מפגש 19 - אורה נבו

אולי הפעם אתחיל מהסוף. היה לי ממש קשה להפרד מהמרכז הגריאטרי הדסים. קשה להפרד מהמקום המטופח ורווי פינות קסומות שמעידות על יושביו, וקשה להפרד מאורה שלא הכרנו בכלל קודם ונשבינו בקסמה. מצאתי את עצמי מקשיבה ובקושי מדברת פשוט כי השפה שלה והסיפורים שלה נגעו בי כל כך שלא היה לי צורך להוסיף. כשיצאנו הבטחנו שזוהי רק התחלה ולא באמת פרידה.. 

הקסם הזה נבנה בעמל רב, ביצירה אנושית שאינה ברורה מאליה ומלמידה אינסופית. אורה היא מנהלת הריפוי בעיסוק והתעסוקה בהדסים והיא מספרת לנו איך הגיעה, לאחר שנים של ניסיון בשיקום בתל השומר ובהתנסויות כאלו ואחרות בבתי אבות, והמנהל נתן לה את התפקיד ויחד איתו הרבה חופש והרבה אחריות. היא בהדסים כמעט עשור ואומרת שמה שיש לה עכשיו זה זמן ומרחב, האנשים גרים במקום והתהליכים איתם מתאפשרים ברמה אחרת מאשר בשיקום שממנו היא באה. מאוד התחברתי לזה מהמקום בו אני נמצאת כרגע, יש לי את הפרבילגיה ממש כמוה לתהליכים ממושכים. אני יודעת שאני רושמת פרבילגיה ורבים יחשבו שזו דווקא חולשה, הרבה פעמים הצורך לראות תוצאות הוא יותר חזק, אבל אני מאוד מתחברת לתהליכים העמוקים והממושכים. 

זה הזכיר לי את השיח שעלה כשהייתי לאחרונה במפגש עם סטודנטים שנה א' בבית הספר לריפוי בעיסוק בירושלים. כולנו (היינו כמה מרפאות בעיסוק מתחומים שונים) אמרנו שהדבר שהכי חסר לנו זה הזמן, ושיש כל מני אילוצים שמצריכים מאיתנו הרבה סבלנות ויצירתיות. השיחה עם אורה הזכירה לי כמה הצורך להתאים את עצמנו ולהיות יצירתיים מוציא מאיתנו את הדברים הכי טובים. אם זה הקשרים האנושיים עם קולגות מסקטורים אחרים, אם זה פתרונות ודרכי פעולה שלאו דווקא היינו מגיעים אליהם אם הכל היה כמו שאנחנו רוצים. אחד הדברים החשובים שעלו הוא הצורך בידע ובניסיון לחווית הביטחון. 

הפגישה עם אורה מזכירה לי את השיחה הראשונה שלי עם אביבה שהייתה כל כך מגוייסת לפרוייקט ולמשימה של יצירת הקהילה ואולי לא בכדי היא מזכירה את אביבה כדמות משמעותית בתחילת הדרך. באותה נשימה היא מזכירה את צאלי (אותו היא לא יכולה להכניס לשרשרת רק בגלל שמרפא בעיסוק הוא כנראה כבר לא יהיה..) וברגע היא מחזירה אותי לחוויות שלי כסטודנטית. הדמויות שהנחילו לנו את הבסיסים למה שאנחנו עושות נוכחות בחיים המקצועיים שלנו פעמים רבות עם ובלי שנדע לשים את האצבע איך בדיוק. אורה מגוייסת כל כולה להיות חיובית ובטוחה בזהות המקצועית שלה. הבטחון שלה נובע מהרבה למידה וניסיון והיא לא מתביישת לספר על עצמה בתחילת הדרך, איך היא חשבה שהיא יודעת הכל ואיך למדה מהמטופלים שלה ומהקולגות שלה להצטנע ולשאול ולתת מקום לאדם ולא להתפס לאמצעים. היא לא מבטלת אותם אבל היא פשוט משתמשת בכלים שלה, שלנו, כדי להיות מטפלת טובה, מנהלת טובה ואולי מעל לכל בנאדם טוב. בכל מילה שלה ניכר כמה חשוב לה להיות משמעותית ונותנת במקום שבו היא נמצאת, ולבוא כל יום לעבודה עם חיוך. אמיתי. 

אנחנו שואלות אותה (משהו חדש שהתחלנו לעשות!) מה היא הייתה רוצה שידעו עליה. היא חושבת ואומרת שיש לה את המקום שבאמת מאמין שאפשר לעשות שינויים. האמונה הזו מאוד ברורה כשמדברים איתה, ועוד יותר כשמסתובבים איתה בהדסים. היא מכירה כל אחד בשמו, מתייחסת לכל עובר ושב, ומקבלת בתמורה ניד ראש, נפנוף נלהב או שיחת מעלית משמעותית. היא מודעת לערך של הנוכחות שלה לאנשים, לצוות שלה, ומשתמשת בזה לטובה. זה גורם לי לחשוב על החשיבות שיש לתפקידים שלנו, כמרפאים בעיסוק, כמה ערך ומשמעות יש לנוכחות של מישהו שלוקח את הערכים האלה שאנחנו לומדים ומתרגם אותם לעשיית טוב. 

סיון

נעים להכיר - מצטלמות עם אורה בסיום הפגישה  

אורה נבו
מפגש ראשון עם מרפאה בעיסוק בתחום הגריאטריה.
מגיעה ברגשות מעורבים. תחום הגריאטריה מורכב עבורי מהמון סיבות אישיות. כמרפאה בעיסוק הייתה לי התנסות טראומתית קצרה שהסתכמה במפגש אחד בבית אבות מקומי בחיפה שיצר אצלי, אומר בזהירות התנגדות קלה.

נכנסת לבית אבות הדסים, כבר בלובי שמה לב לעושר בפרטים הקטנים. שום דבר אינו טיפוסי, שום דבר לא לגמרי צפוי. מנסה להבין לעצמי מה יוצא דופן.
אורה באה לאסוף אותנו מהקבלה, שבידיה סד, לפחות כך היא מסבירה.
היא מנסה להבין אותו כך היא משתפת אותנו, נראית מוטרדת ממנו, מוטרדת באמת. נכנסות לחדר הריפוי בעיסוק. חדר גדול ומואר, מביטה סביב ומזהה כדור בובט גדול, לצד מלאכות למינהן קלסרים מסודרים, לוחות התמצאות.
מתמקמות.
אי הנוחות המלווה מפגש עם אדם ותחום לא מוכר מתפוגג תוך רגע.
בהומור ונינוחות שבאות יחד עם אורה.
מתארת כיצד בחרה במקצוע במקרה לגמרי, בלי לדעת מדוע. בחרה כי רצתה ללמוד עם שותפה לדירה. בלי לדעת מה זה, החברה רצתה ריפוי בעיסוק, והיא רצתה את החברה. ורצה היקום- אורה התקבלה וכך מוצאת את עצמה יוצאת לדרך חדשה רק בלי החברה.
אורה פוגשת שני עוגנים בלימודים, שונים זה מזה אבל מסבירים כל כך הרבה. אביבה פריד וצאלי. שני מרצים באוניברסיטת תל אביב. האחד עוסק באנטומיה והשנייה ברוח. את אביבה פריד הכרנו במסע שלנו, והיא מלווה אותי גם היום. אורה מתארת את המפגש עם הרוח של אביבה והשאלות הפילוסופיות, לצד התשובות הברורות והעניין הבלתי נלאה שמצאה בלמידת האנטומיה לפרטיה. עניין אמיתי, סקרנות.  המפגש בין אביבה וצאלי, בין שני עולמות התוכן הכל כך שונים זה מזה מסבירים כל כך הרבה מהייחודיות של אורה- שעוד אחזור אליהם.
אורה עבדה 10 שנים בתל השומר. זה הבית המקצועי שלה כך היא מסבירה. שם למדה גופי ידע בסגנון צאלי.  למדה עבודת צוות וחשיבותה ובעיקר יצרה את מה היא בוחרת להיות. לימים בוחרת לעזוב ולעבור לבית אבות הדסים.
שם מקבלת הזדמנות לבנות יש מאין. להגיע למסגרת וליצור בה ריפוי בעיסוק. אורה מקבלת הזדמנות ובוחרת לקחת אותה. אין זה מובן מאליו לבחור לקחת ולצקת תוכן באין. ואורה יודעת בדיוק מה היא רוצה לעשות. יודעת איך, ויודעת למה. יודעת לאן מובילה את הדרך הזה.
אורה עושה שימוש בכל כך הרבה גופי ידע, ועליהם היא מוסיפה תפיסות ערכיות לה הן ברורות ועוסקות בעיקר בתפיסת האדם, ובכבוד אליו. שאורה מתחילה לדבר על הדיירים ברורה לי האהבה האמיתית לאנשים אלו. ושם אני שומעת את אביבה פריד מציצה. אורה מתארת כיצד מתקשרת עם קשישים שמתקשים להביע את עצמם במילים ואיך מבינה אותם ללא מילים. הכוח שבהקשבה, האומץ לטפל כמו שאביבה פריד אמרה.
מספרת לנו על אותה קשישה שמדברת רק בצלילים ובאינטונציה של דיבור ללא אף מילה ומתארת כיצד מקשיבה לה, מבינה אותה והיא מבינה אותה- איך הן יוצרות דיאלוג ייחודי שלהן, במרחב הייחודי רק לשתיהן.
שומעת את אורה וברור לי לגמרי כמה היא גאה וכמה היא יודעת ומבינה מדוע היא עושה את מה שעושה. ואת זה היא מבססת על ידע מסוגים שונים. כזה שצברה עם השנים. מקצועי אבל גם אישי וערכי, שני אלו יצרו אצלה ביטחון במי היא.
מה היא כן, ובעיקר מה היא לא.
אורה מתבלת את הסיפורים שלה בהמון דוגמאות מההתנסויות שלה, ויש שם התנסויות עם דיירים, עם אנשי צוות, עם מנהלים ומשפחות. ואני מקשיבה בשקיקה רבה ושומעת ערכים דומים ומוכרים, שומעת את אותה שפה שבה אני כל כך מאמינה- באדם, ובעיקר בעיסוק המשמעותי עבורו. שומעת את מה שאני מסבירה כמעט כל יום ביום יום המקצועי שלי- שהמהות שלנו במה שאנחנו עושות זה במציאת ה"בשביל מה" המשמעותי יחד עם  האדם - בלי שום קשר לגיל/ מגבלה.
שפת הריפוי בעיסוק.
נרגשת כמו תמיד לזהות ערכים דומים. 
מרגישה צורך לראות את האימפריה של אורה על צוות הריפוי בעיסוק והתעסוקה, שבו לכל אחד יש מקום , ואף אחד לא מאיים על האחר. 
בדרך לממלכה של אורה, פוגשות את אחד מהדיירים. ואורה ממחישה בלי לשים לב את מה שזורם לה DNA- שואלת אותו מה שלומו. והוא עונה לה, יום ככה ויום ככה. והיא שואלת, ומה היום? והוא עונה- איזה יום היום? והיא עונה- לא, האם יום טוב עבורך או לא, בדיוק כמו שהסבירה לנו קודם. לא מעניין אותה האם הוא יודע או לא יודע איזה יום אנחנו אלא מה  משמעותי עבורו. לא מעניין לאבחן התמצאות רק בשביל לאבחן התמצאות אלא רק מה שמשמעותי עבורו.
והוא הדייר, מסביר לה באמת איך הוא מרגיש היום, בלי שום קשר ליום בשבוע. עולים יחד אתו במעלית לראות את כל מה שהסבירה בחדר. כבוד, תכנים בוגרים ומכבדים, לא רק במילים, אלא בסביבה ובעיסוקים. על כל קיר רואים תערוכות של צילומים וציורים שיוצקים משמעות בסיפורים של הדיירים ומכבדים אותם בלי קשר ליכולת האובייקטיבית. אורה עוברת איתנו קיר קיר ומסבירה לנו על התערוכות שיצרה יחד עם דיירים שהתקשו לדבר והצליחו לצלם.  ומוסיפה עוד ועוד רעיונות שכולן עוסקים בהסתכלות החיובית על העוצמות והיכולות של האדם.

"אני אוהבת אומנות. היו דברים יפים
שעשינו בתהליך העבודה. התרגשתי."

לא מעניין אותי כך, היא מדגישה, מה הם לא יכולים, יותר מעסיק אותי לראות ולהדגיש את מה הם יכולים. כל כך יכולה להזדהות עם זה.

חוזרות לחדר, בדרך עוברות דרך הלובי, ואני מבינה מעט יותר את הפרטים הקטנים, ובעיקר את המשמעות בכל אחד מהם. מאחורי כל אחד מהפרטים הקטנים עומדים ערכים כבוד לאדם ועיסוק משמעותי. 

מאחורי כל פרט יש מחשבה ורצון להעצים את הקיים והאפשרי. 
אנחנו מבקשות מידע חדש על אורה, כזה שמייצג אותה, והיא מתחברת מיד לאמונה בשינוי, שינוי אפשרי.

מסיימות את המפגש ואורה עדיין מוטרדת מהסד. אלא שעכשיו ברור לי מדוע מוטרדת, מתוך כבוד אמיתי לאדם שהסד חייב להתאים בדיוק לו. כבוד אמיתי, לא רק במילים, בהוויה, במהות בכל נימי גופה ונשמתה.
יוצאות לרחוב קטן בבני ברק, מהלובי המלא פרטים עשירים כל כך, לרחוב מקביל לצומת גהה. מלאות בפרטים הקטנים, באדם, במשמעות וברוח.
מרגישה מוארת.

נעמה