מפגש 41 - בלה אפרתי

לכבוד פתיחת העשור החמישי של המפגשים שלנו פנינו לבלה אפרתי. בקובץ שלי שעושה סדר בכל הפרוייקט הזה יש את התרשים, שבו כתוב מי שלחה אותנו למי ויש שמות של מרפאות בעיסוק שעולות ולא נשלחנו אליהן עדיין או שהן אינן כבר איתנו. השם של בלה עלה כמה וכמה פעמים ולאחר שסיפרו לי שהיא נצפתה עושה הליכות בבית הכרם ונעמה השיגה את המייל שלה החלטנו לפתוח עוד ערוץ. בלה בעצמה אמרה לנו מלא שמות חדשים, כלומר, ישנים-חדשים, אנשים שעשו איתה את הדרך שסללה את המקום שבו המקצוע שלנו נמצא היום. 

אנחנו מגיעות למבנה של הדיור המוגן בו היא מתגוררת, האיש הנחמד בקבלה מתקשר אליה ומורה לה לא לרדת, שהוא שולח אותנו. היא מקשיבה לו חלקית ופוגשת אותנו במעלית. בדרך אל החדר היא מסבירה לנו שלכל חדר יש ויטרינה עם דברים אישיים שהתחושה תהיה יותר אישית. זה מקסים בעיניי, אז אני מצלמת. 

אנחנו נכנסות לדירה שבעצם היא העתק של הבית שלה היא מספרת שהעבירה הכל, רצתה להרגיש כמו בבית. בלה נמרצת מכינה לנו תה, ושולחן מלא כל טוב ולא נחה לרגע, אז אנחנו מתחילות תוך כדי תנועה (שלה) והיא עוברת מסיפור לסיפור ממקום למקום, מדי פעם אנחנו מחזירות אותה לרצף והכל מתחבר לכדי סיפור חלוצי של מקצוע שהיה כל כך לא ברור ויציב ועם כל צעד תפס יותר ויותר את מקומו בחברה הישראלית. 

ראשית כל היא, כמו רבות כמוה, הגיעה למקצוע במקרה. בכלל הייתה חובשת-אחות ופספסה את תחילת שנת הלימודים של האחיות. מפה לשם נפתחו אופציות ורעיונות והיא חיכתה לשנת הלימודים הבאה כדי להכנס למקצוע שאמרו לה שמתאים לה. את שתי ההכשרות של השנה השלישית היא עושה מחצית השנה בכפר שאול ומחצית השנה באסף הרופא. לאחר הלימודים היא נכנסת לעבודה בכפר שאול למשך עשור. היא מתארת את העבודה בכפר, עם הצוות והניהול דאז כמשמעותיים ומכוונים בדיוק למקומות שהיא מכוונת ואיך בהמשך, כשהיא תדריך זה יהיה ברוח כפר שאול. אני נזכרת בראיונות רבים של מרפאות בעיסוק שסיפרו שהתחילו שנה שנתיים בכפר שאול ואז פנו למקום בו התחילו משהו חדש ובו השתקעו ופתאום זה מתחבר לי. החיבור של בלה לבית הספר וההכוונה של התחלה בכפר בשנים הראשונות של התבססות מקצועית ואז לצאת ולפתח דברים חדשים מתוך תפיסת עולם יותר מובנית. 

לאחר עשור היא מתחילה את דרכה חזרה לבית הספר, בהתחלה כעוזרת לחברתה רחל גולדשמיד בליווי של הכשרות קליניות, ובהמשך בתוך בית הספר ולימים בניהולו. היא מספרת איך בית הספר היה שייך ל4 גופים שונים. כשאנחנו מספרות לה שבקרוב בית הספר יהיה רק תחת האוניברסיטה היא מתפעלת. זה מדהים לחשוב איך כל דבר שהיום הוא מובן מאליו לא היה, היא מספרת איך לא נפתחה שנת לימודים כי לא היה תקציב. היום צריך לסגור את השערים כי יש ביקוש רב ובוודאי ואין שאלה לגבי פתיחת מחזור לימודים חדש כל שנה. היא מספרת שכדי להכנס לאוניברסיטה הסטודנטים ניגשו לבחינות על מנת לבדוק את הרמה האקדמית. "ברור שהצלחנו" היא אומרת. 

1955, לא חוג לריפוי בעיסוק עדיין - קורס ששייך לכמה גופים

ב1998 היא עוזבת את בית הספר וחוזרת למקום של הדרכה. כשאנחנו שואלות אותה לפני כן למה התחברה יותר היא אומרת בבטחון שלהדרכה. בבית הספר היא הייתה המנהלת אבל שמרה גם על מגע עם הסטודנטים דרך הדרכות דרך הלימוד של עבודה בקבוצות, תחום שהרחיבה בעצמה כלומדת. ב12 השנים הבאות היא מדריכה את הצוותים באנוש, את הדיור את המועדונים. כך, היא אומרת, נשאר הקשר שלה עם השטח, עם הדברים שמהם התחילה.

לצערנו, היינו צריכות לעזוב ויצאנו בתחושה שאפשר היה עוד לשמוע שעות. האמת, שזו תחושה שחוזרת על עצמה, ולטובה. יש משהו בשיח עם מרפאות בעיסוק, לא משנה מאיזה תחום ומאיזו תקופת חיים, שמרחיב את ההסתכלות ומחדד את הראיה.  

סיון

בלה אפרתי

יום עמוס בראיונות שתחילתו ברחובות וסופו בירושלים, אבל לא סתם בירושלים, היום הולכות לפגוש את בלה אפרתי. רגע לפני שהולכת לישון ביום שלישי בלילה, מסתכלת על היומן לקראת מחר, ומתמלאת התרגשות. ראיונות תמיד ממלאים אותי, אוהבת את הימים האלו, הם טוענים אותי - אבל מחר נפגוש סוף את בלה אפרתי, מרגש אחרת. את השם של בלה שמענו כל כך הרבה פעמים במהלך הראיונות שהיה לנו ברור שאין ברירה, אנחנו חייבות לפגוש אותה.

זכורה לי תמונה אחת של בלה, במסיבת יום ההולדת ה- 80  של נעמי כ"ץ, בה זכיתי להיות. תמונת מסגרת של אינסטגרם שהסתובבה באירוע, ובאחת מהן נרשמה התרגשות מיוחדת, בלה אפרתי וסביבה מתקבצות סטודנטיות שלה אורלי בוני, לאה יזרעאל, אסנת בר חיים, מעין כץ ועוד עמיתות מתקופות שונות, כולן הכירו והעריכו - וההתרגשות שלהן חזקה אצלי את ההבנה איתה חייבים להפגש.

 

את בלה קשה היה להשיג, בלה עסוקה. ההתמדה של סיון יוצרת מפגש. מגיעות אל בלה לדיור מוגן בבית הכרם בירושלים. מחפשות את המעלית אליה נשלחנו על ידי פקיד הקבלה ומגיעות למעלית, כשהדלת נפתחת בלה נמצאת שם מקבלת את פנינו באופן אישי בחיוך ענק שגורם לנו להבין מדוע אנחנו מתרגשות.

צועדות יחד לדירתה, בכניסה לחדרים ויטרינה אישית מזכוכית, בה כל דייר יכול לשים חפצים אישיים שמאפיינים אותו. בכניסה לדירה של בלה, אוסף יודאיקה. נכנסות לדירה המרווחת שברור לנו שהיא כל כולה בלה אפרתי. הכורסאות והספות, אוספים של מינטארות מכסף, פאטיפון - חפצים שנאספו עם השנים. בלה מתחילה לספר כבר מהמעלית את הסיפור האישי שלה, הדירה שלה בדיוק כמו שהתרשמנו הוא העתק של הבית שהיה לה. בחרה לצור בית בדירה החדשה.

בלה מספרת לנו את הסיפור שלה במקצוע, ששזור בהיסטוריה הכללית של המדינה. מתחילה לספר לנו משועשעת איך הגיע למקצוע בטעות. רבים מהספורים שאנחנו פוגשים מתחילים מבלי לדעת מה זה ריפוי בעיסוק, אבל אצל בלה זה לגמרי בטעות. כבר בקיבוץ תכננה להירשם ללימודי סיעוד, יצאה לעיר הגדולה כדי להירשם, אך פספסה את מועד ההרשמה. למדה הקלדה בינתיים עד שתפתח שנת לימודים והחלה לעבוד כפקידה בעירייה בצפייה שהשנה תפתח. בשנה הזו שמעה על לימודים אחרים לימודי הריפוי בעיסוק שיתאימו לה - והנה היא שם.

מתארת לימודים אחרים לגמרי מאלו המוכרים לנו היום, כולל מגורים בפנימייה של בנות. מנסה לדמיין את הסטודנטים של היום מתבקשים להשתלב בתוך פנימייה כזו, מנסה לדמיין את עצמי עושה את זה - ועולות לי תמונות לא פשוטות.

בלה התחילה לעבוד בכפר שאול. כמי שעובדת בתחום בריאות הנפש, התרגשתי לשמוע שבלה החלה משם וכמה העשייה הזו הייתה משמעותית עבורה. מתארת את החופש והאמון שהיה שם לצור ולבנות, את יחסי האמון שהיו עם מנהל המחלקה את החזון שהיה לו. היא מתארת את העשייה השיקומית שנעשתה שם שלרגע חושבת לעצמי שאם לא הייתי יודעת שמדובר בשנות ה-60 הייתי מתבלבלת וממקמת את זה בימים אלו - יציאה לקהילה, עבודה במקומות עבודה בשוק החופשי, ניהול עצמי, ניהול תקציב, תזמורת, עיתון, שעות פנאי משמעותיות. רושמת לעצמי - מעניין.

שוב במקרה, מגיעה לאוניברסיטת ירושלים ללוות הכשרות מעשיות, לאור בקשה של חברתה רחל גולדשמיד. רחל, היא שם שעלה המון פעמים במהלך המפגש, אליו התייחסה בלה מנקודת מבט היסטורית והתפתחותית, אך גם מידי פעם מוסיפה על הקשר שקיים ביניהן היום, החברות האמיצה.

בלה מפרטת ומתארת את התחלת הדרך באוניברסיטה, בשנתיים האחרונות נמצאת שם די הרבה - שבלה מתארת את הקומה השניה בה למדו והקומה השלישית בה ישנו הבנות בפנימיה - אני לגמרי יכולה לעצום עיניים ולחוש את זה כמעט לשמוע.  מתארת עבורי את בניית האקדמיה בארץ. מתפקיד של מלוות הכשרות, בו הייתה מגיעה לימים שלמים לצפות בסטודנטיות, מגיעה להיות ראש חוג.

כל כך הרבה מאבקים, שזורים בסיפורה של בלה, כל כך הרבה אנשים. מנסה לעקוב ולחבר בין שמות שרק שמעתי ובלה הכירה - מנסה ליצור מעין מפה מנטלית כדי להצליח להבין את ההקשרים ובלה בנמרצות האופינית לה מוסיפה עוד ועוד מידע, עוד ועוד סיפורים. לצד הסיפורים על המאבקים הרבים מקפידה בלה להמשיך וללמוד, מוסיפה לימודי הנחית קבוצות פסיכואנליטית. בתוך כל האדמנסטרציות והניהול ממשיכה לשמר את הקשר עם הסטודנטים, את המפגש הישיר. ברור לי לגמרי כאשר מדברת על החיבורים הללו שמשהו אחר מוביל אותה שם. איני יכולה להתאפק – מה אהבת בתפקיד אני שואלת. ובלה בלי לחשוב פעמיים מתארת את החלק ההדרכתי את הקשר עם הסטודנטים כמרכיב עליו לא מוכנה לוותר, אותו אוהבת באמת.

ואני מוצאת את עצמי נפעמת מחלקה של בלה בבנייה של מה שהפך להיות לימים המובן מאליו - מקצוע, אקדמיה, אך מתרגשת יותר מהאיזונים שמצליחה להכניס בעשייה הזו - את הקשר עם האנשים בסיפור..

אחרי 20 שנה בחוג לריפוי בעיסוק בירושלים בוחרת בלה לסיים את תפקידה בחוג. שמה את החלק הזה מאחוריה ועכשיו מה, אנחנו שואלות? בלה ממשיכה לעשות, לרגע לא נחה - עושה את הדברים אחרת, בסגנונה. שומרת על עשייה משמעותית עבורה - מדריכה צוותים באנוש. מוצאת את עצמי מופתעת עוד פעם.

עוצרות את המפגש אחרי קרוב לשעתיים, מבינות שיש פה פיסת סיפור משמעותי ומסועף שנוכל להקשיב לו עוד שבוע לפחות. מבינה שאין לי שום דרך בעולם לתעד את כל השמות והתהליכים שקרו במפגש הזה.

חוזרת לעוגנים שלנו - מה תאחלי למקצוע.

בדומה לשתי המראוינות שלנו ביום הזה - רוני ברנע ונירה ערמון גם בלה אומרת מיד - שלא נאבד את הרוח של המקצוע.

פעם שלישית באותו יום, מחזקת אצלי את ההכרה שצריך להגביר ולהבין את הקול הזה שמבקש לשמר בתוך כל ההתקדמות המקצועית גם את אבני הדרך הבסיסיים. שוב פוגשים את רוח האדם.

בלה מלווה אותנו לרחוב הראשי, תוך הדרכה אישית של פסלים בדרך, שלא נפספס.

נפרדות כאילו הכרנו תמיד, בהבנה שאנחנו מדברות את אותה שפה בדיוק.

נעמה