הרבה שנים שמעתי על אילה בכל מיני הקשרים, ומתישהו גם חיברתי פנים לשם. בגלל שאין לנו ממש תחומים משיקים היא מקוטלגת אצלי בראש פשוט כהמנהלת של שירותי הריפוי בעיסוק בתל השומר. אני חושבת שלא אטעה מאוד אם אטען שאחוזים גבוהים של מרפאים בעיסוק עברו בשנים החולפות בתל השומר, אם בהכשרות הקליניות ואם כעובדים מן המניין. אפילו אני, שאת ההכשרה הפיזיקלית שלי עשיתי בהדסה הר הצופים הגעתי תוך כדי ההכשרה להשלים בחינה בע"פ בתל השומר. אני זוכרת את החוויה של להגיע לבית חולים כל כך גדול, ועד היום אני מתפעלת מהיכולת לעבוד במערכת כל כך גדולה ולהיות משמעותיים.
גילוי נאות, כבר היינו בתל השומר, הגענו ממילבת, מראיון עם שושי (ראו פוסט קודם) והתברברנו קצת עד שהחלטנו פשוט ללכת לריפוי בעיסוק ושם בטוח ידעו להגיד לנו לאן בדיוק ללכת. לא היה מה להתבלבל, החדר הראשון היה החדר של אילה, דלת פתוחה, שלט של יום שירותי הריפוי בעיסוק על הקיר הסמוך ושולחן מסודר לשיחה שבה לא שמנו לב בכלל לזמן שחולף.
 |
| הכניסה לחדר של אילה |
אילה מספרת על הדרך שלה אל הריפוי בעיסוק, בין היתר דרך שולה פרוש, חברה שהפכה למרצה וקולגה. היא מספרת על שותפויות, לא תמיד שמות שאני מכירה, שהיו לה בדרך, בקופת חולים, בתל השומר, התנסויות בארץ ובעולם (שלוש שנים בבית חולים בדרום אפריקה למשל..). את הידע שהיא רוכשת היא לא משאירה אצלה, ידע צריך לחלוק, אם הידע נשאר אצל פרסונות יחידות זה לא מספיק. ההתלבטות הזו, של השיתוף בידע היא יומיומית ומאוד משמעותית, מצד אחד אנחנו עובדים בחברה תחרותית שידע מתרגם לכסף בצורה של תקנים והפניות וכן הלאה, מצד שני אם לא משתפים ועובדים יחד הידע יכול לאבד את ערכו ולא להיות משמעותי. וכל זה עוד לפני שמתייחסים לדבר הכי משמעותי - היישום של הידע לא מגיע לאנשים שצריכים את העזרה. מעבר לזה יש ערך לידע המקצועי שלנו בתחום מקצועי, אם אנחנו כמרפאים בעיסוק מתייחסים כתחום לנושא מסויים ומתמקצעים בו הוא הופך להיות שלנו כקבוצה. וזה מבסס את הכוח בסופו של דבר עבור על אחד ואחת מאיתנו, אם דרך חקיקה ונהלים ואם באופן הכי פשוט כי כבר עשו את זה הרבה לפניי. אילה נותנת כדוגמה את החקיקה של חוק שיקום נכי נפש, ואני מתחברת ישר כי אני עובדת במועדון התעסוקתי על תקן שמוגדר בחוק למרפאה בעיסוק והיום זה ממש בגדר ברור מאליו.
כמו שכבר ציינתי אילה מנהלת את אחת האימפריות של הריפוי בעיסוק והיא רואה את ההתפתחויות המקצועיות של רבים ורבות מאנשי המקצוע. לא לחינם היא מציינת את השנים הראשונות כחשובות לביסוס הזהות המקצועית. אני זוכרת את עצמי בשנים הראשונות, ניסיתי המון, הבנתי כמה אני לא יודעת ולמדתי, הרבה מאחרים, קולגות, מקצועות אחרים, מהעבודה בכמה עבודות במקביל. בטחון כלכלי עדיין אין לי, ובכל זאת, בטחון מקצועי נבנה מאוד חזק בשנים האלו, ואפילו שאנחנו מדברות גם על הנושא הכלכלי יש עוד דברים מעבר שאפשר לעשות בשביל לבסס זהות מקצועית חזקה ובטחון במקצוע ובמקצועיות. אם זה בשיתוף בידע, במתן הזדמנויות לצמיחה, פרגון, ראית הכוחות והפוטנציאל. אילה מתארת לנו כמה דמויות איתן היא עובדת ואת הכיוונים והכוחות של כל אחת מהן, ואיך שיחד הן משלימות את התמונה היפה אותה היא רוצה לראות. היא אומרת על מרפאות בעיסוק בצוות שלה שלא נותנות לה לנוח ודוחפות אותה כל הזמן להתקדם. וההתקדמות היא יחד בקבוצה, היא עצמה בחרה להתרכז בשטח ובניהול ולא להתקדם לכיוון האקדמי, בחירה שמאפשרת לה לקדם מחקרים דרך הניהול ועליהם היא מספרת בגאווה.
מעניין שהשיחה שנפתחה במקום האישי, הביתי והקהילתי הסתיימה באותם המקומות ממש. אחת הפעמים ששמעתי את השם שלה בעבר הייתה כשאמרתי שאני מרפאה בעיסוק ומישהו ציין שדודה שלו מרפאה בעיסוק ואמר את שמה. אני זוכרת שזה הרשים אותי שהוא יודע שזה המקצוע שלה. הזהות המקצועית שמתחילה בבית, ובשכונה ובבית כנסת ובמתנ"ס. השורה התחתונה, או אולי נכון לומר שאחת המחשבות איתן יצאנו הייתה שכל מרפאה בעיסוק היא שגרירה של המקצוע, במקום שבו היא נמצאת. שהשיווק מתחיל מכל אחד מאיתנו בקהילה שלו. כשמגיעות אלי סטודנטיות להכשרה קלינית אני הרבה פעמים מנסה להבין מהן מה הן מרגישות/חושבות ואני שואלת מה הן סיפרו בבית, למשפחה, לחברים. זה מעניין לראות איך זה משתנה במהלך תקופת ההכשרה, ואיך כל אחת משנה את הצורה שבה היא מתנסחת מול הסביבה הכי קרובה לה.
סיון
את איילה אני מכירה מעולמי המקצועי תעסוקתי. חברת סגל שלי, רגילה לפגוש אותה דרך התפקיד הזה. למפגש מגיעות מיד אחרי ראיון שושי במילבת. מחוסר הכרות מוחלט שאפיין את המפגש הקודם ליצירת האינטימיות שחשתי בפועל, למפגש חדש. כזה שמתבסס על הכרות מגוון מאוד מסוים. מהרהרת בהבדלים בין הראיונות השונים ותוהה כמה יושפע המפגש. שוב מניחה שהשאלות הדדיות, עם תהיות אלו מגיעה למפגש.
נכנסות למשרד בתל השומר. שולחן במרכז החדר, מקושט בפירות העונה. מתמקמות סביב השולחן הצבעוני, איילה עוטה מדים לבנים של מרפאה בעיסוק, מראה שחדש עבורי, מרמז לי שצפויה לי הכרות עם איילה אחרת. צוללות למפגש דרך אותה שאלה. איך הגעת?
איילה מתחילה מיד בשיתוף על חייה האישיים. מתארת את הסביבה בה גדלה, קיבוץ דתי, קהילה קיבוצית דתית ואבא פורץ דרך שמערער על מוסכמות. מגלה על עצמי שאני אדם מאוד ויזואלי. קל לי מאוד לדמיין במהלך המפגשים את הנפשות הפועלות כמעין תמונה מסרט. איילה מספרת בפרטים ונדיבה בדוגמאות ואני, יכולה לראות את הסיפור את סביבת החיים בה גדלה. היא מספרת על בית הספר, ובית הילדים, חווית הלמידה שלה - ואני רואה בעיני רוחי.
איילה מגיעה ללימודי הריפוי בעיסוק לאחר המלצה של חברה מוכרת בשרשרת שלנו, ומתחילה חוויה לימודית מתקנת. מעבר לעיר גדולה, חיי משפחה, תואר אקדמי, שינויים מהותיים אליהם היא מסתגלת בדרכה הייחודית ומתחילה לעבוד.
איילה הקימה מערך מרשים, יחידת ריפוי בעיסוק מקצועית ומשגשגת עליה אין עוררין. משתפת אותנו בתחנות הזמן המקצועיות שלה ואני מנסה לזהות מה עבד שם, להבין את ההצלחה.
איילה פועלת בדרך אחרת, כזו שייחודית לה. שאינה לוקחת בחשבון יותר מידי איך יראה, ומה יגידו. אין מספיק מומחים בארץ בחבישות לחץ, איילה נוסעת ללמוד, מביאה את הידע מהמקום שבו הוא נמצא. יוצאת להכשרות מקצועיות בארץ ובחול מתוך בחירות ועניין אישי אמתי. יוצרת לה הזדמנויות למידה מקצועיות מעשיות במקומות אליהם מגיעה. למשל נסיעה לדרום אפריקה אליה הגיעה כחלק משינוי תעסוקתי של בעלה, בה הרוויחה חשיפה ולמידה מועצמת של ניתוחים אורתופדים ועוד ועוד מעניין לה היא שם, יוזמת מאמצים פעילים להגיע ולקחת חלק, לרכוש את הידע, לא מחכה שיינתן לה על ידי גורם אחר.
עקרון פעולה שאני מנסה לנסח לעצמי: זיהוי חוסר בידע ומציאת מענים מדויקים שאינם מוגבלים על ידי גורמים חיצוניים כמו גאוגרפיה, זמן, משאבים. זיהיתי חוסר? לפני שפוגשים את המציאות הקיומית רגע חשיבה על פתרונות מיטביים שאינם מוגבלים.
היכולת לזהות מה פוטנציאל לידע חדש ורלוונטי אינה מובנת מאליה, אך יותר נדירה וחשובה היא היכולת להיות נדיבה בשיתוף הידע. איילה מסבירה את החשיבות בהעברת הידע, הצמחת אנשי מקצוע נוספים. מקצועיות לדבריה לא יכולה להסתמך על אדם זה או אחר. הכוח המקצועי הוא בהתחלקות ובהרחבת הידע, ביסוסו.
ממשיכה לתאר לנו דרך דוגמאות רבות בחירות מקצועיות שלה, כיצד יצרה תפקיד ניהולי שתואם את תפיסת עולמה. כיצד למדה להיות מנהלת, ואיזו מנהלת בחרה להיות.
איילה מייצגת עבורי איש שטח שמצליח לג'נגל בין תחומים תפקידיים אפשריים בריפוי בעיסוק מבלי לוותר על דברים שאוהבת לעשות. שומרת על האיזון הנכון עבורה בין הקלינקה, להמשיך לטפל, לבין ניהול- יצירת שירות ובניית מדיניות, להוראה והצמחת דור העתיד. שומרת על ה"גם וגם" ומשנה את האיזונים תוך כדי למידה עצמית.
איילה מדגישה שוב ושוב בדבריה את החוליה שבעיניה יש להשקיע בה יותר והיא הסתגלות מרפא/ה בעיסוק בתחילת הדרך כעובד. כיצד יוצרים מעין סוכני ריפוי בעיסוק לא רק בתהליך הלמידה האקדמי אלא באותו שלב שבו משתלב במקום עבודה ומתחיל לצבור ידע רלוונטי. כיצד להצמיח את אותה מרפאה בעיסוק להמשך פיתוח ידע.
בעודה מציגה את התהיות שלה, אני מהרהרת שוב בסוגיית קהילת המרפאים בעיסוק. הצמחת מרפאים בעיסוק שחשים שהם חלק מקהילה גדולה יותר שחולקת ומשתפת בידע. מתחדד אצלי שוב הרצון והצורך ביצירת קהילתיות כזו.
מבלי לשים לב, על אף התהיות והחששות שלי עוצרות את המפגש לאחר שעתיים של שיח. שהחל מהקהילה האישית של איילה בה צמחה, והתפתח לשיח על הקהילה המשותפת שלנו שם כולנו צומחים. משהו התחבר בין כל הקהילות הללו ומיקד עבורי לפחות את ההכרה שהקהילה המקצועית שלי כוללת הרבה יותר מידע וזהות תעסוקתית היא כוללת בתוכה גם ערכים שמתלכדים לידי זהות אישית שלי. מתחילה להבין מחדש את הכוח שטמון פה. להביא את ערכי המקצוע לתוך הקהילה היומיומית בה אני חיה. בדוגמא שאיילה נתנה של מאבק שלה להנגיש את בית הכנסת בו היא חברה, כיצד היא מחברת בין ערכים מקצועיים לקהילה בה היא חיה. מחפשת לעצמי בראש מקומות בהם אני יכולה לעשות חיבורים דומים בחיי.
ליד המשרד של איילה תלוי שלט המזכיר את יום הריפוי בעיסוק הבינלאומי. אני רואה את השלט בהתחלת המפגש. רואה אותו אחרת ביציאה מהמפגש עם איילה. יוצאת מהמפגש שהמילה קהילה מהדהדת חזק וברור.
יוצאת לחיי האישיים ותוהה איך אני יכולה להיות סוכנת שינוי ? ומבינה שכדי לעשות את זה, לא מספיק לעשות בקהילה המקצועית אלא גם מחוצה לה, בביתי, להגדיל את המעגלים. מהרהרת כמה אנחנו יכולים להרחיב את המעגלים אם רק כל מרפא/ה בעיסוק "תשגרר" ערך אחד, פעילות אחת לאור ערכים אלו בקהילה בה היא חיה....מעבירה את זה הלאה.
נעמה
