מפגש 24 - ד"ר נעמי הדס לידור

ד"ר נעמי הדס לידור
למפגש עם נעמי אני מגיעה עם המון מחשבות, מוזר. את נעמי אני מכירה כל כך הרבה שנים מכל כך הרבה מקומות, ואף פעם לא עצרתי לשמוע את הסיפור המלא.
תוהה עם עצמי איך להתחיל, מה יעלה, איך להתמקד- יש כל כך הרבה כיוונים שהספור יכול ללכת אליו.
מעולם לא למדתי אצל נעמי. שנים רבות עוסקת בתחום בריאות הנפש, והשם של נעמי ליווה אותי עוד בעבודתי בבית החולים לפני כ20 שנה. זוכרת שהמרפאות בעיסוק במחלקה אחת מהן דורית רדליך היקרה מאוד,  התחילו ללמוד DCI, והשם של של נעמי התחיל לצוף שוב ושוב.
פנים מול פנים פגשתי את נעמי במפגש בביתה לפני כ 14 שנים, יושבות במטבח שלה, אני והיא- על קפה, וחושבות היכן יכולות להתחבר, מה יכולות לעשות יחד. המפגש הזה, הבלתי אמצעי, במטבח הנינוח שלה נשאר איתי כתמונה מאפיינת את נעמי.

הפעם נפגשות במשרד שלה, שממוקם פרוזדור אחד במקביל לשלי.
שני פרוזדורים מקבילים בקריה האקדמית אונו, באחד, משרדים של בית הספר לשיקום, ובאחר משרדים של החוג לריפוי בעיסוק. הפרוזדורים הללו במידה מסוימות מסתדרים היטב עם מי שנעמי עבורי- עוברת בין שני הפרוזדורים.
יושבות במשרד שלה, מביטה סביב, הקירות מדברים בהמון תמונות משמעותיות שמספרות את הסיפור המקצועי של נעמי. בעיקר תמונות שלה עם אנשים משמעותיים בחייה האישיים והמקצועיים. תמונה אחת מושכת את העין  מיד, והיא התמונה של פוירשטיין ז"ל, תמונה אחת שלו שמהפנטת אותי תמיד- בתמונה פוירשטיין ובבואתו משתקפת על מעין  שולחן זכוכית ויוצרת שתי דמויות שלו. ובאותה מסגרת תמונה מוקטנת שלו עם נעמי, מחויכים שניהם. חיוך שמסגיר את הקשר האישי והמשמעותי שנוצר בניהם. מבטי נע בין שתי הדמויות שלו, זו המוכרת שבבואתה משתקפת לה, וזו האנושית, הקרובה שמשתקפת בקשר שלו עם נעמי. 

נעמי מתחילה לספר את הסיפור האישי שלה, שהתחיל בכלל בלימודי ספרות. מגיעה לריפוי בעיסוק והיא כבר  בעלת שני תארים קודמים. לאחר אובדן אישי של דמות משמעותית מחליטה שאינה רוצה לעבוד עם ספרים והכיוון שנכון לה יותר הוא עבודה עם אנשים. מגיעה ללימודים כאשר המקצוע  מוגדר כמקצוע מועדף. מספרת על הנאה גדולה מהלימודים וחיבור מיידי לערכי המקצוע ולעוגניו הפילוסופיים, חיבור זה קיים ומלווה אותה למעשה לאורך כל חייה המקצועיים.

מסיימת את לימודיה ומתחילה את דרכה המקצועית באופן לא מסורתי, סגנון שעם השנים הפך להיות לנרטיב שמלווה אותה. לעשות דברים בדרך לא מסורתית, וכראוי לדרך כזה היא מאופיינת כקשה ומלאה באתגרים.

הבחירה לעבוד בתחום שאינו מוגדר כתחום- להקדים את זמנה. נעמי בוחרת לעבוד בתחום שיקום כאשר אין מרפאות בעיסוק שעובדות,  סוללת דרך קשה, בשדה לא מוכר.

איך ידעת אנחנו שואלות, שזו הדרך? נעמי משתפת אותנו בדמויות משמעותיות איתן רצתה לעבוד. מנהל מחלקה, שהכיר את הריפוי בעיסוק מחו"ל ורצה מרפאה בעיסוק. ידעה שאתו רוצה לעבוד והבינה שדרך עיניו ותפיסתו תבנה את התפקיד בעצמה. לא נשארת לבד ויוצרת לעצמה מעגל הדרכה משמעותי שמדייק עבורה את מי שהיא- הדרכה של נעמי להמן שהופכת עבורה לדמות קסומה ומעצבת.

חושבת לעצמי, כמה מורכבת דרכה של נעמי הייתה. תחום שאני נכנסתי לתוכו כבר היה מובהק יחסית, לא היה ברור כלל. כמה מורכב לצור ולהיות בטוח בדרכך. נעמי מסמנת לנו אנשי מפתח חלקם מתחום הריפוי בעיסוק, וחלקם לא, אך אנשים אלו חיזקו אותה בהבנה שדרכה נכונה. אנשים כמו ד"ר מקס לחמן, פרופסור פוירשטיין, השר ניסים דהאן רונית דודאי ועוד. כולם אנשים שבעצמם עשו שינוי, אך בדרך יצרו אחד עבור השני רשת תמיכה. בסיפורה שומעת שוב ושוב שני עוגנים מרכזיים. האחד האנשים התומכים אותם זיהתה ואליהם בחרה לחבור בדרכה ואילו העוגן השני הוא אותו חיבור לעוגניו הערכיים והפילוסופיים של המקצוע.

עוסקות בערכים שקיימים בבסיס המקצוע כמו האדם במרכז, והגיוון שיש בו.

וברור לגמרי שלאורם הניעה נעמי את דרכה, ולאורם הניעה תהליכים חברתיים פורצי דרך, ישבה בעמדות מפתח שמרפאות בעיסוק עוד לא הגיעו לשם, וקידמה בהם את המקצוע. התחומים בהם עסקה נעמי הם רבים, קצרה היריעה מלהכיל. הוראה בחוג לריפוי בעיסוק באוניברסיטת תל אביב, שם גידלה דורות רבים של מרפאים בעיסוק שידעו שיקום, עסקה בחקיקה, בנתה מודלים חדשים שהיום מבוססים ראייתית כמו התערבות משפחתית של קש"ת, ופיתוח הDCI. חלמה ויצרה יחד עם חבריה את בית הספר לשיקום שילוב והחלמה ואלו רק המוכרים. עשתה כל זאת בדרכה, לא תמיד קונבנציונלית ומסורתית,  אך עשתה והניעה בזהות ברורה ויציבה עבורה - מרפאה בעיסוק.

אני מתחברת מחדש לאותה הגדרה קלשאתית של המקצוע- ריפוי בעיסוק הנו מקצוע הולסטי, ומגוון.

עוצרת במילה מגוון, בכוח שיש בו, ובחשש שהוא יכול להציף. נעמי יצרה גיוון בשטחים שלא היו מוכרים, פרצה לטריטוריות לא מוכרות ויצרה מציאות עבורי ועבור חלק מחברותיי. וזהו כוחו של מגוון, יצירת גוונים חדשים שלא היו שם קודם, אחרת נשאר עם אותם גוונים ומגוונים מוכרים.

יצירת גוונים חדשים מחייבת לדמיין חדש ולא מוכר, לפרוץ אזורי נוחות ולעורר אי נוחות, כדי לבדוק מה אופי אותו גוון חדש. דרכים רבות לעסוק במקצוע, ונעמי עושה זו בדרכה.

בנימה אישית, רבים מתחומי העיסוק של נעמי, דומים לשלי, מרגישה פעמים רבות שאנחנו צועדות במקביל, בדומה לפרוזדורים של קומת המרתף בקריה האקדמית אונו , בהם אנחנו פוסעות. נעמי הייתה שם כדי לבנות פרוזדור, חדש, שלא היה שם קודם, ואני שם צועדת בבטחה, הרבה בזכות הגוונים החדשים שהיא יצרה בתוך מקצוע הריפוי בעיסוק. 

כהרגלנו מסיימות את הפגישה וממשיכות לדבר על פרויקטים נוספים שאנחנו רוצות לעשות, כמו באותו מפגש קפה אצלה במטבח לפני 14 שנים, עוסקות בפוטנציאל שיש עוד בעשייה.

ואני מעט נרגעת, מקווה ליצור גוונים חדשים בעצמי, הרי כך נוצרת תמונה גדולה, מורכבת מאינסוף צבעים וגוונים ולכולם יש מקום ותפקיד.

זה הקסם של המקצוע.

נעמה

מדברים וישר גם עובדים.. :)

אל הפגישה עם נעמי הגענו מתוך מציאות של שבוע לפני פסח. ניקיונות, הרמות כוסית, חופש, בישולים, והכל בעקבות אירוע מהפכני אחד של יציאה מעבדות לחירות. רק בשנה שעברה בעקבות הרצאה ששמעתי הבנתי פתאום את הדבר הגדול שקרה, לא ביציאה עצמה, או בהפיכה לעם, אלא ביכולת לשמר את הסיפור במשך שנים רבות עד שהוא עלה על הכתב. ביכולת של עם, לא להתחיל מחדש כל פעם אלא להתבונן שוב ושוב בסיפור מרכזי ולצמוח ממנו במקום שבו הוא נמצא במציאות היומיומית שלו.

חשבתי לי אחר כך שזה ממש מתאים, כי אני מכירה את נעמי של אחרי המהפיכה הגדולה. סיימתי ללמוד ב2008, שמונה שנים שלמות שחוק שיקום נכי נפש פעל ללא ליאות בשטח. עשיתי הכשרה מעשית אחרונה במסגרת תעסוקתית בקהילה, מסגרת מוכרת, מוסדרת בחוק, עם לגיטימציה מלאה ועם רוח שמכוונת מא' ועד ת' לערכים אותם הקנו לי בלימודי התואר הראשון. בשבילי ובשביל כל מי שבא אחרי (וחלק גם לפני) זו הייתה עובדה מוגמרת. לקח לי כמה שנים להבין שזה לא נוצר יש מאין ושיש אנשים מאחורי ההבניה הזו של המציאות, שפעלו ללא לאות, השקיעו מזמנם וממרצם ולפעמים גם שילמו מחירים על הבחירות שלהם. במשך השנים שמעתי הרבה חלקים של הסיפור מדמויות שהיו חלק ממנו, גם מנעמי.
  

הסיפור של נעמי מלא ברגעים, בהזדמנויות, באנשים ובצדדים שונים שלהם. היא מגיעה לריפוי בעיסוק עם מקצוע, היא חוקרת ספרות באוניברסיטה עם תואר ראשון ושני, ויעל הלוי (שם שעולה הרבה ועם כבוד רב) שואלת אותה, "למה את צריכה את זה?" ונעמי לוקחת את השאלה הזו כמאפשרת וכמשמעותית בכניסה למקצוע. היא מספרת על מציאות שבה אין מרפאות בעיסוק בשיקום ועל כך שנגד מה שאמרו לה היא בחרה שם להתחיל את הקריירה המקצועית שלה, במרכז השיקום בהרצליה. כי המנהל ד"ר שלמה לקס, רצה מרפאה בעיסוק. אני ישר חושבת על עצמי, שמזה ארבעה ימים אני עובדת רשמית במקום בו אני המרפאה בעיסוק הראשונה בצוות, אבל אצלי המציאות כולה היא כבר אחרת. כשהאנשים שואלים אותי איך אעבוד איתם אם אני לא עובדת סוציאלית אני גם מסבירה איפה אני בהחלט יכולה להיות לעזר עם בסיס הידע שלי וחוצמזה יש לי "הוכחה" בסטנדרטים של משרד הבריאות שאני אכן יכולה. אישית, אני מודה לכל אחד ואחת על התשתית הזו שעליה אני יכולה לבנות את היומיום המקצועי שלי ולהמשיך ולפתח.

ובחזרה לנעמי המרפאה בעיסוק החדשה - כבר בהתחלה היא פוגשת את נעמי להמן, שם שאני מכירה ממרכז השיקום ביפו, וספציפית ממאמר שכתבה לאחר מותה נעמי בIJOT. דמות קסומה שמלווה אותה ומאמינה בה, כבר ברגע הראשון וגם הרבה אחר כך. יש דמויות כאלו, שלצערנו לא נוכל לראיין, והמשמעות המילה הכתובה, אפילו כשהיא לא מפי בעל הדבר, משמעותית ביותר. נראה לי שלא אחטא לאמת אם אומר כבר בשלב זה שהחיבור מורה-תלמיד במקצוע שלנו הוא משמעותי ביותר. ראינו את זה לאורך הדרך שוב ושוב. וזה חוזר למקום ממנו התחלתי, היכולת להנחיל הלאה, סיפור, תפיסה, אופן פעולה, הוא לא מובן מאליו ויש בו הרבה עבודה מקצועית והתכווננות רגשית. התהליכים הללו לא רק משפיעים על היחיד אלא גם על פעולות גדולות כמו שנעמי עשתה בהמשך וחלחלו הלאה.
 
אני מכירה את נעמי כבר הרבה שנים, בהקשרים שונים, ובכובעים שונים, והיום אני מנסה להפריד לי את נעמי המרפאה בעיסוק ונדמה שאי אפשר לעשות את זה. באיזשהו מקום אני משחררת את זה כי יש משהו במהות של המקצוע שהוא לפעמים קונקרטי וברור, לפעמים פלואידי ומתפשט, מסתכל כל הזמן על התמונה הרחבה ועל הפרטים הקטנים בו זמנית. ואז אי אפשר להפריד, כי כל מרפאה בעיסוק מכניסה את האני מאמין שלה לתוך זה, וככל שהדברים מתחברים יותר לחיים עצמם כך (לדעתי) זה יותר נכון ויותר בא לידי ביטוי. אצל נעמי זה בא לידי ביטוי בשינוי הקיים, ברה-ארגון של המערכת והרבה קשרים עם אנשים.

ואם לסיים בחיבור לפסח, יש משהו ביציאה, בשינוי, שמניע ומעצים תהליכים שלא חשבנו עליהם כשהיינו בפנים, בתוך הקופסה כשנקודת המבט הייתה צרה וממוקדת. נעמי מתארת את ששת השנים הראשונות של חוק שיקום, ואת הניהול של המועצה על ידיה, כתקופה שבה הכל היה אפשרי, הצעת בערב רעיון, בבוקר כבר היה משהו בפועל. מי יתן שהחידוש וההתפתחות ימשיכו גם ביומיום השגרתי והאפור, ויהיו למשמעותיים ומהותיים.

סיון

מתנת פתיחת שנה לצוות בית הספר לשיקום

מפגש 23 - נגה זיו

מי את נגה זיו?
מרפאה בעיסוק
מורה
אמא וסבתא


נגה הייתה אחת הדמויות הראשונות שהכרתי בלימודי התואר הראשון. אני מניחה שהיא כבר לימדה אותי במבוא לריפוי בעיסוק בשנה א' וחיפוש זריז בתיקיות שלי (אגרנית כפייתית כל עוד זה דברים שאפשר לשמור במחשב) מעלה מצגת, אחת מני רבות בנושא החשיבה הקלינית:

מצגת של נגה, מקורס מבוא לריפוי בעיסוק שנה א'

במהלך המפגש נעמה ונגה יחליפו זכרונות ממטול השקפים, ואני אהנהן בשקט. בכלל, הרבה מהדברים שעבור נגה היו אבני דרך וחידושים במהלך השנים שלה כמרפאה בעיסוק הגיעו אלי ארוזים כמודלים, גישות, כלים ואבחונים. כשהיא מספרת על כל דבר חדש כזה ממש אפשר לחוש דרכה את ההתהוות של המקצוע שלנו לכדי מה שהוא היום.

נגה בכלל הגיעה מהפילוסופיה והספרות, והיא מספרת את הסיפור שלה דרך אירועים היסטורים בארץ ובמקצוע. בדרך הביתה אני חושבת על שירו של יהודה עמיחי - "אפילו אהבותי נמדדות בימי מלחמה/אני אומר, זה קרה אחר מלחמת העולם/ השניה. נפגשנו יום לפני מלחמת/ ששת הימים..." וזה מתחבר לי מאוד לנגה, גם בגלל הסיפור שהיא מספרת לנו וגם בגלל העיסוק שלה בספרות שבנקודה זו התחברתי אליה בזמנו כסטודנטית. 

היא מספרת לנו על ההתלבטות בין תחומי הביולוגיה ומדעי המוח לבין הספרות והצרפתית והפילוסופיה, ואיך לחלופין נגעה בשניהם, וזה מחבר אותי לשיח הפנימי שלי עם עצמי בשאלה של מה אני שמה במוקד העשייה שלי (כרגע זה מאוד ברור, אני כותבת מהר כי יש לי ערימת משימות דחופות..) ומה כרגע יושב בצד וגם לו יהיה המקום. היופי במקצוע שלנו הוא שאפשר לשלב כמעט הכל, נגה מסרת לנו על קבוצת הנשים שלה שהתקיימה שנים באותו הסטינג ואליו הכניסה כל הזמן תכנים שונים, אמנות, תנועה ועוד. כשאני בונה קבוצה זו התפיסה המנחה שלי - לעשות משהו שיהיה קבוע ומשהו משתנה, והמשהו המשתנה יכול להיות מכל הבא ליד, והוא מה ששומר על החיות והדינמיות והמגע בכל אחד כולל המנחה. 

קבוצות. נגה מדברת על קבוצות שהעבירה ואני כבר כמעט חודשיים לא העברתי קבוצה ואני מרגישה את זה ממש, את החוסר בהוויה הקבוצתית, בהנחיה, בהפריה וההדדיות שעולה בקבוצה. הקבוצה השניה שלי בלימודים (בראשונה הייתי בקבוצה שהנחתה דורית חיים ליטבסקי) הייתי בקבוצה של נגה, זו הייתה כבר קבוצה יותר ללמידה על קבוצות. כאן כבר ממש העברנו קבוצה ודיברנו על זה. אני זוכרת אנקדוטות קטנות שהולכות איתי עד היום בקטנה. סוג הלמידה הזה, דרך החוויה האישית הוטבע בי אז ואני משתמשת בו היום כשאני מלמדת. 

בשיחה עולים שמות רבים שזכורים לי מהאוניברסיטה וכאלו שעלו בראיונות קודמים. נגה מספרת על כל קולגה-חברה בחום ובחיבה רבה. מדהים איך היא הייתה רוב הזמן באותו האזור הגיאוגרפי והצליחה להיות בקשרים עם כל כך הרבה אנשים, ולאגור חוויות משמעותיות מכל התנסות. 

היא מספרת לנו על כנס לנשים בעסקים בו השתתפה אתמול, "בלי לעשות שום דבר" כלומר, בלי להציג או להיות בתפקיד. אני חושבת שזה משהו שהוא מאוד רווח, המקום של להיות בתפקיד כל הזמן. לטפל, להרצות, ללמד, לפתח. בשנה שעברה היו לי הרבה התנסויות כאלה בכנסים וימים שלא קשורים לריפוי בעיסוק וזה היה מעניין להתבונן על הדברים מזוית אחרת ולדבר את המקום שלנו מול אנשים מתחומים אחרים לגמרי. זה מרתק. ויש גם את המקום המשוחרר מהתפקיד הרגיל, העושה ומקום להתמלא במשאבים אחרים שתוך כדי תנועה מותאמים ונכנסים ללכסיקון. כתבתי על זה לא מזמן כשהתייחסתי לרשמים שלי מכנס בשם - Therapy meets Design (למתעניינים - לינק לפוסט) ששילב בין הטיפול לעיצוב בצורה נפלאה ובריפוי בעיסוק אפשר לשלב הכל, כי עיסוקים נמצאים בכל מקום. 

נגה מרגישה מאוד נוח במקום שלה, ועם הזהות העיסוקית שלה. היא עוזרת לנו עם המונח להתכוונן לחידוש שהכנסנו לאחרונה של כתיבת כמה עובדות על כל מרואיינת. ברגע שהיא אומרת את זה נראה שזה כל כך ברור, ומדהים איך לכל דבר יש לנו המשגה. והיד עוד נטויה. אנחנו בשבוע של 100 שנה למקצוע ונראה כי העתיד צופן לנו עוד הרבה התפתחויות וסיפורים.
סיון

נגה זיו 
מעולם לא למדתי את אצל נגה, ובשנות עיצובי כמרפאה בעיסוק מעולם לא פגשתי אותה, אך שמה ליווה אותי לאורך הדרך מלווה תמיד בהערכה רבה, שהלכה והתגברה דרך סיפוריה של סיגל וקס חברתי. בתהליך בניית תכנית ההוראה של תחום בריאות הנפש סיגל הייתה חלק מהבסיס עליו נשענתי ופעמים רבות שמעתי אותה חוזרת לסיפורים על נגה, דרכם הייתה מציפה שאלות  משמעותיות.
עם השנים נפגשנו  נגה ואני מספר פעמים ותמיד לווה המפגש בחיוך מאיר ותחושה של קבלה ושמחה אותנטית. 

נפגשות אצלה בבית, לקפה של אחה"צ. נכנסות שריח של עוגה שזה עתה נאפתה ממלא את חלל הבית. החיוך של נגה מקבל את פנינו, מתמקמות בטבעיות והסיפור מתחיל להירקם בעודה משתפת אותנו במינונים הייחודיים בין הקוקוס לתפוז בעוגה שאת ריחה אנחנו טועמות. "שיחקתי עם המינונים בעוגת התפוז שאותה אני אוהבת,  כך היא מסבירה והפעם לטובת הקוקוס, מעניין איך יצא".
לוקחת משהו מוכר ומבוסס כמו עוגת תפוז ומוסיפה לה מרכיב חדש, עם נוכחות וטעם ברור ויוצרת באמצעותו טעם חדש לגמרי- שאיננו תפוז וגם איננו קוקוס. גם וגם....

נגה משתפת אותנו באהבות שלה, בתחומי העניין המגוונים שלה- משתפת באהבה לספרות צרפתית ופילוסופיה, התכוננה למפגש ומיד שולפת את סיפור חייה כפי שכתבה אותו בעבר עבור פרויקט התיעוד של שקדיה כהן,  נושא רודף נושא, דבר אחד מוביל לשני, כל כך הרבה תכנים כל כך הרבה  עשייה.
מספרות צרפתית, לפסיכיאטריה ברמת חן, לתחום הילדים לתחום הגריאטריה,הפסיכו גריאטריה לרמת חן שוב  ה"קמאבק" כמו שהיא מכנה אותו.  המעברים  מתחום לתחום אך בכל מעבר מתבססת על אותו עוגן עקרונות הריפוי בעיסוק, כמו התפוז בעוגה, מתמקמת בתחום החדש על בסיס הידע המוכר לומדת ומתמחה, וכמו הקוקוס בעוגה יוצרת ידע חדש מעין עוגה חדשה שאופיינית לה.  חוזרת לרמת חן עם גופי ידע נוירופסיכיאטריים וקוגניטיביים מחוזקת ומקצועית. יוצרת את החדש שלה שם שמבסס את הריפוי בעיסוק במקום מקצועי שאי אפשר בלעדיו. על כל פרק בו היא משתפת  אותנו אני יכולה להרגיש את ההתרגשות הכנה שלה מהתוספת שלו.


על הדרך נגה יוצרת פרק חדש ומשמעותי והוא ההוראה באוניברסיטת תל אביב. שם כמו שרק היא יודעת, יוצרת תחום  חדש בונה אותו מהיסוד, כולל את גופי הידע שאינם קיימים.
אני נזכרת  בתחילת הדרך שלי בחוג לריפוי בעיסוק, בקריה האקדמית אונו- מקבלת על עצמי את האתגר לבנות תחום שאני כל כך אוהבת. זוכרת רגעים של אימה ואחריות כבדה  ליצור ולהבנות חשיבה והבנה של עקרונות העבודה. אבל על אף גודל האחריות, שחשתי גם ידעתי שיש לי על מה להתבסס, יש גופי ידע, יש מבחר של גישות שאני יכולה לבחור בינהן, יש כלים לרוב בינהם אני יכולה להתלבט, ויש לי עמיתות שעברו את אותו הדבר בדיוק. היה בזה משהו מנחם ומרגיע. נגה התחילה את הדרך שאת אותו ידע ומשאבים שאני קבלתי כמובנים מאליהם, לא היו קיימים כלל, היא יצרה אותם. חיפשה, העמיקה, בחרה הבנתה- למעשה גם פה  יצרה ידע חדש.

בסיפור של נגה יש היסטוריה, של המקצוע, של התחום , מאין ליש, כזה ברור ומבוסס ראיות . היסטוריה של מדינה ממלחמה למלחמה, היסטוריה של אנשים שאותם משלבת נגה בחיבה  ופרגון בסיפוריה. אך בעיקר יש הבנה עמוקה של מהו  הריפוי בעיסוק.
שומעת כל כך הרבה פעמים בעיקר מסטודנטים את הקושי שהם חווים ברב גוניות של המקצוע, בגם וגם, לומדים הכל הם אומרים ובעצם לא לגמרי מעמיקים, או לא לגמרי מבינים בתוך כל הגיוון הזה מה המיקוד.
מבינה כל כך את מה שהם אומרים, ומנסה בכל כוחי להעביר להם את אותה חוויה שנגה מצליחה להעביר לי במפגש אתה. המון גיוון, המון תחומים, המון אפשריות ובבסיסן מקצוע אחד ברור, עם עקרונות ברורים. כמו בדימוי של העוגה ההבנה הזו היא עוגת הבסיס, עוגת התפוז הבחושה והמוכרת. ואליה אפשר להוסיף טעמים ובסיסים נוספים, פעם קוקוס ופעם תפוח, ופעם אחרת נחפש משהו אחר ולא מוכר. ובכל תוספת כזו  תיווצר עוגה חדשה לגמרי טעמים חדשים ניחוחות מוכרים.
פנינו לאן כמקצוע אנחנו שואלות, ולה ברור, כניסה לתחומים חדשים כאלו שעוד אין בהם הכרה של המקצוע. יצירת ידע חדש, עוגת בית חדשה.
מסיימות את הפגישה עם הבנה שהיינו יכולות לשבת עוד שעות ולדבר, על המשותף בין כולנו ועל הייחודיות, אך השמש שקעה והזכירה לנו את אורך הזמן הארוך שבילנו יחד, יוצאות לכיוון היציאה יחד עם נגה, וכרגיל ממשיכות דקות ארוכות ליהנות מהתחושה של הנעימות המשותפת שכל כך קל ליצור עם נגה. ניסים, בעלה מצטרף לשיחה וכל כך בקלות מרגישות חלק.
יוצאות מהבית והשמים נראים כמו ציור, חדש, ייחודי כזה שלא ראינו קודם, יצירה חדשה. 
מרגישה ברת מזל להיות חלק מאותה יצירה בהתהוות- סקרנית.

נעמה

שקיעה ציורית ברגע שאחרי המפגש

מפגש 22 - ד"ר דבי רנד

ד"ר דבי רנד- כמה עובדות:

• מרפאה בעיסוק
• ראש חוג לריפוי בעיסוק באוניברסיטת תל אביב
• אמא לשלושה ילדים.

החוג באוניברסיטת תל אביב הוא הבית האקדמי הראשון שלי, ואת דבי אני זוכרת עוד מהשיעורים על CVA בתואר הראשון וכמובן מהתואר השני. מצד אחד הכי מוכר שיש ומצד שני התכנסנו היום באופן שונה ולמטרה שונה, לשיחה בגובה העיניים על המקצוע וכמו תמיד זה גילוי חדש ומפתיע. הכניסה לחדר ראש החוג מעוטרת בתמונה המקסימה של ד"ר נורית ויינבלט ז"ל, שישבה בחדר הזה כשאני למדתי את התואר הראשון ומעלה בי זכרונות משיחות עם כמה מראשות החוג במהלך השנים, מאוגוסט השנה השלט מצביע על דבי כראש החוג.

הכניסה לחדר ראש החוג

אני מקדימה את המאוחר, כי לתפקיד הגענו בשלב מאוחר של השיחה, דבי מעידה על עצמה שהיא תמיד מציגה את עצמה קודם כל כמרפאה בעיסוק. אנחנו יושבות אצלה ב8 למרץ, יום האשה הבינלאומי, יום שמי שקצת מסתובב ברשת נתקל בדילמות אין קץ האם זה יום שטוב לנשים או לא, האם זה מגביר את השיוויוניות או דווקא מדיר יותר. השאלות האלו מתחברות לי לדיון על המקצוע כמקצוע נשי, העובדה היא שהרוב נשים, המשמעות של זה מורכבת כלכלית, חברתית ומשפיעה על ההתנהלות שלנו ברמת השפה והעשייה, לטוב ולרע. אצל דבי זה עולה מאוד במתח שבין הבית לעבודה, והתמרון שיש לעשות כדי להספיק את כל מה שצריך 24 שעות. אני זוכרת שיעור עם ד"ר טל ירוס בתואר הראשון שדיברנו על חסך עיסוקי, ובכלל שיח על תפקוד ועיסוקים של אנשים שהם גם אנחנו, המרפאה בעיסוק כבן אדם מהשורה.

בשיחה דבי מספרת לנו הרבה דברים סביב המחקר, אחרי 12 שנה בבית רבקה היא יצאה לדוקטורט וכבר קודם עסקה במחקר. היא מתארת נקודת זמן שדורשת החלטה, ובחירה בערוץ אחד דומיננטי ואני ממש מזדהה, אם כי אני בינתיים בוחרת לנסות לא לוותר על כלום ורק לצמצם. את המחשבות שאני חושבת היא שמה על השולחן, העבודה עם המטופלים דרך המחקר, התרומה של המחקר ומחקר של מרפאה בעיסוק בפרט לתחום ולמטופלים. האפשרות דרך המחקר לגייס תקציב והיענות להתערבויות. כל אלו דברים שמעסיקים גם אותי היום.

מעבר לעיסוק במחקר עצמו אני מוצאת את עצמי בתחושה מאוד נוחה בחדר, שלושתנו בחרנו במסלול של דוקטורט באוניברסיטת חיפה (ביתי האקדמי השני) ואני יכולה לדבר חופשי ולא לחוש חנונית מדיי כמו שאני מרגישה בחוץ. בהמשך היום יצא לי לשוחח עם סטודנטית שמסיימת בימים אלו וכשסיפרתי לה על השיח הזה היא אמרה שזה נשמע שיש הרבה אידיאליזם בזה והיא תוהה פתאום אם המחקר שהיא עשתה היה כזה (התשובה היא כן, הוא היה כזה) השיחה שלנו נסבה על המחקר שמכבד את האנשים, שעושה את התהליך הארוך והמשמעותי הזה בשביל להביא לשינוי ולהגברת הביטחון בהתערבויות, שנותן למשתתפים בו גם חוויה של משמעות וערך וגם פשוט את ההתערבויות וההערכות שלא תמיד אפשר להעביר ביומיום בלי הגב של המחקר.

דבי מדברת על הוראה וההעברה הלאה לסטודנטים או לאנשי המקצוע כדבר משמעותי וכדרך להגיע להרבה מטופלים. כשהיא מלמדת בעצם בסופו של דבר כל תלמיד/ה חוזרת לצוות שלה ולמטופלים שלה עם בטחון וכלים וידע וזה ממשיך הלאה. זה מעלה לי שני דברים. קודם כל אותי כסטודנטית שלה, בקורס שיטות מחקר, דיברנו על פרסומים ומישהי העלתה סקפטיות לגבי פרסום התזה. דבי אמרה לכיתה שאת עבודת התזה שלה היא פרסמה בז'ורנל טוב ושזה בהחלט אפשרי. בשבילי האמירה הזאת הייתה ממש משמעותית. אני חושבת שעד אז פרסמתי בIJOT ולא חשבתי בכלל שאני רוצה או יכולה לכתוב יותר מזה, ולעבודת התזה שלי מצאתי זורנ'ל שהתאים לנושא של טכנולוגיה מסייעת והייתי לכותבת הראשונה בו בתחום הפסיכיאטרי. אני לא חושבת שלא יכלתי לעשות את זה קודם אבל הידיעה שעשו את זה לפניי ושזה משהו שהוא ריאלי ורצוי ואפשרי נתנה לי את הביטחון בשניה שסיימתי את התזה עצמה לשבת ולכתוב מאמר.

דבר נוסף שזה מזכיר לי זה את דילמת ההדרכה שלי. כאמור, יש לנו זמן מוגבל שצריך להתמודד איתו וכשהתחלתי להדריך ידעתי שזה ייגרע מהמטופלים שלי. חברה אז אמרה לי שדרך הסטודנטים אני יכולה להיות מעורבת ביום טיפולים פרטניים וזה קנה אותי. מעבר לזה במהלך השנים כשאני החלתי ללמד זה פוגש אותי עוד ועוד, איך בהרצאה או קורס שלם אפשר להנחיל דברים שבמודלינג האחד על אחד לוקח הרבה יותר זמן, שזה חשוב לא פחות. היא מספרת על הביקורים של הסטודנטים בבית רבקה, ביתה המקצועי הראשון ואיך זה חשוב לה, אפילו כשאין זמן לעשות את המפגש הזה, ואני אומרת לה שבשביל הסטודנטים אני בטוחה שזה החיבור המוחשי ביותר לחיבור בין תאוריה לפרקטיקה. אני חושבת עכשיו שאני חווה את זה כרגע הפוך, שהסטודנטיות שלי רואות כמה אני מתעסקת בכתיבה ובמחקר מהמקום של אשת שטח. כך החיבור הלא ברור ולפעמים מלאכותי הזה הופך להיות אמיתי ומשמעותי.

ואפרופו כתיבה, היא מדברת על הנגשת החומרים לעברית. התאמה של חומר מקצועי לשפה יומיומית שתאפשר לעובדים ותיקים, למטופלים ומשפחות לקבל את המידע. שיח שמזכיר לנו את השיח עם אביבה יוכמן איתה דיברנו על שיתוף בחומרים ומזכיר לי את הסיבות שלי היום לכתיבה  בIJOT בעברית. חוץ מזה השיח מעורר אצלי את מורשית הנגישות שבי ומחזיר שוב למקום שלנו כמטפלים, עם זמן מוגבל ואיך היה נפלא אם היה ידע זמין ומאורגן שיכול להקל עלינו להיות מעודכנים. רגע לפני סוף המפגש עוד סיפרתי לה על אחד הרעיונות שלי בנוגע לויקיפדיה ושם אורו פניה, שזה החלק הכי נחמד במפגשים שלנו, שמשהו מתחבר ומאיר את הפנים והחוץ, דיברנו על זה אחר כך, נעמה ואני, שיש שני מרכיבים שמאירים את כל המרפאות בעיסוק (לפחות עד כה) הלמידה והעשייה.

נושא מעניין שעלה וזה מחזיר אותי למקום שלנו כבני אדם, שבאים ומתערבים בחייהם של בני אדם אחרים הוא המקום שבו אנחנו דורשים מעצמנו את מה שאנחנו דורשים מהאנשים עמם אנחנו עובדים. דבי מספרת על הגברת הפעילות הגופנית שלה עצמה, מתוך המקום של - אם אני דורשת מהם וידוע שזה מה שמשפר את הבריאות ואיכות החיים - אז למה אני לא דורשת מעצמי? אני מוצאת את עצמי מתעסקת בסוגיה הספציפית של אורח חיים בריא מאוד בשנה האחרונה כשאני הייתי חלק ועודני מתוכנית כזו כאשר אורח החיים שלי רחוק מהדרישות. כמרפאה בעיסוק אני מנחמת את עצמי שיש עוד כמה תחומי עיסוק (או בעצם אני צריכה עכשיו לומר עיסוקים לפי המתע"ם החדש, נכון?) שאני מצטיינת בהם, ואני עוד מרשה לעצמי להרגיש צעירה ושיש לי זמן ללמוד ולהשתנות.

סיון

חלונות הקומה השלישית 

ד"ר דבי רנד.
כשרחלי קיצוני שלחה אותנו לדבי התמלאתי שמחה גדולה. דבי היא שם שאני חוזרת ושומעת אותו שוב ושוב בהקשרים שהם שונים מתחומי העיסוק שלי אך תמיד השם מלווה בנימה של הערכה וחיבה. מסקרן אותי תמיד לפגוש אנשים שיש עליהם הסכמה לא מדוברת של הערכה ובעיקר חיבה.
אוניברסיטת תל אביב מחזירה אותי 17 שנים אחורה, ללימודי התואר השני, מחזור ראשון של תואר שני בתל אביב, וראש החוג דיאז ד"ר נורית ויינלבט זכרונה לברכה. את פניה המוארות  פגשתי בכניסה לחדר של דבי, מה שהתחיל את המפגש בהתרגשות אישית.

מה ידעתי על דבי לפני הפגישה? כמעט כלום מעבר לתפקידה הנוכחי, ולעובדה שהיא נתפסת כמקצועית בתחום המחקר והשיקום. מפגשים כאלו מאתגרים עבורי, כל מפגש כזה מלווה בחשש קטן שלא יהיה חיבור, ושהחלל בנינו יישאר מרוחק. וגם הפעם בדומה לפעמים אחרות, החשש הולך ומתפוגג תוך מספר דקות.
דבי מתחילה לספר על הדרך המקצועית שלה, תחום הילדים, ובית רבקה.
לאורך כל השיחה מרגישה איך הראש שלי לא מפסיק לעבוד, ורגשות צפים. המון נושאים המון מחשבות. משתפת במרכזיים בהם.

מה אנחנו יותר?
תוך כדי הסיפור שומעת כיצד צפה לי שאלת הזהות המקצועית  והעושר שיש בה.  דבי מספרת כיצד 
מתחילה  לעבוד  בשני תחומים במקביל כמעט בסתמיות, כל תחום מוסיף משהו עד לפיצול שבו היא בוחרת מה היא יותר. בוחרת בשיקום כזהות אחת. לאחריה מתווסף נדבך נוסף שמדייק את אותה זהות ומוסיף כובע של מחקר והוראה. וכל נדבך כזה מעמיק את אותה זהות שהחלה ככמעט מקרית והפכה להיות כל כך ברורה ומדויקת. בשנה האחרונה התווסף תפקיד נוסף שנראה מורכב ומאתגר במיוחד כראשת החוג. תפקיד שברור לי שמוסיף עוד משהו לאותה זהות, ובבסיס של כל זה מדגישה וחוזרת דבי יש את המשפחה והילדים כתפקיד המרכזי והחשוב בחייה. איך את מגדירה את עצמך יותר, אנחנו שואלות ודבי עונה מיד מרפאה בעיסוק.

מתחברת מיד לסוגיה שמלווה אותי ועמיתותי כבר שנים רבות, כפל הזהויות. תפקידים מגוונים ומקצוע אחד מגוון מעל. מה מגדיר אותי יותר הזהות התפקידית או העיסוקית. שנים רבות התלבטתי בשאלה הזו שהתשובה אליה ברורה לי היום בדיוק כמו שהיא ברורה לדבי. הזהות העיסוקית שלי היא  מרפאה בעיסוק, גאה יש לומר, ובאמצעותה מבצעת תפקידים אחרים משמעותיים.
דבי מדברת על העיסוקים השונים המשמעותיים בחייה על האיזונים בינהם ועל הבחירות שעושה, ואני שומעת איזון עיסוקי, אדם עיסוק סביבה ועוד ערכים דומים.

תחושת מסוגלות:
את מרכיב המסוגלות פגשנו בכמה נקודות בסיפור של דבי. בפעם הראשונה עם סיום לימודיה. מתארת חוויה מוכרת של כל כך סטודנטים ומרפאים בעיסוק שמסיימים לימודים. תחושה של חוסר בטחון כמעט משתק- אחרי כל השנים בהם עסקתי בלימודים ועוד קצת לימודים - אני לא יודעת איך להתחיל לגעת במטופל.  דבי מצאה עוגן שבו יכלה להשתמש כדי לבנות לעצמה אז תחושת מסוגלות, עוגן בצורה של מרפאה בעיסוק ותיקה ממנה בבית רבקה. אותה מרפאה בעיסוק הרגישה גם היא פחות מסוגלת אך בתחום מאוד אחר והוא כתיבה, עברית איננה שפת האם שלה. כך שלמעשה לכל אחת מהן הייתה נקודה שבו תחושת המסוגלות הייתה נמוכה, האחת בטיפול והשניה בכתיבת דוחות. והנה win win. כל אחת משתמשת בעוצמות שיש בה כדי לקדם חולשה שיש לשניה. והרי זוהי  שותפות.
 תובנה ראשונה בנושא - החשיבות של מציאת אדם חיצוני משמעותי שיתמוך באותה יצירת תחושת מסוגלות.  כמובן מיד נזרקת לאותה מרפאה בעיסוק שליוותה אותי במחלקה הפסיכיאטרית ברמב"ם, אי שם שהחלה לבנות יחד איתי את ההבנה שזה אפשרי. ועוד אל לנו לשכוח, ששום דבר איננו הכל או לא כלום. פוירשטיין אמר פעם שכדי שאדם יתחיל להתמודד עם משימה שנתפסת בעיניו כבלתי אפשרית לביצוע, עלינו לעזור לו למצוא את  המקום שעליו הוא מרגיש שליטה מסויימת, עוגן שיאפשר לו סיכוי גדול יותר להתחיל ולהתנסות במשימה. כמרפאות בעיסוק אנחנו יודעות ברור וחזק שתפקוד איננו מקשה אחת שקיימת או איננה. אנחנו יודעות מצוין לפרק תפקוד למרכיבים עליהם אנחנו שולטים וכאלו שחוסמים. והנה גם באותה נקודה שבה כולנו היינו בתחילת הדרך, התחושה שאני חסרת אונים/ידע/ יכולת  לחלוטין, לא מסוגלת להתמודד. איך מוצאים עוגנים של יכולת ומסוגלות כדי לפוגג את התחושה של אי היכולת המוחלטת.
תחושת המסוגלות הולכת ונבנית, עד שאנחנו נפגשים באתגרים חדשים. דבי מתארת את ההתמודדות הראשונה עם דרישה ממטופל. לדרוש ממטופל אחרי אירוע מוחי לעשות תרגול מחייב וארוך, מבלי לחשוש. דבי מתארת את התהליך שעברה עם השנים. ממקום שבו הנטייה הייתה לשמור על המטופל ולא לדרוש, כדי לא להעמיס ולהכביד.  במעבר תפיסתי וערכי שיש מקום לדרוש, לסמוך ולאפשר מעורבות אמתית של האדם בתהליך. גם הכרה זו מחייבת תחושת מסוגלות משני כיוונים. הראשון הוא אמונה במסוגלות של המטופל שלנו, והשני  תחושת ביטחון בעצמנו. דבי מחדדת את מה שאני עסוקה בו לא מעט, והוא הקושי שיש לנו כמטפלים לעתים לחוות את עצמנו כדורשים, הקונוטציה השלילית שבאה עם הדרישה. לעומת התבוננות בדרישה מתוך אמונה ביכולת של האדם.
מסובך פילוסופי, מתכתב עם המונח שימוש מודע בעצמי, והמקומות האישיים שלנו, שמשפיעים על האופנים שבו אנחנו בוחרים להעביר מסר למטופל. איזו משמעות אנחנו מייחסים למונח דרישה על שלל גווניה.
מתוך הסיפור של דבי על אותה דרישה מסתמן מרכיב נוסף שיש לו משמעות גדולה והיא הכוח שיש ביצירת הקשר האישי עם המטופל. באותה נקודה שבה נוצר אמון בין השניים יהיה גיוס משמעותי הרבה יותר לתהליך. בבריאות הנפש אנחנו עוסקים הרבה באותה נקודה של יצירת אמון, ואמונה ביכולת. אך דבי מוסיפה נדבך נוסף למשוואה. מספרת כיצד בססה את אותה דרישה לאימון ותרגול על מחקר שבצעה  על מנת לבסס בעצמה תחושת בטחון, ועליה לבסס את ה"דרישה" ולסמוך עליה.
תובנה אישית נוספת: כדי שהאמונה באדם לא תישאר ברמת האמירה הקלשאתית, מוטלת עלי אחריות כפולה.  מחד לבסס עבור את עצמי את הרציונל והעדויות להכוונה ולהתערבות. ושנית בשם השותפות עם האדם אותו אני מלווה בתהליך, חשוב  לעזור לו לבסס את התחושות הסובייקטיביות בעדויות  על תפקודו.


להעביר את זה הלאה:
דבי מדברת על דילמה תמידית שכרוכה בעומס התפקידי, מה בא על חשבון מה, על מה מוותרים, איך מוותרים. בבחירה שלה בהוראה ובמחקר, נאלצת לוותר על טיפול קליני ישיר, אך מוצאת את ההזדמנויות בהוראה למגע קליני עם מטופלים בהקפדה על הוראה מעשית.  דבי מבינה שההשפעה הקלינית שלה על מטופלים שכל כך חשובים לה, יכולה להיות גדולה אפילו יותר דרך הוראה, מכיוון שהיא יכולה להיות האמצעי שישפיע על מטפלים עתידיים שיעבירו את הידע והניסיון שלה הלאה- כך "תיגע" בהרבה יותר מטופלים. תגדיל למעשה את מעגלי ההשפעה.
חושבת על זה הרבה. דילמה שאני עסוקה בה בעצמי. מוצאת את עצמי כמעט כשליחה שמנסה להעביר את זה הלאה דרך הסטודנטים שלי. להעביר הלאה את האמונות התפיסות עבודה מכבדת אדם. ומקווה שבסופו של תהליך ישפיע במעגלים ואדוות רחוקות למטופלים שהם העניין בעצם.

מסיימות פגישה שנערכת באופן מקרי ולא מתוכנן אבל כל כך נכון, ביום האישה.
אני לא מאלו שנהנות מהפסטיבלים סביב היום הייעודי לכך, אבל אם כבר לציין את היום אין כמו מפגש נשי חזק ובטוח.
עומדות להיפרד, וממשיכות את השיחה בעמידה בדרך הקצרה פיזית לדלת, תחושה שיש עוד כל כך הרבה על מה לדבר. מוצאת שהשיחות האלו, דווקא לאחר שמסיימים לדבר על נושא מוגדר - הופכות להיות שיחות אחרות ומשמעותיות.  שיחות שקורות כמעט בכל הראיונות שלנו, והם שיחות קוסמות בעיני , מכיוון שברגעים האלו כולנו מוארות, מלאות אנרגיות טובות של התרגשות שמלווה הכרות חדשה. מחוברות למשותף ביננו ובעיקר לרצון להעביר את  זה הלאה.
יוצאת מחוזקת לעולם.

נעמה

תאי דואר, סגל החוג

מפגש 21 - ד"ר מעיין כץ

מי את ד"ר מעין כץ?

סגנית מנהלת השירות הארצי, מרכזת בכירה תחום גריאטריה.

בעברה עבדה וניהלה את שירות הריפוי בעיסוק בבית חולים שמואל הרופא.

לפני כמה חודשים היינו אצל אורלי בוני, ששלחה אותנו הלאה אל מחוץ למשרד הבריאות באמירה של "אני מקווה שתחזרו לכאן". והנה חזרנו, הפעם למשרד בתל השומר, למפגש עם מעיין כץ. את הדרך אני כבר מכירה, מכל הביקורים שלי אצל ענת מן ומשם גם מכירה את מעיין, מהדלת ממול. יש לי נטייה להכיר אנשים בשמותיהם ולהתעלם מהטייטל, אז במסגרת הכתיבה אני אנסה מעכשיו לדייק את המקום הזה, והכי פשוט זה לצלם את השלט בכניסה לחדר:

הכניסה לחדר של מעיין 

לדף הסבר על המטה בכלל לחצו כאן

אבל זה לא רק זה, אורה שלחה אותנו למעיין בגלל הגריאטריה ומה שהיא עשתה בתחום הזה. מעיין הגדירה את מה שקרה לגריאטריה בארץ כ"נס", ובאמת זה נשמע שמשהו קרה נכון בתחום הזה. אם הרבה פעמים דובר על השיח בין שטח אקדמיה והפער, אז פה היא מתארת מצב מקביל, שבאמת רק בהסתכלות אחורה אפשר לראות שהתקיים. היא עצמה נכנסת לתחום מאוד מצומצם, מספר מרפאות בעיסוק בארץ שאפשר לספור בכף יד, לתוך בית חולים שמואל הרופא למשך עשרים שנה, שמי שמביאה אותה לשם ומשכנעת אותה לקחת את התפקיד זו המפקחת על תחום הגריאטריה, תפקיד שמעיין ממלאת היום. אנקדוטה קהילתית מהמעלה הראשונה. 

כשמעיין מדברת על הבחירות שלה המקצועיות, זה תמיד בחירה מושכלת מהלב. היא בחרה את הריפוי בעיסוק כי הכירה מישהי שהתלהבה כל כך מהלימודים, את הגריאטריה בגלל החיבור הטבעי שלוקח ממנה אנרגיות במידה הנכונה. היא חוזרת ואומרת שהיא לא הפסיקה ללמוד וללמד, ואני מוצאת את עצמי מתחברת מאוד למקומות האלה. לקחת את כל התאוריות שלנו לגבי החיים, האיזון העיסוקי, האדם במרכז, איכות החיים - ולהשתמש בהן בבחירות שלנו, בחיים שלנו כמטפלים וכאנשים עובדים, חיים. 

מהשיחה עולה כל הזמן המקום של אנשים. מהבחירה לעבוד עם אנשים, דרך האנשים עצמם - המטופלים מקבלי השירות - המורכבות של להיות מנהלת צוות, הממשק של תפקיד המנהלת ותפקיד המרפאה בעיסוק. מי את עכשיו יותר, מנהלת או מרפאה בעיסוק? נעמה שואלת אותה. והיא אומרת מרפאה בעיסוק. אני מודה שמתוך המקום הצעיר שלי התפקידים האלה במשרד הבריאות היו נראים לי מרוחקים ו"לא מספיק" ריפוי בעיסוקיים בפועל. תוך כדי המפגשים שלנו, ועם מעיין זה בלט לי מאוד, אני מגלה כמה זה כן, כמה זה נמצא שם ברמה שמשפיעה יותר. עדיין, צריך את הבסיס, ולהיות מעיין זה רק אחרי 20 שנה בלהיות מרפאה בעיסוק בבית החולים, אבל זה פתח לי עוד צהר להסתכלות רחבה יותר. 

היא מתארת את העשייה שלה כיום במקום של פותחת דלתות ומחברת חיבורים. בהסתכלות הרחבה שלה היא מתייחסת לזה שיש תחומים שאם האנשים בשטח לא נכנסים אליהם, הם פשוט מתמוססים, גם אם הם רלבנטיים וחשובים. הדוגמה של הגריאטריה מסבירה את זה הכי טוב ובצורה החיובית. החלה תקינה, זו שמחייבת שבכל בית אבות צריך שיהיה ריפוי בעיסוק, נבנתה תשתית, הכשרות, פורום - גב מקצועי חזק - והתחום פורח. 

היא אומרת ואני חושבת שזה משהו שכולנו יכולים להתחבר אליו, בכל מקום שבו אנחנו נמצאים, ברגע שמבינים מה אנחנו מביאים לשיח, ברור לכולם שאנחנו צריכים להיות חלק. זה מדהים כל פעם מחדש כמה המקצוע שלנו באמת הוליסטי, זה נראה טריוואלי שצריך שיהיה לבנאדם כייף בחיים, ושלעבודה יש משמעות, ושIADL אפשר ללמוד לעשות יותר טוב, ועוד ועוד, אבל זה לא, לא בהתפתחות תקינה ולא כשיש קושי, ובשבילנו זה הדבר, הפרטים הקטנים (והגדולים) של החיים. 

ממש מעניין היה לשמוע ממנה על השינוי שעבר המקצוע, הצורך להתמקצע ולהיות מומחים שהרחיק את המקצוע מהעיסוקים. מדברים על זה אבל היא הצליחה להמחיש לי את המהלך הזה שבי נגע מעט מאוד. "נולדתי" למקצוע בזמן מעולה, יחד עם המתע"ם הראשון והיישר לכנס שבו נעמי ויינטראוב הציגה את ההרצאה על הזהות המקצועית. בהמשך לשיח על האנשים מעיין מתארת את המציאות כבנויה מאנשים, וכשהאנשים משתנים המציאות משתנה. מה שהוביל אותנו לשיחה, איך לא, על הדור הבא, ועל איך לשמר דברים מסויימים ולהשתנות עם דברים אחרים. 

ובהקשר כמה ממצאים נהדרים שנמצאים אצל מעיין במשרד: 

תוכניות של חדר ריפוי בעיסוק אז (שנות ה70..) תוכניות של חדר ריפוי בעיסוק אז (שנות ה70..)

תוכניות של חדר ריפוי בעיסוק היום

דוגמאות מצולמות לריפוי בעיסוק (1944)

כמובן שיצאנו עם אלפי רעיונות, שאם רק נשלב כוחות ונשתף במה שיש לנו, ונעשה אותם יחד, השמיים הם הגבול. והשנה בכלל יש כנס מיוחד ושנה מיוחדת, בכל זאת, עברו 100 שנה מאז שישבו יחד חמישה אנשים בחדר והחליטו להוציא לפועל את הדבר הזה. עם כזה בסיס, יש הרבה ציפייה להמשך הדרך! 

סיון

איך שמחתי שאורה נבו הנדירה שלחה אותנו למעין כץ. יש אנשים כאלו שלאורך השנים אני מסמנת אותם ככאלו שהייתי רוצה לשבת איתם בשקט ופשוט לדבר ולהכיר. מעין היא אחת מהן. חולפות אחת ליד השנייה בדרך מ... ול...., מפגשים בצמתי עבודה שונים, עוררו אצלי עניין והערכה רבה. והנה ההזדמנות.
נכנסות למשרד הבריאות בתל השומר, ביתן 67, בניין ישן שמעיף אותי כל פעם מחדש 20 שנה אחורה, ליד הבניין, דלת צדדית עוברים בה בשביל חיצוני שמתחבר לדלת חיצונית לבניין, שמובילה לתוך פרוזדור ארוך של חדרים, דלת מובילה לדלת. למישהי חסרת אוריינטציה כמוני להבין מאיפה אני נכנסת ולאן אני יוצאת זהו אתגר בפני עצמו.
צולחת את האתגר הראשון הזה ונכנסות למשרדה של מעין. שולחנה מקושט בפירות העונה במיוחד עבורנו. ערוך, מזמין וחגיגי.
מתחילות את הראיון בלי לדעת מאיפה ולאן. מתחילות כרגיל בנקודת הפתיחה. מעין משתפת אותנו בהתרגשות גדולה בלכאורה המקריות שלה בבחירת המקצוע. היא מתארת את עצמה כצעירה שמתלבטת מה ללמוד, ותוך כדי ההתלבטות הזו פוגשת לגמרי במקרה חברת ילדות שמדלגת לכיוונה בסמטה שיורדת לביתה, אותה חברה משתפת אותה בשמחה  גדולה בבחירה שלה ללמוד ריפוי בעיסוק, ו"את לא מבינה" מספרת החברה למעין "אני לומדת מקצוע מדהים". מעין מצליחה לגרום לי לדמיין בדיוק את האירוע יכולה לשמוע את ההתרגשות בקולה של החברה, שדבק במעין שבוחרת ללמוד מקצוע מכיון שהיא רוצה להרגיש ככה - מתרגשת ושמחה. בלי להבין יותר מידי למה ומדוע, היא מתחילה ללמוד ובתהליכי ההכשרה מבינה כמה היא במקום הנכון. אביבה פריד מדברת הרבה על האינטואיציה והכוח שבה. והנה מעין מתארת בדיוק את זה. את ההבנה הברורה שהיא בדיוק במקום הנכון. אלא שמעין גם מקשיבה לקול הברור הזה בצמתים שונות בהמשך, ונראה שכל פעם מחדש הקולות הללו נכונים לה בדיוק. מתחילה הכשרה בתחום בריאות הנפש, עם עניין רב ותחושה ששם תתחיל לעבוד. עד שפוגשת את הגריאטריה. ושוב הקול הפנימי אומר לה - זה זה, זה נכון לך. ומעין משחררת ידיעה קודמת על עצמה ובוחרת תחום שמלווה אותה ובונה אותה עד עצם היום הזה. הידיעה הזו של מי אני באופן כל כך ברור וחד כל כך משמעותית וחזקה.
כשמעין מתחילה לעבוד בשמואל הרופא היא נשלפת מתוך ההכשרה ומגיעה לתחום שאי שם, היה מאוד לא מוכר ומאוד לא מושך. והיא יודעת שזה זה. מתחילה לבנות רעיון, תהליכי עבודה, לומדת מהקיים או מהחסר, לומדת מעובדי התעסוקה שמתגלים כנכס משמעותי, יוצרת את ההבדל ואת הדומה. 

מה משך אותך באופן כל כך ברור לתחום הזה אני שואלת, הקשר עם האנשים שולפת מעין מיד תשובה ברורה. העומק, החמלה, ההקשבה לאדם. לכל אחד מהמרכיבים האלו כל כך יכולה להתחבר באופן אישי. אלו בדיוק הדברים שממלאים אותי בקשר הטיפולי. הכוח של הקשר הטיפולי העמוק שמתקיים במרחב האנטימי שנוצר רק ביני לבין המטופל, והוא הרבה מעבר לפעילות בה אנחנו עוסקים.
מעין מחזירה אותנו לכוח שבעיסוקים, ומתארת מה המשמעות של העיסוק בעבודה שלה עם הקשישים. מחזקת את מה שמבסס את המקצוע שלנו כייחודי, הכוח לזהות או כמו שמעין מתארת לשדך בין אדם לעיסוק המשמעותי עבורו.
נעמי וינטראוב בהרצאת המצוינות מעוררת ההשראה שלה, קראה לנו כמקצוע לחזור בדיוק לשם, לכוח שבעיסוקים.
יושבות בחדר של מעין ועפות יחד לבסיס הערכי של המקצוע והכוח שהכרה בבסיסים אלו נותנת לנו כמקצוע.
שם למעלה שאנחנו מרחפות ועפות, עוברות מנושא לנושא, מתרפקות על נוסטלגיה, וכל נושא אני מרגישה שהייתי יכולה לדבר אתה ימים שלמים ולא רק לדבר אלא מיד היה לי ברור איך אנחנו יכולות לעשות דברים מופלאים יחד. 
מידי פעם מעין מזהה את ההתרגשות שלנו ומשתפת אותנו בעוד פריט שתלוי על הקיר. אחד מהם הוא ספר הגדרות מקצועיות של עבודה בריפוי בעיסוק משנת 1944. דפים מצהיבים ומתפוררים, בחרדת קודש אנחנו מדפדפות, מתרגשות מההגדרות הברורות, ושוב כל כך הרבה השתנה אבל כל כך הרבה נשאר דומה.

שימו לב לתאריך למטה! 

לרגע נוחתות במציאות שלנו, ומעין משתפת אותנו בתפקיד הנוכחי שלה כמרכזת בכירה של תחום הגריאטריה במשרד הבריאות. שהיא מתארת את התפקיד היא מכניסה לתוכו את כל האנרגיות והתובנות שמלאה בו את החדר עד כה. מתארת את הקשר שלה עם העובדות בשטח, ומערכי תמיכה שהיא מספקת כמי שמובילה את התחום. הכי חזק אני שומעת את הצורך ביצירת קהילה מקצועית. כזו שמאפשרת בטחון לעוסקים בתחום, ידע, הדרכה מדויקת, שותפות ושיתוף, השתנות בהתאם לצרכים, דריסת רגל במקומות חדשים ופחות נוחים. כמה פוטנציאל יש במקצוע שלנו. במקומות שאנחנו כבר שם , יודעים מיד להכיר בעוצמות שבו. אבל יש עוד כל כך הרבה שדות שאנחנו יכולים להיות בהם. אלא שזה דורש תעוזה, בטחון, יכולת לסנגר ולהסביר באופן ברור מה אני יודעת לעשות ואיך אני יכולה להעשיר את השירות. בה בעת, מחייב יצירת גופי ידע חדשים, מערכי תמיכה משתנים והמווון אמונה בדרך.

מעין מדברת ואני מזדהה כל כך עם כל נקודה  שהיא מעלה, כל נקודה יוצרת פתח לעבודה משותפת ומשמעותית, כזו שתעיף את המקצוע שלנו למקום שבו הוא יכול להיות.
מתחזקת אצלי ההכרה שאני חושדת בקיומה כבר זמן רב, שהכוח שלנו הוא בקהילה שאנחנו בונים. ללא קשר לתחום המגבלה שבה אנחנו מתמחים, אלא למקצוע שעומד בבסיס כל העשיה שלנו, בערכי הריפוי בעיסוק שמשותפים לכל אחד   ובעיקר אחת מאיתנו.
מעורר אצלי את הרצון להתגייס ולגייס, לתרום ולהתרם, לשתף ולהשתתף.
מסיימות את הפגישה בגלל המציאות, עם תחושה פנימית שהיינו יכולות עוד לשבת ולדבר עוד ועוד ועוד, יתרה על כך אנחנו יכולות לעשות עוד כל כך הרבה ביחד.
בתוך המשרד של מעין מנותקות מהסופה שמתחוללת בחוץ, בבית המקצועי שלי, מרגישה חמימות ונינוחות, רוצה  לשמוח ולהתרגש בדיוק כמו מעין ובעיקר רוצה לעשות!!!
יוצאות לסופה, עומדות בין טפטוף לטפטוף , השמש שליוותה אותנו לכאן נעלמה, נעמדות במגרש חניה, מתרגשות, שמחות. הרווחנו.

נעמה

כשהגענו עוד זרחה השמש על ביתני תל השומר..

מפגש 20 - ורדית קינדלר

כבר לפני הרבה זמן היינו אצל רוני שנקר, והיא שלחה אותנו לורדית, שבשיטוט ראשוני באינטרנט אני זוכרת שהופתעתי על החיבור ביניהן. אני ממש לא מבינה מי יודע מה בתחום הילדים אבל היה נראה לי שהן נמצאות בעצם במקומות מאוד שונים, וזה היופי והקסם במקצוע שלנו, האפשרות להיות שונה, ולבוא ממקום אחר או אפילו הפוך ולייצר שיח וקשר.

ורדית מספרת על כניסה ללימודים בעקבות חברה, תמה שחוזרת על עצמה לא מעט. מעניין ממש לראות את האדם-עיסוק-סביבה על עצמנו. איך ההקשרים שלנו והצמתים שמזמנים לנו החיים לוקחים אותנו למקום הזה בדרכים שונות דרך הערוצים האלה של עצמנו, הסובבים אותנו והתנאים שמציבה המציאות. ה"עיסוק" עצמו לא תמיד ברור אבל בהדרגה הוא מתבהר ונחקק. היא מספרת על דמויות שאנחנו מכירות והיו איתה בכיתה, וזה מפתיע אותי שוב הקשרים בתוך הקהילה שמתחילים לפעמים לפני והרבה פעמים תוך כדי הלימודים ותופסים כל מיני כיוונים. 

ורדית מדברת בלהט על המקצוע שלנו ואומרת שגילתה את התחום שלה, של העבודה עם הילדים, ובעיקר עם ילדים עם שיתוק מוחין במהלך השנים הראשונות של עבודתה. היא סיפרה לנו משהו שבעצם כבר עלה כמה פעמים, על כך שאז היה צריך לתת שנה של עבודה במקום מסויים, אם אני מבינה נכון כמו התחייבות כזו. זה מעניין לראות איך דברים השתנו, ולחשוב איך זה היה עובר היום.. בכל מקרה היא מצאה את מקומה בתחום הילדים ולאחר כמה התפתחויות הלכה ללמוד בקורס בובט. גם במפגש הקודם שלנו זה עלה, הנושא של השימוש בגישה הזו, שאני מכירה מהתואר הראשון, שיעור אחד או שניים, אולי באחד מתיאורי המקרה של הPBT ותו לא. מדהים לחשוב על כל העושר של המקצוע שלנו ועל היכולת שלו לבוא לידי ביטוי בכל כך הרבה גישות והתמחויות. מה שכן, העושר הזה מחייב, מחייב לדעת להתמקד ולהיות רציניים במה שבחרנו. ורדית לוקחת את הבובט מאוד ברצינות ונכנסת למקום של מלמדת החלק של הריפוי בעיסוק בו.

חשוב לה המקום של הגאוה המקצועית. מול עצמנו ומול מקצועות אחרים. מתארת את הקשרים עם הסקטורים השונים כחשובים ומאתגרים לעתים, ואי אפשר בלי. אז גם אם מחכים או מביאים את הידע המקצועי מכיוון קצת אחר בסוף מה שחשוב זה לעבוד יחד בשביל האדם השלם על כל חלקיו.

ורדית מספרת לנו על העבודה המשותפת שלה עם רוני על תרגומם של סיווגים ספציפיים הנובעים מהICF בהקשרים של ילדים, שלא הכרתי ומעניין לדעת שיש. החלק של השפה הוא מאוד חשוב ויש לו את הכוח להניע ולהשפיע. היא מספרת על הרצאה של פיטר רוזנבאום, מהכותבים של הICF, בה נכחה, שאמר תודה למרפאים בעיסוק שמוכנים לחכות לשאר שרק עכשיו לומדים לדבר בשפה הזו.. בתגובה לכך היא אומרת לנו שאם כולם משיגים אותנו אנחנו צריכים לרוץ קדימה.    

אנחנו מגיעות אליה בשלב שבקרוב היא פורשת לפנסיה והיא מדברת על הטיפוח של הצוות, על להעביר הלאה את האנרגיות והאחריות. ממקומי הצעיר שפעם ראשונה מפנה את הבמה לאחרים אני מזדהה עם הדברים. היופי הוא שיש לנו שפה שכמה שהיא משתנה ומתפתחת יש לה עוגן מאוד חזק. 

סיון

ורדית בספר של רנה טיילור

 איני מכירה את ירושלים, היא לא פשוטה לי. בתקופה האחרונה מוצאת את עצמי שם די הרבה, מתחילה להתפנות להנות ממנה ומפינות החמד שאני מגלה במקומות לא צפויים. כך גם בחיפוש אחר ביתה של ורדית. מתוך שכונה שנראית מבחוץ כמעט צפויה מטפסות במדרגות ועוד שביל קטן מביא אותנו לכמה חצרות קטנטנים שלא מבחינים בהם מהרחוב הראשי, חומה נמוכה ולבנה מובילה אותנו לגרם מדרגות ומבואה מקושטת כולה בעציצים ופריחה, אלו מקבלים את פנינו.
נכנסות לורדית ללא להכיר, ומיד גוזמת לנו תה מרווה מצמח התלוי במטבחה. מתיישבות בסלון צבעוני ונעים, מלא סלי נצרים שנראים שלקוחים מעולם מעט אחר, ייחודיים ומוקפדים.
מספרות שוב, למה אנחנו כאן וורדית מתחילה לספר את הסיפור האישי שלה.
בחירה במקצוע שלא ידעה עליו יותר מידי ,ושוב אותה תחושה שהמקצוע כנראה בוחר אותנו.
מספרת על הדרך שעברה עד שידעה בדיוק מי האוכלוסיה שאיתה רוצה, ממש רוצה לעבוד.
הרגע הה שבו את יודעת שאת במקום הנכון ואת על המסלול הנכון הוא רגע מכונן בעיני, יש בו משהו שיוצר תחושת נינוחות וביטחון מאוד גדולה, הרגע הזה מאפשר להתחיל בבטחון מסלול של התמחות והעמקה.
לצידו יש ויתור על דברים אחרים, שבהם לא בחרת, מעניינים ומרגשים אבל בכיוונים אחרים.
ורדית מתארת את ההכרה הזו שהיא אוהבת ומתרגשת לעבוד עם ילדים עם שיתוק מוחין.
מתארת בהתרגשות גדולה את הצורך ללמוד להתמקצע ולהביא את הערך המוסף של המקצוע לשיפור איכות חייהם של הילדים.
ברור לה כל כך מה הערך המוסף של המקצוע.
מקשיבה בהערכה רבה לאופן שבו ברור לה כל כך מהו אותו יתרון מקצועי. ורדית חוזרת שוב ושוב לאותה תמה. יש לנו כמרפאים בעיסוק יכולות מגוונות שמאפשרות לנו להכנס לתחומים חדשים שלא מקובלים בריפוי בעיסוק. ורדית מתארת כיצד מזהה ואקומים, כאלו שאף מקצוע לא נכנס אליהם, והיא בוחרת להיות שם ולהתמקצע, וליצור מומחיות.
הרי מומחיות נוצרת מרכישת ידע , אך גם מיכולתנו להגדיר את עצמנו על סמך הידע והניסיון כמומחיות בהתערבות כזו או אחרת.
עסוקה בשאלה הזו הרבה בתקופה האחרונה. מתבוננת על חברותיי מרפאות בעיסוק שברור לי כמה ניסיון וידע מחזיקות, ועדיין לא רואות את עצמן כמומחיות לפחות בעיני עצמן. תוהה מה צריך לקרות שהן תוכלנה לעשות זאת, הרי הצפייה שהסמכה זו תגיע מבחוץ היא לא מציאותית.  מתחברת לאופן שבו ורדית קוראת למרפאים בעיסוק לפתוח עיניים ולזהות מקומות חדשים ופוטנציאלים לכניסה שלהם ויישום הידע באותם מקומות חדשים. הרי כל כך הרבה הזדמנויות כאלו נוצרו בגלל מרפאות בעיסוק שנכנסו בפעם הראשונה ויצרו מציאות חדשה.
ברור לי שיש לנו את הכלים והיכולת להיות בכל כך הרבה מקומות, אבל לא תמיד יש לנו את האומץ או את תחושת המסוגלות לעשות זאת. פוירשטיין אמר פעם שההבדל בין אתגרים מורכבים שאותם אנחנו חווים כבלתי אפשריים ובכל זאת מתחילים בהם לעומת אלו שישתקו אותנו וימנעו מאיתנו את ההתנסות הראשונה, היא תחושת השליטה שיש לנו על מרכיבי המשימה. הוא טען שאם נצליח לראות מרכיב אחד שיש לנו עליו שליטה מסוימת,  נצליח להתמודד עם האתגר.
עסוקה מול ורדית לפצח את האתגר הזה, מה צריך כדי לזהות פוטנציאל של כניסה לתחום חדש וליישם. ורדית מפרקת את זה ללקיחת אחריות על ידע חדש, רכישה שלו, הטמעה עצמית שלו. הרי לא תמיד יש לנו את כל גופי הידע, אבל חלקם ניתנים לרכישה. ואני לעצמי חושבת הרי זה ניתוח פעילות לגמרי עולם תוכן שאנחנו שוחים בו. לבחון מה המשימה דורשת, מה הם מרכיביה, מהם גופי הידע הנגישים לי וברורים, לצד אלו שחסרים. והאם אלו שחסרים ניתנים לרכישה.
מתחזקת אצלי אמונה שחלק כל כך גדול ממה שאנחנו לא עושים כמרפאים בעיסוק, תלוי בעיקר ברשות שאנחנו נתן לעצמנו.
מסיימת פגישה עם המון חזון וחשיבה על המקום שבו אנחנו צריכות אולי מעט יותר אומץ.
ולגמרי ברור לי החלק שלנו על התהליך.
"הכל צפוי והרשות נתונה.....
נעמה

מפגש 19 - אורה נבו

אולי הפעם אתחיל מהסוף. היה לי ממש קשה להפרד מהמרכז הגריאטרי הדסים. קשה להפרד מהמקום המטופח ורווי פינות קסומות שמעידות על יושביו, וקשה להפרד מאורה שלא הכרנו בכלל קודם ונשבינו בקסמה. מצאתי את עצמי מקשיבה ובקושי מדברת פשוט כי השפה שלה והסיפורים שלה נגעו בי כל כך שלא היה לי צורך להוסיף. כשיצאנו הבטחנו שזוהי רק התחלה ולא באמת פרידה.. 

הקסם הזה נבנה בעמל רב, ביצירה אנושית שאינה ברורה מאליה ומלמידה אינסופית. אורה היא מנהלת הריפוי בעיסוק והתעסוקה בהדסים והיא מספרת לנו איך הגיעה, לאחר שנים של ניסיון בשיקום בתל השומר ובהתנסויות כאלו ואחרות בבתי אבות, והמנהל נתן לה את התפקיד ויחד איתו הרבה חופש והרבה אחריות. היא בהדסים כמעט עשור ואומרת שמה שיש לה עכשיו זה זמן ומרחב, האנשים גרים במקום והתהליכים איתם מתאפשרים ברמה אחרת מאשר בשיקום שממנו היא באה. מאוד התחברתי לזה מהמקום בו אני נמצאת כרגע, יש לי את הפרבילגיה ממש כמוה לתהליכים ממושכים. אני יודעת שאני רושמת פרבילגיה ורבים יחשבו שזו דווקא חולשה, הרבה פעמים הצורך לראות תוצאות הוא יותר חזק, אבל אני מאוד מתחברת לתהליכים העמוקים והממושכים. 

זה הזכיר לי את השיח שעלה כשהייתי לאחרונה במפגש עם סטודנטים שנה א' בבית הספר לריפוי בעיסוק בירושלים. כולנו (היינו כמה מרפאות בעיסוק מתחומים שונים) אמרנו שהדבר שהכי חסר לנו זה הזמן, ושיש כל מני אילוצים שמצריכים מאיתנו הרבה סבלנות ויצירתיות. השיחה עם אורה הזכירה לי כמה הצורך להתאים את עצמנו ולהיות יצירתיים מוציא מאיתנו את הדברים הכי טובים. אם זה הקשרים האנושיים עם קולגות מסקטורים אחרים, אם זה פתרונות ודרכי פעולה שלאו דווקא היינו מגיעים אליהם אם הכל היה כמו שאנחנו רוצים. אחד הדברים החשובים שעלו הוא הצורך בידע ובניסיון לחווית הביטחון. 

הפגישה עם אורה מזכירה לי את השיחה הראשונה שלי עם אביבה שהייתה כל כך מגוייסת לפרוייקט ולמשימה של יצירת הקהילה ואולי לא בכדי היא מזכירה את אביבה כדמות משמעותית בתחילת הדרך. באותה נשימה היא מזכירה את צאלי (אותו היא לא יכולה להכניס לשרשרת רק בגלל שמרפא בעיסוק הוא כנראה כבר לא יהיה..) וברגע היא מחזירה אותי לחוויות שלי כסטודנטית. הדמויות שהנחילו לנו את הבסיסים למה שאנחנו עושות נוכחות בחיים המקצועיים שלנו פעמים רבות עם ובלי שנדע לשים את האצבע איך בדיוק. אורה מגוייסת כל כולה להיות חיובית ובטוחה בזהות המקצועית שלה. הבטחון שלה נובע מהרבה למידה וניסיון והיא לא מתביישת לספר על עצמה בתחילת הדרך, איך היא חשבה שהיא יודעת הכל ואיך למדה מהמטופלים שלה ומהקולגות שלה להצטנע ולשאול ולתת מקום לאדם ולא להתפס לאמצעים. היא לא מבטלת אותם אבל היא פשוט משתמשת בכלים שלה, שלנו, כדי להיות מטפלת טובה, מנהלת טובה ואולי מעל לכל בנאדם טוב. בכל מילה שלה ניכר כמה חשוב לה להיות משמעותית ונותנת במקום שבו היא נמצאת, ולבוא כל יום לעבודה עם חיוך. אמיתי. 

אנחנו שואלות אותה (משהו חדש שהתחלנו לעשות!) מה היא הייתה רוצה שידעו עליה. היא חושבת ואומרת שיש לה את המקום שבאמת מאמין שאפשר לעשות שינויים. האמונה הזו מאוד ברורה כשמדברים איתה, ועוד יותר כשמסתובבים איתה בהדסים. היא מכירה כל אחד בשמו, מתייחסת לכל עובר ושב, ומקבלת בתמורה ניד ראש, נפנוף נלהב או שיחת מעלית משמעותית. היא מודעת לערך של הנוכחות שלה לאנשים, לצוות שלה, ומשתמשת בזה לטובה. זה גורם לי לחשוב על החשיבות שיש לתפקידים שלנו, כמרפאים בעיסוק, כמה ערך ומשמעות יש לנוכחות של מישהו שלוקח את הערכים האלה שאנחנו לומדים ומתרגם אותם לעשיית טוב. 

סיון

נעים להכיר - מצטלמות עם אורה בסיום הפגישה  

אורה נבו
מפגש ראשון עם מרפאה בעיסוק בתחום הגריאטריה.
מגיעה ברגשות מעורבים. תחום הגריאטריה מורכב עבורי מהמון סיבות אישיות. כמרפאה בעיסוק הייתה לי התנסות טראומתית קצרה שהסתכמה במפגש אחד בבית אבות מקומי בחיפה שיצר אצלי, אומר בזהירות התנגדות קלה.

נכנסת לבית אבות הדסים, כבר בלובי שמה לב לעושר בפרטים הקטנים. שום דבר אינו טיפוסי, שום דבר לא לגמרי צפוי. מנסה להבין לעצמי מה יוצא דופן.
אורה באה לאסוף אותנו מהקבלה, שבידיה סד, לפחות כך היא מסבירה.
היא מנסה להבין אותו כך היא משתפת אותנו, נראית מוטרדת ממנו, מוטרדת באמת. נכנסות לחדר הריפוי בעיסוק. חדר גדול ומואר, מביטה סביב ומזהה כדור בובט גדול, לצד מלאכות למינהן קלסרים מסודרים, לוחות התמצאות.
מתמקמות.
אי הנוחות המלווה מפגש עם אדם ותחום לא מוכר מתפוגג תוך רגע.
בהומור ונינוחות שבאות יחד עם אורה.
מתארת כיצד בחרה במקצוע במקרה לגמרי, בלי לדעת מדוע. בחרה כי רצתה ללמוד עם שותפה לדירה. בלי לדעת מה זה, החברה רצתה ריפוי בעיסוק, והיא רצתה את החברה. ורצה היקום- אורה התקבלה וכך מוצאת את עצמה יוצאת לדרך חדשה רק בלי החברה.
אורה פוגשת שני עוגנים בלימודים, שונים זה מזה אבל מסבירים כל כך הרבה. אביבה פריד וצאלי. שני מרצים באוניברסיטת תל אביב. האחד עוסק באנטומיה והשנייה ברוח. את אביבה פריד הכרנו במסע שלנו, והיא מלווה אותי גם היום. אורה מתארת את המפגש עם הרוח של אביבה והשאלות הפילוסופיות, לצד התשובות הברורות והעניין הבלתי נלאה שמצאה בלמידת האנטומיה לפרטיה. עניין אמיתי, סקרנות.  המפגש בין אביבה וצאלי, בין שני עולמות התוכן הכל כך שונים זה מזה מסבירים כל כך הרבה מהייחודיות של אורה- שעוד אחזור אליהם.
אורה עבדה 10 שנים בתל השומר. זה הבית המקצועי שלה כך היא מסבירה. שם למדה גופי ידע בסגנון צאלי.  למדה עבודת צוות וחשיבותה ובעיקר יצרה את מה היא בוחרת להיות. לימים בוחרת לעזוב ולעבור לבית אבות הדסים.
שם מקבלת הזדמנות לבנות יש מאין. להגיע למסגרת וליצור בה ריפוי בעיסוק. אורה מקבלת הזדמנות ובוחרת לקחת אותה. אין זה מובן מאליו לבחור לקחת ולצקת תוכן באין. ואורה יודעת בדיוק מה היא רוצה לעשות. יודעת איך, ויודעת למה. יודעת לאן מובילה את הדרך הזה.
אורה עושה שימוש בכל כך הרבה גופי ידע, ועליהם היא מוסיפה תפיסות ערכיות לה הן ברורות ועוסקות בעיקר בתפיסת האדם, ובכבוד אליו. שאורה מתחילה לדבר על הדיירים ברורה לי האהבה האמיתית לאנשים אלו. ושם אני שומעת את אביבה פריד מציצה. אורה מתארת כיצד מתקשרת עם קשישים שמתקשים להביע את עצמם במילים ואיך מבינה אותם ללא מילים. הכוח שבהקשבה, האומץ לטפל כמו שאביבה פריד אמרה.
מספרת לנו על אותה קשישה שמדברת רק בצלילים ובאינטונציה של דיבור ללא אף מילה ומתארת כיצד מקשיבה לה, מבינה אותה והיא מבינה אותה- איך הן יוצרות דיאלוג ייחודי שלהן, במרחב הייחודי רק לשתיהן.
שומעת את אורה וברור לי לגמרי כמה היא גאה וכמה היא יודעת ומבינה מדוע היא עושה את מה שעושה. ואת זה היא מבססת על ידע מסוגים שונים. כזה שצברה עם השנים. מקצועי אבל גם אישי וערכי, שני אלו יצרו אצלה ביטחון במי היא.
מה היא כן, ובעיקר מה היא לא.
אורה מתבלת את הסיפורים שלה בהמון דוגמאות מההתנסויות שלה, ויש שם התנסויות עם דיירים, עם אנשי צוות, עם מנהלים ומשפחות. ואני מקשיבה בשקיקה רבה ושומעת ערכים דומים ומוכרים, שומעת את אותה שפה שבה אני כל כך מאמינה- באדם, ובעיקר בעיסוק המשמעותי עבורו. שומעת את מה שאני מסבירה כמעט כל יום ביום יום המקצועי שלי- שהמהות שלנו במה שאנחנו עושות זה במציאת ה"בשביל מה" המשמעותי יחד עם  האדם - בלי שום קשר לגיל/ מגבלה.
שפת הריפוי בעיסוק.
נרגשת כמו תמיד לזהות ערכים דומים. 
מרגישה צורך לראות את האימפריה של אורה על צוות הריפוי בעיסוק והתעסוקה, שבו לכל אחד יש מקום , ואף אחד לא מאיים על האחר. 
בדרך לממלכה של אורה, פוגשות את אחד מהדיירים. ואורה ממחישה בלי לשים לב את מה שזורם לה DNA- שואלת אותו מה שלומו. והוא עונה לה, יום ככה ויום ככה. והיא שואלת, ומה היום? והוא עונה- איזה יום היום? והיא עונה- לא, האם יום טוב עבורך או לא, בדיוק כמו שהסבירה לנו קודם. לא מעניין אותה האם הוא יודע או לא יודע איזה יום אנחנו אלא מה  משמעותי עבורו. לא מעניין לאבחן התמצאות רק בשביל לאבחן התמצאות אלא רק מה שמשמעותי עבורו.
והוא הדייר, מסביר לה באמת איך הוא מרגיש היום, בלי שום קשר ליום בשבוע. עולים יחד אתו במעלית לראות את כל מה שהסבירה בחדר. כבוד, תכנים בוגרים ומכבדים, לא רק במילים, אלא בסביבה ובעיסוקים. על כל קיר רואים תערוכות של צילומים וציורים שיוצקים משמעות בסיפורים של הדיירים ומכבדים אותם בלי קשר ליכולת האובייקטיבית. אורה עוברת איתנו קיר קיר ומסבירה לנו על התערוכות שיצרה יחד עם דיירים שהתקשו לדבר והצליחו לצלם.  ומוסיפה עוד ועוד רעיונות שכולן עוסקים בהסתכלות החיובית על העוצמות והיכולות של האדם.

"אני אוהבת אומנות. היו דברים יפים
שעשינו בתהליך העבודה. התרגשתי."

לא מעניין אותי כך, היא מדגישה, מה הם לא יכולים, יותר מעסיק אותי לראות ולהדגיש את מה הם יכולים. כל כך יכולה להזדהות עם זה.

חוזרות לחדר, בדרך עוברות דרך הלובי, ואני מבינה מעט יותר את הפרטים הקטנים, ובעיקר את המשמעות בכל אחד מהם. מאחורי כל אחד מהפרטים הקטנים עומדים ערכים כבוד לאדם ועיסוק משמעותי. 

מאחורי כל פרט יש מחשבה ורצון להעצים את הקיים והאפשרי. 
אנחנו מבקשות מידע חדש על אורה, כזה שמייצג אותה, והיא מתחברת מיד לאמונה בשינוי, שינוי אפשרי.

מסיימות את המפגש ואורה עדיין מוטרדת מהסד. אלא שעכשיו ברור לי מדוע מוטרדת, מתוך כבוד אמיתי לאדם שהסד חייב להתאים בדיוק לו. כבוד אמיתי, לא רק במילים, בהוויה, במהות בכל נימי גופה ונשמתה.
יוצאות לרחוב קטן בבני ברק, מהלובי המלא פרטים עשירים כל כך, לרחוב מקביל לצומת גהה. מלאות בפרטים הקטנים, באדם, במשמעות וברוח.
מרגישה מוארת.

נעמה

למה ריפוי בעיסוק? תדליקו את הרמקולים!

קולות לסיכום שנה.

התחלנו את המסע שלנו באפריל עם אביבה פריד בלי לדעת מה הכיוון ולאן מכוונות. רק רצינו להתחיל. 

הרגיש מעט אימפולסבי ולא מתוכנן אבל אינטואטיבית הרגיש כל כך נכון.

יצאנו מאביבה נרגשות ומוצפות נישאות על התחושות האלו כמה ימים שהחיוך לא נמחק.

וכך הרגשנו גם אצל דליה והחיוך לא נמחק והמשיך ללוות אותנו בכל תחנה. ומאחת לשניה בעודינו מטיילות בארץ הבנו שאנחנו רוצות גם לשתף בקולות. מסכמות לעצמנו את השנה ומרגישות צורך לשתף בחלק מהקולות. שאלנו את כולן איך הגעתן לריפוי בעיסוק וכל וכל אחת ענתה בכנות. 

חיברנו את הקולות יחד ויצא לנו פסקול שאותנו ריגש והוא חלק מהקהילה שאנחנו מנסות ליצור.

פרק ראשון 15 קולות של קהילה שמתגבשת.