למה ריפוי בעיסוק? תדליקו את הרמקולים!

קולות לסיכום שנה.

התחלנו את המסע שלנו באפריל עם אביבה פריד בלי לדעת מה הכיוון ולאן מכוונות. רק רצינו להתחיל. 

הרגיש מעט אימפולסבי ולא מתוכנן אבל אינטואטיבית הרגיש כל כך נכון.

יצאנו מאביבה נרגשות ומוצפות נישאות על התחושות האלו כמה ימים שהחיוך לא נמחק.

וכך הרגשנו גם אצל דליה והחיוך לא נמחק והמשיך ללוות אותנו בכל תחנה. ומאחת לשניה בעודינו מטיילות בארץ הבנו שאנחנו רוצות גם לשתף בקולות. מסכמות לעצמנו את השנה ומרגישות צורך לשתף בחלק מהקולות. שאלנו את כולן איך הגעתן לריפוי בעיסוק וכל וכל אחת ענתה בכנות. 

חיברנו את הקולות יחד ויצא לנו פסקול שאותנו ריגש והוא חלק מהקהילה שאנחנו מנסות ליצור.

פרק ראשון 15 קולות של קהילה שמתגבשת.

מפגש 18 - ד"ר אביבה יוכמן

מתחילה להתיידד עם מסדרונות בית הספר לריפוי בעיסוק בירושלים, מתחיל להרגיש מוכר ונוח. מתוך תחושת נוחות זאת מגיעה שוב. נכנסות למסדרון המוכר,  שלהפתעתנו מגלות שהוא כבר לא כל כך מוכר. שיפוצים מקבלים את פנינו, חדרים זזו, תמונות מונחות במקומות פחות מוכרים. מחפשות עוגנים ומוצאות אותם די מהר באנשים מוכרים שמציצים מחדרים אחרים.
רגועות מעט יותר, עולות לחדר של ד"ר אביבה יוכמן.
שוב, מפגש עם מרפאה בעיסוק שמאחורי כותרת של שם מוערך ומוכר, שאיני מכירה באופן אישי. נכנסות למשרדה האישי, למרחב שלה.
השיפוץ של החוץ נכנס ברמזים גם למשרד הזה, קופסאות של ציוד חדש, שולחן מחשב מתקדם. מתפעלות יחד מהצעצועים החדשים, מבעד לחלון הירושלמי רואה כיצד השמים מתקדרים, יכולה לדמיין את הקור בחוץ.
אורזת בשתי ידיי את הקפה החם, נעים לי.
אביבה מבקשת מאיתנו לספר על המיזם שלנו. מגלגלת לעצמי את המונח מיזם על הלשון - מעולם לא חשבתי על מה שאנחנו חושבות כמיזם.  משהו באיך שהיא מתייחסת מסמן לי שאני במקום שהולך להיות לי בו נוח. מתחילות כרגיל בשיחה על ההתחלה. אביבה התחילה בלימודי קרימינולוגיה, סיימה ללמוד, אבל הרגישה שזה לא זה, זיהתה חוסר, מתארת תחושת צמצום שגילתה בעשייה. דרך חברה שהמליצה הגיעה לריפוי בעיסוק. ומשם הדרך הייתה לה ברורה.
מצאה את עצמה מאוד מהר משלבת בין אקדמיה לשטח - כאשר במקביל מתחילה לעבוד באוניברסיטת ירושלים ובטיפות החלב. יוצרת תמהילים משתנים בין המוקדים השונים בהתאם להקשרי החיים בהם היא נמצאת. מחפשת את האיזונים המדויקים לה, גם וגם, גם מחקר והוראה וגם עבודה בקלניקה.
דקות הראשונות של השיחה שקטות מאוד, אביבה מתארת את עצמה כמעט ביישנית, אך לאחר מספר דקות כולנו נשאבות לדבר על האיזונים הללו ועל המקצוע- על התפקידים השונים שלנו בחיים האישיים ובחיים המקצועיים.
יש משהו מאוד מדויק באופן שאביבה מביאה את הדברים. עמדות שעטופות במעט מילים וכל מילה מדויקת וברורה.
אביבה מתארת חווית למידה מתסכלת עבורה שיצרה השתנות ולמידה- כאשר החלה ללמד קורס ראשון בSI וגילתה כיצד המקום שממנו מביאה את הדברים לא לגמרי תואם את המציאות של אנשי המקצוע. ראתה צורך לדייק ולגשר בין עולם המחקר והאקדמיה לצורך של אותם אנשי מקצוע שבשירותם למעשה נעשים המחקרים הללו.
חושבת לעצמי על מטרות ואמצעים ועל האיזונים העדינים בינהם. קל כל כך להתבלבל בין מחקר לשם מחקר או מחקר לשם קידום קהל או יעד כזה או אחר. עוסקות יחד בשאלת הצורך בביסוס  מקצועי לעשייה שלנו כדרך לבסס אותו מול עצמנו מול מקבלי השירות שלנו ומול המערכות שקונות שירותים מאיתנו. כל אלו כדי להיות מסוגלות בסופו של יום לקדם את מטרות המקצוע שלנו, שיפור איכות חייהם של האנשים להם אנחנו נותנות שירות.
מאוד בולטת לי הרצינות שאביבה מייחסת לכל המוקדים הללו.
נעות מתפקיד אחד לשני, מתפקידה כמרצה, מול סטודנטיות, לתפקידה כחוקרת המחפשת מענים ברורים ומבוססים ראייתית.
אין תפקיד אחד חשוב יותר מהשני, אלא כולם משלימים אחד את השני ועוסקים באותה שאלה- של מטרתנו כאנשי מקצוע מול השדות השונים בהם אנחנו נדרשים לעשייה.
יושבות לנו שלוש  בחדר אחד, עולמות תוכן שונים, מדברות אותה שפה בדיוק. חוקרות ודנות על אותם אותם ערכים בדיוק.
באופן אישי מוצאת את עצמי נשאבת מידי לשיח על דומה וחשוב וקריאות ציוניות למה עלינו לעשות כמקצוע. אביבה הצליחה להעיר אצלי את כל המקומות שמתרגשים ממה שאנחנו יכולים להיות לא רק מה אנחנו היום.
מציפות רעיונות, שמביאים לרעיונות נוספים, שרק מדגדגים עוד ועוד רעיונות  גדולים קטנים, מגוונים. משהו במפגש אתה מאפשר לי לעוף.
שואלות אותה, אז מה הלאה, מה השלב הבא במקצוע. ולה זה ברור, ליצור מדדים ברורים והגדרות משותפות כאנשי מקצוע. קוראת לחיבורים ושיתופי פעולה. מתייחסת לכפילויות במקצוע, ולצורך שלנו לאחד כוחות. ואני לא יכולה שלא להרהר במונח הקהילה המקצועית שאני כל כך עסוקה בו. כוחה של קהילה שבה חבריה רוצים לקחת חלק, ומרגישים שהם נתרמים ממנה ורוצים לתרום לה.  עסוקה בשאלה של מה צריך לקרות כדי לאפשר את זה, כיצד יוצרים צורך כזה, האם הצורך הוא רק שלי או של חבריי וחברותיי, מי הייתי רוצה בקהילה הזו ועוד ועוד. אבל משהו בשאלה של אביבה מחבר אותי לדרך יעילה שיכולה ליצור בדיוק את זה - דרך הצורך המשותף של כולנו להיות מקצועיים ומבוססים. יצירת ידע משותף ככוח קהילתי.
מוצאת את עצמי במפגש הזה, מדברת יותר מידי. יודעת לסמן לעצמי את המקומות האלו, הם בדרך כלל אלו שמעירים אותי.
אביבה כמו אביבה,  בדרכה, מעט מילים אבל כל מילה נוגעת ומזיזה.
מסיימות את הפגישה, עם גיוס של עוד חברה בקהילה. יוצאות מחדרה פוגשות חברות ותיקות חדשות נוספות.
מתקשות להפרד מהפרוזדור המתחדש.
פותחת את הדלת ובשקט שלנו יורדות לרוח הירושלמית שמסתבר קרה לי מידי.
מתחילה לנסוע צפונה, עם מחשבות רודפות מחשבות, רעיונות ועוד רעיונות,  נעים לי.
נעמה

את אביבה רציתי להכיר מרגע ששמעתי עליה מעדינה. שמעתי את השם שלה פה ושם, מחברות, מסטודנטיות, אבל אף פעם לא בהקשר שיכלתי לשייך אותה או לקטלג אותה באיזו נישה. ואז עדינה דיברה עליה וסיפרה איך בזכותה היא הלכה ללמוד ריפוי בעיסוק, ונשארה, ועל האור שלה. זה הספיק לי בשביל לרצות להכיר. פשוט כך. לא בגלל משהו מסויים. התחושה התעצמה כששאלתי מסביב. אף אחד לא אמר משהו מסויים על אביבה אבל לכולם היה בתגובה לשם מבע פנים נעים של "ברור שהיא חלק מהשרשרת".

אז עלינו שוב, לבית הספר לריפוי בעיסוק בירושלים, המתחדש בימים אלו ממש. ומכיוון ששתינו לא מכירות את אביבה התחלנו לחפש את החדר. עברנו במסדרונות, פספסנו את החדר של עדינה שעבר מקום (אני התעקשתי שהוא היה במקום שעכשיו יש כיתה ואכן כך.. הבית ספר ממש משתנה) ובדרך אמרנו שלום למכרות החדשות ישנות שאספנו בתחילת הדרך. כשהתיישבנו עם אביבה כבר ממש הרגשתי בנוח, ולפני שבכלל נפתחה השיחה הבנתי משהו שאי אפשר לתפוס במלים.

בהתאם לכך הפגישה עם אביבה הייתה הרבה מעבר לראיון המילולי. המלים חשובות, והסיפור, וההגדרות וההמשגה. כל אלו דברים שמתווים את הדרך במסע שלנו ובהתהוות האנושית בכלל. אבל יש משהו שנמצא מעבר. אני זוכרת שבשנה אחרי שסיימתי את התיכון דיברתי עם חברה מאוד טובה על כך שהקושי שלי עם הפרידה מהחברות הטובות הוא לא מאבדן השיח אלא מאבדנן של השתיקות שבין לבין. אנחנו מדברים הרבה, ויוצרים, ומשהו ברווח שמאפשרת השתיקה או השתהות הוא כל כך משמעותי. 

היא מספרת על כך שגם היא הגיעה למקצוע דרך חברה. ממש כמו שעדינה לא מעט אחר כך הגיעה דרכה. מעניין לראות את החברויות האלו לאורך הדרך, אלו שמתחילות עוד לפני הלימודים וממשיכות ומתפתחות ואלו שנוצרות תוך כדי, ודרך הלמידה המשותפת. באמצע השיחה נכנסת רותי, רואה אותנו ומחייכת בהבנה, גם היא חשבה על אביבה בשיחה שלנו, וכך השרשרת מתהווה כרשת שמתחברת בכל מיני כיוונים. היא מספרת שהייתה במחזור הראשון של התואר השני, ואיך בהמשך נסעה לארצות הברית ללמוד, מAyrs. כשחזרה ביקשה ממנה שולה פרוש להעביר הרצאה לצוות. אביבה, שכבר בתחילת השיחה מצהירה על עצמה שהיא ביישנית, אוזרת אומץ, מעבירה את ההרצאה ומשם הכל הסטוריה. 

מהר מאוד השיחה משותפת, אביבה מקשיבה, מתעניינת, משתפת בדעות כאילו אנחנו מכרות ותיקות. אחד הייתרונות במפגשים שלנו נמצא בדקות האלה, של השיחה המשותפת, ההדדית, שנוצרת תמיד, במוקדם או במאוחר, נטולת יומרות אבל מלאה ברצון ליצור מציאות, לחבר. חושבות יחד איך אפשר לשתף יותר, ליצור מצב מאפשר בו לכל אחד בקהילה יש משהו לתת ומשהו לקבל. מחשבות על מטרות ויעדים למקצוע, חשיבה קלינית במאקרו. אנחנו מספרות לאביבה קצת על השמות הבאים ברשימה והיא מזכירה לנו את טיילור שבדקה את היחסים הטיפוליים וראיינה מרפאות בעיסוק קצת כמו שאנחנו עושות. גילתה לנו שמישהי שעוד תוזכר בהמשך רואיינה גם אצלה. עושה עבורנו עוד חיבור לדברים שכבר נעשו ושבלי לדעת אנחנו ממשיכות. אני מרגישה שוב כמו עם אביבה אחרת, איתה התחלנו, את התחושה שהדרך הולכת איתנו, שהחברים למסע הזה הם מובילים אותנו לא פחות מאשר אנחנו אותם. 

בדלת חדרה של אביבה מודבק סטיקר שאומר שזה עובד, צריך רק לבקש. אני מרגישה איך בכל מפגש כזה עוד דלת נפתחת, דלת מסתובבת של נתינה הדדית שיש בה הרבה יותר ממלים ורעיונות. 

סיון

דלת חדרה של אביבה - Occupational Therapy works... Ask for it

מפגש 17 - שני רוזנפלד

כששושי גולדברג שלחה אותנו לפני כמה וכמה שבועות לשני רוזנפלד קפץ לי הלב מההתרגשות של להכיר מישהי שאין לי מושג מי היא. הבטחון היחיד היה לי בזה שושי חייכה חיוך כל כך רחב כשהיא העלתה את השם שלה ובזה שהיא מרפאה בעיסוק. הקסם של המסע הזה בא לידי ביטוי בהרבה אופנים, אחד מהם הוא המפגש הנקי והראשוני עם מרפאות בעיסוק כל כך משמעותיות בפעם הראשונה ובלי לדעת כלום.
שבועיים לפני המפגש בשיחה עם חברה לספסל הלימודים, שעוד נשמע עליה בהמשך, העלתי את שמה ושאנחנו מתכננות להפגש והיא סיפרה שהזמינה את שני לקבוצת מיקוד יחד עם מומחים נוספים בתחום של טכנולוגיה מסייעת. אז כבר מיקמתי אותה בראש, מבחינת הקשרים בקהילה וההערכה אליה. 

אנחנו מגיעות ליד שרה, למרכז התצוגה הראשי, יד שרה - המוסד הגדול שנמצא בכל מקום בארץ. נגישות גיאוגרפית מוחלטת. אמא שלי מתנדבת ביד שרה כבר הרבה מאוד שנים וזה חלק מאוד רגיל ושימושי בקהילה. מי שצריך קביים, או עריסה או פתרון כזה או אחר פשוט פונה ומקבל מענה. כך שאת שני אמנם לא הכרתי אבל את סביבת העבודה שלה בגדול מכירה ומעריכה. 
בתחילת השיחה אנשים שעוברים פונים אליה והיא מפנה אותם הלאה, למתנדבים שנמצאים באולם התצוגה. היא גם מעבירה את השיחות שלה בטלפון הלאה, טלפון שמצלצל ללא הרף. בשלב מסוים היא סוגרת את הדלת ואומרת לנו שזה קורה מעט מאוד, שהדלת שלה הייתה סגורה. 

הדלת הסגורה.. היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל 

שני היא הראשונה שאנחנו מראיינות שלא למדה בארץ. היא מספרת על המורים שלה, שאנחנו מכירות בעיקר מהספרים, טרומבלי למשל, ומתארת אותן כך שעם כל הדברים הגדולים שעשו הן לא עשו מזה עניין. שהיה בהן משהו רגיל ופשוט. שכשמסתכלים עליה, ואולי על כל מי שסובב אותנו בתחום, זה ממש כך, אנשים מן השורה שעושים דברים גדולים בשקט (או ברעש במקרה שלה) בצניעות ובחכמה. זה מה שגורם לדברים לקרות בלי שהם "קורים". יש איזה קושי, איזו בעיה, אז מוצאים לה את הפתרון הכי מתאים כך שהחיים של האדם יישארו כמה שיותר כמו שהוא רוצה עם ההתאמה. כל כך ריפוי בעיסוק. 
מעניין לשמוע את ההתחלה שלה ביד שרה. אם את המקצוע בחרה בלי התלבטויות, מתוך הכירות והתנסות, אל התפקיד אותו היא מחזיקה שנים רבות הגיעה במקרה. במקרה באזור שבו היא עבדה חשבו על הרעיון, ובמקרה היא באה לייעץ ונשארה. היכולת לקחת הזדמנות וליצור ממנה עולם שלם, שמתאים כל כך לערכים המקצועיים הוא מופלא. היא מתארת את הקשרים המקצועיים ואיך הם תורמים בסופו של דבר ליכולת שלה לגעת ולעזור לכל אחד במקום שבו הוא נמצא. אם זה בלדעת איך השירותים הרפואיים עובדים באזור המגורים הספציפי של האדם ולהמליץ לפי זה. אם בקשרים עם ארגונים מקבילים, השיח בין המרפאות בעיסוק מקבילות ושימוש במשאבים השונים כדי לעזור לכולם. היא פשוט יודעת המון דברים! ועושה בזה שימוש כך שלכל אחד יהיה בסוף מענה. 
אנחנו יוצאות מהחדר שלה למסדרון בו מוצגים כל הסניפים של יד שרה. היא מראה לנו בפלאפון ברכה מצולמת ששלחו המרפאות בעיסוק למתנדבת שחגגה 80. המכוונות הזו לכל פרט, הטכני כמו גם האנושי, מאוד מאפיינת אותה כאדם וכאישיות מקצועית שבלי הרבה מלים גדולות פשוט עושה את העבודה. 
כשאנחנו שואלות את שאלת הסיום המסורתית היא מספרת לנו שחשבה על לא פחות מ11 מרפאות בעיסוק. וזה ממרפאה בעיסוק שבנתה את הרשת החברתית המקצועית שלה לגמרי מאפס. אני יוצאת בתחושה ממש טובה עם הידיעה שגם אני עכשיו ברשת הזו וברור לי שדרכינו עוד יצטלבו. 

סיון 

מסדרון הכניסה למרכז התצוגה

את יד שרה אני מכירה בשם. מכירה את המפעל העצום הזה את חשיבותו מתוך התנסות אישית מעין ידע כללי שצברתי עם השנים – המקום שבו משכירים ציוד, מתנדבים רבים, אפילו ידעתי שיש שם מרפאות בעיסוק. אבל אין זה ידע ממשי, מכיוון שמעולם לא יצאתי לבדוק אותו.

יום שלישי סימני הסערה כבר נראים ברור בדרך לירושלים. עולה שוב לירושלים מוכנה לסערה. מצוידת באבזרי עזר משלי - מעיל תרמי, מטריה, קפה חם, מוכנה וחמושה.

מנסה להתחבר למפגש עם שדה לא מוכר, עם מרפאה בעיסוק שלא ידעתי עליה כלום מעבר לשמה.

אלו הם המפגשים שהכי מאתגרים אותי באופן אישי. כיצד יוצרים אינטימיות ונינוחות בשעת שיחה עם אדם שאין איתו היכרות מוקדמת. שואלת את עצמי מה אני יודעת עליה לפני השיחה, יודעת הרבה ולא יודעת כלום. יודעת שהיא מרפאה בעיסוק, מסמן לי בסיס משותף מוכר וכל השאר שדה לחקירה.

נכנסות יחד למשרדי המידע של יד שרה, תכונה של אנשים, משפחות, מצוקה של אנשים ואין סוף פתרונות. מסתובבות דקות ארוכות בין כסאות הגלגלים הרבים, אביזרי העזר, מלקטות שיחות רקע על אפשרויות קימה מכסא, וכסאות שירותים. סביבנו מתנדבים נכנסים ויוצאים, מנסה להבין את המוסיקה של המקום.

דוגמה אחת מני רבות

נכנסות למשרד של שני, והמוסיקה ברורה לי ממש. המון קטלוגים, אמצעים ואבזרי עזר כולל שקית שתן אחת, על השולחן ליד השולחן מתחת לשולחן, קלסרים של אביזרים, קלסרים של חומרים שצבעם הצהוב מרמז על הותק שלהם במקום, ובין כל אלו מתיישבות מול שני שתוך רגע מרתקת אותנו בקצב האישי והייחודי לה.

ולשני יש מוסיקה משלה. שני מראיינת אותנו ורק שאנחנו מקבלות את ברכת הדרך, מרשות לעצמנו לשאול אותה. לשני היסטוריה ייחודית. למדה ריפוי בעיסוק בבוסטון ואף התחילה לעבוד שם. החיבור הבינלאומי הראשון שלנו בשרשרת. מגיעה לארץ לעבוד בתחום הנגישות ופיתוח טיפולי הבית. ולמעשה יוצרת שירות יש מאין.

מספרת לנו כיצד ידעה מה רוצה לעשות, וידעה מה אנשים מרותקים לביתם צריכים ויכולים לקבל. מספרת לנו איך מגיעה ליד שרה לגמרי במקרה, בלי לדעת ובלי להתכוון. מוזמנת על ידי אדם שעבורה היה אנונמי לגמרי, שמבקש ממנה חוות דעת על בניין שרוצה לבנות כדי להקים שירות התנדבות בקהילה. ושני כמו שני, לא חוסכת את שבטה ומביעה את דעתה האמיתית - מה צריך לעשות, כיצד להנגיש, כיצד לתת שירות רלוונטי ומתאים, מה הצרכים. ועוד לפני שמבינה מה קורה נשאבת ליד שרה הקורמת עור וגידים לידי שירות ברור. במבטא אמריקאי ברור ומהירות דיבור אופינית לה עם המון תשוקה והתלהבות שמגלות כמה מאפיינת אותה גם כן  מספרת לנו על האני מאמין שלה. בלי מילים גבוהות, מספרת לנו על אנשים שליוותה אותם, אלו שממשיכים לשמור על קשר במשך שנים רבות. מספרת לנו, על אותה אישה שמגיעה יחד עם בעלה מבוהלת לאחר שעבר אירוע מוחי, היא, האישה, אינה מאמינה ביכולתה ללוות את בעלה. שני מתארת את חוסר האמונה בעצמה שמפגינה ומחוזקת על ידי בן שאינו סומך על אימו שתטפל בבן זוגה, בעלה, אביו. שני מספרת כיצד מלמדת את האישה להפעיל מנוף ולטפל בבעלה בבית. מסבירה כיצד עובדת איתה אחד על אחד, כמה משאבים ופניות מפגינה כדי להתאים לאישה בדיוק את מה שהיא צריכה כדי לאפשר לה להחזיר את בעלה הביתה ובעיקר לבנות תחושת מסוגלות ביכולתה באמצעות תרגול ופיתוח מיומנויות חדשות. מתארת כיצד לאחר פרק זמן של עבודה מאומצת חוזר הבן ומפגין שוב את חוסר אמונו, וכיצד אמו מצליחה להפגין מיומנויות חדשות שמפתיעות אותו עד כדי כך שבאמת מבין מה יכולה לעשות, ומתנצל.

שני מספרת, ואני מתפעלת מיכולתה לראות באישה את הפוטנציאל שבה, את הרצון הרב שיש בה לטפל בבעלה בבית, היכולת לגייס בדיוק את המוטיבציה הזו ולא להמעיט מערכה. מתפעלת מהיכולת לראות את מה שאחרים לא רואים, גם הקרובים ביותר, את הכוח שיוצא מהמקומות בהם מזהים מדויק וברור את מה שאפשר. לא רק מה שאי אפשר. בעיני זה אחד מהערכים המרכזיים של המקצוע שלנו, רבים יודעים להגיד אותם, אך באמת לעשות את זה, זו כבר תורה שונה לגמרי.

תוך כדי המפגש במקצבו הייחודי, שיחות טלפון נכנסות, אנשים פותחים דלת בזהירות. מציצים מופתעים מכך שהדלת סגורה. שני מסבירה במעט מבוכה שלמעשה דלת סגורה במשרדה מראה נדיר, זוהי הפעם השניה שזה קורה.

בכל שיחה מפגינה לנו שני הלכה למעשה, את כל התורה על רגל אחת. בשתי דקות שיחת טלפון עושה ריפוי בעיסוק. מעריכה צרכים, מבררת לעומק, מציעה מענים.

כמה פעמים במהלך השיחה הזכירה שני תחושה שהיא עושה ריפוי בעיסוק, קצת אחרת. ולצד האמירות האלו גם סיפרה את סיפור העלייה שלה ויצירת הרישות המקצועי הייחודי שלה, קצת אחרת ממה שאולי מוכר. ושוב מתמלאת בהתפעלות, אלא הפעם מהיכולת של שני ליצור שוב יש מאין. ליצור רישות חברתי ומקצועי במקומות שלא היה כזה. ליצור ידע חדש במקום שלא היה כזה. ליצור מימד נוסף ומדויק לריפוי בעיסוק שלא ידע שהוא כזה.

כשנשאלת מה חסר או לאן תרצה לקחת את המקצוע, ביקשה לפתח את הטכנולוגיה המסייעת ולהשקיע מאמץ ביצירת אופנויות חדשות ופחות מוכרות של העברת ידע מקצועי כמו למשל לימודי און-ליין.

יוצאות ממשרדה של שני, לקיר מלא תמונות של אנשים ומתנדבים - רוח יד שרה. בחוץ קור ירושלמי מתחיל להיווצר.  מרגישה שלמדתי שיעור חדש באיך הריפוי בעיסוק יכול להראות, עוד גוון עוד חלק מתצריף של המקצוע שרק הולך וגדל.

הרווחתי.

 נעמה

שני בשולחן (המסודר!) שלה