתרה מזה מכירה בלי צל של ספק בערך שיש להתערבות הטיפולית.
אותי זה מרגש ממש. להעביר את התחושה הזו לסטודנטיות לריפוי בעיסוק היא אחד הדברים החשובים ביותר עבורי אך גם המאתגרים ביותר. אני, מאמינה גדולה בכוחו של המקצוע. לי הוא ברור לגמרי, אך ברור לי גם שלרבים אחרים זה פחות ברור. דורית מדברת על הכוח של המקצוע ואני מנסה לברר איך מעבירים את זה הלאה. איך מאפשרים בתהליך הלמידה את אותה הבנה ברורה שדורית מביאה איתה כל כך חזק. מנסה לברר את זה עם דורית שמסמנת כמה עוגנים כמו הדרכה מקצועית, ביסוס ראייתי וקליני לעשייה. אך לצד כל אלו ההבנה שלמודעות האישית של המטפל לעצמו ולתהליכים הרגשיים אותו הוא עובר יש כוח מאוד גדול בתהליך, מה שנקרא בעגה המקצועית שימוש מודע בעצמי.
בכל שיחה במסע שלנו כשמגיעים למקומות האלו שמדייקים את הכוח שבמקצוע מוצאת את עצמי פורחת נהנית ומתרגשת באמת.

יושבות בבית של דורית, ומדברות על מה שזורם בעורקיה כפי שהיא מתארת ובא איתה לעבודה. מי שהיא שכולל חוויות קודמות, ידע מצטבר, התנסויות ומפגש עם אנשים.
כשהיא מדברת על האנשים שמלווים אותה בבית המקצועי שלה היום, ברור לי שהיא מדברת על משפחה, כזו שאנחנו רוצים לפגוש בבית. היא מתארת את חברות הצוות שלה, וברור לי שהיא אוהבת אותן אהבת אמת. סביבה אנושית שבשבילה שווה להמשיך ולהגיע ולשמר על הבית המקצועי. קילהופנר אמר את זה קודם- הכוח בסביבה הפיזית והאנושית.

צפות ועולות לי המון מילים בשיחה עם דורית, כמו הכוח באנשים, גאווה מקצועית, חשיבה קלינית מחקרית, אהבה גדולה וידע. ידע שהוא הרבה מעבר לידע מקצועי קליני אלא ידע מגוון המבוסס על חווית מעובדות היטב ונותן מקום וכבוד לכל הרבדים.
מדברות על המקצוע ועל התקוות שיש לנו בעתיד ובהווה. וכמו במשפחה לא הכל מסכימים אבל מצליחים לדבר ולהמשיך לאהוב ולהעריך. מתחברות ברצון לחזור לדבר עם קולגות מוערכות ואהובות ולהיזכר מחדש למה אנחנו שם. למה אנחנו מרפאות בעיסוק???
אני מרפאה בעיסוק כי  באמצעות אני המקצוע מצליחה לגעת באנשים, עיסוקים משמעותיים יש לכל אדם בלי קשר למגבלה איתה הוא מתמודד. כמרפאה בעיסוק יש לי את הכלים להתחבר בדיוק למקום הזה, לעיסוק המשמעותי כמניע.
בורכתי!!!