מפגש 26 - רונית דודאי

רונית דודאי

אחרי הפגישה עם רינה, שהביאה לנו חיבור מאוד משמעותי בין השטח לאקדמיה נסענו לרונית, שמביאה את הצלע השלישית והכל כך משמעותית של המדיניות. רונית מחזיקה בתפקיד של ממונת שיקום ארצית בתחום בריאות הנפש במשרד הבריאות, שאני חושבת שזה יהיה נכון לומר שזה התפקיד בדרגה הכי גבוהה במדינת ישראל שנמצאת בו מרפאה בעיסוק. אני מכירה את רונית כבר מספר שנים, כאשר הייתה אחראית על תחום התעסוקה באגף לבריאות הנפש ובחיפוש שעשיתי עכשיו באינטרנט מופיעים לא מעט סרטונים של הרצאות או ראיונות שנתנה וזה אחד מהם מהתקופה ההיא:  

לכן לא מפתיע שהפגישה שלנו מתחילה בשיח על כך שאנחנו לא מצלמות את הראיון. אני מזכירה (ואולי לא ציינו את זה קודם) שאנחנו מקליטות את הראיונות אחרי שהבנו שרוב המרפאות בעיסוק נרתעות מצילום וידיאו וכן מסכימות להקלטה. השיח הזה, כבר בהתחלה, על הסביבה, מביע בעיניי את כל מה שיעלה בהמשך, ההסתכלות כל הזמן על התהליך, הבניית הסביבה שמרכיבה אותו ואיך זה בתוך הקונטקסט הרחב. 

היא מספרת לנו איך בתיכון למדה במגמות של ספרות וביולוגיה בתקופה שהתחילו לתת בחירה להעמיק בתחומי ידע מסויימים. המרחב הזה בין שני המקצועות והסקרנות שלה, יחד עם בסיס של עשיה גם כנערה ובהמשך בשירות הצבאי בנח"ל הובילו אותה למקצוע שלא הכירה עדיין אבל נשמע מעניין. היא מתארת חוויה מאוד משמעותית מהלימודים ומההכשרות הקליניות שמהר מאוד מביאות אותה למצב שהיא מרגישה שהיא במקום הנכון ובמהלך השנים הראשונות מתגבשת אצלה הבנה ברורה לגבי הזהות המקצועית שלה.

היא מתארת תהליך של התפתחות מקצועית ממש מההתחלה, מהמקום שלה כסטודנטית שמזהה אוכלוסיה, שמזדהה עם קשיים מסויימים. היא מספרת איך התנסתה בעצמה בהרכבת מנעול כחלק ממדגמי העבודה ואני נזכרת בעצמי, יושבת במרכז שיקום תעסוקתי בחדרה, מרפאה בעיסוק ממש צעירה, יום שלם עושה את כל בטריית האבחונים של הקרן. לאחרונה ממש הרפתי סוף סוף מהקלסר משם, כבר ברור לי שאבחונים כאלו לא ישמשו אותי בעתיד, אבל הדרך של להתנסות בעצמי על מה שאני עושה עם אחרים היא חשובה ביותר ומלמדת חוויתית את התחושה הזו של העשייה תחת תצפית שהיא קשה ביותר, ובמיוחד כשאתה לא מצליח.

משם למעבר להתערבות שתיגע בדיוק בדברים האלו הדרך הייתה טבעית. היא מספרת על הרבה תמיכה סביב התהליך הזה, ובכלל מצד מדריכה שמאמינה בה ומאפשרת ליצור, ולא רק מאפשרת אלא גם מתלהבת. זה מזכיר לי שיחה שלי עם מרפאה בעיסוק שהייתה סטודנטית שלי בעבר והעלתי את התחושה שלי שאני מאתגרת מדיי. היא הגיבה בתמיהה ואמרה שזה בכלל לא קשה, ואני מניחה שזה שונה מסטודנטית לסטודנטית, אבל החוויה של ליצור את הזהות המקצועית מתוך עצמי, במקצוע שלנו היא לדעתי קריטית, ואם היא לא נבנית כבר בשלבים הראשונים ומייצרת מקום מקצועי בטוח מבפנים נורא קשה לייצר אותה בהמשך.

כמו תמיד עם מרפאות בעיסוק שיש להן תפקיד נוסף (מנהלת, מדריכה וכן הלאה) עולה שאלת המקצוע מול שאלת התפקיד. לרונית ברור שהיא מרפאה בעיסוק ומנהלת ונראה שהיא מצליחה לשזור את שניהם זה בזה. אני זוכרת את הפגישה הראשונה שהייתה לי איתה, כשניסיתי להכנס לתפקיד שהפך לניהולי ברבות השנים (למידה גדולה שלי על מה הגבולות שלי, ניהול – OUT). היא הייתה אחראית על תחום התעסוקה ועצם זה שהיא הייתה מרפאה בעיסוק הקל עליי בתוך סבך של יזמים, עוס"ים מדריכים וכו'. דבר נוסף היה משמעותי באותה נקודת זמן ולאורך זמן רב באופן כללי יותר היה הפורום של המרפאות בעיסוק בשיקום שהיום פעיל בעיקר אינטרנטית (ובהחלט הגיע הזמן להחיות אותו עבור כולנו!).

רונית מסתכלת קדימה כל הזמן כך שכשאנחנו שואלת מה הלאה היא מצביעה באופן ברור על הצורך להשתבץ בעמדות משמעותיות ולקדם דברים ברמה רחבה. זה מתחבר מאוד לשיחה הקודמת שלנו על הצורך במדיניות מותאמת. המשולש זה של שטח, אקדמיה ומדיניות יכול לייצר מקצוע חזק שמשפיע באופן הוליסטי על החיים של האנשים להם אנחנו נותנים שירות.

רונית אומרת שהעבודה הזאת ממכרת, ששינוי שמצליח לקרות אצל האנשים הוא ממכר ואי אפשר להפסיק להיות חלק מזה. ואז היא מוסיפה שזו התמכרות טובה. סוג כזה של התמכרות מוכר לי ביותר, החוויה הזו שמשהו השתנה בעולם של מישהו, גם אם במילימטר, וגם אם כל פעם מילימטר אצל מישהו אחר, כל יום, היא בהחלט ממכרת. וכל יום יש משהו! כל יום יש ממה להתרגש, להתפעל, כל יום משהו בפנים זז.

יצאנו מהבית המרשים, מלא יצירות של מתמודדים, צפצופי ציפורים וחום. על כל ציור או יצירה היא מספרת מאיפה הגיע. מלווה אותנו עד היציאה. עד הסוף היא מנהיגה.  
סיון

רונית דודאי

רונית מקבלת אותנו בפתח ביתה, לצד כלבה גדול המימדים, שבודק אותנו בחשדנות כאילו לוקח את התפקיד שלו מאוד ברצינות- ככתוב על שער הבית "כלב בתפקיד". תוך מספר שניות מגיש לנו כדור טניס רטוב ולעוס ומתמקם לצדנו כמעין חלק מהמפגש. מתמקמות במטבח הנעים.

מיד מפונקות בשתי אפשרויות  בחירה עוגה או סלט. רונית הכינה את שניהם "לא ידעתי איך תגיעו במצב של סלט או עוגה" היא מסבירה. שני צדדים כמעט מנוגדים... בסופם קובעת רונית בהחלטיות עוגה אתן שם. מסתבר שצדקה.  הכינה גם וגם... גם וגם יהפוך להיות עניין חוזר במפגש שלנו. כך גם ההחלטיות.

מספרות לרונית על הרעיון  בראיון והמטרה שלו  ורונית עוברת כמעט כטבע שני לאופנות של הצעות ייעול ומעלה רעיונות למה עוד אפשר לעשות. כאילו כראש עובד מיד לחיפוש עוד מענים, עוד פתרונות, עוד נקודות מבט.

רונית מתארת לנו את תחילת דרכה, למדה ספרות וביולוגיה, כמו סלט ועוגה - גם וגם , שני צידי הרצף. מחפשת את הקצוות את האתגרים.

מתארת את הבחירה במקצוע הריפוי בעיסוק   כמקרית כמעט, כזו שנתנה מענה ל"גם וגם", אך ללא הבנה מעמיקה של מה  משמעות הבחירה.

מתחילה לעבוד בשני תחומים במקביל, תחום הילדים ותחום בריאות הנפש, "גם וגם",  אך מיד מבינה מה התחום אליו מתחברת יותר ובוחרת לעבוד עם אנשים עם מוגבלות פסיכיאטרית.

מתארת את העניין שמצאה בגילוי האנשים האלו שבתקופה זו לא קיבלו מענים כלל, למעשה ראתה דלות גדולה בידע הקיים. מאותגרת, מתחילה להכיר וללמוד.

רונית בכנות גדולה מתארת לנו חולשה שלה והיא יכולותיה הדלות יחסית בתחום האומנויות והמוטוריקה העדינה. ובאותה נשימה מתארת כיצד מדריכה אותה העריכה מאוד ומוכרת לנו מהתחנה הקודמת, ד"ר נעמי הדס לידור, מחייבת אותה להתנסות במדגמי עבודה אותם היא מבקשת מהמתמודדים במקום לבצע.  מדגמי עבודה מעמתים אותה מול כל מה שקשה לה, מול קול החולשות שלה, ויוצרים  אצלה תחושת תסכול גדולה.  עם אתגר זה היא מצליחה להתמודד במידה רבה בזכות תחושת המסוגלות שנבנתה בעזרת נעמי. כוחה של מדריכה לצד תחושת מסוגלות זו שאפשרה התמודדות עם רמת תסכול לא פשוטה בכלל. זאת החוויה שרונית מנסה להעביר גם למתמודדים אותם היא פוגשת. אתגר, קושי לצד תיווך מתאים שיוצר תחושת מסוגלות.

ברגעים האלו אני נזכרת במפגש אישי מורכב שהיה לי עם רונית. לפני שנים רבות בעודה בתפקיד אחראית על התעסוקה, פוגשת אותה בביקור, במקום העבודה שלי דאז. אני, מרפאה בעיסוק, צעירה בשיקום, אחרי שנים רבות בהן עבדתי בהקשר אשפוזי,  לא מאוד מבינה שיקום קהילתי מקבלת הנחיה לבנות תוכנית עבודה. משקיעה בה חשיבה רבה, וזוכרת תחושת שביעות רצון מסוימת מהתוצר. מציגה את התוכנית לרונית, שפוסקת כמעט מיד- זה לא זה. אבל... היא מוסיפה, אני  חושבת שכדאי שתוסיפי לזה תפיסות קוגניטיביות,  ובכלל יתאים לך ללמוד תיווך, אבל קחי בחשבון, היא מציינת,  שזוהי לא רק למידה אלא למידה שתשנה את חייך. תיווך אמרה, זוהי תפיסת עולם. ואני לעצמי חשבתי שהיא בטוח מגזימה. נעלבתי עד עמקי נשמתי. חזרתי הביתה ושאלתי את עצמי שאלות מורכבות. האם אני במקום הנכון בתפקיד הנכון? מה אני רוצה לעשות? משהו בדברים של רונית אפשר לי לעמוד בפרשת הדרכים הזאת ולבחור לא להימנע בגלל עלבון, אלא לנסות ללכת בדרך אחרת. יצאתי ללמוד תיווך, ששינה את חיי, כתבתי תוכנית חדשה שנהייתה ברורה לי. התיווך שינה את חיי מכיון שהוא הפך להיות חלק ממני. בדיוק כמו שרונית אמרה, עבורי זו הייתה "העוגה", כאילו ידעה שאני שם.

עוצרת להגיד לרונית כמה יש לה חלק בבחירות שעשיתי בחיי המקצועיים, הרי היום תיווך הוא חלק ממי שאני  שואפת להיות.

ממשיכות לשמוע את סיפורה שכהרגלינו  מתחקרות את רונית ביחס להתמקמות שלה כמרפאה בעיסוק.

כמרפאות בעיסוק אנחנו די מהר נדרשות לתפקידים שונים ומגוונים חלקם תפקידי ניהול. אבל לא תמיד רוכשות את הידע הנדרש לכך. מוצאות עצמנו מקיימות תפקיד ניהולי תוך שימוש בכלים שיש לנו כמרפאות בעיסוק. שומעת את הסיפור של רונית וזה פתאום קופץ ברור. איך רונית מזהה בעיה ברמות שונות של אחריות..."גם וגם"...עושה ניתוח פעילות כמעט אוטומטי של הבעיה מה שמוביל אותה לפתרון ברור ומדויק. מאפשר לה להיות מדויקת בקביעה שלה. מתחיל להישמע שוב מוכר קצת כמו הקביעה עוגה. ניתוח הפעילות המדויק  גם גורם לה לקלוע. והיא אכן צדקה...היינו בעוגה לגמרי.

רונית היא דוגמא עבורי  למרפאה בעיסוק שהגיעה לאיזושהי פסגה. מכהנת כממונת שיקום ארצית. יושבת על צומת דרכים משמעותית.  מקבלת החלטות כאלו שמשפיעות באמת על איך יראו החיים שלנו והסובבים שלנו. שרונית מדברת בפאתוס אמיתי על החזון שלה אני שומעת את ערכי המקצוע מתכתבים עם החזון שלה כל כך ברור.

בראיונות רבים אני רוצה לעסוק גם בחרטות וטעויות. ולהתמקד בעיקר בלמידה מהם. 

עם מעטים אני מעיזה לשאול. את רונית ברור לי שאפשר. רונית משתפת אותנו בחרטות אישיות שלה, בעיקר סביב הוויתורים שנעשתה לעשות סביב הבחירה בתפקיד מדיני וניהולי.

וויתרה על הנאות מקצועיות אישיות שלה כמו הוראה ממנה נהנתה בעבר, לטובת התמקדות בהנעת תהליכים מדיניים בתחום השיקום.

אני חושבת על החרטות שלי ויש לי לא מעטות. אך אולי חרטה שאני מחזיקה בה בתוכי ורונית הצליחה לעורר היא השאלה האם אני יכולה להשפיע אחרת על הסביבה בה אני חיה.

מה היה קורה אם הייתי פונה אחרת, מה יקרה אם אבחר בפניות נוספות, לאן אני רוצה להגיע.

קשה לנו לסיים את הפגישה, עוברות מנושא לנושא, ובכל נושא יכולה להתחבר קצת לעצמי.

יש משהו בשיחות עם רונית, שמצליח להעיף אותי לחשיבה לכיוונים חדשים.

מציפה אצלי שאלות אישיות על חרטות ופסגות חדשות שאולי קיימות עבורי ומוסתרים כרגע.

עומדות עוד כמה דקות במטבח ומתפנות להרים את הראש ולהסתכל על המרחב בו אנחנו נמצאות. המון יצירות אומנות סובבות אותנו.

כל אחת שונה וכל אחת משתלבת כל כך יפה במארג אחד שלם. רונית עושה לנו סיור ויודעת לספר שכל יצירה נעשתה על ידי אדם עם מוגבלות פסיכיאטרית, כל אחד ממסגרת שיקום שונה. וכל יצירה כזו מקבלת את המקום המדויק עבורו בבית.

מילן, הכלב שכבר הפך לחלק מהנוף עדיין אוחז בכדור הרטוב, ממאן לעזוב, מלווה אותנו החוצה- והפעם ממלא את תפקדו אחרת- כאמור, כלב בתפקיד.

יוצאת מהמפגש עם מרפאה בעיסוק שכבשה פסגה ועשתה שינויים רבים, עם פניי באופן מקרי או לא, לטקס סיום של בוגרות שזה עתה מסיימות ללמוד את לימודי הריפוי בעיסוק.

חושבת של שני הקצוות האלו, הסלט והעוגה, הגם וגם , התחלה ושיא, תוהה ביני לביני, מי מהן תכבוש איזו פסגה.

מהרהרת בפסגות שאני רוצה לכבוש.

מלאת מוטיבציה, אני עוד אגיע.

נעמה