מפגש 17 - שני רוזנפלד

כששושי גולדברג שלחה אותנו לפני כמה וכמה שבועות לשני רוזנפלד קפץ לי הלב מההתרגשות של להכיר מישהי שאין לי מושג מי היא. הבטחון היחיד היה לי בזה שושי חייכה חיוך כל כך רחב כשהיא העלתה את השם שלה ובזה שהיא מרפאה בעיסוק. הקסם של המסע הזה בא לידי ביטוי בהרבה אופנים, אחד מהם הוא המפגש הנקי והראשוני עם מרפאות בעיסוק כל כך משמעותיות בפעם הראשונה ובלי לדעת כלום.
שבועיים לפני המפגש בשיחה עם חברה לספסל הלימודים, שעוד נשמע עליה בהמשך, העלתי את שמה ושאנחנו מתכננות להפגש והיא סיפרה שהזמינה את שני לקבוצת מיקוד יחד עם מומחים נוספים בתחום של טכנולוגיה מסייעת. אז כבר מיקמתי אותה בראש, מבחינת הקשרים בקהילה וההערכה אליה. 

אנחנו מגיעות ליד שרה, למרכז התצוגה הראשי, יד שרה - המוסד הגדול שנמצא בכל מקום בארץ. נגישות גיאוגרפית מוחלטת. אמא שלי מתנדבת ביד שרה כבר הרבה מאוד שנים וזה חלק מאוד רגיל ושימושי בקהילה. מי שצריך קביים, או עריסה או פתרון כזה או אחר פשוט פונה ומקבל מענה. כך שאת שני אמנם לא הכרתי אבל את סביבת העבודה שלה בגדול מכירה ומעריכה. 
בתחילת השיחה אנשים שעוברים פונים אליה והיא מפנה אותם הלאה, למתנדבים שנמצאים באולם התצוגה. היא גם מעבירה את השיחות שלה בטלפון הלאה, טלפון שמצלצל ללא הרף. בשלב מסוים היא סוגרת את הדלת ואומרת לנו שזה קורה מעט מאוד, שהדלת שלה הייתה סגורה. 

הדלת הסגורה.. היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל 

שני היא הראשונה שאנחנו מראיינות שלא למדה בארץ. היא מספרת על המורים שלה, שאנחנו מכירות בעיקר מהספרים, טרומבלי למשל, ומתארת אותן כך שעם כל הדברים הגדולים שעשו הן לא עשו מזה עניין. שהיה בהן משהו רגיל ופשוט. שכשמסתכלים עליה, ואולי על כל מי שסובב אותנו בתחום, זה ממש כך, אנשים מן השורה שעושים דברים גדולים בשקט (או ברעש במקרה שלה) בצניעות ובחכמה. זה מה שגורם לדברים לקרות בלי שהם "קורים". יש איזה קושי, איזו בעיה, אז מוצאים לה את הפתרון הכי מתאים כך שהחיים של האדם יישארו כמה שיותר כמו שהוא רוצה עם ההתאמה. כל כך ריפוי בעיסוק. 
מעניין לשמוע את ההתחלה שלה ביד שרה. אם את המקצוע בחרה בלי התלבטויות, מתוך הכירות והתנסות, אל התפקיד אותו היא מחזיקה שנים רבות הגיעה במקרה. במקרה באזור שבו היא עבדה חשבו על הרעיון, ובמקרה היא באה לייעץ ונשארה. היכולת לקחת הזדמנות וליצור ממנה עולם שלם, שמתאים כל כך לערכים המקצועיים הוא מופלא. היא מתארת את הקשרים המקצועיים ואיך הם תורמים בסופו של דבר ליכולת שלה לגעת ולעזור לכל אחד במקום שבו הוא נמצא. אם זה בלדעת איך השירותים הרפואיים עובדים באזור המגורים הספציפי של האדם ולהמליץ לפי זה. אם בקשרים עם ארגונים מקבילים, השיח בין המרפאות בעיסוק מקבילות ושימוש במשאבים השונים כדי לעזור לכולם. היא פשוט יודעת המון דברים! ועושה בזה שימוש כך שלכל אחד יהיה בסוף מענה. 
אנחנו יוצאות מהחדר שלה למסדרון בו מוצגים כל הסניפים של יד שרה. היא מראה לנו בפלאפון ברכה מצולמת ששלחו המרפאות בעיסוק למתנדבת שחגגה 80. המכוונות הזו לכל פרט, הטכני כמו גם האנושי, מאוד מאפיינת אותה כאדם וכאישיות מקצועית שבלי הרבה מלים גדולות פשוט עושה את העבודה. 
כשאנחנו שואלות את שאלת הסיום המסורתית היא מספרת לנו שחשבה על לא פחות מ11 מרפאות בעיסוק. וזה ממרפאה בעיסוק שבנתה את הרשת החברתית המקצועית שלה לגמרי מאפס. אני יוצאת בתחושה ממש טובה עם הידיעה שגם אני עכשיו ברשת הזו וברור לי שדרכינו עוד יצטלבו. 

סיון 

מסדרון הכניסה למרכז התצוגה

את יד שרה אני מכירה בשם. מכירה את המפעל העצום הזה את חשיבותו מתוך התנסות אישית מעין ידע כללי שצברתי עם השנים – המקום שבו משכירים ציוד, מתנדבים רבים, אפילו ידעתי שיש שם מרפאות בעיסוק. אבל אין זה ידע ממשי, מכיוון שמעולם לא יצאתי לבדוק אותו.

יום שלישי סימני הסערה כבר נראים ברור בדרך לירושלים. עולה שוב לירושלים מוכנה לסערה. מצוידת באבזרי עזר משלי - מעיל תרמי, מטריה, קפה חם, מוכנה וחמושה.

מנסה להתחבר למפגש עם שדה לא מוכר, עם מרפאה בעיסוק שלא ידעתי עליה כלום מעבר לשמה.

אלו הם המפגשים שהכי מאתגרים אותי באופן אישי. כיצד יוצרים אינטימיות ונינוחות בשעת שיחה עם אדם שאין איתו היכרות מוקדמת. שואלת את עצמי מה אני יודעת עליה לפני השיחה, יודעת הרבה ולא יודעת כלום. יודעת שהיא מרפאה בעיסוק, מסמן לי בסיס משותף מוכר וכל השאר שדה לחקירה.

נכנסות יחד למשרדי המידע של יד שרה, תכונה של אנשים, משפחות, מצוקה של אנשים ואין סוף פתרונות. מסתובבות דקות ארוכות בין כסאות הגלגלים הרבים, אביזרי העזר, מלקטות שיחות רקע על אפשרויות קימה מכסא, וכסאות שירותים. סביבנו מתנדבים נכנסים ויוצאים, מנסה להבין את המוסיקה של המקום.

דוגמה אחת מני רבות

נכנסות למשרד של שני, והמוסיקה ברורה לי ממש. המון קטלוגים, אמצעים ואבזרי עזר כולל שקית שתן אחת, על השולחן ליד השולחן מתחת לשולחן, קלסרים של אביזרים, קלסרים של חומרים שצבעם הצהוב מרמז על הותק שלהם במקום, ובין כל אלו מתיישבות מול שני שתוך רגע מרתקת אותנו בקצב האישי והייחודי לה.

ולשני יש מוסיקה משלה. שני מראיינת אותנו ורק שאנחנו מקבלות את ברכת הדרך, מרשות לעצמנו לשאול אותה. לשני היסטוריה ייחודית. למדה ריפוי בעיסוק בבוסטון ואף התחילה לעבוד שם. החיבור הבינלאומי הראשון שלנו בשרשרת. מגיעה לארץ לעבוד בתחום הנגישות ופיתוח טיפולי הבית. ולמעשה יוצרת שירות יש מאין.

מספרת לנו כיצד ידעה מה רוצה לעשות, וידעה מה אנשים מרותקים לביתם צריכים ויכולים לקבל. מספרת לנו איך מגיעה ליד שרה לגמרי במקרה, בלי לדעת ובלי להתכוון. מוזמנת על ידי אדם שעבורה היה אנונמי לגמרי, שמבקש ממנה חוות דעת על בניין שרוצה לבנות כדי להקים שירות התנדבות בקהילה. ושני כמו שני, לא חוסכת את שבטה ומביעה את דעתה האמיתית - מה צריך לעשות, כיצד להנגיש, כיצד לתת שירות רלוונטי ומתאים, מה הצרכים. ועוד לפני שמבינה מה קורה נשאבת ליד שרה הקורמת עור וגידים לידי שירות ברור. במבטא אמריקאי ברור ומהירות דיבור אופינית לה עם המון תשוקה והתלהבות שמגלות כמה מאפיינת אותה גם כן  מספרת לנו על האני מאמין שלה. בלי מילים גבוהות, מספרת לנו על אנשים שליוותה אותם, אלו שממשיכים לשמור על קשר במשך שנים רבות. מספרת לנו, על אותה אישה שמגיעה יחד עם בעלה מבוהלת לאחר שעבר אירוע מוחי, היא, האישה, אינה מאמינה ביכולתה ללוות את בעלה. שני מתארת את חוסר האמונה בעצמה שמפגינה ומחוזקת על ידי בן שאינו סומך על אימו שתטפל בבן זוגה, בעלה, אביו. שני מספרת כיצד מלמדת את האישה להפעיל מנוף ולטפל בבעלה בבית. מסבירה כיצד עובדת איתה אחד על אחד, כמה משאבים ופניות מפגינה כדי להתאים לאישה בדיוק את מה שהיא צריכה כדי לאפשר לה להחזיר את בעלה הביתה ובעיקר לבנות תחושת מסוגלות ביכולתה באמצעות תרגול ופיתוח מיומנויות חדשות. מתארת כיצד לאחר פרק זמן של עבודה מאומצת חוזר הבן ומפגין שוב את חוסר אמונו, וכיצד אמו מצליחה להפגין מיומנויות חדשות שמפתיעות אותו עד כדי כך שבאמת מבין מה יכולה לעשות, ומתנצל.

שני מספרת, ואני מתפעלת מיכולתה לראות באישה את הפוטנציאל שבה, את הרצון הרב שיש בה לטפל בבעלה בבית, היכולת לגייס בדיוק את המוטיבציה הזו ולא להמעיט מערכה. מתפעלת מהיכולת לראות את מה שאחרים לא רואים, גם הקרובים ביותר, את הכוח שיוצא מהמקומות בהם מזהים מדויק וברור את מה שאפשר. לא רק מה שאי אפשר. בעיני זה אחד מהערכים המרכזיים של המקצוע שלנו, רבים יודעים להגיד אותם, אך באמת לעשות את זה, זו כבר תורה שונה לגמרי.

תוך כדי המפגש במקצבו הייחודי, שיחות טלפון נכנסות, אנשים פותחים דלת בזהירות. מציצים מופתעים מכך שהדלת סגורה. שני מסבירה במעט מבוכה שלמעשה דלת סגורה במשרדה מראה נדיר, זוהי הפעם השניה שזה קורה.

בכל שיחה מפגינה לנו שני הלכה למעשה, את כל התורה על רגל אחת. בשתי דקות שיחת טלפון עושה ריפוי בעיסוק. מעריכה צרכים, מבררת לעומק, מציעה מענים.

כמה פעמים במהלך השיחה הזכירה שני תחושה שהיא עושה ריפוי בעיסוק, קצת אחרת. ולצד האמירות האלו גם סיפרה את סיפור העלייה שלה ויצירת הרישות המקצועי הייחודי שלה, קצת אחרת ממה שאולי מוכר. ושוב מתמלאת בהתפעלות, אלא הפעם מהיכולת של שני ליצור שוב יש מאין. ליצור רישות חברתי ומקצועי במקומות שלא היה כזה. ליצור ידע חדש במקום שלא היה כזה. ליצור מימד נוסף ומדויק לריפוי בעיסוק שלא ידע שהוא כזה.

כשנשאלת מה חסר או לאן תרצה לקחת את המקצוע, ביקשה לפתח את הטכנולוגיה המסייעת ולהשקיע מאמץ ביצירת אופנויות חדשות ופחות מוכרות של העברת ידע מקצועי כמו למשל לימודי און-ליין.

יוצאות ממשרדה של שני, לקיר מלא תמונות של אנשים ומתנדבים - רוח יד שרה. בחוץ קור ירושלמי מתחיל להיווצר.  מרגישה שלמדתי שיעור חדש באיך הריפוי בעיסוק יכול להראות, עוד גוון עוד חלק מתצריף של המקצוע שרק הולך וגדל.

הרווחתי.

 נעמה

שני בשולחן (המסודר!) שלה