מפגש 18 - ד"ר אביבה יוכמן

מתחילה להתיידד עם מסדרונות בית הספר לריפוי בעיסוק בירושלים, מתחיל להרגיש מוכר ונוח. מתוך תחושת נוחות זאת מגיעה שוב. נכנסות למסדרון המוכר,  שלהפתעתנו מגלות שהוא כבר לא כל כך מוכר. שיפוצים מקבלים את פנינו, חדרים זזו, תמונות מונחות במקומות פחות מוכרים. מחפשות עוגנים ומוצאות אותם די מהר באנשים מוכרים שמציצים מחדרים אחרים.
רגועות מעט יותר, עולות לחדר של ד"ר אביבה יוכמן.
שוב, מפגש עם מרפאה בעיסוק שמאחורי כותרת של שם מוערך ומוכר, שאיני מכירה באופן אישי. נכנסות למשרדה האישי, למרחב שלה.
השיפוץ של החוץ נכנס ברמזים גם למשרד הזה, קופסאות של ציוד חדש, שולחן מחשב מתקדם. מתפעלות יחד מהצעצועים החדשים, מבעד לחלון הירושלמי רואה כיצד השמים מתקדרים, יכולה לדמיין את הקור בחוץ.
אורזת בשתי ידיי את הקפה החם, נעים לי.
אביבה מבקשת מאיתנו לספר על המיזם שלנו. מגלגלת לעצמי את המונח מיזם על הלשון - מעולם לא חשבתי על מה שאנחנו חושבות כמיזם.  משהו באיך שהיא מתייחסת מסמן לי שאני במקום שהולך להיות לי בו נוח. מתחילות כרגיל בשיחה על ההתחלה. אביבה התחילה בלימודי קרימינולוגיה, סיימה ללמוד, אבל הרגישה שזה לא זה, זיהתה חוסר, מתארת תחושת צמצום שגילתה בעשייה. דרך חברה שהמליצה הגיעה לריפוי בעיסוק. ומשם הדרך הייתה לה ברורה.
מצאה את עצמה מאוד מהר משלבת בין אקדמיה לשטח - כאשר במקביל מתחילה לעבוד באוניברסיטת ירושלים ובטיפות החלב. יוצרת תמהילים משתנים בין המוקדים השונים בהתאם להקשרי החיים בהם היא נמצאת. מחפשת את האיזונים המדויקים לה, גם וגם, גם מחקר והוראה וגם עבודה בקלניקה.
דקות הראשונות של השיחה שקטות מאוד, אביבה מתארת את עצמה כמעט ביישנית, אך לאחר מספר דקות כולנו נשאבות לדבר על האיזונים הללו ועל המקצוע- על התפקידים השונים שלנו בחיים האישיים ובחיים המקצועיים.
יש משהו מאוד מדויק באופן שאביבה מביאה את הדברים. עמדות שעטופות במעט מילים וכל מילה מדויקת וברורה.
אביבה מתארת חווית למידה מתסכלת עבורה שיצרה השתנות ולמידה- כאשר החלה ללמד קורס ראשון בSI וגילתה כיצד המקום שממנו מביאה את הדברים לא לגמרי תואם את המציאות של אנשי המקצוע. ראתה צורך לדייק ולגשר בין עולם המחקר והאקדמיה לצורך של אותם אנשי מקצוע שבשירותם למעשה נעשים המחקרים הללו.
חושבת לעצמי על מטרות ואמצעים ועל האיזונים העדינים בינהם. קל כל כך להתבלבל בין מחקר לשם מחקר או מחקר לשם קידום קהל או יעד כזה או אחר. עוסקות יחד בשאלת הצורך בביסוס  מקצועי לעשייה שלנו כדרך לבסס אותו מול עצמנו מול מקבלי השירות שלנו ומול המערכות שקונות שירותים מאיתנו. כל אלו כדי להיות מסוגלות בסופו של יום לקדם את מטרות המקצוע שלנו, שיפור איכות חייהם של האנשים להם אנחנו נותנות שירות.
מאוד בולטת לי הרצינות שאביבה מייחסת לכל המוקדים הללו.
נעות מתפקיד אחד לשני, מתפקידה כמרצה, מול סטודנטיות, לתפקידה כחוקרת המחפשת מענים ברורים ומבוססים ראייתית.
אין תפקיד אחד חשוב יותר מהשני, אלא כולם משלימים אחד את השני ועוסקים באותה שאלה- של מטרתנו כאנשי מקצוע מול השדות השונים בהם אנחנו נדרשים לעשייה.
יושבות לנו שלוש  בחדר אחד, עולמות תוכן שונים, מדברות אותה שפה בדיוק. חוקרות ודנות על אותם אותם ערכים בדיוק.
באופן אישי מוצאת את עצמי נשאבת מידי לשיח על דומה וחשוב וקריאות ציוניות למה עלינו לעשות כמקצוע. אביבה הצליחה להעיר אצלי את כל המקומות שמתרגשים ממה שאנחנו יכולים להיות לא רק מה אנחנו היום.
מציפות רעיונות, שמביאים לרעיונות נוספים, שרק מדגדגים עוד ועוד רעיונות  גדולים קטנים, מגוונים. משהו במפגש אתה מאפשר לי לעוף.
שואלות אותה, אז מה הלאה, מה השלב הבא במקצוע. ולה זה ברור, ליצור מדדים ברורים והגדרות משותפות כאנשי מקצוע. קוראת לחיבורים ושיתופי פעולה. מתייחסת לכפילויות במקצוע, ולצורך שלנו לאחד כוחות. ואני לא יכולה שלא להרהר במונח הקהילה המקצועית שאני כל כך עסוקה בו. כוחה של קהילה שבה חבריה רוצים לקחת חלק, ומרגישים שהם נתרמים ממנה ורוצים לתרום לה.  עסוקה בשאלה של מה צריך לקרות כדי לאפשר את זה, כיצד יוצרים צורך כזה, האם הצורך הוא רק שלי או של חבריי וחברותיי, מי הייתי רוצה בקהילה הזו ועוד ועוד. אבל משהו בשאלה של אביבה מחבר אותי לדרך יעילה שיכולה ליצור בדיוק את זה - דרך הצורך המשותף של כולנו להיות מקצועיים ומבוססים. יצירת ידע משותף ככוח קהילתי.
מוצאת את עצמי במפגש הזה, מדברת יותר מידי. יודעת לסמן לעצמי את המקומות האלו, הם בדרך כלל אלו שמעירים אותי.
אביבה כמו אביבה,  בדרכה, מעט מילים אבל כל מילה נוגעת ומזיזה.
מסיימות את הפגישה, עם גיוס של עוד חברה בקהילה. יוצאות מחדרה פוגשות חברות ותיקות חדשות נוספות.
מתקשות להפרד מהפרוזדור המתחדש.
פותחת את הדלת ובשקט שלנו יורדות לרוח הירושלמית שמסתבר קרה לי מידי.
מתחילה לנסוע צפונה, עם מחשבות רודפות מחשבות, רעיונות ועוד רעיונות,  נעים לי.
נעמה

את אביבה רציתי להכיר מרגע ששמעתי עליה מעדינה. שמעתי את השם שלה פה ושם, מחברות, מסטודנטיות, אבל אף פעם לא בהקשר שיכלתי לשייך אותה או לקטלג אותה באיזו נישה. ואז עדינה דיברה עליה וסיפרה איך בזכותה היא הלכה ללמוד ריפוי בעיסוק, ונשארה, ועל האור שלה. זה הספיק לי בשביל לרצות להכיר. פשוט כך. לא בגלל משהו מסויים. התחושה התעצמה כששאלתי מסביב. אף אחד לא אמר משהו מסויים על אביבה אבל לכולם היה בתגובה לשם מבע פנים נעים של "ברור שהיא חלק מהשרשרת".

אז עלינו שוב, לבית הספר לריפוי בעיסוק בירושלים, המתחדש בימים אלו ממש. ומכיוון ששתינו לא מכירות את אביבה התחלנו לחפש את החדר. עברנו במסדרונות, פספסנו את החדר של עדינה שעבר מקום (אני התעקשתי שהוא היה במקום שעכשיו יש כיתה ואכן כך.. הבית ספר ממש משתנה) ובדרך אמרנו שלום למכרות החדשות ישנות שאספנו בתחילת הדרך. כשהתיישבנו עם אביבה כבר ממש הרגשתי בנוח, ולפני שבכלל נפתחה השיחה הבנתי משהו שאי אפשר לתפוס במלים.

בהתאם לכך הפגישה עם אביבה הייתה הרבה מעבר לראיון המילולי. המלים חשובות, והסיפור, וההגדרות וההמשגה. כל אלו דברים שמתווים את הדרך במסע שלנו ובהתהוות האנושית בכלל. אבל יש משהו שנמצא מעבר. אני זוכרת שבשנה אחרי שסיימתי את התיכון דיברתי עם חברה מאוד טובה על כך שהקושי שלי עם הפרידה מהחברות הטובות הוא לא מאבדן השיח אלא מאבדנן של השתיקות שבין לבין. אנחנו מדברים הרבה, ויוצרים, ומשהו ברווח שמאפשרת השתיקה או השתהות הוא כל כך משמעותי. 

היא מספרת על כך שגם היא הגיעה למקצוע דרך חברה. ממש כמו שעדינה לא מעט אחר כך הגיעה דרכה. מעניין לראות את החברויות האלו לאורך הדרך, אלו שמתחילות עוד לפני הלימודים וממשיכות ומתפתחות ואלו שנוצרות תוך כדי, ודרך הלמידה המשותפת. באמצע השיחה נכנסת רותי, רואה אותנו ומחייכת בהבנה, גם היא חשבה על אביבה בשיחה שלנו, וכך השרשרת מתהווה כרשת שמתחברת בכל מיני כיוונים. היא מספרת שהייתה במחזור הראשון של התואר השני, ואיך בהמשך נסעה לארצות הברית ללמוד, מAyrs. כשחזרה ביקשה ממנה שולה פרוש להעביר הרצאה לצוות. אביבה, שכבר בתחילת השיחה מצהירה על עצמה שהיא ביישנית, אוזרת אומץ, מעבירה את ההרצאה ומשם הכל הסטוריה. 

מהר מאוד השיחה משותפת, אביבה מקשיבה, מתעניינת, משתפת בדעות כאילו אנחנו מכרות ותיקות. אחד הייתרונות במפגשים שלנו נמצא בדקות האלה, של השיחה המשותפת, ההדדית, שנוצרת תמיד, במוקדם או במאוחר, נטולת יומרות אבל מלאה ברצון ליצור מציאות, לחבר. חושבות יחד איך אפשר לשתף יותר, ליצור מצב מאפשר בו לכל אחד בקהילה יש משהו לתת ומשהו לקבל. מחשבות על מטרות ויעדים למקצוע, חשיבה קלינית במאקרו. אנחנו מספרות לאביבה קצת על השמות הבאים ברשימה והיא מזכירה לנו את טיילור שבדקה את היחסים הטיפוליים וראיינה מרפאות בעיסוק קצת כמו שאנחנו עושות. גילתה לנו שמישהי שעוד תוזכר בהמשך רואיינה גם אצלה. עושה עבורנו עוד חיבור לדברים שכבר נעשו ושבלי לדעת אנחנו ממשיכות. אני מרגישה שוב כמו עם אביבה אחרת, איתה התחלנו, את התחושה שהדרך הולכת איתנו, שהחברים למסע הזה הם מובילים אותנו לא פחות מאשר אנחנו אותם. 

בדלת חדרה של אביבה מודבק סטיקר שאומר שזה עובד, צריך רק לבקש. אני מרגישה איך בכל מפגש כזה עוד דלת נפתחת, דלת מסתובבת של נתינה הדדית שיש בה הרבה יותר ממלים ורעיונות. 

סיון

דלת חדרה של אביבה - Occupational Therapy works... Ask for it