מפגש 40 - נירה ערמון

כשהתקשרתי לנירה, זמן רב אחרי שקיבלנו את המספר שלה מאילה, היא כבר ידעה שנתקשר ובמה מדובר. אילה כבר סיפרה לה פחות או יותר והיא הייתה מוכנה למפגש איתנו. החלק שהכי קשה לי במפגשים האלו זו שיחת הטלפון הראשונה כשאני מרגישה שנחתתי על מישהי משום מקום וצריך להסביר מה אנחנו רוצות. אחר כך זה תמיד מסתדר וכולן אומרות לנו בשמחה, אבל ההתחלה תמיד קשה לי. נירה, יחד עם אילה עשו לי הפעם חיים קלים. 

אנחנו מגיעות לנירה מרחובות, אחרי הפגישה עם רוני, והרכב שלי כבר מכיר את הדרך לבית שנמצא יחסית קרוב למקום בו עבדתי רוב העשור האחרון. נירה יוצאת לקראתנו, מכוונת מהדרך הנוחה, בודקת איתנו איפה יותר נעים לשבת בגינה הנעימה או בסלון. בהמשך היא תספר לנו על דברים שיצרה במסגרת הלימודים ועד היום נמצאים בגינה, או תלויים בבית. 

דרכה של נירה מתחילה בגיל 12, אז ראתה את עבודתה של קרובת משפחה וידעה שזה מה שהיא הולכת לעשות. מכל הסיפורים עד כה זו הייתה ההחלטה המוקדמת ביותר. היא מספרת לנו על לימודים בכיתה של עשר קצ'קס, בהמשך היום בלה אפרתי תגיד לנו שזה היה המחזור הקטן. נירה מדברת על הימים האלו בבית הספר לריפוי בעיסוק, ששכן באזור הכנסיה החבשית בסמוך לרחוב הנביאים, טרום מלחמת ששת הימים, כנעימים, בלי מתיחויות, קבוצה של בנות שלומדות ויוצרות. היא מספרת על ההתנסויות, הכשרות, ועל השאלות שעלו לה לגבי המקצוע. איך נשלחה על ידי גיזלה שהדריכה אותה עם מבחנות של חרוזים להעסיק יולדות בשמירת הריון, ובאותו הזמן התפקיד היה גם להאכיל פצוע מהמלחמה ולשוחח איתו וגם לאסוף דברים מהרצפה כדי לשמור על הסביבה. 

נירה מספרת לנו על התפקידים שמילאה, בשלב מסויים היא מנהלת, תפקיד שמגיעה אליו לא מוכנה ובהמשך עדינה מכוונת אותה להמשיך את הלימודים, ונשמע שהדחיפה הזו הייתה לטובה ובמקום. מתוך הדברים של נירה ומתוך ראיונות קודמים או שיחות נשמע שבעבר , הרחוק והלא רחוק, היה הרבה צורך בלהכנס ולמלא תפקידים כדי לאפשר למקצוע או לחלקים שחשובים לנו מקצועית להיות. אני מרגישה מפונקת שאני יכולה גם לעבוד במשרה הקטנה שלי וגם להמשיך ללמוד בלי שכובד האחריות על ההתפתחות תהיה עליי. יש מספיק מרפאות בעיסוק ומספיק אפשרויות. במובן הזה אני ממש מרגישה שאני יושבת על כנפי ענקים, שסללו לי את הדרך למקום היחסית מוכר וברור משאפשר לי ליצור על הבסיס הזה בצורה משמעותית. 

כל החוויה במפגש עם נירה היא כזו. היא מחזירה אותנו לימים אחרים, למקומות שידעתי שהיו אבל היא ממש הייתה בהם. כמו כשהיא מספרת איך במקום בו עבדה בנו ופיתחו את מבחן הקומקום או את הRBMT. אבחונים שהיום כל כך ברור שהם קיימים, ואפילו מבחינות מסויימות הם כבר מיושנים, והיא יכולה להעיד על איך שהגו אותם ולהעביר את חווית החידוש. זה תמיד מפתיע שהיה צריך לבנות את המובן מאליו, אני יושבת מולה כשהיא מספרת איך הן חיברו את המקום הקוגניטיבי לתפקוד ואני חווה בעצמי את ההבנה הזו, את ה"יש-מאין", את ההבנה שמשהו בדרך הפעולה חסר ושיש איך להשלים אותו. 

נירה מופתעת שהסיפורים האלו מעניינים אותנו, ואני חושבת שזה באמת מיוחד במקצוע שלנו. אני לא יודעת אם במקצוע אחר היה מעניין אותי כל כך האופן שבו הוא התפתח. יש משהו בהסתכלות שלנו, על הסביבה של האדם, ועל הגורמים החיצוניים והפנימיים שהובילו אותו למקום שבו אנחנו פוגשים אותו שהופך את הכל למעניין ולהרבה מהדברים לרלבנטי. אני חושבת על כמה וכמה שיחות שהיו לי עם אנשי הצוות שלי לגבי אנשים ועל הצורך לצאת מההכירות המקומית שיש לנו עם האדם ולחקור את הסיפור שלו כדי לחבר את מה שיש עכשיו לאדם השלם שהוא היה ועודנו קיים בתוכו. אותם הדברים אמורים כאשר מסתכלים על תהליכים שהשפיעו על האופן שבו אני מתנהלת היום מבחינה מקצועית, הסיפור וההתפתחות שבתוכו מעניינים ורלבנטים. לפני מספר שבועות הייתה לנו פגישה של כל הכותבות בספר החדש של נעמי כ"ץ וטוגליה ונעמי סיפרה לנו על הדוקטורט שלה ועל הגישות שהיו אז ודרך ראשי החוגים שהתחלפו, ואני זוכרת את המחשבה שעברה לי בראש שמעניין מה היה קורה אם דברים היו אחרת? לפעמים יש מהלכים שמשפיעים בצורות שרק בדיעבד אנחנו מבינים. 

נירה בעצם היא המרואיינת הארבעים, מספר מכובד. אני מרגישה שעכשיו אנחנו מתחילות באמת להעמיק ולהגיע למרפאות בעיסוק שלא היינו מגיעות אליהן בדרך אחרת. סביב הפרוייקט הזה אנשים לא פעם מספרים לי על המרפאה בעיסוק שהם מכירים ומחכים ש"נגיע אליה". זה מרגש ממש, ואנחנו מאמינות שהמסע הזה הוא בלתי נגמר וחשוב בעיקר עבור החיבור המיוחד של כל מי שמעוניין להיות חלק מהקהילה הזו. יצאתי מהבית של נירה בידיעה שהכרתי היום עוד מישהי שנכנסה לי ללב ולתודעה ושיש לפני ולפנינו עוד מפגשים מרתקים כמו אלו ועם רצון שיהיה מקום להרחיב את השיח המשותף.

סיון

למפגש עם נירה הגענו לאחר מפגש בוקר ברחובות עם רוני ברנע. בימים כאלו שיש כמה מפגשים אנחנו מקפידות להגיע נקיות עד כמה שניתן למפגש נוסף. כדי שלא נושפע ולא נשפיע. כל פעם מופתעות מחדש שעל אף שאנחנו מתחילות בדיוק באותו סיפור כל מפגש, כל מפגש לוקח למקום אחר, אך בכל מפגש יש גם משהו שמתחבר למפגש הקודם.

יש משהו אחר במפגש אצל שמתרחש  בבית הפרטי  שהוא אחר - להתארח באזור הנוחות האישי של המרואיינת.

הגענו לביתה של נירה בירושלים, באה לקבל את פנינו בחניה וקבלנו ליווי אישי אל תוך הבית. משבי רוח נעימים קבלו את פנינו. כאילו לא נשאר זכר לחום שאף לפני רגע נראה היה מציאות שחייבים להשלים איתה.

מתמקמים בסלון, מוזגת לנו תה בפליאה – מי שותה תה בקיץ? מסבירות לה שקפה כבר שתינו, ותה מתקרר בסוף. כרגיל במפגשים עיוורים כאלו 3 דקות של מבוכה, נירה בודקת אתנו למה זה מעניין אותנו, מה מושך אותנו בסיפור הזה. משכנעות אותה שאנחנו עושות את זה מבחירה מלאה והיא אתנו.

נירה חוזרת אתנו לגיל  12 אז פגשה קרובת משפחה שמאוד אהבה, שהייתה מרפאה בעיסוק. החדר  בו ביקרה היה מלא ביצירות אומנות שקנו את עולמה - נירה החליטה כבר אז שזה המקום הנכון עבורה.

השנים הובילו אותה בדיוק למקום הזה - שחיזק אצלה ברור  הרבה יותר את התובנה של גיל 12,  ידעה יותר ויותר שזה מה שהיא רוצה לעשות, בעיקר בגלל אהבתה לאומנות ויצרה, אך גם ההבנה שיש שם עוד משהו. משהו שמחבר את היצירה והאומנות את העיסוקים הללו, לחיבור בין גוף ונפש. ההבנה הזו מעט מרגיעה אותי. יש לי יחסים מורכבים עם היצירה והאומנות בריפוי בעיסוק. מצד אחד אוהבת ומתחברת, מצד שני מבינה את התפיסה האסוציאטיבית בה ריפוי בעיסוק מתחבר למקרמה, והרי המקצוע הוא הרבה מעבר לזה. מרגישה שעם השנים כדי לשנות את תפיסת המקצוע ויתרנו לגמרי על החלקים האלו, ואולי הלכנו עם זה קצת רחוק מידי. כמובן שבשיח עם נירה שוחחנו גם על זה. על ההבנה שהיצירה שפעם הייתה דבר מרכזי בלימודים ובעשייה, צריך אולי לתפוס מחדש מקום, כאשר לנו ברור הכוח שלו כאמצעי בלבד, שיכול להתאים במטרות מסוימות עם אנשים מסוימים.

נרגעת מעט כאשר מתחברת מחדש ליצירה שמגלמת בתוכה מיומנויות , נפש וגוף.

הלימודים בירושלים – תיאוריה המפורטים של נירה את פנימית הבנות בה התגוררו בירושלים מאפשרת לי לדמיין את החבורה המשמחת הזו- 10 בנות, קצ'קס כמו שתוארו על ידי נירה. יכולה כמעט לשמוע אותן מצחקקות, נהנות. נירה מתארת את תהליך הלימודים כהנאה צרופה," למדנו מתוך הנאה". "הלימודים היו כמו קייטנה אחת מתמשכת, קורסים בנגרות, ואריגה", יצירות אומנות שחלקן מעטרות את הבית בו חיה היום.

פסיפס תלוי במטבחה של נירה- מתקופת הלימודים

לא יכולה להימנע מלהתרפק רגע על חוויה דומה.  לרגע  מוקפצת לתואר הראשון שלי בחיפה, סמסטר קיץ שלם שבו למדנו אריגה, קדרות, נגרות, מקרמה. זוכרת את עצמי חוזרת הביתה עם יצירות שהם תוצרים של חשיבה מעמיקה על הסיפור של הצבע מאחורי האריגה שלי, וטכניקת נחשים בקדרות שאפשרה לי להכין לאמא שלי עוד ואזה שמונחת על מדף גבוה במטבחה עד היום.  זוכרת את אבי, שואל אותי - האם אני הולכת לאוניברסיטה או לקייטנה? ואני ידעתי אז בלי לדעת להסביר למה זה חשוב. הבנתי, דרך הרגליים והידיים מאוד ברור מה הרווחתי ומה עוד אני יכולה להרוויח אבל לא ידעתי להביע את זה מספיק ברור וממוקד לעצמי והחוצה. מצאתי את עצמי מחייכת ואומרת בנימה תקיפה שמאפיינת אותי שאין לי תשובה ברורה - אתה לא תבין.

נירה מתארת את הסטאג' בתחילת הדרך היא מוצאת את עצמה מטפלת בחיילים שם הרגישה משמעותית מאוד - מתארת  כיצד האכילה  חייל  חוויה מורכבת ככל שתהיה אך משמעותית עבורה - הרגישה שיש ערך בעשייה שלה. לעומת חוויה  מורכבת יותר שבה הערך המוסף לא היה ברור לה. מתארת חוויה שבה צועדת במסדרונות בית חולים הדסה אוחזת בידיה שתי מבחנות מלאות בחרוזים קטנים, מגיעות יחד עם המדריכה שלה למחלקת יולדות בבית החולים. נירה עסוקה בשאלה מה התכלית? למה היא שם? מה התפקיד שלה שם? מתארת איך בתקופה הזו עסוקה ביצירת תפקיד. ידעה שחלק מהתפקיד הוא להאכיל חיילים, חלק מהתפקיד ליצור עיסוקים, ובאותה נשימה גם מתארת כיצד היא עוברת ליד פיסת נייר שמושלכות בפרוזדור ויודעת שהתפקיד מחייב אותה להרים פיסות אלו מהרצפה. התפקיד - מהו.

דרך החוויות הללו נירה מנסה לענות על השאלה מה היא עושה שם. מה התפקיד שלה, מה התפקיד שלה כמרפאה בעיסוק. השאלה הזו ממשיכה ללוות אותה גם בהמשך הדרך, שבכל שלב מתווספת הבנה נוספת שמרחיב את ההתייחסות מתפקיד לזהות מקצועית ברורה שנמצאת שם מעבר לתפקיד כזה או אחר.

נירה עובדת מספר שנים בבית חולים הרצוג בירושלים, ובשלב מסוים מבינה שזה כבר לא נכון לה.

נירה מגלה את התחום הקוגניטיבי - מתחילה לייצר ידע ולהתעניין בתחום. מבינה את החשיבות של פיתוח התחום. מתארת לנו כיצד מתוך צורך התחברה לעדינה מאיר ויצרו את אבחון הקומקום, כיצד פיתחו והכניסו אבחונים חדשים שכיום כל כך חלק מהשגרה. האופן שבו נירה מתארת מאפשר לי לדמיין את זה ברור וכמעט פלסטי.

נירה מתארת את התחנות בדרך המקצועית שלה, מידי פעם עוצרת ובודקת איתנו עד כמה היא מעניינת, עד כמה הסיפור שלה עדיין רלוונטי.

מנסות להסביר עד כמה משמעותי עבורנו לשמוע את החלקים האלו כדי לחבר תמונה שלמה. מרתק עבורי לשמוע על תהליכים  של בנייה, על צורך שמתעורר, על חיבורים, על יצירה של מענים יצירתיים ומקצועיים שהופכים להיות למובנים מאליהם.

כמה הערכה יש לי במקומות בהם מרפאות בעיסוק יוצרות ידע מעמיק במקומות שבהם הוא אינו קיים.

נירה יצאה לגמלאות ובוחרת להמשיך להביא את הריפוי בעיסוק באופן שמתאים לה דרך ליווי ניצולי שואה מרותקי בית. שהיא מתארת ממהרת להדגיש עושה את זה בלי לכתוב  מטרות ובלי דוחות - "רק לעשות את מה שאני אוהבת לעשות".

ברור לי דרך התיאור שלה, כמה הריפוי בעיסוק מוטמע בDNA  של כל תהליך שעושה עם אותם אנשים, בלי להגדיר ולפרט. ברור לי שהריפוי בעיסוק איננו יותר תפקיד עבור נירה אלא חלק מהזהות המקצועית שלה, חלק ממי שהיא.  איני יכולה שלא להתחבר למונח שמחה שפגשנו בתחילתו של היום במפגש עם רוני ברנע. את הבוקר התחלנו בשאיפה לקום כל בוקר לעשייה שממלאת אותנו בשמחה.

והנה נירה ממחישה לנו שוב כמה השמחה הזו ממשיכה להתקיים בחייה, והופכת להיות עוגן מרכזי המצפן שמאפשר לה להמשיך ולעשות את מה שנכון לה.

אז מה תאחלי למקצוע אנחנו שואלות כבכל ראיון, והנה תמה ששוב מתחברת למפגש בוקר שלנו. נירה אומרת מיד "שלא נאבד את הנשמה של המקצוע". מסבירה כיצד היא רואה את ההתפתחות של המקצוע לכיוונים מחקריים וטכנולוגיים, חשוב ומשמעותי - אך היא מודאגת מכך שבתוך כל החדשנות הזו נאבד את  הנשמה את הרוח של המקצוע - והיא קשורה למפגש אדם לאדם.

יוצאות יחד לגינה הנעימה של נירה, ממשיכות את המפגש האנושי שמתקיים, ממשיכות להתחבר לאותה רוח. יוצאת מהמפגש עם נירה עם כל כך הרבה מחשבות ואתגרים להמשך. המרכזי בינהם הוא הכוח שקבלתי מההבנה של הדרך שהמקצוע שלנו עבר, שטמון בחיבור לסיפורים של איך התחלנו , מדוע  כך ולא אחרת. מתחברת כל כולי לאחריות שלנו כקהילה מקצועית להמשיך ולשמוע, להבין, לשאוב, להשען לתת מקום למה היה, לשמר את הרוח, כדי שנוכל לעוף קדימה.

 נעמה