מפגש 22 - ד"ר דבי רנד

ד"ר דבי רנד- כמה עובדות:

• מרפאה בעיסוק
• ראש חוג לריפוי בעיסוק באוניברסיטת תל אביב
• אמא לשלושה ילדים.

החוג באוניברסיטת תל אביב הוא הבית האקדמי הראשון שלי, ואת דבי אני זוכרת עוד מהשיעורים על CVA בתואר הראשון וכמובן מהתואר השני. מצד אחד הכי מוכר שיש ומצד שני התכנסנו היום באופן שונה ולמטרה שונה, לשיחה בגובה העיניים על המקצוע וכמו תמיד זה גילוי חדש ומפתיע. הכניסה לחדר ראש החוג מעוטרת בתמונה המקסימה של ד"ר נורית ויינבלט ז"ל, שישבה בחדר הזה כשאני למדתי את התואר הראשון ומעלה בי זכרונות משיחות עם כמה מראשות החוג במהלך השנים, מאוגוסט השנה השלט מצביע על דבי כראש החוג.

הכניסה לחדר ראש החוג

אני מקדימה את המאוחר, כי לתפקיד הגענו בשלב מאוחר של השיחה, דבי מעידה על עצמה שהיא תמיד מציגה את עצמה קודם כל כמרפאה בעיסוק. אנחנו יושבות אצלה ב8 למרץ, יום האשה הבינלאומי, יום שמי שקצת מסתובב ברשת נתקל בדילמות אין קץ האם זה יום שטוב לנשים או לא, האם זה מגביר את השיוויוניות או דווקא מדיר יותר. השאלות האלו מתחברות לי לדיון על המקצוע כמקצוע נשי, העובדה היא שהרוב נשים, המשמעות של זה מורכבת כלכלית, חברתית ומשפיעה על ההתנהלות שלנו ברמת השפה והעשייה, לטוב ולרע. אצל דבי זה עולה מאוד במתח שבין הבית לעבודה, והתמרון שיש לעשות כדי להספיק את כל מה שצריך 24 שעות. אני זוכרת שיעור עם ד"ר טל ירוס בתואר הראשון שדיברנו על חסך עיסוקי, ובכלל שיח על תפקוד ועיסוקים של אנשים שהם גם אנחנו, המרפאה בעיסוק כבן אדם מהשורה.

בשיחה דבי מספרת לנו הרבה דברים סביב המחקר, אחרי 12 שנה בבית רבקה היא יצאה לדוקטורט וכבר קודם עסקה במחקר. היא מתארת נקודת זמן שדורשת החלטה, ובחירה בערוץ אחד דומיננטי ואני ממש מזדהה, אם כי אני בינתיים בוחרת לנסות לא לוותר על כלום ורק לצמצם. את המחשבות שאני חושבת היא שמה על השולחן, העבודה עם המטופלים דרך המחקר, התרומה של המחקר ומחקר של מרפאה בעיסוק בפרט לתחום ולמטופלים. האפשרות דרך המחקר לגייס תקציב והיענות להתערבויות. כל אלו דברים שמעסיקים גם אותי היום.

מעבר לעיסוק במחקר עצמו אני מוצאת את עצמי בתחושה מאוד נוחה בחדר, שלושתנו בחרנו במסלול של דוקטורט באוניברסיטת חיפה (ביתי האקדמי השני) ואני יכולה לדבר חופשי ולא לחוש חנונית מדיי כמו שאני מרגישה בחוץ. בהמשך היום יצא לי לשוחח עם סטודנטית שמסיימת בימים אלו וכשסיפרתי לה על השיח הזה היא אמרה שזה נשמע שיש הרבה אידיאליזם בזה והיא תוהה פתאום אם המחקר שהיא עשתה היה כזה (התשובה היא כן, הוא היה כזה) השיחה שלנו נסבה על המחקר שמכבד את האנשים, שעושה את התהליך הארוך והמשמעותי הזה בשביל להביא לשינוי ולהגברת הביטחון בהתערבויות, שנותן למשתתפים בו גם חוויה של משמעות וערך וגם פשוט את ההתערבויות וההערכות שלא תמיד אפשר להעביר ביומיום בלי הגב של המחקר.

דבי מדברת על הוראה וההעברה הלאה לסטודנטים או לאנשי המקצוע כדבר משמעותי וכדרך להגיע להרבה מטופלים. כשהיא מלמדת בעצם בסופו של דבר כל תלמיד/ה חוזרת לצוות שלה ולמטופלים שלה עם בטחון וכלים וידע וזה ממשיך הלאה. זה מעלה לי שני דברים. קודם כל אותי כסטודנטית שלה, בקורס שיטות מחקר, דיברנו על פרסומים ומישהי העלתה סקפטיות לגבי פרסום התזה. דבי אמרה לכיתה שאת עבודת התזה שלה היא פרסמה בז'ורנל טוב ושזה בהחלט אפשרי. בשבילי האמירה הזאת הייתה ממש משמעותית. אני חושבת שעד אז פרסמתי בIJOT ולא חשבתי בכלל שאני רוצה או יכולה לכתוב יותר מזה, ולעבודת התזה שלי מצאתי זורנ'ל שהתאים לנושא של טכנולוגיה מסייעת והייתי לכותבת הראשונה בו בתחום הפסיכיאטרי. אני לא חושבת שלא יכלתי לעשות את זה קודם אבל הידיעה שעשו את זה לפניי ושזה משהו שהוא ריאלי ורצוי ואפשרי נתנה לי את הביטחון בשניה שסיימתי את התזה עצמה לשבת ולכתוב מאמר.

דבר נוסף שזה מזכיר לי זה את דילמת ההדרכה שלי. כאמור, יש לנו זמן מוגבל שצריך להתמודד איתו וכשהתחלתי להדריך ידעתי שזה ייגרע מהמטופלים שלי. חברה אז אמרה לי שדרך הסטודנטים אני יכולה להיות מעורבת ביום טיפולים פרטניים וזה קנה אותי. מעבר לזה במהלך השנים כשאני החלתי ללמד זה פוגש אותי עוד ועוד, איך בהרצאה או קורס שלם אפשר להנחיל דברים שבמודלינג האחד על אחד לוקח הרבה יותר זמן, שזה חשוב לא פחות. היא מספרת על הביקורים של הסטודנטים בבית רבקה, ביתה המקצועי הראשון ואיך זה חשוב לה, אפילו כשאין זמן לעשות את המפגש הזה, ואני אומרת לה שבשביל הסטודנטים אני בטוחה שזה החיבור המוחשי ביותר לחיבור בין תאוריה לפרקטיקה. אני חושבת עכשיו שאני חווה את זה כרגע הפוך, שהסטודנטיות שלי רואות כמה אני מתעסקת בכתיבה ובמחקר מהמקום של אשת שטח. כך החיבור הלא ברור ולפעמים מלאכותי הזה הופך להיות אמיתי ומשמעותי.

ואפרופו כתיבה, היא מדברת על הנגשת החומרים לעברית. התאמה של חומר מקצועי לשפה יומיומית שתאפשר לעובדים ותיקים, למטופלים ומשפחות לקבל את המידע. שיח שמזכיר לנו את השיח עם אביבה יוכמן איתה דיברנו על שיתוף בחומרים ומזכיר לי את הסיבות שלי היום לכתיבה  בIJOT בעברית. חוץ מזה השיח מעורר אצלי את מורשית הנגישות שבי ומחזיר שוב למקום שלנו כמטפלים, עם זמן מוגבל ואיך היה נפלא אם היה ידע זמין ומאורגן שיכול להקל עלינו להיות מעודכנים. רגע לפני סוף המפגש עוד סיפרתי לה על אחד הרעיונות שלי בנוגע לויקיפדיה ושם אורו פניה, שזה החלק הכי נחמד במפגשים שלנו, שמשהו מתחבר ומאיר את הפנים והחוץ, דיברנו על זה אחר כך, נעמה ואני, שיש שני מרכיבים שמאירים את כל המרפאות בעיסוק (לפחות עד כה) הלמידה והעשייה.

נושא מעניין שעלה וזה מחזיר אותי למקום שלנו כבני אדם, שבאים ומתערבים בחייהם של בני אדם אחרים הוא המקום שבו אנחנו דורשים מעצמנו את מה שאנחנו דורשים מהאנשים עמם אנחנו עובדים. דבי מספרת על הגברת הפעילות הגופנית שלה עצמה, מתוך המקום של - אם אני דורשת מהם וידוע שזה מה שמשפר את הבריאות ואיכות החיים - אז למה אני לא דורשת מעצמי? אני מוצאת את עצמי מתעסקת בסוגיה הספציפית של אורח חיים בריא מאוד בשנה האחרונה כשאני הייתי חלק ועודני מתוכנית כזו כאשר אורח החיים שלי רחוק מהדרישות. כמרפאה בעיסוק אני מנחמת את עצמי שיש עוד כמה תחומי עיסוק (או בעצם אני צריכה עכשיו לומר עיסוקים לפי המתע"ם החדש, נכון?) שאני מצטיינת בהם, ואני עוד מרשה לעצמי להרגיש צעירה ושיש לי זמן ללמוד ולהשתנות.

סיון

חלונות הקומה השלישית 

ד"ר דבי רנד.
כשרחלי קיצוני שלחה אותנו לדבי התמלאתי שמחה גדולה. דבי היא שם שאני חוזרת ושומעת אותו שוב ושוב בהקשרים שהם שונים מתחומי העיסוק שלי אך תמיד השם מלווה בנימה של הערכה וחיבה. מסקרן אותי תמיד לפגוש אנשים שיש עליהם הסכמה לא מדוברת של הערכה ובעיקר חיבה.
אוניברסיטת תל אביב מחזירה אותי 17 שנים אחורה, ללימודי התואר השני, מחזור ראשון של תואר שני בתל אביב, וראש החוג דיאז ד"ר נורית ויינלבט זכרונה לברכה. את פניה המוארות  פגשתי בכניסה לחדר של דבי, מה שהתחיל את המפגש בהתרגשות אישית.

מה ידעתי על דבי לפני הפגישה? כמעט כלום מעבר לתפקידה הנוכחי, ולעובדה שהיא נתפסת כמקצועית בתחום המחקר והשיקום. מפגשים כאלו מאתגרים עבורי, כל מפגש כזה מלווה בחשש קטן שלא יהיה חיבור, ושהחלל בנינו יישאר מרוחק. וגם הפעם בדומה לפעמים אחרות, החשש הולך ומתפוגג תוך מספר דקות.
דבי מתחילה לספר על הדרך המקצועית שלה, תחום הילדים, ובית רבקה.
לאורך כל השיחה מרגישה איך הראש שלי לא מפסיק לעבוד, ורגשות צפים. המון נושאים המון מחשבות. משתפת במרכזיים בהם.

מה אנחנו יותר?
תוך כדי הסיפור שומעת כיצד צפה לי שאלת הזהות המקצועית  והעושר שיש בה.  דבי מספרת כיצד 
מתחילה  לעבוד  בשני תחומים במקביל כמעט בסתמיות, כל תחום מוסיף משהו עד לפיצול שבו היא בוחרת מה היא יותר. בוחרת בשיקום כזהות אחת. לאחריה מתווסף נדבך נוסף שמדייק את אותה זהות ומוסיף כובע של מחקר והוראה. וכל נדבך כזה מעמיק את אותה זהות שהחלה ככמעט מקרית והפכה להיות כל כך ברורה ומדויקת. בשנה האחרונה התווסף תפקיד נוסף שנראה מורכב ומאתגר במיוחד כראשת החוג. תפקיד שברור לי שמוסיף עוד משהו לאותה זהות, ובבסיס של כל זה מדגישה וחוזרת דבי יש את המשפחה והילדים כתפקיד המרכזי והחשוב בחייה. איך את מגדירה את עצמך יותר, אנחנו שואלות ודבי עונה מיד מרפאה בעיסוק.

מתחברת מיד לסוגיה שמלווה אותי ועמיתותי כבר שנים רבות, כפל הזהויות. תפקידים מגוונים ומקצוע אחד מגוון מעל. מה מגדיר אותי יותר הזהות התפקידית או העיסוקית. שנים רבות התלבטתי בשאלה הזו שהתשובה אליה ברורה לי היום בדיוק כמו שהיא ברורה לדבי. הזהות העיסוקית שלי היא  מרפאה בעיסוק, גאה יש לומר, ובאמצעותה מבצעת תפקידים אחרים משמעותיים.
דבי מדברת על העיסוקים השונים המשמעותיים בחייה על האיזונים בינהם ועל הבחירות שעושה, ואני שומעת איזון עיסוקי, אדם עיסוק סביבה ועוד ערכים דומים.

תחושת מסוגלות:
את מרכיב המסוגלות פגשנו בכמה נקודות בסיפור של דבי. בפעם הראשונה עם סיום לימודיה. מתארת חוויה מוכרת של כל כך סטודנטים ומרפאים בעיסוק שמסיימים לימודים. תחושה של חוסר בטחון כמעט משתק- אחרי כל השנים בהם עסקתי בלימודים ועוד קצת לימודים - אני לא יודעת איך להתחיל לגעת במטופל.  דבי מצאה עוגן שבו יכלה להשתמש כדי לבנות לעצמה אז תחושת מסוגלות, עוגן בצורה של מרפאה בעיסוק ותיקה ממנה בבית רבקה. אותה מרפאה בעיסוק הרגישה גם היא פחות מסוגלת אך בתחום מאוד אחר והוא כתיבה, עברית איננה שפת האם שלה. כך שלמעשה לכל אחת מהן הייתה נקודה שבו תחושת המסוגלות הייתה נמוכה, האחת בטיפול והשניה בכתיבת דוחות. והנה win win. כל אחת משתמשת בעוצמות שיש בה כדי לקדם חולשה שיש לשניה. והרי זוהי  שותפות.
 תובנה ראשונה בנושא - החשיבות של מציאת אדם חיצוני משמעותי שיתמוך באותה יצירת תחושת מסוגלות.  כמובן מיד נזרקת לאותה מרפאה בעיסוק שליוותה אותי במחלקה הפסיכיאטרית ברמב"ם, אי שם שהחלה לבנות יחד איתי את ההבנה שזה אפשרי. ועוד אל לנו לשכוח, ששום דבר איננו הכל או לא כלום. פוירשטיין אמר פעם שכדי שאדם יתחיל להתמודד עם משימה שנתפסת בעיניו כבלתי אפשרית לביצוע, עלינו לעזור לו למצוא את  המקום שעליו הוא מרגיש שליטה מסויימת, עוגן שיאפשר לו סיכוי גדול יותר להתחיל ולהתנסות במשימה. כמרפאות בעיסוק אנחנו יודעות ברור וחזק שתפקוד איננו מקשה אחת שקיימת או איננה. אנחנו יודעות מצוין לפרק תפקוד למרכיבים עליהם אנחנו שולטים וכאלו שחוסמים. והנה גם באותה נקודה שבה כולנו היינו בתחילת הדרך, התחושה שאני חסרת אונים/ידע/ יכולת  לחלוטין, לא מסוגלת להתמודד. איך מוצאים עוגנים של יכולת ומסוגלות כדי לפוגג את התחושה של אי היכולת המוחלטת.
תחושת המסוגלות הולכת ונבנית, עד שאנחנו נפגשים באתגרים חדשים. דבי מתארת את ההתמודדות הראשונה עם דרישה ממטופל. לדרוש ממטופל אחרי אירוע מוחי לעשות תרגול מחייב וארוך, מבלי לחשוש. דבי מתארת את התהליך שעברה עם השנים. ממקום שבו הנטייה הייתה לשמור על המטופל ולא לדרוש, כדי לא להעמיס ולהכביד.  במעבר תפיסתי וערכי שיש מקום לדרוש, לסמוך ולאפשר מעורבות אמתית של האדם בתהליך. גם הכרה זו מחייבת תחושת מסוגלות משני כיוונים. הראשון הוא אמונה במסוגלות של המטופל שלנו, והשני  תחושת ביטחון בעצמנו. דבי מחדדת את מה שאני עסוקה בו לא מעט, והוא הקושי שיש לנו כמטפלים לעתים לחוות את עצמנו כדורשים, הקונוטציה השלילית שבאה עם הדרישה. לעומת התבוננות בדרישה מתוך אמונה ביכולת של האדם.
מסובך פילוסופי, מתכתב עם המונח שימוש מודע בעצמי, והמקומות האישיים שלנו, שמשפיעים על האופנים שבו אנחנו בוחרים להעביר מסר למטופל. איזו משמעות אנחנו מייחסים למונח דרישה על שלל גווניה.
מתוך הסיפור של דבי על אותה דרישה מסתמן מרכיב נוסף שיש לו משמעות גדולה והיא הכוח שיש ביצירת הקשר האישי עם המטופל. באותה נקודה שבה נוצר אמון בין השניים יהיה גיוס משמעותי הרבה יותר לתהליך. בבריאות הנפש אנחנו עוסקים הרבה באותה נקודה של יצירת אמון, ואמונה ביכולת. אך דבי מוסיפה נדבך נוסף למשוואה. מספרת כיצד בססה את אותה דרישה לאימון ותרגול על מחקר שבצעה  על מנת לבסס בעצמה תחושת בטחון, ועליה לבסס את ה"דרישה" ולסמוך עליה.
תובנה אישית נוספת: כדי שהאמונה באדם לא תישאר ברמת האמירה הקלשאתית, מוטלת עלי אחריות כפולה.  מחד לבסס עבור את עצמי את הרציונל והעדויות להכוונה ולהתערבות. ושנית בשם השותפות עם האדם אותו אני מלווה בתהליך, חשוב  לעזור לו לבסס את התחושות הסובייקטיביות בעדויות  על תפקודו.


להעביר את זה הלאה:
דבי מדברת על דילמה תמידית שכרוכה בעומס התפקידי, מה בא על חשבון מה, על מה מוותרים, איך מוותרים. בבחירה שלה בהוראה ובמחקר, נאלצת לוותר על טיפול קליני ישיר, אך מוצאת את ההזדמנויות בהוראה למגע קליני עם מטופלים בהקפדה על הוראה מעשית.  דבי מבינה שההשפעה הקלינית שלה על מטופלים שכל כך חשובים לה, יכולה להיות גדולה אפילו יותר דרך הוראה, מכיוון שהיא יכולה להיות האמצעי שישפיע על מטפלים עתידיים שיעבירו את הידע והניסיון שלה הלאה- כך "תיגע" בהרבה יותר מטופלים. תגדיל למעשה את מעגלי ההשפעה.
חושבת על זה הרבה. דילמה שאני עסוקה בה בעצמי. מוצאת את עצמי כמעט כשליחה שמנסה להעביר את זה הלאה דרך הסטודנטים שלי. להעביר הלאה את האמונות התפיסות עבודה מכבדת אדם. ומקווה שבסופו של תהליך ישפיע במעגלים ואדוות רחוקות למטופלים שהם העניין בעצם.

מסיימות פגישה שנערכת באופן מקרי ולא מתוכנן אבל כל כך נכון, ביום האישה.
אני לא מאלו שנהנות מהפסטיבלים סביב היום הייעודי לכך, אבל אם כבר לציין את היום אין כמו מפגש נשי חזק ובטוח.
עומדות להיפרד, וממשיכות את השיחה בעמידה בדרך הקצרה פיזית לדלת, תחושה שיש עוד כל כך הרבה על מה לדבר. מוצאת שהשיחות האלו, דווקא לאחר שמסיימים לדבר על נושא מוגדר - הופכות להיות שיחות אחרות ומשמעותיות.  שיחות שקורות כמעט בכל הראיונות שלנו, והם שיחות קוסמות בעיני , מכיוון שברגעים האלו כולנו מוארות, מלאות אנרגיות טובות של התרגשות שמלווה הכרות חדשה. מחוברות למשותף ביננו ובעיקר לרצון להעביר את  זה הלאה.
יוצאת מחוזקת לעולם.

נעמה

תאי דואר, סגל החוג