מפגש 42: גילה רבינוביץ

גילה רבינוביץ

לגילה שמורה אצלי פינה חמה.

תואר שני מחזור ראשון בתל אביב, קורס פגים. גילה המרצה, משתפת בהתלהבות האופיינית לה בעולמה המקצועי. אני, סטודנטית, בהריון עם תאומות, ההבנה שהסיכוי לפגים הולך וגובר מתחדדת כל שיעור יותר ויותר. גילה מודיעה על סיור בטיפול נמרץ פגים ואני מבינה בגופי שזה הגבול שלי. עם זה לא אתמודד. בחיל ורעדה פונה לגילה, שמיד מאפשרת לי את החופש להחליט מתי לעזוב את הסיור, לנהל אותו - כבר עבורי לא מובן מאליו. מסיימת הקורס בהנאה גדולה, ואכן נולדות בנותיי וברוב הדר מתאפסנות בפגיה של רמב"ם למשך חודש וחצי. ואני? מנסה להיזכר בקורס שזה לא מזמן הסתיים, ובעודי מהרהרת בהבדל בין קנגורו בתיאוריה לקנגורו במציאות - טלפון מגילה. איני זוכרת את תוכן השיחה, בתוכנה הייתה דומה לכל כך הרבה טלפונים אחרים, אך איני יכולה לתאר את תחושת ההתרגשות שאחזה בי בשיחה הזו. וזו גילה עבורי, בן אדם שראה אותי, את נעמה.

הפגות שלי מתגייסות בשבוע הבא, וגילה נשארת בליבי בדיוק כמו אז בכאוס של הפגייה בבית חולים רמבם.

ביתה של גילה ממוקם על  כיכר הבימה בתל אביב, מרפסת ביתה האוורירית צופה לעבר מגרש הכינוסים הגדול. על אף המיקום המרכזי הפתיע אותנו השקט שפגש אותנו בפנים. כאילו השארנו את לב תל אביב ונכנסנו לבית.

גילה מקבלת אותנו בארוחת בוקר מפנקת דואגת שנטעם מהכל ותוך כדי מתחילות לדבר.

גילה  בחרה בריפוי בעיסוק מכיוון שזה חיבר אצלה את המשיכה הטבעית שלה למדעים מדויקים ולאדם. בלימודים ברור לה מהיום הראשון שהיא לגמרי במקום הנכון. אין לה התלבטויות שאלות עצמיות, היא במקום הנכון.

מתחילה לעבוד  בגן השיקומי בירושלים, מרפאה בעיסוק צעירה. 1976מגיע הקורס הראשון של הבובט בארץ, עמיתה שהייתה צריכה לצאת לקורס בגלל הריון לא יצאה אליו והיא בחרה  את ההזדמנות. הקורס הכניס אותה לעולם ההתפתחות ויצר בסיס רחב ומבוסס לעבודתה ההמשכית.

1979 נוסעת לטורנטו עם משפחתה, מגיעה לעבוד בבית חולים לילדים, והרי לנו עוד הזדמנות. משתמשת בקורס הבובט שפותח דלתות. מנהלת השירות מזמינה את את גילה להיכנס יחד את איתה לפגיה. גילה, מעולם לא פגשה את התחום. אבל אותה מנהלת מצליחה לשכנע אותה שיש להן מה לעשות שם. והנה גילה בוחרת שוב לראות בזה הזדמנות ונכנסת באומץ לתחום שאיננו תחום עדיין.

לאחר תקופה של עבודה בפגיה מנהל בית החולים קורא לאותה מנהלת ואומר לה לא משנה לנו מה אתן עושות אבל תמשיכו לעשות את זה, מאז שהתחלתן מספר ימי האשפוז יורד. והנה נוצר ידע ותחילתו של תחום.

לעצמי חושבת שזה בדיוק הסיפור של המקצוע שלנו. כל כך הרבה פעמים אנחנו שומעות את האמירה הזו אתן המרפאות בעיסוק עושות שם משהו שעובד. לא תמיד אנחנו מצליחות להסביר החוצה מה זה הדבר הזה שאנחנו עושות, וכל כך הרבה פעמים עוסקות בניסיון להסביר את עצמנו. תוהה ביני לבין עצמי אולי האם אנחנו יודעות להסביר מספיק ברור לעצמנו מה עובד שם.

שגילה מסבירה לנו למה זה עובד- היא מתייחסת להתערבות בסביבה, ובשימור רפלקס המציצה של הפג ובהדרכת ההורים החשובה. וזה כל כך ברור,  ברור לי שהיא יודעת לתת את המידע הזה החוצה.

מחזק לי את התחושה שאנחנו חייבות לקחת על כך אחריות ולדייק את מה כל אחת מאתנו עושה. הרי כולנו באותו מקצוע, וכל אחת מאתנו עושה את זה קצת אחרת מושפעת מהסביבה, מהאוכלוסייה, מהמאפיינים האישיים שלה. גיוון נפלא של מרכיבים על אחת כמה וכמה מחייב לדיוק שלנו. למה אנחנו עושות את מה שאנחנו עושות.

גילה עושה המון דברים, בוחרת כל פעם מחדש לגוון בתפקידים אך לשמר ולעדכן את גופי הידע בתחום אותו היא מגדירה את עצמה. שם היא מתפתחת, ממשיכה לטפל Hands on  כל הזמן בילדים ולהדריך מרפאות בעיסוק ומשפחות. משפיעה כל הזמן על התחום הזה בתפקידים מערכתיים במשרד הבריאות, הוראה באוניברסיטת תל אביב וירושלים, עבודה. גם לאחר שמסיימת לעבוד בתפקידים הפורמליים היא ממשיכה להתנדב ולעבוד כדי להמשיך ולתרום.

סלפי מסורתי במשרד עמוס הספרים של גילה

כיום עובדת באיכלוב, ומתנדבת במרכז לילדים אריתראים שם מדריכה את המטפלות. Magic Gila    הן  מכנות אותה.

היא מתייחסת למונח הזה בביקורת מסוימת. עם המון הבנה למטפלות. מבחינתן גילה עושה אחרת עם התינוקות או מדריכה אותן. היא עושה  משהו בסביבה, עם התינוקות שלפתע מפסיקים לבכות, מתחילים להגיב אחרת. מבחינתן זה קסם. גילה  מסבירה כיצד בעבר הוחמאה מההתייחסות לכך שרק היא יכולה להשפיע על הילד. עם השנים הבינה שלא עשתה בכך כלום. הבינה כי התפקיד שלה היא לייצר מצב שבו האדם המשמעותי בחייו של הילד יוכל לעשות את מה שהיא עושה.

מבינה ומסכימה לגמרי עם המטרה והתפיסה. ברור לי כמה קל להתבלבל ולהישאב למקום שרוצה להרגיש בעל ערך, משפיע וכמה מדויקת צריכה להיות ההבנה של המטרות שלנו שם – כדי לקחת צעד אחורה ולא להישאב לשם. וזה שוב שלנו, וזה שוב מחייב אותנו לקחת על זה אחריות ולשאול - האם אני מגיבה כעת ממקום נכון מקצועית, או נכון לי מתוך תחושות נוחות שלי עם עצמי.

גילה עושה עושה ועושה, גוון ומקצועי, בין היתר גם מוצאת את הזמן להיות יו"רית של העמותה הישראלית לריפוי בעיסוק, שם מכהנת יחד עם אריאלה צור סגניתה ובכך גם תורמת למקצוע.

כל כך הרבה עשייה, וכל כך הרבה אנושיות.

מנסה לזהות כמה עקרונות שחוזרים על עצמם בסיפור המקצועי של גילה שאני יכולה להזדהות איתם.

הראשון והברור, הוא לזהות הזדמנויות ולא לעבור על ידם. לפתוח את הדלתות כדי שלא תשארנה סגורות בפנינו. אפשר היה לראות בסיפור של גילה כאילו היא במקרה הייתה שם בזמן הנכון ובמקום הנכון. אך כמוה בתוך היו עוד אנשים. גילה שוב ושוב בוחרת לבעוט בדלת שנפתחת מעט. באותה מהירות הדלת יכולה להסגר. גילה רואה את הפתח ונכנסת באקטיביות ומתוך בחירה מלאה, אחרי שזה קורה כל השאר היסטוריה. זה קרה ביצירת תחום הפגים בארץ, בבניית התחום כהוראה, בתפקידה במשרד הבריאות, ברכישת הבובט ועוד ועוד.

השני, היכולת לצניעות. להבין מאוד ברור היכן התפקיד שלנו מתחיל והיכן הוא נגמר. כיצד אנחנו מכירים בחשיבותנו אבל לא נשארים מלאים בה. כיצד אנחנו לוקחים צעד אחורה ומאפשרים לאדם המשמעותי בקשר - בין המשפחה או האדם עצמו ללמוד את כל המיומנויות שיאפשרו לו לוותר עלינו.

השלישי מחייב אותנו ללקיחת אחריות על עצמנו. מחייב להבנה מדויק ומקצועית מדוע אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים. מחייב אותנו לדעת מה זה הדבר הזה שאנחנו עושים. ולהשתמש בו.

הרביעי להמשיך ולעשות. מגוון, ייחודי אישי, אבל לא להתפתות להישאר במעין מגדל שן של הוראה, להמשיך לגעת באנשים.

כל כך הרבה עקרונות מפתח עבורי, בוחרת להעמיק בהם כל יום מחדש.

מסיימות ארוחת בוקר מפנקת, מחפשת את המילה שמתארת את התחושה - לגמרי קסומה. הרי איך אפשר אחרת? היה לנו בוקר עם Magic Gila

 נעמה



המפגש עם גילה הגיע בדיוק בזמן אבל הוא הגיע כבונוס כשכבר חשבנו להתחיל את ההפסקה של חגים-נסיעות וכו'. לפני שבוע פרסמנו את התמונה הזו שמציגה את 40 המפגשים הראשונים:

קיבלנו תגובות מכל מיני כיוונים והודעה מגילה שהיא כבר בארץ ומתי מתאים לנו לבוא. לקבוע את הפגישות זה התפקיד שלי והוא לא פשוט, לתאם בין 3 מרפאות בעיסוק זה תמיד תיק, אז שמחתי לסיוע. כבר כשנכנסנו אליה הביתה היא ציינה שכשהסתכלה על השמות הבחינה שעם כולן היה לה איזשהו ממשק במהלך השנים. היא מתחילה עם החניכות שלה מהצופים שגדלו להיות מרפאות בעיסוק מן המניין, הצוות בבית הספר שקיבל אותה בזרועות פתוחות, קולגות, תלמידות ועוד. 

הזיכרון הראשון שלי מגילה, אותו אני חולקת עם רבים ורבות מאיתנו, הוא מקורס התפתחות, בו הכרנו את כל התינוקות במעגל הקרוב ועוד קצת של חברות הכיתה. נכון, זה היה מאוד מתודי ולמדנו הרבה מלראות תינוקות ולא רק לדבר על. אבל היה בזה עוד משהו, עד היום תמונות בפייסבוק של הבנות הגדולות (היו לנו בעיקר בנות) של חברותי לכיתה מרגישות לי קרובות וכך גם אמותיהן. יש משהו אחר בכיתה שמשתפת בחיים עצמם ולא רק בתאוריה עליהם.


אני לא יודעת אם גילה כיוונה לזה אבל מהשיחה איתה ברור שהיא מעריכה את הקשר האישי. היא אומרת שתמיד היה, ועדיין, חשוב לה הHands on, המגע עם המטופל עצמו. אפילו כשהיא מדברת על התפקיד במשרד הבריאות אותו מילאה 6 שנים היא מדברת עליו כדבר טוב, שהתאים לה באופן אישי באותו הזמן, ושתרם רבות לעצם העניין אבל בהרבה פחות התלהבות מהעבודה האישית היומיומית עם האנשים עצמם.
במהלך השיחה עולה העניין שהרבה פעמים ההצלחות והקידום של המקצוע או של מטרות שונות הוא על בסיס פרסונלי. הדלת נפתחת לגילה, אמנם בכותרת של המרפאה בעיסוק אבל קודם כל עבורה כבנאדם. אני כבר לא יכולה לספור את הפעמים בהם נשאלתי השנה האם אני עושה את מה שאני עושה בתור סיון או בתור מרפאה בעיסוק. והאמת שזה כבר אל משנה, מי שאנחנו הוא חלק ממי שאנחנו באופן מקצועי. ואנחנו כאן בשביל לעשות טוב.

אני עכשיו אמנם בחופש אקדמי אבל כשאני חושבת על סטודנטית שאני צריכה ללמד, הדבר הכי חשוב הוא איך להיות בקשר. אחר כך אם היא תיווכה או או עבדה עם הסביבה זה כבר יגיע. אנחנו חושבות יחד איך אפשר לעשות את זה, איך אפשר ללמד אנשים דבר שהוא כל כך חמקמק. אני יכולה לומר שלמדתי את זה מלהיות עם האנשים שלימדו אותי. גילה הייתה אחת מהן, ואני זוכרת אותה, בקורס שליווה את ההכשרה, בחנוכה, מביאה לנו סופגניות של רולדין (אז זה היה חדש ומרגש) ששמרה ממסיבה שהייתה בביתה בקופסה חד פעמית כדי שכולנו נוכל להתכבד. זה מסוג הדברים שנחקקים אצל סטודנטית צעירה וזה גרם לי לרצות להיות גם כזאת. לחשוב על אחרים כמו שהיא חשבה עליי ועל חברותיי.

הדברים האלה עושים את הקסם. היא מספרת לנו איך בהתחלה הייתה מוחמאת כשאמרו לה אמירות כמו "רק אצלך בידים זה עובד" ובהמשך הבינה שאם זה רק אצלה, במעט זמן יחסית שהיא עם הילד, אז זה לא ממש שווה. אני חושבת שזו תובנה שמגיעה עם ההתפתחות המקצועית. צריך את התחושה הזו בהתחלה ש"אני מצילה את.." הילד, האדם, הקבוצה.. כל אחת איפה שהיא. ההרגשה שרק אני. ואחרי שמרגישים את הביטחון אפשר לראות את החיסרון שבזה, את שאר 23 שעות היממה או את שאר השבוע ואת המשמעות שיש לזה שההורה מצליח או שהאדם מצליח לבד ולא צריך אותי. בשביל להצליח להגיע לתובנה הזו, צריך את המקום של ההצלחה האישית. לפעמים גם מתוך ההצלחה הזו אפשר באמת להעביר הלאה יותר טוב את מה שצריך לעשות וכדומה, מעין תצפית משתתפת פעילה, אבל בסופו של דבר זה באמת לא מספיק.

זו נקודה בעייתית באיך שהמקצוע שלנו מגיע החוצה. כלומר, אם אני עושה משהו, שעובד, ומשנה ללקוח שלי, אבל בסופו של דבר זה משהו שאני אומרת שבעצם כל אחד יכול לעשות, אז מה הערך הכלכלי של דווקא מרפאה בעיסוק? גילה מאוד מתייחסת לזה בתקופה שהיא נמצאת במשרד הבריאות. בתקופתה במקרה לדבריה הייתה ועדה בנוגע לפגיות ופותח מודל הכוכבים לפגיות שנותן תמרוץ על עמידה בסטנדרטים שחלקם תקינה שכוללת מרפאים בעיסוק. האמירה הזו, של המשרד, ולא על בסיס פרסונאלי אלא כי צריך מרפאה בעיסוק כמו שצריך רופא ואחות היא כל כך משמעותית. אנחנו רואים את זה בעיקר כשזה לא מתקיים, כשאת התפקיד שלי כביכול יכולה למלא עו"ס ואז אני צריכה להסביר ולהשקיע המון אנרגיות כדי להבין בעצמי ולגרום לאחרים להבין איך אני כמרפאה בעיסוק משמעותית במקום שבו אנשים זקוקים לעזרה בתפקודי היום יום שלהם. אם היה משרד שאומר את זה בריש גלי כמו שגילה והסביבה בה פעלה עשו עם הפגיות, האנרגיות היו מושקעות הרבה יותר בנחת.

לקראת סוף השיחה, אחרי שדיברנו כמעט על כל דבר אפשרי שאפשר להיות בו בתחום שלנו, קליניקה, לימודים מקצועיים (בובט נעמה כבר הזכירה), אקדמיה ומדיניות, גילה חוזרת למי ששלחה אותנו אליה ושופכת אור נוסף על היזמות הנפלאה של הילה בורל. היא לא לוקחת קרדיט, ואומרת שהיא "רק" עזרה אבל מוציאה לנו לראות ומסבירה על כל דבר ודבר. אני אומרת לה שאת הדברים הכי מעניינים על מרפאות בעיסוק שמענו מהחברות שלהן. 

אנחנו יוצאות יחד איתה אל הרחוב התלאביבי, והיא נפרדת מאיתנו באמירה שתשמח בהמשך להיות לעזר אם צריך. דרכינו עוד יפגשו, וכבר עכשיו אני מרגישה שקיבלנו עוד אישור לדרך הזו שכבר נמצאת בשלב התפתחותי דיי מתקדם וכל פעם מתעלה לכיוונים מופלאים וקסומים. 

סיון


    

מפגש 41 - בלה אפרתי

לכבוד פתיחת העשור החמישי של המפגשים שלנו פנינו לבלה אפרתי. בקובץ שלי שעושה סדר בכל הפרוייקט הזה יש את התרשים, שבו כתוב מי שלחה אותנו למי ויש שמות של מרפאות בעיסוק שעולות ולא נשלחנו אליהן עדיין או שהן אינן כבר איתנו. השם של בלה עלה כמה וכמה פעמים ולאחר שסיפרו לי שהיא נצפתה עושה הליכות בבית הכרם ונעמה השיגה את המייל שלה החלטנו לפתוח עוד ערוץ. בלה בעצמה אמרה לנו מלא שמות חדשים, כלומר, ישנים-חדשים, אנשים שעשו איתה את הדרך שסללה את המקום שבו המקצוע שלנו נמצא היום. 

אנחנו מגיעות למבנה של הדיור המוגן בו היא מתגוררת, האיש הנחמד בקבלה מתקשר אליה ומורה לה לא לרדת, שהוא שולח אותנו. היא מקשיבה לו חלקית ופוגשת אותנו במעלית. בדרך אל החדר היא מסבירה לנו שלכל חדר יש ויטרינה עם דברים אישיים שהתחושה תהיה יותר אישית. זה מקסים בעיניי, אז אני מצלמת. 

אנחנו נכנסות לדירה שבעצם היא העתק של הבית שלה היא מספרת שהעבירה הכל, רצתה להרגיש כמו בבית. בלה נמרצת מכינה לנו תה, ושולחן מלא כל טוב ולא נחה לרגע, אז אנחנו מתחילות תוך כדי תנועה (שלה) והיא עוברת מסיפור לסיפור ממקום למקום, מדי פעם אנחנו מחזירות אותה לרצף והכל מתחבר לכדי סיפור חלוצי של מקצוע שהיה כל כך לא ברור ויציב ועם כל צעד תפס יותר ויותר את מקומו בחברה הישראלית. 

ראשית כל היא, כמו רבות כמוה, הגיעה למקצוע במקרה. בכלל הייתה חובשת-אחות ופספסה את תחילת שנת הלימודים של האחיות. מפה לשם נפתחו אופציות ורעיונות והיא חיכתה לשנת הלימודים הבאה כדי להכנס למקצוע שאמרו לה שמתאים לה. את שתי ההכשרות של השנה השלישית היא עושה מחצית השנה בכפר שאול ומחצית השנה באסף הרופא. לאחר הלימודים היא נכנסת לעבודה בכפר שאול למשך עשור. היא מתארת את העבודה בכפר, עם הצוות והניהול דאז כמשמעותיים ומכוונים בדיוק למקומות שהיא מכוונת ואיך בהמשך, כשהיא תדריך זה יהיה ברוח כפר שאול. אני נזכרת בראיונות רבים של מרפאות בעיסוק שסיפרו שהתחילו שנה שנתיים בכפר שאול ואז פנו למקום בו התחילו משהו חדש ובו השתקעו ופתאום זה מתחבר לי. החיבור של בלה לבית הספר וההכוונה של התחלה בכפר בשנים הראשונות של התבססות מקצועית ואז לצאת ולפתח דברים חדשים מתוך תפיסת עולם יותר מובנית. 

לאחר עשור היא מתחילה את דרכה חזרה לבית הספר, בהתחלה כעוזרת לחברתה רחל גולדשמיד בליווי של הכשרות קליניות, ובהמשך בתוך בית הספר ולימים בניהולו. היא מספרת איך בית הספר היה שייך ל4 גופים שונים. כשאנחנו מספרות לה שבקרוב בית הספר יהיה רק תחת האוניברסיטה היא מתפעלת. זה מדהים לחשוב איך כל דבר שהיום הוא מובן מאליו לא היה, היא מספרת איך לא נפתחה שנת לימודים כי לא היה תקציב. היום צריך לסגור את השערים כי יש ביקוש רב ובוודאי ואין שאלה לגבי פתיחת מחזור לימודים חדש כל שנה. היא מספרת שכדי להכנס לאוניברסיטה הסטודנטים ניגשו לבחינות על מנת לבדוק את הרמה האקדמית. "ברור שהצלחנו" היא אומרת. 

1955, לא חוג לריפוי בעיסוק עדיין - קורס ששייך לכמה גופים

ב1998 היא עוזבת את בית הספר וחוזרת למקום של הדרכה. כשאנחנו שואלות אותה לפני כן למה התחברה יותר היא אומרת בבטחון שלהדרכה. בבית הספר היא הייתה המנהלת אבל שמרה גם על מגע עם הסטודנטים דרך הדרכות דרך הלימוד של עבודה בקבוצות, תחום שהרחיבה בעצמה כלומדת. ב12 השנים הבאות היא מדריכה את הצוותים באנוש, את הדיור את המועדונים. כך, היא אומרת, נשאר הקשר שלה עם השטח, עם הדברים שמהם התחילה.

לצערנו, היינו צריכות לעזוב ויצאנו בתחושה שאפשר היה עוד לשמוע שעות. האמת, שזו תחושה שחוזרת על עצמה, ולטובה. יש משהו בשיח עם מרפאות בעיסוק, לא משנה מאיזה תחום ומאיזו תקופת חיים, שמרחיב את ההסתכלות ומחדד את הראיה.  

סיון

בלה אפרתי

יום עמוס בראיונות שתחילתו ברחובות וסופו בירושלים, אבל לא סתם בירושלים, היום הולכות לפגוש את בלה אפרתי. רגע לפני שהולכת לישון ביום שלישי בלילה, מסתכלת על היומן לקראת מחר, ומתמלאת התרגשות. ראיונות תמיד ממלאים אותי, אוהבת את הימים האלו, הם טוענים אותי - אבל מחר נפגוש סוף את בלה אפרתי, מרגש אחרת. את השם של בלה שמענו כל כך הרבה פעמים במהלך הראיונות שהיה לנו ברור שאין ברירה, אנחנו חייבות לפגוש אותה.

זכורה לי תמונה אחת של בלה, במסיבת יום ההולדת ה- 80  של נעמי כ"ץ, בה זכיתי להיות. תמונת מסגרת של אינסטגרם שהסתובבה באירוע, ובאחת מהן נרשמה התרגשות מיוחדת, בלה אפרתי וסביבה מתקבצות סטודנטיות שלה אורלי בוני, לאה יזרעאל, אסנת בר חיים, מעין כץ ועוד עמיתות מתקופות שונות, כולן הכירו והעריכו - וההתרגשות שלהן חזקה אצלי את ההבנה איתה חייבים להפגש.

 

את בלה קשה היה להשיג, בלה עסוקה. ההתמדה של סיון יוצרת מפגש. מגיעות אל בלה לדיור מוגן בבית הכרם בירושלים. מחפשות את המעלית אליה נשלחנו על ידי פקיד הקבלה ומגיעות למעלית, כשהדלת נפתחת בלה נמצאת שם מקבלת את פנינו באופן אישי בחיוך ענק שגורם לנו להבין מדוע אנחנו מתרגשות.

צועדות יחד לדירתה, בכניסה לחדרים ויטרינה אישית מזכוכית, בה כל דייר יכול לשים חפצים אישיים שמאפיינים אותו. בכניסה לדירה של בלה, אוסף יודאיקה. נכנסות לדירה המרווחת שברור לנו שהיא כל כולה בלה אפרתי. הכורסאות והספות, אוספים של מינטארות מכסף, פאטיפון - חפצים שנאספו עם השנים. בלה מתחילה לספר כבר מהמעלית את הסיפור האישי שלה, הדירה שלה בדיוק כמו שהתרשמנו הוא העתק של הבית שהיה לה. בחרה לצור בית בדירה החדשה.

בלה מספרת לנו את הסיפור שלה במקצוע, ששזור בהיסטוריה הכללית של המדינה. מתחילה לספר לנו משועשעת איך הגיע למקצוע בטעות. רבים מהספורים שאנחנו פוגשים מתחילים מבלי לדעת מה זה ריפוי בעיסוק, אבל אצל בלה זה לגמרי בטעות. כבר בקיבוץ תכננה להירשם ללימודי סיעוד, יצאה לעיר הגדולה כדי להירשם, אך פספסה את מועד ההרשמה. למדה הקלדה בינתיים עד שתפתח שנת לימודים והחלה לעבוד כפקידה בעירייה בצפייה שהשנה תפתח. בשנה הזו שמעה על לימודים אחרים לימודי הריפוי בעיסוק שיתאימו לה - והנה היא שם.

מתארת לימודים אחרים לגמרי מאלו המוכרים לנו היום, כולל מגורים בפנימייה של בנות. מנסה לדמיין את הסטודנטים של היום מתבקשים להשתלב בתוך פנימייה כזו, מנסה לדמיין את עצמי עושה את זה - ועולות לי תמונות לא פשוטות.

בלה התחילה לעבוד בכפר שאול. כמי שעובדת בתחום בריאות הנפש, התרגשתי לשמוע שבלה החלה משם וכמה העשייה הזו הייתה משמעותית עבורה. מתארת את החופש והאמון שהיה שם לצור ולבנות, את יחסי האמון שהיו עם מנהל המחלקה את החזון שהיה לו. היא מתארת את העשייה השיקומית שנעשתה שם שלרגע חושבת לעצמי שאם לא הייתי יודעת שמדובר בשנות ה-60 הייתי מתבלבלת וממקמת את זה בימים אלו - יציאה לקהילה, עבודה במקומות עבודה בשוק החופשי, ניהול עצמי, ניהול תקציב, תזמורת, עיתון, שעות פנאי משמעותיות. רושמת לעצמי - מעניין.

שוב במקרה, מגיעה לאוניברסיטת ירושלים ללוות הכשרות מעשיות, לאור בקשה של חברתה רחל גולדשמיד. רחל, היא שם שעלה המון פעמים במהלך המפגש, אליו התייחסה בלה מנקודת מבט היסטורית והתפתחותית, אך גם מידי פעם מוסיפה על הקשר שקיים ביניהן היום, החברות האמיצה.

בלה מפרטת ומתארת את התחלת הדרך באוניברסיטה, בשנתיים האחרונות נמצאת שם די הרבה - שבלה מתארת את הקומה השניה בה למדו והקומה השלישית בה ישנו הבנות בפנימיה - אני לגמרי יכולה לעצום עיניים ולחוש את זה כמעט לשמוע.  מתארת עבורי את בניית האקדמיה בארץ. מתפקיד של מלוות הכשרות, בו הייתה מגיעה לימים שלמים לצפות בסטודנטיות, מגיעה להיות ראש חוג.

כל כך הרבה מאבקים, שזורים בסיפורה של בלה, כל כך הרבה אנשים. מנסה לעקוב ולחבר בין שמות שרק שמעתי ובלה הכירה - מנסה ליצור מעין מפה מנטלית כדי להצליח להבין את ההקשרים ובלה בנמרצות האופינית לה מוסיפה עוד ועוד מידע, עוד ועוד סיפורים. לצד הסיפורים על המאבקים הרבים מקפידה בלה להמשיך וללמוד, מוסיפה לימודי הנחית קבוצות פסיכואנליטית. בתוך כל האדמנסטרציות והניהול ממשיכה לשמר את הקשר עם הסטודנטים, את המפגש הישיר. ברור לי לגמרי כאשר מדברת על החיבורים הללו שמשהו אחר מוביל אותה שם. איני יכולה להתאפק – מה אהבת בתפקיד אני שואלת. ובלה בלי לחשוב פעמיים מתארת את החלק ההדרכתי את הקשר עם הסטודנטים כמרכיב עליו לא מוכנה לוותר, אותו אוהבת באמת.

ואני מוצאת את עצמי נפעמת מחלקה של בלה בבנייה של מה שהפך להיות לימים המובן מאליו - מקצוע, אקדמיה, אך מתרגשת יותר מהאיזונים שמצליחה להכניס בעשייה הזו - את הקשר עם האנשים בסיפור..

אחרי 20 שנה בחוג לריפוי בעיסוק בירושלים בוחרת בלה לסיים את תפקידה בחוג. שמה את החלק הזה מאחוריה ועכשיו מה, אנחנו שואלות? בלה ממשיכה לעשות, לרגע לא נחה - עושה את הדברים אחרת, בסגנונה. שומרת על עשייה משמעותית עבורה - מדריכה צוותים באנוש. מוצאת את עצמי מופתעת עוד פעם.

עוצרות את המפגש אחרי קרוב לשעתיים, מבינות שיש פה פיסת סיפור משמעותי ומסועף שנוכל להקשיב לו עוד שבוע לפחות. מבינה שאין לי שום דרך בעולם לתעד את כל השמות והתהליכים שקרו במפגש הזה.

חוזרת לעוגנים שלנו - מה תאחלי למקצוע.

בדומה לשתי המראוינות שלנו ביום הזה - רוני ברנע ונירה ערמון גם בלה אומרת מיד - שלא נאבד את הרוח של המקצוע.

פעם שלישית באותו יום, מחזקת אצלי את ההכרה שצריך להגביר ולהבין את הקול הזה שמבקש לשמר בתוך כל ההתקדמות המקצועית גם את אבני הדרך הבסיסיים. שוב פוגשים את רוח האדם.

בלה מלווה אותנו לרחוב הראשי, תוך הדרכה אישית של פסלים בדרך, שלא נפספס.

נפרדות כאילו הכרנו תמיד, בהבנה שאנחנו מדברות את אותה שפה בדיוק.

נעמה

מפגש 40 - נירה ערמון

כשהתקשרתי לנירה, זמן רב אחרי שקיבלנו את המספר שלה מאילה, היא כבר ידעה שנתקשר ובמה מדובר. אילה כבר סיפרה לה פחות או יותר והיא הייתה מוכנה למפגש איתנו. החלק שהכי קשה לי במפגשים האלו זו שיחת הטלפון הראשונה כשאני מרגישה שנחתתי על מישהי משום מקום וצריך להסביר מה אנחנו רוצות. אחר כך זה תמיד מסתדר וכולן אומרות לנו בשמחה, אבל ההתחלה תמיד קשה לי. נירה, יחד עם אילה עשו לי הפעם חיים קלים. 

אנחנו מגיעות לנירה מרחובות, אחרי הפגישה עם רוני, והרכב שלי כבר מכיר את הדרך לבית שנמצא יחסית קרוב למקום בו עבדתי רוב העשור האחרון. נירה יוצאת לקראתנו, מכוונת מהדרך הנוחה, בודקת איתנו איפה יותר נעים לשבת בגינה הנעימה או בסלון. בהמשך היא תספר לנו על דברים שיצרה במסגרת הלימודים ועד היום נמצאים בגינה, או תלויים בבית. 

דרכה של נירה מתחילה בגיל 12, אז ראתה את עבודתה של קרובת משפחה וידעה שזה מה שהיא הולכת לעשות. מכל הסיפורים עד כה זו הייתה ההחלטה המוקדמת ביותר. היא מספרת לנו על לימודים בכיתה של עשר קצ'קס, בהמשך היום בלה אפרתי תגיד לנו שזה היה המחזור הקטן. נירה מדברת על הימים האלו בבית הספר לריפוי בעיסוק, ששכן באזור הכנסיה החבשית בסמוך לרחוב הנביאים, טרום מלחמת ששת הימים, כנעימים, בלי מתיחויות, קבוצה של בנות שלומדות ויוצרות. היא מספרת על ההתנסויות, הכשרות, ועל השאלות שעלו לה לגבי המקצוע. איך נשלחה על ידי גיזלה שהדריכה אותה עם מבחנות של חרוזים להעסיק יולדות בשמירת הריון, ובאותו הזמן התפקיד היה גם להאכיל פצוע מהמלחמה ולשוחח איתו וגם לאסוף דברים מהרצפה כדי לשמור על הסביבה. 

נירה מספרת לנו על התפקידים שמילאה, בשלב מסויים היא מנהלת, תפקיד שמגיעה אליו לא מוכנה ובהמשך עדינה מכוונת אותה להמשיך את הלימודים, ונשמע שהדחיפה הזו הייתה לטובה ובמקום. מתוך הדברים של נירה ומתוך ראיונות קודמים או שיחות נשמע שבעבר , הרחוק והלא רחוק, היה הרבה צורך בלהכנס ולמלא תפקידים כדי לאפשר למקצוע או לחלקים שחשובים לנו מקצועית להיות. אני מרגישה מפונקת שאני יכולה גם לעבוד במשרה הקטנה שלי וגם להמשיך ללמוד בלי שכובד האחריות על ההתפתחות תהיה עליי. יש מספיק מרפאות בעיסוק ומספיק אפשרויות. במובן הזה אני ממש מרגישה שאני יושבת על כנפי ענקים, שסללו לי את הדרך למקום היחסית מוכר וברור משאפשר לי ליצור על הבסיס הזה בצורה משמעותית. 

כל החוויה במפגש עם נירה היא כזו. היא מחזירה אותנו לימים אחרים, למקומות שידעתי שהיו אבל היא ממש הייתה בהם. כמו כשהיא מספרת איך במקום בו עבדה בנו ופיתחו את מבחן הקומקום או את הRBMT. אבחונים שהיום כל כך ברור שהם קיימים, ואפילו מבחינות מסויימות הם כבר מיושנים, והיא יכולה להעיד על איך שהגו אותם ולהעביר את חווית החידוש. זה תמיד מפתיע שהיה צריך לבנות את המובן מאליו, אני יושבת מולה כשהיא מספרת איך הן חיברו את המקום הקוגניטיבי לתפקוד ואני חווה בעצמי את ההבנה הזו, את ה"יש-מאין", את ההבנה שמשהו בדרך הפעולה חסר ושיש איך להשלים אותו. 

נירה מופתעת שהסיפורים האלו מעניינים אותנו, ואני חושבת שזה באמת מיוחד במקצוע שלנו. אני לא יודעת אם במקצוע אחר היה מעניין אותי כל כך האופן שבו הוא התפתח. יש משהו בהסתכלות שלנו, על הסביבה של האדם, ועל הגורמים החיצוניים והפנימיים שהובילו אותו למקום שבו אנחנו פוגשים אותו שהופך את הכל למעניין ולהרבה מהדברים לרלבנטי. אני חושבת על כמה וכמה שיחות שהיו לי עם אנשי הצוות שלי לגבי אנשים ועל הצורך לצאת מההכירות המקומית שיש לנו עם האדם ולחקור את הסיפור שלו כדי לחבר את מה שיש עכשיו לאדם השלם שהוא היה ועודנו קיים בתוכו. אותם הדברים אמורים כאשר מסתכלים על תהליכים שהשפיעו על האופן שבו אני מתנהלת היום מבחינה מקצועית, הסיפור וההתפתחות שבתוכו מעניינים ורלבנטים. לפני מספר שבועות הייתה לנו פגישה של כל הכותבות בספר החדש של נעמי כ"ץ וטוגליה ונעמי סיפרה לנו על הדוקטורט שלה ועל הגישות שהיו אז ודרך ראשי החוגים שהתחלפו, ואני זוכרת את המחשבה שעברה לי בראש שמעניין מה היה קורה אם דברים היו אחרת? לפעמים יש מהלכים שמשפיעים בצורות שרק בדיעבד אנחנו מבינים. 

נירה בעצם היא המרואיינת הארבעים, מספר מכובד. אני מרגישה שעכשיו אנחנו מתחילות באמת להעמיק ולהגיע למרפאות בעיסוק שלא היינו מגיעות אליהן בדרך אחרת. סביב הפרוייקט הזה אנשים לא פעם מספרים לי על המרפאה בעיסוק שהם מכירים ומחכים ש"נגיע אליה". זה מרגש ממש, ואנחנו מאמינות שהמסע הזה הוא בלתי נגמר וחשוב בעיקר עבור החיבור המיוחד של כל מי שמעוניין להיות חלק מהקהילה הזו. יצאתי מהבית של נירה בידיעה שהכרתי היום עוד מישהי שנכנסה לי ללב ולתודעה ושיש לפני ולפנינו עוד מפגשים מרתקים כמו אלו ועם רצון שיהיה מקום להרחיב את השיח המשותף.

סיון

למפגש עם נירה הגענו לאחר מפגש בוקר ברחובות עם רוני ברנע. בימים כאלו שיש כמה מפגשים אנחנו מקפידות להגיע נקיות עד כמה שניתן למפגש נוסף. כדי שלא נושפע ולא נשפיע. כל פעם מופתעות מחדש שעל אף שאנחנו מתחילות בדיוק באותו סיפור כל מפגש, כל מפגש לוקח למקום אחר, אך בכל מפגש יש גם משהו שמתחבר למפגש הקודם.

יש משהו אחר במפגש אצל שמתרחש  בבית הפרטי  שהוא אחר - להתארח באזור הנוחות האישי של המרואיינת.

הגענו לביתה של נירה בירושלים, באה לקבל את פנינו בחניה וקבלנו ליווי אישי אל תוך הבית. משבי רוח נעימים קבלו את פנינו. כאילו לא נשאר זכר לחום שאף לפני רגע נראה היה מציאות שחייבים להשלים איתה.

מתמקמים בסלון, מוזגת לנו תה בפליאה – מי שותה תה בקיץ? מסבירות לה שקפה כבר שתינו, ותה מתקרר בסוף. כרגיל במפגשים עיוורים כאלו 3 דקות של מבוכה, נירה בודקת אתנו למה זה מעניין אותנו, מה מושך אותנו בסיפור הזה. משכנעות אותה שאנחנו עושות את זה מבחירה מלאה והיא אתנו.

נירה חוזרת אתנו לגיל  12 אז פגשה קרובת משפחה שמאוד אהבה, שהייתה מרפאה בעיסוק. החדר  בו ביקרה היה מלא ביצירות אומנות שקנו את עולמה - נירה החליטה כבר אז שזה המקום הנכון עבורה.

השנים הובילו אותה בדיוק למקום הזה - שחיזק אצלה ברור  הרבה יותר את התובנה של גיל 12,  ידעה יותר ויותר שזה מה שהיא רוצה לעשות, בעיקר בגלל אהבתה לאומנות ויצרה, אך גם ההבנה שיש שם עוד משהו. משהו שמחבר את היצירה והאומנות את העיסוקים הללו, לחיבור בין גוף ונפש. ההבנה הזו מעט מרגיעה אותי. יש לי יחסים מורכבים עם היצירה והאומנות בריפוי בעיסוק. מצד אחד אוהבת ומתחברת, מצד שני מבינה את התפיסה האסוציאטיבית בה ריפוי בעיסוק מתחבר למקרמה, והרי המקצוע הוא הרבה מעבר לזה. מרגישה שעם השנים כדי לשנות את תפיסת המקצוע ויתרנו לגמרי על החלקים האלו, ואולי הלכנו עם זה קצת רחוק מידי. כמובן שבשיח עם נירה שוחחנו גם על זה. על ההבנה שהיצירה שפעם הייתה דבר מרכזי בלימודים ובעשייה, צריך אולי לתפוס מחדש מקום, כאשר לנו ברור הכוח שלו כאמצעי בלבד, שיכול להתאים במטרות מסוימות עם אנשים מסוימים.

נרגעת מעט כאשר מתחברת מחדש ליצירה שמגלמת בתוכה מיומנויות , נפש וגוף.

הלימודים בירושלים – תיאוריה המפורטים של נירה את פנימית הבנות בה התגוררו בירושלים מאפשרת לי לדמיין את החבורה המשמחת הזו- 10 בנות, קצ'קס כמו שתוארו על ידי נירה. יכולה כמעט לשמוע אותן מצחקקות, נהנות. נירה מתארת את תהליך הלימודים כהנאה צרופה," למדנו מתוך הנאה". "הלימודים היו כמו קייטנה אחת מתמשכת, קורסים בנגרות, ואריגה", יצירות אומנות שחלקן מעטרות את הבית בו חיה היום.

פסיפס תלוי במטבחה של נירה- מתקופת הלימודים

לא יכולה להימנע מלהתרפק רגע על חוויה דומה.  לרגע  מוקפצת לתואר הראשון שלי בחיפה, סמסטר קיץ שלם שבו למדנו אריגה, קדרות, נגרות, מקרמה. זוכרת את עצמי חוזרת הביתה עם יצירות שהם תוצרים של חשיבה מעמיקה על הסיפור של הצבע מאחורי האריגה שלי, וטכניקת נחשים בקדרות שאפשרה לי להכין לאמא שלי עוד ואזה שמונחת על מדף גבוה במטבחה עד היום.  זוכרת את אבי, שואל אותי - האם אני הולכת לאוניברסיטה או לקייטנה? ואני ידעתי אז בלי לדעת להסביר למה זה חשוב. הבנתי, דרך הרגליים והידיים מאוד ברור מה הרווחתי ומה עוד אני יכולה להרוויח אבל לא ידעתי להביע את זה מספיק ברור וממוקד לעצמי והחוצה. מצאתי את עצמי מחייכת ואומרת בנימה תקיפה שמאפיינת אותי שאין לי תשובה ברורה - אתה לא תבין.

נירה מתארת את הסטאג' בתחילת הדרך היא מוצאת את עצמה מטפלת בחיילים שם הרגישה משמעותית מאוד - מתארת  כיצד האכילה  חייל  חוויה מורכבת ככל שתהיה אך משמעותית עבורה - הרגישה שיש ערך בעשייה שלה. לעומת חוויה  מורכבת יותר שבה הערך המוסף לא היה ברור לה. מתארת חוויה שבה צועדת במסדרונות בית חולים הדסה אוחזת בידיה שתי מבחנות מלאות בחרוזים קטנים, מגיעות יחד עם המדריכה שלה למחלקת יולדות בבית החולים. נירה עסוקה בשאלה מה התכלית? למה היא שם? מה התפקיד שלה שם? מתארת איך בתקופה הזו עסוקה ביצירת תפקיד. ידעה שחלק מהתפקיד הוא להאכיל חיילים, חלק מהתפקיד ליצור עיסוקים, ובאותה נשימה גם מתארת כיצד היא עוברת ליד פיסת נייר שמושלכות בפרוזדור ויודעת שהתפקיד מחייב אותה להרים פיסות אלו מהרצפה. התפקיד - מהו.

דרך החוויות הללו נירה מנסה לענות על השאלה מה היא עושה שם. מה התפקיד שלה, מה התפקיד שלה כמרפאה בעיסוק. השאלה הזו ממשיכה ללוות אותה גם בהמשך הדרך, שבכל שלב מתווספת הבנה נוספת שמרחיב את ההתייחסות מתפקיד לזהות מקצועית ברורה שנמצאת שם מעבר לתפקיד כזה או אחר.

נירה עובדת מספר שנים בבית חולים הרצוג בירושלים, ובשלב מסוים מבינה שזה כבר לא נכון לה.

נירה מגלה את התחום הקוגניטיבי - מתחילה לייצר ידע ולהתעניין בתחום. מבינה את החשיבות של פיתוח התחום. מתארת לנו כיצד מתוך צורך התחברה לעדינה מאיר ויצרו את אבחון הקומקום, כיצד פיתחו והכניסו אבחונים חדשים שכיום כל כך חלק מהשגרה. האופן שבו נירה מתארת מאפשר לי לדמיין את זה ברור וכמעט פלסטי.

נירה מתארת את התחנות בדרך המקצועית שלה, מידי פעם עוצרת ובודקת איתנו עד כמה היא מעניינת, עד כמה הסיפור שלה עדיין רלוונטי.

מנסות להסביר עד כמה משמעותי עבורנו לשמוע את החלקים האלו כדי לחבר תמונה שלמה. מרתק עבורי לשמוע על תהליכים  של בנייה, על צורך שמתעורר, על חיבורים, על יצירה של מענים יצירתיים ומקצועיים שהופכים להיות למובנים מאליהם.

כמה הערכה יש לי במקומות בהם מרפאות בעיסוק יוצרות ידע מעמיק במקומות שבהם הוא אינו קיים.

נירה יצאה לגמלאות ובוחרת להמשיך להביא את הריפוי בעיסוק באופן שמתאים לה דרך ליווי ניצולי שואה מרותקי בית. שהיא מתארת ממהרת להדגיש עושה את זה בלי לכתוב  מטרות ובלי דוחות - "רק לעשות את מה שאני אוהבת לעשות".

ברור לי דרך התיאור שלה, כמה הריפוי בעיסוק מוטמע בDNA  של כל תהליך שעושה עם אותם אנשים, בלי להגדיר ולפרט. ברור לי שהריפוי בעיסוק איננו יותר תפקיד עבור נירה אלא חלק מהזהות המקצועית שלה, חלק ממי שהיא.  איני יכולה שלא להתחבר למונח שמחה שפגשנו בתחילתו של היום במפגש עם רוני ברנע. את הבוקר התחלנו בשאיפה לקום כל בוקר לעשייה שממלאת אותנו בשמחה.

והנה נירה ממחישה לנו שוב כמה השמחה הזו ממשיכה להתקיים בחייה, והופכת להיות עוגן מרכזי המצפן שמאפשר לה להמשיך ולעשות את מה שנכון לה.

אז מה תאחלי למקצוע אנחנו שואלות כבכל ראיון, והנה תמה ששוב מתחברת למפגש בוקר שלנו. נירה אומרת מיד "שלא נאבד את הנשמה של המקצוע". מסבירה כיצד היא רואה את ההתפתחות של המקצוע לכיוונים מחקריים וטכנולוגיים, חשוב ומשמעותי - אך היא מודאגת מכך שבתוך כל החדשנות הזו נאבד את  הנשמה את הרוח של המקצוע - והיא קשורה למפגש אדם לאדם.

יוצאות יחד לגינה הנעימה של נירה, ממשיכות את המפגש האנושי שמתקיים, ממשיכות להתחבר לאותה רוח. יוצאת מהמפגש עם נירה עם כל כך הרבה מחשבות ואתגרים להמשך. המרכזי בינהם הוא הכוח שקבלתי מההבנה של הדרך שהמקצוע שלנו עבר, שטמון בחיבור לסיפורים של איך התחלנו , מדוע  כך ולא אחרת. מתחברת כל כולי לאחריות שלנו כקהילה מקצועית להמשיך ולשמוע, להבין, לשאוב, להשען לתת מקום למה היה, לשמר את הרוח, כדי שנוכל לעוף קדימה.

 נעמה

מפגש 39 - רוני ברנע

כשתמרה שלחה אותנו לרוני, זיהיתי את השם אבל לא הייתי בטוחה לגבי השיוך שעשיתי. בהמשך שמה עלה כשפגשנו בחברות שלה, עידית למשל, אבל עדיין זו הייתה פגישה מהפגישות ה"עיוורות" שלנו. הפעם היינו מקוריות, בית קפה ברחובות, כולנו חשבנו על לנדוור מסויים שמסתבר שנסגר ורחוב או שניים ממנו התאספנו לנו בסניף חדש ונעים. 

אוגוסט, כבישים יחסית פנויים, אווירה קצת אחרת. רוני פוגשת אותנו רגע לפני שיוצאת לחופשה. ככה זה עם מרפאות בעיסוק, אף פעם אין זמן ממש, אנחנו מחליטות עליו והכל מתארגן בהתאם. 

היא מספרת שהגיעה לבחירת המקצוע מתוך רצון לעשות משהו שתקום אליו כל בוקר בשמחה. האמריה הזו מקפיצה לי ישר את המושג Ikigai שגיליתי לא מזמן וזו המשמעות שלו ביפנית - "הדבר שבשבילו אנחנו קמים בבוקר" (ואני מקווה שאני לא חוטאת בתרגום). בהמשך השיחה אנחנו חוזרות לדיח על מה המקצוע עושה ונותן לנו ועלתה ההסכמה שזה לא רק עבודה אלא ממלא הרבה פונקציות שכנראה מי שבוחר בדרך הזו מחפש, משמעות, יצירה ועוד. הבטחתי לרוני שאשלח לה את התרשים והנה הוא כאן (ואני רואה שעל גבי התרשים כתוב משהו קצת שונה לגבי המושג). 

ונשמע שרוני מוצאת את זה בהיותה מרפאה בעיסוק. אנחנו חוזרות שוב ושוב בשיחה על הדמות של המרפאה בעיסוק. האם מרפאה בעיסוק יכולה לפעול רק מתוך הידע שרכשה בלימודים? נראה לי שזה משהו שכולם יכולים להסכים שממש לא. איזו מין בגרות נדרשת? כמה חשובה יושרה מקצועית? אלו רק חלק מהשאלות שעולות בשולחן ואנחנו חולקות את הניסיון האישי של כל אחת ומוצאות הרבה משותף. רוני מוסיפה על המקצועי ואומרת שכל מרפאה בעיסוק שהיא מכירה עושה עוד משהו, משהו יצירתי, אישי שלה, וזה נשמע לי מאוד הגיוני, המצב שאנחנו עומדות בו בעבודה הוא של לעמוד ליד וללוות את היצירה האישית של כל אחד בין אם היא ביצירת ארוחה או ביצירת מטרה או יצירת אומנות. אנחנו לא פונקציה בתוך היצירה הזו ואז יש מקום שצריך למלא. 

רוני מדברת על התפתחות, למידה אינסופית תהליך שמתרחש כל הזמן. היא מספרת על עצמה בתור מרפאה בעיסוק מתחילה, לוקחת כל עבודה שמתאימה לה באותה התקופה, גם כשלא ממש מבינה מה ולמה. עם השנים יש התגבשות של מה מתאים לה ומה לא וכשעולה ההזדמנות להתחיל משהו חדש היא לוקחת אותה וכבר שנים רבות שהיא עובדת במכון שהייתה חלק משמעותי בפיתוחו. היא מספרת על ההתחלה, על השיחות הליליות בין אנשי הצוות כדי לחבר, כדי לעשות את העבודה ביחד בצורה הטובה ביותר, לשמור על הרצף. הקשר בין האנשים הוביל לכך שהיה אפשר ממש לטפל שני אנשים באותו האדם ולהצליח בלי הרבה מלים לחלק את העבודה ולשמור על הרצף ולהיות מכוונים לאדם. אני חושבת על האמנות שלנו כמטפלים מול האדם עמו אנחנו עובדים וכמה זה לא מספיק לפתח רק את האחד על אחד הזה. ברגע שיש צוות שעובד יחד יש בסיס תקשורתי משמעותי שעליו האחד על אחד הזה יכול להבנות וממנו להפיק. 

אנחנו יושבות ברחובות ואני חושבת על האנשים שאני עובדת איתם שכשאנחנו פונים אתם לאיזה טיפול בקהילה אנחנו מחפשים את המכון/מרפאה הכי קרובים לבית, פינוק של העיר הגדולה, וכמה חשוב שיהיה מקום לטיפול גם בערים פרפריאליות. יש פה מן השילוב שבין שירות בריאות למעשה חברתי, ורוני מעלה את החיבור הזה של בריאות ורווחה, ואת התהייה של כמה אנחנו נמצאים בכל אחד מהם. 

היא מדברת על החשיבות של השימוש בעצמי בטיפול, וכמה חשוב לא להיות רק טכני. זה כל כך נכון, גם אם רואים מאה פעם את אותו הדבר תמיד יהיה ניואנס אחר, היבט אחר שאצל האדם המסוים שמולי יעשה את ההבדל. אני חושבת לא רק על הצד המטופל אלא גם על הצד המטפל, כמה פעמים אצל אותו אדם תהליך לא עבד עם איש מקצוע אחד ועם מישהו אחר הדברים זרמו? המון. וכמה פעמים זה אל עבד בתקופה מסויימת ואז פתאום כן? גם. הטבע האנושי הוא כל כך מורכב כך שתמיד יש הפתעות ואפשרויות. 

אנחנו מסיימות את הפגישה כבר הרבה יותר מכירות, רוני מצטרפת למחשבות המופרעות שלנו על הפרוייקט ומוסיפה להן. אנחנו נפרדות כל אחת לדרכה, נעמה ואני לירושלים (שני מפגשים נוספים) ורוני ליום של לפני נסיעה. וזה מרגיש כמו התחלה. 

סיון

רוני ברנע

את רוני פגשתי בעבר במפגשים מקצועיים בעיקר כאשר אני אורחת והיא מנהלת של צוות. במפגש כאורחת כאשר המנהלת נוכחת, לא  תמיד פשוט.  זוכרת אותה כמאפשרת, ככזו שיצרה אצלי ואצל הצוות תחושה של ליגטמציה ונוחות.

מגיעה למפגש שהחוויה של הנוחות מלווה אותי, מתחזקת בחיוך הרחב של רוני, ובתחושה שיש פה בסיס משותף ונוח.

תמרה שלחה אותנו לרוני. מתחילות את המפגש בציון המקום שממנו הגענו- מי שלח אותנו אליה. ורוני מוארת. אתמול שדיברתי עם תמרה....מגיבה רוני בטבעיות, כבשגרה ברורה. הקשר הזה תמרה-רוני מייצג משהו שחוזר לשיח מידי פעם להמחשה והבנה. שרשרת - רוני תמרה והנה האור הזה, של הנינוחות והאינטימיות.

רוני נשאבת יחד איתנו לתחילת הדרך. עבדה מיד אחרי הצבא בכפר נוער, עבודה משמעותית עבורה שבעקבותיה בגיל 25 מבינה שהיא צריכה למצוא מקצוע שיאפשר לה לקום בשמחה כל בוקר. למונח שמחה, שכנראה נראה אצל כל אחד מאיתנו קצת אחרת, אני כל כך יכולה להתחבר - נשמע ומרגיש כמו מצפן. יכולה לדמיין אותו בצבעים וקולות. לעתים קרובות זה המצפן - האם אני עדיין קמה בשמחה לעסוק בזה? האם אני מצליחה להביא את השמחה הזו לעשייה היומיומית שלי? איך אני ממשיכה לשמר את זה ולא מאבדת את השמחה הצבעונית והססגונית הזו בדרך.

מישהו שעבד איתה סיפר לה שיש מקצוע כזה שמחבר בין הגוף לנפש והוא נקרא ריפוי בעיסוק.

רוני הולכת לראות שני מקומות בהם יש ריפוי בעיסוק, שלוותה ובית לונשטיין.  יצאה משם וידעה שזה המקום שהיא רוצה להיות שם - הבינה שהיא רואה חיבור מורכב ומוחשי בין גוף ידע עיסוקים.

רוני מתארת את החויה הראשונית שם, את ההבנה הזו של החיבורים שראתה שם. הבינה שיש שם משהו נכון עבורה, מאוזן, מגוון, רחב. עבורי עצם ההבנה הזו בשלב כל כך מוקדם אינו ברור מאליו, נראית לי הבנה מעמיקה ובוגרת. עוצרת רגע להתפעל מההבנה הזו. עוצרות רגע להבין את ההתפתחות שעוברת ההבנה שלנו עם התהליך האישי שכל אחת מאיתנו עוברת בדרך. תהליך ההתפתחות על מישוריו השונים עולה פעמים רבות בשיח שלנו. 

דוגמה נוספת להתפתחות הזו צצה כאשר אנחנו פוגשות את התיאוריות - מתארת איך אז, לא התחברה, לא ממש הבינה, ואילו בתקופה האחרונה שמעה הרצאה נוספת שחוזרת למונחים התאורטיים לסיפור של בסיסי המקצוע, ומוצאת את עצמה מקשיבה מרותקת, מבינה אחרת - מבינה לעומק.

מחבר שוב לנושא ההתפתחות - נזכרת בסטודנטיות שאיתן אני עובדת, נזכרת בעצמי שומעת ומנסה להקשיב לכל התאוריות הללו שנראות רחוקות ולא קשורות. מאמינה גדולה בלמידה ספיראלית. מאמינה בכל ליבי שאתה שומע את הדברים אחרת, בנקודות זמן שונות, כמעט כמו לשמוע משהו חדש לגמרי, ולייצר שם בחיבורים המקצועיים והאישיים כמעט ידע חדש. אם רק היה אפשר ללמוד שוב ושוב את אותם דברים בנקודות זמן שונות.

רוני עובדת בבית חולים הרצפלד, שם עובדת כל עוד מרגישה שיש לה את החופש ליצור ולפתח.

מגיעה לקופת חולים מרפאת רמז, שם נמצאת עד עצם היום הזה בתפקידים שונים והיום מנהלת. מתארת את תהליך הבניה ויצירת הצוות אוסף של אנשים שמרכיבים פאזלים קטנים שיוצרים צוות - 8 שעות פה 4 שעות שם, כך נבנה צוות. רוני מתארת בנייה של צוות שלם המורכב מהרבה חלקים קטנים מאוד.

אני עסוקה בשאלה מה מאפשר את החיבור לעומת עבודה מנותקת. רוני מיד מחזירה את תמרה למרחב שלנו עם חיוך רחב- והנה זה שוב, רוני תמרה אור.  כזה שמאחוריו ברורה החיבה וההערכה הגדולה שקיימת שם. רוני עונה חד משמעי - תקשורת.  ממחישה זאת דרך השיחות האינסופיות עם תמרה בשעות לא שעות, לא תקשורת כתובה, וגם לא יומני עבודה - טלפון, שיחה אישית כזו, ארוכה ואינטימית שגם מגיעים למטופלים. אך בעיקר יוצרים אמון אחד בשני ואינטימיות מאוד גדולה בין חברי הצוות. התקשורת המיוחדת הזו היא זו שמצליחה ליצר תחושה שיש פה צוות, שלכל אחד יש מקום חשוב, שאני סומכת על חברי הצוות ומכירה בעבודתם.

עוצרות במונח תקשורת - כזה שיוצר אינטימיות אמיתית. הרי זה הכלי המרכזי שלנו כמרפאות בעיסוק, איך אנחנו יכולות להעריך את המיומנות הזו? האם אפשר לפתח אותה?

שאלות שאני עסוקה בהם בכל כך הרבה מישורים של חיי - המחקר שלי, ההוראה שלי מתמקדת בחלקים רבים ממנה בשאלה הזו.

כל כך קל לי להישאב לשיח על הזה - שבו כל הנקודות מתחברות- הכוח שבקשר הבינ-אישי. שבתוכו קיימים מיומנויות התקשורת אך גם המודעות העצמית, והרגשות (שימוש מודע בעצמי), ההתפתחות האישית זו שמאפשרת מודעות עצמית שונה בשלבים שונים בחיים המקצועיים  שלנו.

ההתפתחות שאינה קשורה רק לגופי הידע שנרכשים עם השנים, אלא ההתפתחות האישית, ההבנה שאנחנו אנשים שונים היום ממה שהיינו בעבר, אנחנו משתנים. ההשתנות הזו יוצרת באופן טבעי איזשהיא התפתחות שמתקיימת שם, אלא שכמטפלים זה יכול להפוך להיות כוח משמעותי אם יודעים להשתמש בה.

קל לנו מאוד לעוף ולדבר על תהליכי העומק האלו, אף אחת מאיתנו לא מפחדת לדבר על המקומות הרגשיים שמתקיימים במרחב הטיפולי. בעיקר בליגטימציה שבעיסוק באותם מקומות רגשיים.

לא ברורה מאליה ההכרה במקומות הרגשיים, והנינוחות שמלווה שיח עליהם. לעיתים קרובות מידי שומעת מודרכות שבוחרת במודע לא לעסוק בחלקים הללו, להעביר אותם הלאה, ואני מוטרדת, מוטרדת ממש.

הרי בלי הרגש לא נוצרת אינטימיות, והרי לא אנחנו ולא המטופלים שלנו יודעים שהם צריכים להשאיר את הרגש מחוץ לחדר הטיפולים. הרגש יהיה שם, אם נרצה ואם לא - העניין הוא להכיר בו, לתת לו מקום, יוצר מקום רגוע ומאפשר הרבה יותר.

מסיימות שיחה בשאלה הקבועה מה היית רוצה שיקרה במקצוע - ורוני מסכמת את המהות של העניין - שלא נהפוך להיות טכנאי טיפול. שנשמור על התרפיה והטיפול כמרכזיים בעשייה שלנו.

טכנאים לעומת תרפיסטים - ההבדל מגלם בתוכו את רוח הטיפול עבורי.

נפרדות שככל כך הרבה מחשבות רצות בראש, אך בוחרת להשאר ברוח הטיפול, שלא נאבד את הרוח - היא זהו שיוצרת את אותו אור מיוחד שיש בטיפול שממלא אותי שמחה כל בוקר.

נעמה

מפגש 38 - יעל לפידות

זה מפתיע כל פעם מחדש כמה שהמפגש הזה מזיז. כמה שעם כל המפגשים שקדמו לו ועם כל השיח הפנימי שיש לנו כל אחת ואחד עם הקבוצה הקרובה אליו עדיין המפגש הזה שהוא מכוון ישירות אל הלב המקצועי ושם את הפוקוס על מרפאה בעיסוק אחת, הוא משהו שונה. אנחנו יוצאות מהפגישה עם יעל ומשהו בכל אחת מאיתנו השתנה.

ואת יעל שתינו מכירות, ומראש מנקות מהשולחן את הפרטים המוכרים והידועים, מפטפטות קצת על החברה שבה היא מנהלת את תחום בריאות הנפש, הכוללת בתוכה חמישה תחומים, כמו שמצויין באתר החברה: 

תחומי בריאות הנפש בחברת נתן - מתוך אתר החברה 

אז אחרי ששמנו על השולחן את הדברים המוכרים החזרנו את יעל להתחלה, לבחירה במקצוע, הרצון לעבוד עם ילדים כדי שבעתיד לא יגיעו למצב של צורך עמוק בתמיכה. היא מתחילה שנה ראשונה באוניברסיטת חיפה ובהמשך עוברת למרכז ויחד עם זה לאוניברסיטה בתל אביב. החיים מוליכים אותה והיא צועדת בתוכם. באותו האופן היא מתארת את בחירת התחום, ההכשרות שהפכו למקומות עבודה, מציאה של משרת חלומות שכזו, מקום שעונה על הציפיות הראשוניות של המקצוע ואז בהמשך הבנה שהיא במקום אחר ומתאים לה משהו אחר.
בכלל נראה שמאוד ברור לה איפה היא מול הדבר הזה שנקרא זהות מקצועית, או זהות עיסוקית בכלל. יעל היא קודם כל מרפאה בעיסוק באיך שהיא חיה את החיים ואז יש משהו מאוד ברור ולא מתבלבל באיך שהיא מביאה את זה בעבודה. היא גם מספרת איך כשסיימה את הלימודים הייתה במקום המבולבל שלא מבין מה זה המקצוע ואז היא ביררה את זה לעצמה, הגיעה להגדרה מסוימת שמתאימה לה ומשם פשוט המשיכה.
בשיח עולה מאליה סוגיית "שם המקצוע" והאם באמת תהיה תשובה אחת שתגרום למקצוע שלנו להיות ברור. אותו השיח עולה בימים אלו בכל מיני מקומות כשמדברים על מטרות והאם צריך שיהיו כללים שעומדים בהם. אני ממש חושבת, והפגישה עם יעל מחזקת את המחשבה הזו, שהגדרה מדוייקת לא תענה על המטרה של הבנה עמוקה וברורה. הזהות המקצועית של מרפאים בעיסוק, בניגוד אולי למקצועות אחרים ואולי לא, צריכה להיות מבוררת ואישית לפני שהיא מקבלת את הגושפנקה החיצונית. כמו שיש client centered אז צריך להיות פה professionalist centered. ברור שיש קווים מנחים והסכמות כלליות, וזהות מקצועית של מרפאים בעיסוק חייבת להיות איכשהו קשורה לעיסוק אבל הדרך לשם מגוונת בדיוק כמו שהדרך אל כל מטופל היא שונה וייחודית. וזו עבודה מאומצת, עם תהליך וחשיבה ותוצאות, ואולי אנחנו נתפסות כמאוד קונקרטיות לפעמים אבל כדי שהתערבות תהיה משמעותית לתוצאות האלה צריכה להקדים חשיבה והתבוננות ודרך.
אנחנו מדברות על המאפיינים הייחודיים לנו, יעל מציינת את ניתוח הפעילות והיכולת לקחת מטלה ולפרק אותה. היא גם מעלה את היכולת לראות אדם ולהפריד את הרמות השונות של התפקוד שלו עצמו בתחומים שונים. כלומר לראות ולהבין את זה שהאדם יכול לתפקד בצורה טובה מאוד בעבודה ובמטלות ADL צריך סיוע וכן הלאה. זו הסתכלות שמרחיבה את האפשרות להסתכל על האדם והיא נובעת מהבנת מרכיבי העיסוק.
כבר בהתחלה, כשנעמה מסבירה על הפרוייקט יעל מזכירה את הפורום של המרפאים בעיסוק בשיקום הפסיכיאטרי (OTshikum, למי שבקבוצת המייל שעדיין חיה ובועטת) ואני נזכרת בעצמי, מרפאה בעיסוק ממש בתחילת הדרך, יושבת בחדר בתל אביב ודיון סוער על החיבור הזה בין השיקום לבין הריפוי בעיסוק. מה אני יותר? האם ההגדרה המקצועית שלי משמעותית או שכולנו אנשי שיקום? באותו הזמן, עם הידע המאוד ראשוני שלי היו גדולות ממני בגיל ובניסיון שכבר היו שם והתחושה הייתה שאני חלק ממשהו גדול שהיום אני יכולה להגיד שהיה מורכב מאוסף של מרפאות בעיסוק שכל אחת הביאה את הצבע שלה אבל גם אז היה מאוד ברור שיש עם מי לדבר ויש קבוצה (אמנם קטנה) של אנשים שאני רוצה להיות חלק ממנה. ויעל הייתה אחת מהן. 
היא מספרת איך הן היו קבוצה, שבע מרפאות בעיסוק, בתואר הראשון, שנעמי הדס לידור שכנעה להכנס לתחום. והן היוו שכבה ראשונית בתוך מהלך כולל שהיה באותה התקופה. אנחנו מעלות את הקושי לגייס היום מרפאות בעיסוק, ובכלל אנשי מקצוע, ושואלות איך אפשר להעביר את הניצוץ הזה שמדליק את כולנו. את המיזוג הכל כך ברור לנו של המקצוע והתחום של בריאות הנפש. ולאו דווקא בתעסוקה, אלא בפנאי בI/ADL בדברים הפשוטים שמרכיבים את החיים. 
היא אומרת, קצת בהתנצלות, שהיא התרחקה מהתחום, כבר לא קוראת גישות חדשות בריפוי בעיסוק ואני קולטת עכשיו תוך כדי כתיבה שבלי להיות מעורבת היא מאוד מחוברת. בדרך כלל אנחנו מעלות את זה שדברים לא משתנים בהביטים השליליים, בתפיסה של המקצוע, בשאלות שמטרידות מרפאות בעיסוק היום שהיו גם לפני 40-50 שנה, אבל יש גם דברים שלא משתנים בכיוונים הטובים, עמודי תווך שנותנים יציבות למקצוע יחד עם טלטלות של שינויים חברתיים כלכליים וכדומה. ויש בזה הרבה תקווה. אם זה הקשרים החברתיים-מקצועיים שלנו, הצורך והמעשה של השיתוף ההדדי. אם זה העקרונות שמנחים אותנו, האדם ומשפחתו, העיסוק המשמעותי האפשרות להשתמש בסביבה הטבעית. וזה מצליח לא לסתור כיוונים אחרים, למשל הCBT שהיא הוסיפה לאחרונה לארגז הכלים שלה, ושהחזיר אותה לטפל. היא מתארת את הטיפול, כיום, עם הפז"ם המקצועי כאחר "הניסיון נמצא בחדר" והניסיון מאפשר לצאת מהחדר. תוך כדי השיחה היא לוקחת משהו שאני אמרתי ואומרת שתשמש בו כדוגמה וממש הורגש איך שהיא כל הזמן לומדת ומעשירה את מי שהיא ועם זה את כל מי שנמצא איתה במגע.
סיון 

את יעל פגשנו במשרדי חברת נתן בכפר סבא. נכנסות לחדר המדרגות רואות את הלוגו של החברה, ואיני יכולה שלא להיצמד לקיר מהדף הנוסטלגיה שמעיף אותי. נזכרת יחד עם יעל בתקופת העבודה שלי בנתן לפני 15 שנים. מתמלאת תחושה נעימה - נתן ייצגה עבורי את ה"שחרור" מבית החולים. לאחר 7 שנים בהם עבדתי בבית חולים רמב"ם, חברת נתן הייתה המקום הראשון בו פגשתי את קהילת שיקום בריאות הנפש. שם למדתי שיקום מהו, הרגשתי שאני  לא יודעת  כלום. הימים ימי יציאת חוק שיקום, שינויים מטלטלים עבור כולנו. כמעט ללמוד שפה חדשה ולמקם את עצמי מחדש.. בנתן. במידה רבה שם למדתי שאני יכולה לעוף. העזתי שם לנסוק לכיוונים שמעולם לא הייתה לי נגיעה אליהם - ונתן אפשרו לי, כל השאר היסטוריה. יעל הייתה מרפאה בעיסוק בחברה, שגרמה לי להרגיש במקום הנכון. היא דברה את השפה שלי, לאורך כל 3 השנים שלי הייתה לי שם עוגן, לא תמיד יכולתי לומר זאת בקול רם - והרי הזדמנות.
פוגשת את יעל בשמחה רבה, ולאחר הזכרות קצרה בסניף הביתי שלי בחיפה, ועוד כמה זיכרונות שהשתיקה יפה להם, מתחילה לספר לנו את הדרך האישית שלה.
בסיפור של יעל יכולה למצוא את עצמי כל כך הרבה פעמים.
מתחילה בחווית הצבא- קורס משקיות חינוך וסדרת סיב"ה - סוגיות יסוד בחברה הישראלית. סדרה שבה נחשפים לאוכלוסיות מגוונות בחברה הישראלית. יעל מתארת את המפגש הצעיר והמוקדם הזה עם אוכלוסיות מורכבות ואת הרגע הזה שבו מבינה שהיא רוצה להתערב לפני שהם מגיעים למקומות האלו, והופכים להיות "אוכלוסיות מורכבות". היא מתארת את השבוע בקורס, ואני נזכרת מיד בשלי. אלא שיעל מנסחת בבהירות את מה שאני הרגשתי ולא הצלחתי לנסח עד היום.

יעל בוחרת בריפוי בעיסוק  ללא הרבה התלבטויות לאחר ההבנה הזו, בעיניה זוהי דרך ברורה לקדם את הרצון הזה. בטוחה בשלב הלימודים שתטפל בילדים.
רצון זה משתנה כאשר מגיעה לשחף. שם מבינה שדווקא המפגש עם המבוגרים נכון לה - לאחר תקופה של עבודה גם עם ילדים וגם עם מבוגרים מבינה שהעניין עבורה הוא לעסוק בחיים עצמם, ביום יום.
ובוחרת בגלאים המבוגרים יותר.
משם עוברת לנתן, מתחילה בחצי משרה כרכזת חונכות, ולאחר 16 שנים מנהלת ארצית.
שומעת בהשתאות, על הדרך שהיא עברה, ושומעת התפתחות צמיחה, התרחבות לכל הכיוונים בתוך ארגון שמאפשר את זה.
ובתוך כל הסיפור מעלה דילמות ושאלות שהתחבטתי בהן בעצמי כמו רבות מחברותיי. 
על אף שיעל בחרה מאוד מהר את המקצוע, עם השנים בתוך העבודה בשיקום בריאות הנפש, משהו בגבולות מתערער. יעל מהרהרת בקול רם - אני יודעת שאני מרפאה בעיסוק, וגם מנהלת, מכניסה את הריפוי בעיסוק בכל תפקיד, אבל כבר לא יודעת להפריד מהיכן כל דבר מונע. 
ההבנה הזו שערכי המקצוע נמצאים בכל תפקיד שנגיע אליו, הוא כבר חלק ממה שאנחנו - והוא תשתית לכל כל מה שיבוא אחריו. יעל מסבירה, זו היכולת להסתכל רחב, ולנתח את המצב מנקודות מבט רבות ולהבין. להבין פערים - להבין כיצד אדם שמתפקד נפלא בעבודה יכול להראות תמונה אחרת לגמרי בהוסטל. להבין מדוע, ולהחזיק את שני הצדדים הללו בתפקוד.

לצד ההבנה הנורא ברורה הזו מדברות על הטרמינולוגיה המשתנה במקצוע ועד כמה אנחנו מרגישות מחוברות אליו. מבינות די מהר, שהמקצוע לא באמת השתנה על אף המעטפת שלו.
יושבת לה בחדר חבורה של מרפאות בעיסוק שבאות מתחום השיקום, יעל וסיון עוד שם לגמרי, אני מעט התרחקתי - אוהבות אהבת אמת את העיסוק הזה. מבינות לגמרי שהעניין בשיקום אלו החיים האמיתיים. ומיד מתחברות לשאלה איך זה שכולם לא רואים את זה?
המציאות בשנים האחרונות יוצרת מצוקה של מרפאות בעיסוק בתחום. מעלות תהיות רבות ואתגרים שנרצה לעסוק בהם כדי להעביר את הקסם בשיקום, בחיים האמיתיים לעוד ועוד. לעבוד עם האנשים על החיים האמיתיים שלהם, בתוך ההקשר האמיתי של החיים שלהם, מה יכול להיות יותר ריפוי בעיסוק מזה? 
אחרי כל כך הרבה שנים בחברת נתן בתפקידים ניהוליים גדולים, בהם המון יצירה אך גם המון ניהול על גווניו השונים, בוחרת יעל להחזיר את הטיפול לחייה ומוסיפה את לימודי הCBT לארגז הכלים שלה. 
מתארת את התוספת הזו בנקודת זמן זו בחייה, ועם הבשלות שבה, ככזו שמתאימה לה בדיוק. מחזירה את הקשר עם האדם לחדר, מאפשרת לה לשמוע אחרת את הקשיים ולהכיל בקלות גדולה יותר סיפורי חיים מורכבים.
איני יכולה שלא להזכר לרגע בסדרת סיב"ה , שם בקורס משקיות חינוך, איזה דרך מרתקת עברה ואיך היא יוצרת את אותו שינוי אותו רצתה אז, בדרכה הייחודית. 

הזמן עף לו, וברור לכולנו בחדר שהסיפור של יעל אפשר לנו לצוף לרגע ולדבר על כל הדברים שמעסיקים את כולנו. התשוקה הגדולה לעשייה, לצד הקשיים ביום יום והרצון לשמר אותה.
יש משהו במפגשים הללו שמאפשר לנו לעצור בטרפת של היום היום ולהזכר בלמה אנחנו שם. כל מפגש מסתיים באותה דרך- איזה כיף היה לדבר על זה רגע.
מרגישה שזה העניין, זו הזכות בלעצור שוב שוב ושוב ולהבין יותר ויותר לעומק - למה אנחנו שם, למה אני שם? מאמינה בכל ליבי שזה גם הסיפור שלנו עם מקבלי השירות שלנו. כמה כוח זה ממלא אותנו שאנחנו נזכרים בשביל מה, וכמה כוח זה נותן לאותם אנשים כשאנחנו עוצרים יחד איתם ומחפשים את ה"בשביל מה".
 והרי זה מה שאנחנו עושות.
עצרתי יחד עם יעל וסיון הפעם, התמלאתי, נטענתי, ממשיכה לעוף.
נעמה

מפגש 37: עידית גל

כבר עבר הרבה זמן מאז שנפגשנו עם עידית ואיכשהו הכתיבה קשה לי לאחרונה ולא הגעתי לזה. מה גם שנעמה נסעה לה לכנס בדרום אפריקה (למי שפספס..) וגם עידית נסעה לה לרומא לכנס על ילדים ופסיכיאטריה או משהו כזה. כבר כשהגענו אליה היא העלתה את זה ואני במקביל התכתבתי עם אחותי לקראת הנסיעה של האחרונה גם היא לאותו הכנס. אז היום כשאחותי אמרה שדיברו איתה מרפאות בעיסוק חמודות מאילת החלטתי שאני מפנה את השולחן וכותבת.

אל עידית הגענו דרך טל ירוס שאמרה שהיא רוצה לשלוח אותנו לתלמידה שלה. למותר לציין שהגענו אליה דרך תלמידה וכך התחזקה לה אחת התמות המרכזיות של השרשרת הזו – הקשרים המיוחדים שנוצרים במרחב האקדמי (אבל לא רק!) של מי שפותחת את הדלתות ומכוונת ומאמינה, למי שנכנסת בדלתות וממשיכה את הדרך המשותפת ואף מוסיפה לה. בהמשך עידית מחברת אותנו גם לאביבה פריד אצלה היא משתתפת בקבוצת סופרוויז'ן משמעותית, ללמידה אין סוף.

בכלל אצל עידית אין הרבה סופים, בעיקר התחלות. כבר בשנה ג' היא מתחילה לחבר חיבורים ולצאת לדרך כשהיא משתפת פעולה עם מנהל מכון "שבמקרה היה ממש מול הדירה שלנו" ומסתובבת בכל מיני שכונות כדי לאתר ילדים שזקוקים לעזרה. ובמהלך השיחה אנחנו עוברות איתה יחד ממקום למקום, כולל טיסות לאילת, ועד לבית הספר בפרדס כ"ץ בו היא עובדת היום ומלווה סטודנטיות בהכשרה בתחום ה"קהילה". היא אומרת בהתחלה איך שהיא לא הבינה אבל בעצם מההתחלה היא הייתה מחוברת לקונספט של קהילה, וזה בהחלט עובר כחוט השני בכל מה שהיא עושה. היא מתארת לנו איך היא מעבירה לסטודנטיות שגם אם הן בהמשך יעבדו במכון או בכלל בסטינג של טיפולים פרטניים, הן יזכרו איך זה לראות את הילד (או כל אדם) בסביבה הטבעית שלו ולכוון אליה.

לא בכדי היא מתאהבת במכון באילת, מכון בעיר הדרומית והקטנה שמדבריה של עידית עולה כקרקע נהדרת לעבודה קהילתית משמעותית. במרחב הגיאוגרפי הישראלי אילת היא הנקודה הכי רחוקה שאפשר להעלות על הדעת. זה פשוט ממש רחוק מכל דבר אחר. ואיכשהו הרבה אנשי מקצוע מגיעים אליה או כמו עידית, אחת לשבוע, או לתקופות ויש בזה משהו מיוחד ומרקם חברתי טיפולי מעניין.

קהילה זה משהו שאני מאוד מתחברת אליו. בכל זאת אני כבר עשור בתחום שמתהדר במילה הזו לא מעט. ההוסטל שבו אני עובדת נמצא במרכז אחת השכונות היותר קהילתיות בירושלים ובזמני הפנוי אני נוטה למקצועיות קהילתית. כך שעידית מספרת על ערב שעשו להורים בבית הספר, או על המסעות בשכונותיה הדרומיות של תל אביב ודרומה, עם ההסתכלות הזו לסביבה הטבעית של האדם, ועם המאמץ שלוקח אותה בטיסות שבועיות למקום שבו היא יכולה לעשות את מה שהיא חושבת לנכון, אני מזדהה בלי שום מאמץ.

איפשהו בתוך התזזיתיות של עידית היא מכניסה 8 שנים של עבודה בשיקום בבית החולים תל השומר. היא מתארת איך הגיעה לשם בהתחלה ולא הצליחה לדבר ואיך התאהבה בתחום. איך שנים רבות, גם כשעשתה דברים אחרים, כשנשאלה אמרה שהיא עובדת בשיקום. ואפילו לאחר שעזבה, מרכז הכובד של הזהות המקצועית שלה היה שם. היא מתארת עבודת צוות מאוד הדוקה ומחוברת, ובכלל עבודה מאוד משמעותית עם האנשים שונים ודרכי התמודדויות וסיפורים, ושיח בין מטפל למטופל שעיצבו אותה והיא ממש מדברת על האנשים וההתערבויות כאילו הם היו היום או לאחרונה.

דיברנו על העזיבה, וכמה זה קשה לשנות את הזהות המקצועית ולהבין שאפשר גם אחרת. לא כי זה לא טוב, פשוט כי השינוי קורה גם לנו ואפשר למצוא משמעות מקצועית בכל כך הרבה מקומות. אני חושבת על העזיבה שלי את העבודה שבה עבדתי 9 שנים. חשבתי שאני לא יודעת לעשות שום דבר אחר. למעשה בחוויה הייתי לגמרי בטוחה בזה. ואז גיליתי שלא, אני יודעת הרבה דברים ויכולה לממש את האני המקצועי שלי לא פחות טוב ואולי אפילו יותר מדוייק דווקא במקומות שלא חשבתי עליהם.

בכלל, המסע הזה, עם כל המאמץ והזמן שאנחנו משקיעות סביבו, מזמן לנו מפגשים כאלה. כשדפקנו בדלת לא ידענו מי היא עידית שנפגוש כשתפתח הדלת, ובזמן קצת נשבתי בקסם שלה ובקלילות שבה היא טווה את הסיפור שלה אל תוך הסיפור של הקהילה המקצועית שלנו.

סיון

את עידית הכרתי דרך הרשתות החברתיות.  "נפגשנו" פה ושם בחיבורי כוחות, וחשיבה משותפת, הבנה שאנחנו מדברות את אותה שפה. להיפגש פנים מול פנים היה אך טבעי. נפגשות כאילו מכרות ותיקות, תחושה שמתחזקת אפילו יותר שמתחילות לדבר על אביבה פריד. נקודת חיבור משותפת בעיקר בהערכה ובגבהים אליהם אביבה מעיפה אותנו. 

שיחת חימום קצרה ועידית מתחילה לספר את  הסיפור שלה. מתחילה דרך אמא של חבר שחשפה אותה לעולם הריפוי בעיסוק, בבית ספר לחינוך מיוחד בה היא צופה רואה מרפאה ממנה מתפעלת בעיקר מהיכולת לראות את הילד והיצירתיות שבה. עידית מתאהבת בה ובעשיה שמביאה אותה למקצוע. התאהבות היא נושא חוזר בסיפור של עידית, היא מתאהבת במשהו ועושה אותו עד הסוף.

תמה חוזרת נוספת בסיפור היא היכולת ליזום. לזהות צורך ולתת לו מענה ייחודי. כבר בסוף הלימודים, פוגשת מכון שנתן שירותים לאוכלוסיות מיוחדות, מופעל על ידי אדם שמרשים אותה מספיק שוב ביצירתיות שלו ובכישרון לאנשים. ואי שם מציעה לו שותפות, יוצרת אתו שירות חדש. בלי להתבלבל, יודעת מה רוצה ומה המענה ומציעה אותו 

עידית, מתארת סיפור אישי עם תחנות מרובות שמאפיין אותם ההתאהבות באנשים המשיכה לעשייה אתם ההשארות ויצירת הגיוון. עידית עובדת בשיקום בתל השומר, מתארת כיצד העבודה הזו מגדירה אותה, חלק מהזהות שלה. מתארת את המפגש עם האנשים סיפורים, "כמו ספר מלא סיפורים" כך היא מתארת  ומשתפת  בסיפורים המפגש עם האנשים, אותה התאהבות בהם מובאת בהתרגשות שאיני יכולה להישאר אדישה אליה.

ואז בנקודה ברורה עידית יודעת שדי, נגמר ויוצרת זהות חדשה. זו, מתווספת לזהות הקודמת ויוצרת משהו חדש, מרגש, מגוון. 

חושבת על הכוח שיש  במקצוע שלנו לאפשר לכל אחת מאיתנו להמציא את עצמה מחדש, אם רק מרשים לעצמנו.

הפעם הראשונה נראית לי הכי קשה. היכולת להוסיף זהות חדשה למי שאני. כמו שעידית מתארת אני כבר לא "שיקום", אני משהו חדש.

עידית ממשיכה לתאר תחנות בפשטות, איני בטוחה אם היא מבינה כמה הסיפור שלה אינו מובן מאליו. כאילו דבר מוביל לדבר, ולכל שינוי הסבר ברור, אך השינויים שלה כוללים יצירתיות, בניה עצמית והמון חשיבה יזמית. מבינה מה חשוב לה, מה מעניין לה ופועלת. המעניין הוא שהיא אינה מתייחסת לאוכלוסיות אלא לסגנונות העבודה המגוונים.

יכולה להתחבר לעושר הזה שיש במקצוע אם רק מזהים אותו - ההבנה שהראיה של הריפוי בעיסוק אינה תלויה באוכלוסייה כזו או אחרת. ריפוי בעיסוק הוא עולם שלם של ערכים, תפיסת עולם והסתכלות. הבנה של זה עם מעט אומץ מאפשרת להמציא את עצמנו כל פעם מחדש, תוך שימוש בדיוק באותו מקצוע.

מחייב אומץ, נזכרת בפעם הראשונה שעזבתי מקום עבודה בו הרגשתי נוחות, ובטחון. לבחור לעשות שינוי הייתה אחת ההחלטות הקשות בחיי. אך ברגע שקבלתי אותה בדומה לעידית, ידעתי שאני בכיוון הנכון. הפעם השניה הייתה קלה יותר, זהייתי את הנקודה שבה אני מפסיקה להתרגש, ועברתי הלאה, משתמשת שוב ושוב בדיוק באותו ארגז כלים שישב אצלי חזק וברור- ריפוי בעיסוק. כל פעם התרגשות, התאהבות יצירת ידע חדש.

להבין מה מרגש אותי, היה חלק משמעותי מהדרך.

כשעידית מתארת את ההתאהבות הזו כל פעם מחדש, יכולה להתחבר אל זה בכל רמ"ח אבריי. 

קוראת את הדברים שלי בפרספקטיבה של זמן. התחלתי לכתוב מחשבות מיד לאחר המפגש עם עידית. בינתיים קרו מלא דברים. כנס בינלאומי התחברות  לישראליות שם, ולישראליות פה, לקהילה שלי.

חזרתי לארץ לתוך שביתה על המודעות לכוחנו.

קוראת שוב את הדברים שלי והם מחזקים אצלי את ההבנה שההתאהבות, המקצוע והידע  חשובים אך הם אינם מספיקים- על כל אלו חייבת להצטרף היזימה והפרואקטיביות שכל כך מאפיינת בעיני את עידית.

מאמינה שרק אנחנו יכולים/ יכולות ליצור את השינוי, די בטוחה בשלב זה שאף אחד לא יעשה את זה בשבלנו על אף האהבה והמסירות שלנו למקצוע. 

עידית הייתה לי תזכורת נפלאה למה חשוב באמת.

נעמה