מפגש 26 - רונית דודאי

רונית דודאי

אחרי הפגישה עם רינה, שהביאה לנו חיבור מאוד משמעותי בין השטח לאקדמיה נסענו לרונית, שמביאה את הצלע השלישית והכל כך משמעותית של המדיניות. רונית מחזיקה בתפקיד של ממונת שיקום ארצית בתחום בריאות הנפש במשרד הבריאות, שאני חושבת שזה יהיה נכון לומר שזה התפקיד בדרגה הכי גבוהה במדינת ישראל שנמצאת בו מרפאה בעיסוק. אני מכירה את רונית כבר מספר שנים, כאשר הייתה אחראית על תחום התעסוקה באגף לבריאות הנפש ובחיפוש שעשיתי עכשיו באינטרנט מופיעים לא מעט סרטונים של הרצאות או ראיונות שנתנה וזה אחד מהם מהתקופה ההיא:  

לכן לא מפתיע שהפגישה שלנו מתחילה בשיח על כך שאנחנו לא מצלמות את הראיון. אני מזכירה (ואולי לא ציינו את זה קודם) שאנחנו מקליטות את הראיונות אחרי שהבנו שרוב המרפאות בעיסוק נרתעות מצילום וידיאו וכן מסכימות להקלטה. השיח הזה, כבר בהתחלה, על הסביבה, מביע בעיניי את כל מה שיעלה בהמשך, ההסתכלות כל הזמן על התהליך, הבניית הסביבה שמרכיבה אותו ואיך זה בתוך הקונטקסט הרחב. 

היא מספרת לנו איך בתיכון למדה במגמות של ספרות וביולוגיה בתקופה שהתחילו לתת בחירה להעמיק בתחומי ידע מסויימים. המרחב הזה בין שני המקצועות והסקרנות שלה, יחד עם בסיס של עשיה גם כנערה ובהמשך בשירות הצבאי בנח"ל הובילו אותה למקצוע שלא הכירה עדיין אבל נשמע מעניין. היא מתארת חוויה מאוד משמעותית מהלימודים ומההכשרות הקליניות שמהר מאוד מביאות אותה למצב שהיא מרגישה שהיא במקום הנכון ובמהלך השנים הראשונות מתגבשת אצלה הבנה ברורה לגבי הזהות המקצועית שלה.

היא מתארת תהליך של התפתחות מקצועית ממש מההתחלה, מהמקום שלה כסטודנטית שמזהה אוכלוסיה, שמזדהה עם קשיים מסויימים. היא מספרת איך התנסתה בעצמה בהרכבת מנעול כחלק ממדגמי העבודה ואני נזכרת בעצמי, יושבת במרכז שיקום תעסוקתי בחדרה, מרפאה בעיסוק ממש צעירה, יום שלם עושה את כל בטריית האבחונים של הקרן. לאחרונה ממש הרפתי סוף סוף מהקלסר משם, כבר ברור לי שאבחונים כאלו לא ישמשו אותי בעתיד, אבל הדרך של להתנסות בעצמי על מה שאני עושה עם אחרים היא חשובה ביותר ומלמדת חוויתית את התחושה הזו של העשייה תחת תצפית שהיא קשה ביותר, ובמיוחד כשאתה לא מצליח.

משם למעבר להתערבות שתיגע בדיוק בדברים האלו הדרך הייתה טבעית. היא מספרת על הרבה תמיכה סביב התהליך הזה, ובכלל מצד מדריכה שמאמינה בה ומאפשרת ליצור, ולא רק מאפשרת אלא גם מתלהבת. זה מזכיר לי שיחה שלי עם מרפאה בעיסוק שהייתה סטודנטית שלי בעבר והעלתי את התחושה שלי שאני מאתגרת מדיי. היא הגיבה בתמיהה ואמרה שזה בכלל לא קשה, ואני מניחה שזה שונה מסטודנטית לסטודנטית, אבל החוויה של ליצור את הזהות המקצועית מתוך עצמי, במקצוע שלנו היא לדעתי קריטית, ואם היא לא נבנית כבר בשלבים הראשונים ומייצרת מקום מקצועי בטוח מבפנים נורא קשה לייצר אותה בהמשך.

כמו תמיד עם מרפאות בעיסוק שיש להן תפקיד נוסף (מנהלת, מדריכה וכן הלאה) עולה שאלת המקצוע מול שאלת התפקיד. לרונית ברור שהיא מרפאה בעיסוק ומנהלת ונראה שהיא מצליחה לשזור את שניהם זה בזה. אני זוכרת את הפגישה הראשונה שהייתה לי איתה, כשניסיתי להכנס לתפקיד שהפך לניהולי ברבות השנים (למידה גדולה שלי על מה הגבולות שלי, ניהול – OUT). היא הייתה אחראית על תחום התעסוקה ועצם זה שהיא הייתה מרפאה בעיסוק הקל עליי בתוך סבך של יזמים, עוס"ים מדריכים וכו'. דבר נוסף היה משמעותי באותה נקודת זמן ולאורך זמן רב באופן כללי יותר היה הפורום של המרפאות בעיסוק בשיקום שהיום פעיל בעיקר אינטרנטית (ובהחלט הגיע הזמן להחיות אותו עבור כולנו!).

רונית מסתכלת קדימה כל הזמן כך שכשאנחנו שואלת מה הלאה היא מצביעה באופן ברור על הצורך להשתבץ בעמדות משמעותיות ולקדם דברים ברמה רחבה. זה מתחבר מאוד לשיחה הקודמת שלנו על הצורך במדיניות מותאמת. המשולש זה של שטח, אקדמיה ומדיניות יכול לייצר מקצוע חזק שמשפיע באופן הוליסטי על החיים של האנשים להם אנחנו נותנים שירות.

רונית אומרת שהעבודה הזאת ממכרת, ששינוי שמצליח לקרות אצל האנשים הוא ממכר ואי אפשר להפסיק להיות חלק מזה. ואז היא מוסיפה שזו התמכרות טובה. סוג כזה של התמכרות מוכר לי ביותר, החוויה הזו שמשהו השתנה בעולם של מישהו, גם אם במילימטר, וגם אם כל פעם מילימטר אצל מישהו אחר, כל יום, היא בהחלט ממכרת. וכל יום יש משהו! כל יום יש ממה להתרגש, להתפעל, כל יום משהו בפנים זז.

יצאנו מהבית המרשים, מלא יצירות של מתמודדים, צפצופי ציפורים וחום. על כל ציור או יצירה היא מספרת מאיפה הגיע. מלווה אותנו עד היציאה. עד הסוף היא מנהיגה.  
סיון

רונית דודאי

רונית מקבלת אותנו בפתח ביתה, לצד כלבה גדול המימדים, שבודק אותנו בחשדנות כאילו לוקח את התפקיד שלו מאוד ברצינות- ככתוב על שער הבית "כלב בתפקיד". תוך מספר שניות מגיש לנו כדור טניס רטוב ולעוס ומתמקם לצדנו כמעין חלק מהמפגש. מתמקמות במטבח הנעים.

מיד מפונקות בשתי אפשרויות  בחירה עוגה או סלט. רונית הכינה את שניהם "לא ידעתי איך תגיעו במצב של סלט או עוגה" היא מסבירה. שני צדדים כמעט מנוגדים... בסופם קובעת רונית בהחלטיות עוגה אתן שם. מסתבר שצדקה.  הכינה גם וגם... גם וגם יהפוך להיות עניין חוזר במפגש שלנו. כך גם ההחלטיות.

מספרות לרונית על הרעיון  בראיון והמטרה שלו  ורונית עוברת כמעט כטבע שני לאופנות של הצעות ייעול ומעלה רעיונות למה עוד אפשר לעשות. כאילו כראש עובד מיד לחיפוש עוד מענים, עוד פתרונות, עוד נקודות מבט.

רונית מתארת לנו את תחילת דרכה, למדה ספרות וביולוגיה, כמו סלט ועוגה - גם וגם , שני צידי הרצף. מחפשת את הקצוות את האתגרים.

מתארת את הבחירה במקצוע הריפוי בעיסוק   כמקרית כמעט, כזו שנתנה מענה ל"גם וגם", אך ללא הבנה מעמיקה של מה  משמעות הבחירה.

מתחילה לעבוד בשני תחומים במקביל, תחום הילדים ותחום בריאות הנפש, "גם וגם",  אך מיד מבינה מה התחום אליו מתחברת יותר ובוחרת לעבוד עם אנשים עם מוגבלות פסיכיאטרית.

מתארת את העניין שמצאה בגילוי האנשים האלו שבתקופה זו לא קיבלו מענים כלל, למעשה ראתה דלות גדולה בידע הקיים. מאותגרת, מתחילה להכיר וללמוד.

רונית בכנות גדולה מתארת לנו חולשה שלה והיא יכולותיה הדלות יחסית בתחום האומנויות והמוטוריקה העדינה. ובאותה נשימה מתארת כיצד מדריכה אותה העריכה מאוד ומוכרת לנו מהתחנה הקודמת, ד"ר נעמי הדס לידור, מחייבת אותה להתנסות במדגמי עבודה אותם היא מבקשת מהמתמודדים במקום לבצע.  מדגמי עבודה מעמתים אותה מול כל מה שקשה לה, מול קול החולשות שלה, ויוצרים  אצלה תחושת תסכול גדולה.  עם אתגר זה היא מצליחה להתמודד במידה רבה בזכות תחושת המסוגלות שנבנתה בעזרת נעמי. כוחה של מדריכה לצד תחושת מסוגלות זו שאפשרה התמודדות עם רמת תסכול לא פשוטה בכלל. זאת החוויה שרונית מנסה להעביר גם למתמודדים אותם היא פוגשת. אתגר, קושי לצד תיווך מתאים שיוצר תחושת מסוגלות.

ברגעים האלו אני נזכרת במפגש אישי מורכב שהיה לי עם רונית. לפני שנים רבות בעודה בתפקיד אחראית על התעסוקה, פוגשת אותה בביקור, במקום העבודה שלי דאז. אני, מרפאה בעיסוק, צעירה בשיקום, אחרי שנים רבות בהן עבדתי בהקשר אשפוזי,  לא מאוד מבינה שיקום קהילתי מקבלת הנחיה לבנות תוכנית עבודה. משקיעה בה חשיבה רבה, וזוכרת תחושת שביעות רצון מסוימת מהתוצר. מציגה את התוכנית לרונית, שפוסקת כמעט מיד- זה לא זה. אבל... היא מוסיפה, אני  חושבת שכדאי שתוסיפי לזה תפיסות קוגניטיביות,  ובכלל יתאים לך ללמוד תיווך, אבל קחי בחשבון, היא מציינת,  שזוהי לא רק למידה אלא למידה שתשנה את חייך. תיווך אמרה, זוהי תפיסת עולם. ואני לעצמי חשבתי שהיא בטוח מגזימה. נעלבתי עד עמקי נשמתי. חזרתי הביתה ושאלתי את עצמי שאלות מורכבות. האם אני במקום הנכון בתפקיד הנכון? מה אני רוצה לעשות? משהו בדברים של רונית אפשר לי לעמוד בפרשת הדרכים הזאת ולבחור לא להימנע בגלל עלבון, אלא לנסות ללכת בדרך אחרת. יצאתי ללמוד תיווך, ששינה את חיי, כתבתי תוכנית חדשה שנהייתה ברורה לי. התיווך שינה את חיי מכיון שהוא הפך להיות חלק ממני. בדיוק כמו שרונית אמרה, עבורי זו הייתה "העוגה", כאילו ידעה שאני שם.

עוצרת להגיד לרונית כמה יש לה חלק בבחירות שעשיתי בחיי המקצועיים, הרי היום תיווך הוא חלק ממי שאני  שואפת להיות.

ממשיכות לשמוע את סיפורה שכהרגלינו  מתחקרות את רונית ביחס להתמקמות שלה כמרפאה בעיסוק.

כמרפאות בעיסוק אנחנו די מהר נדרשות לתפקידים שונים ומגוונים חלקם תפקידי ניהול. אבל לא תמיד רוכשות את הידע הנדרש לכך. מוצאות עצמנו מקיימות תפקיד ניהולי תוך שימוש בכלים שיש לנו כמרפאות בעיסוק. שומעת את הסיפור של רונית וזה פתאום קופץ ברור. איך רונית מזהה בעיה ברמות שונות של אחריות..."גם וגם"...עושה ניתוח פעילות כמעט אוטומטי של הבעיה מה שמוביל אותה לפתרון ברור ומדויק. מאפשר לה להיות מדויקת בקביעה שלה. מתחיל להישמע שוב מוכר קצת כמו הקביעה עוגה. ניתוח הפעילות המדויק  גם גורם לה לקלוע. והיא אכן צדקה...היינו בעוגה לגמרי.

רונית היא דוגמא עבורי  למרפאה בעיסוק שהגיעה לאיזושהי פסגה. מכהנת כממונת שיקום ארצית. יושבת על צומת דרכים משמעותית.  מקבלת החלטות כאלו שמשפיעות באמת על איך יראו החיים שלנו והסובבים שלנו. שרונית מדברת בפאתוס אמיתי על החזון שלה אני שומעת את ערכי המקצוע מתכתבים עם החזון שלה כל כך ברור.

בראיונות רבים אני רוצה לעסוק גם בחרטות וטעויות. ולהתמקד בעיקר בלמידה מהם. 

עם מעטים אני מעיזה לשאול. את רונית ברור לי שאפשר. רונית משתפת אותנו בחרטות אישיות שלה, בעיקר סביב הוויתורים שנעשתה לעשות סביב הבחירה בתפקיד מדיני וניהולי.

וויתרה על הנאות מקצועיות אישיות שלה כמו הוראה ממנה נהנתה בעבר, לטובת התמקדות בהנעת תהליכים מדיניים בתחום השיקום.

אני חושבת על החרטות שלי ויש לי לא מעטות. אך אולי חרטה שאני מחזיקה בה בתוכי ורונית הצליחה לעורר היא השאלה האם אני יכולה להשפיע אחרת על הסביבה בה אני חיה.

מה היה קורה אם הייתי פונה אחרת, מה יקרה אם אבחר בפניות נוספות, לאן אני רוצה להגיע.

קשה לנו לסיים את הפגישה, עוברות מנושא לנושא, ובכל נושא יכולה להתחבר קצת לעצמי.

יש משהו בשיחות עם רונית, שמצליח להעיף אותי לחשיבה לכיוונים חדשים.

מציפה אצלי שאלות אישיות על חרטות ופסגות חדשות שאולי קיימות עבורי ומוסתרים כרגע.

עומדות עוד כמה דקות במטבח ומתפנות להרים את הראש ולהסתכל על המרחב בו אנחנו נמצאות. המון יצירות אומנות סובבות אותנו.

כל אחת שונה וכל אחת משתלבת כל כך יפה במארג אחד שלם. רונית עושה לנו סיור ויודעת לספר שכל יצירה נעשתה על ידי אדם עם מוגבלות פסיכיאטרית, כל אחד ממסגרת שיקום שונה. וכל יצירה כזו מקבלת את המקום המדויק עבורו בבית.

מילן, הכלב שכבר הפך לחלק מהנוף עדיין אוחז בכדור הרטוב, ממאן לעזוב, מלווה אותנו החוצה- והפעם ממלא את תפקדו אחרת- כאמור, כלב בתפקיד.

יוצאת מהמפגש עם מרפאה בעיסוק שכבשה פסגה ועשתה שינויים רבים, עם פניי באופן מקרי או לא, לטקס סיום של בוגרות שזה עתה מסיימות ללמוד את לימודי הריפוי בעיסוק.

חושבת של שני הקצוות האלו, הסלט והעוגה, הגם וגם , התחלה ושיא, תוהה ביני לביני, מי מהן תכבוש איזו פסגה.

מהרהרת בפסגות שאני רוצה לכבוש.

מלאת מוטיבציה, אני עוד אגיע.

נעמה

מפגש 25 - רינה חמודות

את רינה אנחנו פוגשות אחרי הרבה זמן שלא היו מפגשים, השם שלה מצלצל מוכר, ועלה בכמה הקשרים בראיונות קודמים אבל לא נפגשנו קודם. אני אפילו חושבת שזיהיתי את השם שלה ממשהו שכתבה, אבחון או מאמר, או אולי קורס. בכל זאת, אנחנו מגיעות מתחומים שונים והממשקים הם שונים. ובגלל כל אלו זה תמיד מפתיע מחדש כמה רב הדמיון על השוני. אם להיות מאוד קונקרטיים, כשהיא נכנסה לבית הקפה היה לנו ברור שזו היא ולה היה ברור שאנו מי שאנחנו.

רינה מספרת על איך שהגיעה למקצוע במקרה, הבחירות שלה והסיפור שהיא מספרת מוכר ואני ממש מתאפקת לא לומר – "ממש כמו.." וזה ממש כמו שסיפרו לנו קודם, ושונה, כמו שהייתי מצפה. היא מספרת על שנה ראשונה קשה, עמוסה מאוד ומשמעותית עד מכוננת. עבודה בשלושה מקומות, וכמו שאנחנו לומדות להכיר, עבודה עם כל הלב והאנרגיות, ובסיומה של השנה התיישבות במקום אחד למשך כל השנים עד היום.

היא מדברת על ההתלבטות שמלווה הרבה מהשיח על המקצוע, "מה אני שונה מ..", "מה הייחודיות..." שאלות שעולות בכל תחום, בילדים ופיזיקלי זה עולה מול הפיזיותרפיסטים ובבריאות הנפש מול העו"סים וכן הלאה. היא מבחינה בין התקופה בה שאלה את השאלות ובכנות אומרת ששאלה על מנת להכריע אם כן או לא, ובין התקופה שהחלה בסיומה של השנה הראשונה, שם ההתלבטויות נוכחות אבל ההימצאות שלה במקום הנכון ברורה. אני חושבת שכמעט כל אחד ואחת שיחזרו לשלב הזה בהתפתחות המקצועית יכול להזדהות עם זה, ברמה זו או אחרת. אני חושבת על עצמי, שהתחלתי לעבוד במקום שהכרתי מההכשרה והיו דברים שלא שאלתי את עצמי כי לא היתה שאלה במקום הספציפי שבו הייתי, והשאלות האלו עלו בהמשך כשנתקלתי באנשי מקצוע אחרים, בחומר תיאורטי מבסיס ידע אחר, זו התלבטות שבמיוחד במקצוע שלנו מאוד נוכחת, גבולות הגזרה.

רינה מתארת את עצמה כמכורה לימי עיון, כנסים, השתלמויות. יש משהו במקצוע שלנו שמייצר את זה, את הנהייה אחר למידה. לא סתם זה חוזר במפגשים שוב ושוב. היא מוסיפה לי משהו בכך שמעבר ללמידה עצמה התחומים בהם המקצוע שלנו עוסק הם כל כך רחבים שבעצם כמעט כל ידע שמתכנס לכדי כנס/מאמר/הרצאה וכו' הוא רלבנטי. השנה היו כמה כנסים כאלו שחשבתי שמעניינים רק אותי ואז הייתה בקהל עוד מרפאה בעיסוק או הרבה מרפאות בעיסוק..

היא מספרת איך פעם היו מפגשי ז'ורנאל קלאב של למידה ואנחנו צוללות לשיחה על פעם והיום. מאוד מעסיק אותי הנושא הזה של השינוי של אופני רכישת הידע ואיך זה משנה אותנו. מצד אחד יש המון מידע, וצריך לדלות את המידע הרלבנטי והאיכותי, ומצד שני יש הרבה בדידות במערכה שלא מגובים מספיק בשיח משותף. כלומר, אני רואה את כל ההרצאות המקוונות ואת ההתייעצויות בפייסבוק וכדומה, אבל זה מרגיש לי עדיין בודד. ואני עשירה, יצרתי לעצמי סביבה שכל הזמן יש לי עם מי לדבר על הדברים, להתייעץ, לחלוק. מידע לפעמים הוא רק מידע, וצריך משהו נוסף.

היא מספרת על ההרצאה של קילהופנר בארץ, על הדיבור שלו על "גשרים" שצריך לבנות בין לבין, בין האקדמיה לשטח, בין השטח לקובעי המדיניות, וכו' וכו'. בהקשר הזה היא מספרת לנו על ביקור שערכה בהולנד שטלטל אותה. כשאנחנו שואלות מה היה שם היא מתארת אוטופיה של מקום המקצוע, מבחינת זמן לכל דבר, מבחינת סביבת העבודה. אני חושבת שאולי היינו יכולות לשאול את שאלת הקהילה שלנו בהתאמה לסביבת העבודה – אם היית יכולה ליצור סביבת עבודה כמו שהיית רוצה, איך היא הייתה נראית? אנחנו הרבה פעמים אומרים "אם רק היה כך וכך וכך אז הטיפול היה ממש מוצלח". בשביל רינה האוטופיה היא קודם כל בחיבור של ההתערבות בשטח לידע האקדמי. היא מתארת מקום בשוודיה שם המרפאות בעיסוק הן המטפלות וגם החוקרות ושהעבודה שלהן ניזונה ישירות מהידע התיאורטי שהן ביססו.

כשאנחנו מכוונות לעתיד, היא חוזרת לשם, ומספרת על איך שלמדה על ההתערבות שבהמשך פיתחה, התערבות שנועדה לילדים במקור, וכשהיא שואלת שם מה הדבר הבא היא מקבלת את התשובה – תינוקות עד גיל שנתיים, ולשם היא חותרת ורואה תוצאות. ההסתכלות הזאת כל הזמן קדימה למקום הבא ששם צריך אותנו. שם גם יופיע התסכול של הפערים, בין העשייה, המחקר, המדיניות, ההיענות של המטפלים. 

בתוך התסכול, אולי לידו, מאוד ברור היא אומרת כמה שהמקצוע התפתח וכמה הרבה נעשה. רינה מזכירה לאורך כל השיחה מרפאות בדרך שעזרו, כיוונו, התוו דרך, ומתארת איך היא בתורה היום לוקחת את המקום הזה עבור אחרות. 
זו אחת החוזקות של קהילה. 

סיון

רינה חמודות

המון  המון זמן חלף מאז הפעם האחרונה שעשינו את הדרך.

מנצלת כרגיל את העלייה לכיוון ירושלים להתחבר מחדש...למפגש, לקהילה, ללמה אני עושה את מה שאני עושה- מצדיקה את עצמי בפני עצמי- מה הכוח שמניע אותי לעלות על כבישי ישראל המתאגרים ב6:30 בבוקר, לפני יום עבודה ארוך מידי..... משחזרת בראש את החוויות הקודמות ואט אט נזכרת בסיבה...מחייכת לעצמי, מגיעה למבשרת ציון לפגישה עם רינה חמודות.

שוב לא מכירות, שוב מבוכה, שוב  הסבר, שוב זהירות ושוב 4 דקות של זה - והנה זה קורה שוב.

יודעת לזהות את הידיעה הזו שזה הולך להיות נעים, אנחנו מדברות את אותה שפה.

רינה כמו כל כך הרבה מחברותיה בשרשרת הגיעה לריפוי בעיסוק במקרה. באותה מקריות בשלב הזה, כך היא מתארת הייתה יכולה להתחיל בפיזיותרפיה. הדגש הוא על השלב הזה, ההוא, בתחילת הדרך. מכיוון שהיום ברור לי לגמרי, שהדיאלוג כבר לא קיים.

המעבר הזה מרתק אותי. השלב שבו יודעים שאנחנו במקום הנכון, הרגע הזה שהבלבול נהיה נוח ומתפוגג .

רינה כמו רבות מהמרפאות בעיסוק אותן אנו פוגשות בדרך מגיעה במקרה. הלימודים מעניינים,  מגוונים, אך גם בסיומם לא נותנים תשובה ברורה מה זה הדבר הזה, המקצוע הזה. אולם די מהר אחרי הלימודים פתאום זה נהיה ברור. הספקות נעלמים והבחירה בזהות המרפאה בעיסוק נהיית ברורה ומאומצת לכדי כמעט DNA.

מזדהה כל כך עם התהליך הזה, מרגישה שאנחנו חולקות DNA דומה. תחומים שונים לגמרי ועוגן אחד. אבל גם אצלי זה לא קרה מיד.

ביום יום המקצועי שלי פוגשת בעיקר סטודנטיות שעסוקות בבדיקה והשוואה מה בינן לבין אנשי מקצוע אחרים, מה מייחד אותן, האם הזהות והייחודיות הזו מתאימה להן. לעתים מתייסרות בשאלה הזו.

בשיחה עם רינה אני עוצרת בנקודה הזו ומנסה להבין מה קרה לה שם. רינה נענית לי ומנסה לברר יחד מה עבד שם.

התחילה לעבוד בשלושה מקומות עבודה במקביל, עוזבת בוחרת, מתמקמת בתחום הילדים בגן השיקומי- משם מתחיל תהליך של התמקצעות בלתי נגמר. צורך כזה בלתי מוסבר שרינה מתארת שמאפיין כל כך הרבה מרפאות בעיסוק. מעין התמכרות ללימודים. עוד קורס, השתלמות, בארץ, בחו"ל. אוגרת ידע, שמתהווה לידי מומחיות. כלפי חוץ המומחיות נהיית נורא ברורה, אבל עדיין מרגישה בדומה לרבות מעמתיתנו שזה לא מספיק. לא  מסמיכות את עצמנו כמומחיות. מתמכרות קצת להעמקה ולהתפתחות המקצועית הזו. רינה סבורה שזה מאפיין ייחודי שלנו כמקצוע פחות חווה את הצורך הזה במקצועות אחרים.

 כשרינה מתארת את הגן השיקומי היא מתייחסת אליו כאל בית, כזה מצמיח ומאפשר. היא המתארת שתי תמות מרכזיות משמעותיות. האחת היא דמות מדריכה משמעותית ומוערכת. כזו שעוטפת אותה ונותנת לה מרחב בטוח ומקצועי.

והשני הוא סביבת עבודה אנושית שיוצרת קהילה המעודדת למידה והתפתחות.

רינה מתארת את התמות האלו כעוגנים שיצרו אצלה תחושת ביטחון ומקצועיות כזו שאפשרה לה להעיז ולפתח כלי התערבות בגלאי הינקות. העוגנים האלו אפשרו לה לשאול שאלות מקצועיות מעמיקות ומורכבות ולצור התערבות ריפוי בעיסוק במקומות שלא היו מקובלים קודם. טיפול בויסות חושי בגילאי תינוקות. שואלת מדוע לא, ויוצאת לחקור את השאלה. מגובה ומחוזקת באותם עוגנים מקצועיים.

אז אולי זה  - אנחנו מהרהרות בקול רם. אולי זו הסביבה המקצועית בה אנחנו בוחרות לעבוד שמשפיעה על ההבניה המקצועית הזו. אולי זה הכוח המשמעותי שיש  בליווי הדרכה בתחילת הדרך שיוצר את אותה זהות מתגבשת.

סיון רינה ואני עוסקות בליווי סטודנטיות בשלבי התפתחות שונים ונשאלות לא פעם לעמדתנו. תמימות דעים לגבי ההכרה בחשיבות ההדרכה. כמה קריטית וחשובה ההדרכה הזו.

רינה מחדדת את זה אפילו יותר. חיוני, ממש חיוני לא רק בתהליך ההתפתחות אלא באותה יצירת זהות מקצועית ברורה. הדרכה היא מפתח, יכולה לאפשר בניה  כזו ובאותה מידה לערער אותה.

יושבת מול רינה ונהנית משיח שמייצר חשיבה ביקורתית מבלי לחשוש להתבונן על עצמנו כאקדמיות ולשאול את עצמנו מה אנחנו יכולים לעשות טוב יותר בחיבורים. כיצד אפשר לסייע בתהליך ההתגבשות הזו כדי שתהיה פחות מייסרת.

מציפות כל כך הרבה נושאים רוחביים שאני מרגישה שאנחנו חייבים לתת עליהם את הדעת כמקצוע.

מרגישה מעין קריאה לסדר, כמעט צו קריאה שמחזיר אותי להבנה  שהדבר הזה שנקרא פיתוח זהות מקצועית איננו פשוט. הוא לרוב קורה בעצמו, אבל אנחנו אולי יכולים לייעל את התהליך באמצעות הבנה ברורה יותר של מה הוא דורש והכוונה ברורה לשם.  מעין ניתוח פעילות של מה דורשת יצירת זהות מקצועית. ברור לי שלפחות חלק מהדברים ניתן להגדיר יותר ברור ולתת מענה  מדוייק יותר.

אז יש לנו מקצוע ממכר, בערכיו ובעשייה שבו. ההתמכרות מתחילה ברצינות שאנחנו לוקחות אותו, בלמידה האינסופית וברצון לעשות טוב.

יוצאת עם שמחה גדולה במפגש עם מכורות כמוני, לצד  רצון להבין יותר לעומק ולסייע למתמכרות בפוטנציה להתמודד עם ההתמכרות הזו באופן יעיל יותר.

אני נעמה ואני מרפאה בעיסוק מכורה.

 נעמה