מפגש 25 - רינה חמודות

את רינה אנחנו פוגשות אחרי הרבה זמן שלא היו מפגשים, השם שלה מצלצל מוכר, ועלה בכמה הקשרים בראיונות קודמים אבל לא נפגשנו קודם. אני אפילו חושבת שזיהיתי את השם שלה ממשהו שכתבה, אבחון או מאמר, או אולי קורס. בכל זאת, אנחנו מגיעות מתחומים שונים והממשקים הם שונים. ובגלל כל אלו זה תמיד מפתיע מחדש כמה רב הדמיון על השוני. אם להיות מאוד קונקרטיים, כשהיא נכנסה לבית הקפה היה לנו ברור שזו היא ולה היה ברור שאנו מי שאנחנו.

רינה מספרת על איך שהגיעה למקצוע במקרה, הבחירות שלה והסיפור שהיא מספרת מוכר ואני ממש מתאפקת לא לומר – "ממש כמו.." וזה ממש כמו שסיפרו לנו קודם, ושונה, כמו שהייתי מצפה. היא מספרת על שנה ראשונה קשה, עמוסה מאוד ומשמעותית עד מכוננת. עבודה בשלושה מקומות, וכמו שאנחנו לומדות להכיר, עבודה עם כל הלב והאנרגיות, ובסיומה של השנה התיישבות במקום אחד למשך כל השנים עד היום.

היא מדברת על ההתלבטות שמלווה הרבה מהשיח על המקצוע, "מה אני שונה מ..", "מה הייחודיות..." שאלות שעולות בכל תחום, בילדים ופיזיקלי זה עולה מול הפיזיותרפיסטים ובבריאות הנפש מול העו"סים וכן הלאה. היא מבחינה בין התקופה בה שאלה את השאלות ובכנות אומרת ששאלה על מנת להכריע אם כן או לא, ובין התקופה שהחלה בסיומה של השנה הראשונה, שם ההתלבטויות נוכחות אבל ההימצאות שלה במקום הנכון ברורה. אני חושבת שכמעט כל אחד ואחת שיחזרו לשלב הזה בהתפתחות המקצועית יכול להזדהות עם זה, ברמה זו או אחרת. אני חושבת על עצמי, שהתחלתי לעבוד במקום שהכרתי מההכשרה והיו דברים שלא שאלתי את עצמי כי לא היתה שאלה במקום הספציפי שבו הייתי, והשאלות האלו עלו בהמשך כשנתקלתי באנשי מקצוע אחרים, בחומר תיאורטי מבסיס ידע אחר, זו התלבטות שבמיוחד במקצוע שלנו מאוד נוכחת, גבולות הגזרה.

רינה מתארת את עצמה כמכורה לימי עיון, כנסים, השתלמויות. יש משהו במקצוע שלנו שמייצר את זה, את הנהייה אחר למידה. לא סתם זה חוזר במפגשים שוב ושוב. היא מוסיפה לי משהו בכך שמעבר ללמידה עצמה התחומים בהם המקצוע שלנו עוסק הם כל כך רחבים שבעצם כמעט כל ידע שמתכנס לכדי כנס/מאמר/הרצאה וכו' הוא רלבנטי. השנה היו כמה כנסים כאלו שחשבתי שמעניינים רק אותי ואז הייתה בקהל עוד מרפאה בעיסוק או הרבה מרפאות בעיסוק..

היא מספרת איך פעם היו מפגשי ז'ורנאל קלאב של למידה ואנחנו צוללות לשיחה על פעם והיום. מאוד מעסיק אותי הנושא הזה של השינוי של אופני רכישת הידע ואיך זה משנה אותנו. מצד אחד יש המון מידע, וצריך לדלות את המידע הרלבנטי והאיכותי, ומצד שני יש הרבה בדידות במערכה שלא מגובים מספיק בשיח משותף. כלומר, אני רואה את כל ההרצאות המקוונות ואת ההתייעצויות בפייסבוק וכדומה, אבל זה מרגיש לי עדיין בודד. ואני עשירה, יצרתי לעצמי סביבה שכל הזמן יש לי עם מי לדבר על הדברים, להתייעץ, לחלוק. מידע לפעמים הוא רק מידע, וצריך משהו נוסף.

היא מספרת על ההרצאה של קילהופנר בארץ, על הדיבור שלו על "גשרים" שצריך לבנות בין לבין, בין האקדמיה לשטח, בין השטח לקובעי המדיניות, וכו' וכו'. בהקשר הזה היא מספרת לנו על ביקור שערכה בהולנד שטלטל אותה. כשאנחנו שואלות מה היה שם היא מתארת אוטופיה של מקום המקצוע, מבחינת זמן לכל דבר, מבחינת סביבת העבודה. אני חושבת שאולי היינו יכולות לשאול את שאלת הקהילה שלנו בהתאמה לסביבת העבודה – אם היית יכולה ליצור סביבת עבודה כמו שהיית רוצה, איך היא הייתה נראית? אנחנו הרבה פעמים אומרים "אם רק היה כך וכך וכך אז הטיפול היה ממש מוצלח". בשביל רינה האוטופיה היא קודם כל בחיבור של ההתערבות בשטח לידע האקדמי. היא מתארת מקום בשוודיה שם המרפאות בעיסוק הן המטפלות וגם החוקרות ושהעבודה שלהן ניזונה ישירות מהידע התיאורטי שהן ביססו.

כשאנחנו מכוונות לעתיד, היא חוזרת לשם, ומספרת על איך שלמדה על ההתערבות שבהמשך פיתחה, התערבות שנועדה לילדים במקור, וכשהיא שואלת שם מה הדבר הבא היא מקבלת את התשובה – תינוקות עד גיל שנתיים, ולשם היא חותרת ורואה תוצאות. ההסתכלות הזאת כל הזמן קדימה למקום הבא ששם צריך אותנו. שם גם יופיע התסכול של הפערים, בין העשייה, המחקר, המדיניות, ההיענות של המטפלים. 

בתוך התסכול, אולי לידו, מאוד ברור היא אומרת כמה שהמקצוע התפתח וכמה הרבה נעשה. רינה מזכירה לאורך כל השיחה מרפאות בדרך שעזרו, כיוונו, התוו דרך, ומתארת איך היא בתורה היום לוקחת את המקום הזה עבור אחרות. 
זו אחת החוזקות של קהילה. 

סיון

רינה חמודות

המון  המון זמן חלף מאז הפעם האחרונה שעשינו את הדרך.

מנצלת כרגיל את העלייה לכיוון ירושלים להתחבר מחדש...למפגש, לקהילה, ללמה אני עושה את מה שאני עושה- מצדיקה את עצמי בפני עצמי- מה הכוח שמניע אותי לעלות על כבישי ישראל המתאגרים ב6:30 בבוקר, לפני יום עבודה ארוך מידי..... משחזרת בראש את החוויות הקודמות ואט אט נזכרת בסיבה...מחייכת לעצמי, מגיעה למבשרת ציון לפגישה עם רינה חמודות.

שוב לא מכירות, שוב מבוכה, שוב  הסבר, שוב זהירות ושוב 4 דקות של זה - והנה זה קורה שוב.

יודעת לזהות את הידיעה הזו שזה הולך להיות נעים, אנחנו מדברות את אותה שפה.

רינה כמו כל כך הרבה מחברותיה בשרשרת הגיעה לריפוי בעיסוק במקרה. באותה מקריות בשלב הזה, כך היא מתארת הייתה יכולה להתחיל בפיזיותרפיה. הדגש הוא על השלב הזה, ההוא, בתחילת הדרך. מכיוון שהיום ברור לי לגמרי, שהדיאלוג כבר לא קיים.

המעבר הזה מרתק אותי. השלב שבו יודעים שאנחנו במקום הנכון, הרגע הזה שהבלבול נהיה נוח ומתפוגג .

רינה כמו רבות מהמרפאות בעיסוק אותן אנו פוגשות בדרך מגיעה במקרה. הלימודים מעניינים,  מגוונים, אך גם בסיומם לא נותנים תשובה ברורה מה זה הדבר הזה, המקצוע הזה. אולם די מהר אחרי הלימודים פתאום זה נהיה ברור. הספקות נעלמים והבחירה בזהות המרפאה בעיסוק נהיית ברורה ומאומצת לכדי כמעט DNA.

מזדהה כל כך עם התהליך הזה, מרגישה שאנחנו חולקות DNA דומה. תחומים שונים לגמרי ועוגן אחד. אבל גם אצלי זה לא קרה מיד.

ביום יום המקצועי שלי פוגשת בעיקר סטודנטיות שעסוקות בבדיקה והשוואה מה בינן לבין אנשי מקצוע אחרים, מה מייחד אותן, האם הזהות והייחודיות הזו מתאימה להן. לעתים מתייסרות בשאלה הזו.

בשיחה עם רינה אני עוצרת בנקודה הזו ומנסה להבין מה קרה לה שם. רינה נענית לי ומנסה לברר יחד מה עבד שם.

התחילה לעבוד בשלושה מקומות עבודה במקביל, עוזבת בוחרת, מתמקמת בתחום הילדים בגן השיקומי- משם מתחיל תהליך של התמקצעות בלתי נגמר. צורך כזה בלתי מוסבר שרינה מתארת שמאפיין כל כך הרבה מרפאות בעיסוק. מעין התמכרות ללימודים. עוד קורס, השתלמות, בארץ, בחו"ל. אוגרת ידע, שמתהווה לידי מומחיות. כלפי חוץ המומחיות נהיית נורא ברורה, אבל עדיין מרגישה בדומה לרבות מעמתיתנו שזה לא מספיק. לא  מסמיכות את עצמנו כמומחיות. מתמכרות קצת להעמקה ולהתפתחות המקצועית הזו. רינה סבורה שזה מאפיין ייחודי שלנו כמקצוע פחות חווה את הצורך הזה במקצועות אחרים.

 כשרינה מתארת את הגן השיקומי היא מתייחסת אליו כאל בית, כזה מצמיח ומאפשר. היא המתארת שתי תמות מרכזיות משמעותיות. האחת היא דמות מדריכה משמעותית ומוערכת. כזו שעוטפת אותה ונותנת לה מרחב בטוח ומקצועי.

והשני הוא סביבת עבודה אנושית שיוצרת קהילה המעודדת למידה והתפתחות.

רינה מתארת את התמות האלו כעוגנים שיצרו אצלה תחושת ביטחון ומקצועיות כזו שאפשרה לה להעיז ולפתח כלי התערבות בגלאי הינקות. העוגנים האלו אפשרו לה לשאול שאלות מקצועיות מעמיקות ומורכבות ולצור התערבות ריפוי בעיסוק במקומות שלא היו מקובלים קודם. טיפול בויסות חושי בגילאי תינוקות. שואלת מדוע לא, ויוצאת לחקור את השאלה. מגובה ומחוזקת באותם עוגנים מקצועיים.

אז אולי זה  - אנחנו מהרהרות בקול רם. אולי זו הסביבה המקצועית בה אנחנו בוחרות לעבוד שמשפיעה על ההבניה המקצועית הזו. אולי זה הכוח המשמעותי שיש  בליווי הדרכה בתחילת הדרך שיוצר את אותה זהות מתגבשת.

סיון רינה ואני עוסקות בליווי סטודנטיות בשלבי התפתחות שונים ונשאלות לא פעם לעמדתנו. תמימות דעים לגבי ההכרה בחשיבות ההדרכה. כמה קריטית וחשובה ההדרכה הזו.

רינה מחדדת את זה אפילו יותר. חיוני, ממש חיוני לא רק בתהליך ההתפתחות אלא באותה יצירת זהות מקצועית ברורה. הדרכה היא מפתח, יכולה לאפשר בניה  כזו ובאותה מידה לערער אותה.

יושבת מול רינה ונהנית משיח שמייצר חשיבה ביקורתית מבלי לחשוש להתבונן על עצמנו כאקדמיות ולשאול את עצמנו מה אנחנו יכולים לעשות טוב יותר בחיבורים. כיצד אפשר לסייע בתהליך ההתגבשות הזו כדי שתהיה פחות מייסרת.

מציפות כל כך הרבה נושאים רוחביים שאני מרגישה שאנחנו חייבים לתת עליהם את הדעת כמקצוע.

מרגישה מעין קריאה לסדר, כמעט צו קריאה שמחזיר אותי להבנה  שהדבר הזה שנקרא פיתוח זהות מקצועית איננו פשוט. הוא לרוב קורה בעצמו, אבל אנחנו אולי יכולים לייעל את התהליך באמצעות הבנה ברורה יותר של מה הוא דורש והכוונה ברורה לשם.  מעין ניתוח פעילות של מה דורשת יצירת זהות מקצועית. ברור לי שלפחות חלק מהדברים ניתן להגדיר יותר ברור ולתת מענה  מדוייק יותר.

אז יש לנו מקצוע ממכר, בערכיו ובעשייה שבו. ההתמכרות מתחילה ברצינות שאנחנו לוקחות אותו, בלמידה האינסופית וברצון לעשות טוב.

יוצאת עם שמחה גדולה במפגש עם מכורות כמוני, לצד  רצון להבין יותר לעומק ולסייע למתמכרות בפוטנציה להתמודד עם ההתמכרות הזו באופן יעיל יותר.

אני נעמה ואני מרפאה בעיסוק מכורה.

 נעמה