את רחלי קיצוני הכרתי עד היום בעיקר כשם שמופיע במאמרים, וגם בהזדמנויות שונות ששמעתי קולגות שלה שאמרו שהיא הייתה חלק מהמחקר או שעזרה בנושא כזה או אחר. לפני שנה וחצי הייתי בכנס של נוירופסיכולוגיה בניו יורק ובאחת ההרצאות המרצה התייחסה בהתרגשות לאחד המחקרים של רחלי, וגם אני התמלאתי התרגשות וגאווה על השימוש בשם המוכר והמוערך.
אתמול, בבית קפה קסום במרכז הארץ יצא לנו להכיר קצת יותר. רחלי היא הראשונה שמספרת לנו שידעה פחות או יותר למה היא נכנסת, עם דודה מרפאה בעיסוק. המקריות בדרך תגיע אח"כ אבל בהחלה היא יודעת שהיא רוצה לעבוד עם אנשים ובסוף שנות השמונים הריפוי בעיסוק כבר היה קיים כתחום לימודים גם באוניברסיטת תל אביב שם החלה את דרכה. מההתחלה עולה מאוד חזק החלק של החברות, חברות לכיתה ובהמשך קולגות. זה מזכיר לי את השיחה שלנו עם רותי טראוב שהייתה איתה בכיתה/שנה בתואר הראשון ומחזק את החשיבות של הקבוצה הזו, ובכלל הקבוצות האלו בהן אנחנו מרגישים תחושת שייכות כל כך חזקה שמניעה אותנו ונותנת את הכוח למשך שנים.
היא אומרת ואני מסכימה איתה שאת זה אנחנו לא מלמדים את הסטודנטים. זה כמו סוד שהם מגלים או מפספסים תוך כדי התנועה של החיים המקצועיים. אני גם חושבת שגם אם "נגלה" אותו זה לא יעבוד מאליו, זה משהו שכל אחד צריך לייצר בעצמו יחד עם הסובבים אותו. אבל זה חשוב לא פחות מדברים שיותר ברור לנו שאנחנו צריכים לעשות, כמו לדעת את חוק מקצועות הבריאות אליו אנחנו כפופים, או את הקוד האתי (אגב, גרסה עדכנית, 2015) או להשתמש במתע"ם (השמועה אומרת שבקרוב, בקרוב ממש יהיה חדש).
רחלי, שעובדת כבר שנים רבות בתל השומר, תוך שהיא מחליפה את המוקד מכף יד לגריאטריה ומכניסה את המציאות המדומה מהווה מודל ליכולת הלמידה וההתפתחות מתוך השימוש בקיים. היא מתארת את תל השומר כבית, המקום בו הכי שמחה להפוך לד"ר, המקום בו היא נמצאת כמעט 25 שנה. בבית אפשר לאגור כוחות ואפשר גם להביא דעות חלוקות ולצמוח מהשיח. אנחנו נפגשות בעיצומה של שביתה שתופסת כל אחד במקום בו הוא נמצא במרקם הקהילתי שלנו. מצד אחד מפגש שמנותק מהמתרחש, שיח הרבה יותר כולל מנקודת הזמן הנוכחית, ומצד שני אנחנו הלוא יודעים שההקשרים משמעותיים. לא בכדי עולה השאלה של איך מייצרים חיבור ולא פילוג, איך משתמשים בכוחות של הקהילה. איך לוקחים כל "בית" כזה שנמצא בקליניקה ובאקדמיה, ומשיטוטי בין הקבוצות אנחנו אלופים בלייצר את הקבוצות הקטנות האלו, איך לוקחים את כל זה ומחברים לכדי קהילה מגובשת.
לאורך כל הפגישה עוברים מעלינו מטוסים ומפה לשם יוצא לנו לדבר על שנת ה100 למקצוע ועל ההבדל בין הכנסים בחו"ל לכנס בארץ. רחלי מספרת שהייתה בועד העמותה כשהיא עוד רק התחילה, העמותה, והיא הייתה סטודנטית. היא מספרת לנו על הכנס הראשון אליו הגיעו הרבה יותר משתתפים מהמצופה כל שאנשים ישבו על הרצפה ואחד על השני ואיך נעמי כ"ץ עמדה על הבמה והתנצלה על כך שאין מקום. עוד היא מספרת איך הדודה שלה חזרה ממפגש ראשון של העמותה עם גיליון ראשון של הIJOT שבהמשך היא תהיה בתפקיד העורכת לתקופה. איך מייצרים את ההתרגשויות האלו שוב?
יצאתי מהפגישה בתחושה שקרה פה באמת איזה קסם. לפני כמה שנים עשתה סטודנטית, כיום מרפאה בעיסוק מן המניין סרטון שמסביר את הריפוי בעיסוק ומשתמש בדימוי של פיה. אני לא אהבתי את זה (סליחה יעל..) כי אני לא חושבת שאנחנו פיות שעושות קסמים, אלא עבודה משמעותית ועמוקה וצרמו לי הכנפיים. מצד שני כשנסעתי הביתה מבית הקפה מלא הקסם ממפגש שתמיד יש בו מימד של קסם, אמרתי לעצמי שאולי אני יכולה קצת להתחבר למקום הפייתי. והלוואי וקצת מאבקת הפיות שנוצרת במפגשים האלו תחלחל הלאה.
סיון
סיון
 |
| אבקת הפיות.. (אפיה קסומה) |
לפני כל מפגש רגע לפני שמתחילים לדבר, לא יכולה להימנע מלהרהר במפגשים כאלו ואחרים שהיו לי עם אותה מרפאה בעיסוק.
לפני המפגש עם רחלי עולות לי ברור שתי חוויות, שתיהן עוסקות בנקודות מפנה בחיי.
הראשונה, מחזירה אותי 7 שנים אחורה, בשבוע הראשון לעבודה שלי בחוג לריפוי בעיסוק בקריה האקדמית אונו. ללא הכרות קודמת, מלווה בהמון חרדות אישיות שלי סביב התחלה של תפקיד אתגרי חדש, פוגשת את רחלי, אז חברת צוות. מתבוננת אותה ומהר מאוד מבינה שרחלי אומרת את מה שהיא חושבת ברור מבלי ליפות את התמונה, מציפה את המציאות ומעלה שאלות, שאינן תמיד נוחות. התבוננתי אז בהערכה גדולה על היכולת המרשימה הזו- חשיבה ביקורתית אמתית ומכבדת, כזו שמחייבת את הסביבה להרחיב את החשיבה למעבר לאזור הנוחות. זו הייתה הסיבה העיקרית לכך שפניתי אליה שנים לאחר מכן, בעת בה כבר לא עבדנו יחד. אז, השתעשעתי עם הרעיון של להתחיל דוקטורט, התלבטתי עם חברות וקרובות וכולן פרגנו, אוהבת כל אחת מהן על כך. בחרתי לפנות לרחלי, ידעתי שאקבל ממנה נקודת מבט אחרת, כנה, חדה וברורה. בעודי צועדת בחוף הים, ומשוחחת עם רחלי בטלפון כמה נקודות התייחסות שסימנה לי אפשרו לי להעז עם הכנה נכונה ומדויקת.
כנה חדה וברורה, עם אוסף החוויות והתובנות הללו מתחילה את המפגש עם רחלי. נפגשות בבית קפה קיבוצי במרכז הארץ. בין דמויות של פיות פזורות בנינו, כוסות סגולות , כחולות וורודות, סביבה נינוחה קסומה, מתוקה.
רחלי מתחילה לספר את סיפורה המקצועי, ובניגוד לחברות קודמות בשרשרת מפתיעה ומספרת - אני ידעתי בדיוק למה אני רוצה להיות מרפאה בעיסוק. דודתה של רחלי מרפאה בעיסוק, באמצעותה, לאורך השנים, חוותה והבינה לעומק מהו המקצוע אך גם הכירה בעצמה באופן ברור הרצון לעבוד עם אנשים. שני עוגנים אלו, היו לה ברורים, מבוססים. ההבנה המעוגנת של מהו המקצוע, ומה הוא יכול להיות, אפשרו לה כפי שהיא מתארת לשרוד את הלימודים גם עם החלקים שעשו בעיניה עוול למקצוע, או לא חידדו לעומקם של דברים את הרציונל לעשייה כזו או אחרת. שומעת בסיפור שלה את הגם וגם. גם הבנה חוויתית רגשית עמוקה שלה את המקצוע, וגם הסבר ראייתי.
רחלי מתארת לעומק את ההתנסות הקלינית שלה, עוברת ממסגרת אקדמית אחת לאחרת, אך שומרת על החיבור לקליניקה.
לראיה מקבלת את סמל היובל מבית החולים, שמציין באופן הגיוני את הגיעה ל25 שנות עבודה בבית החולים. שנים רבות בארגון אחד, תל השומר, עוגן, בתוכו עושה שינויים עוברת תחומים משיקום כף יד לשיקום נירולוגי קוגניטיבי. לא לפני שיוצרת מומחיות, מביאה כלים חדשים ופורצי דרך ויוצרת מהם תחומי מומחיות חדשים במקצוע. כאילו ממציאה את עצמה מחדש בתוך גבולות שהגדירה לעצמה.
משוחחות על האומץ לעשות שינוי, להחליף תחומים, להביא חדש. רחלי מזכירה לי את הקסם בריפוי בעיסוק שמאפשר שינוי תוך שימוש באותם עקרונות בדיוק, עקרונות המקצוע. ושוב באופן מדויק וברור מצליחה לשים במילים את התמהיל המדויק. היכולת לבסס ידע מבוסס ראיתית, מחקרית וקלינית, לצד ההתייחסות למקומות הרגשיים, ומודעות לחלקים שלנו כמטפלים. מחזקת את התמונה הגדולה את הגם וגם , גם קליני מחקרי, אך גם אנושי ורגשי.
התמהיל המורכב הזה שפעמים כה רבות אני שומעת כה הוא מורכב, וכמה קשה לנו כמטפלים לגעת ב"גם וגם". היכולת לעסוק ולהתייחס גם למקומות הרגשיים בלי לברוח ל-DOING שלעתים קרובות קל יותר ליישום. אך כרוך במחירם טיפוליים כבדים.
מאוד מהר בשיחה מתרחקים קצת מעין ZOOM OUT מתבוננות על המקצוע, ומדברות ציונות. הרצון לשמר את תחושת הקהילה בקהילת הקטנטונת שלנו, אג'נדות משותפות, הידברות,פרגון הדדי, ביחד, גאווה. המון מילים שאם היו נאמרות בהקשר שונה היו נשמעות אולי כססמאות חסרות תוכן. אך בשיחה עם רחלי אלו התחושות האותנטיות ביותר שהתעוררו. כיצד אנחנו כקהילת המרפאים בעיסוק בישראל, יכולות להוביל ולא רק להיות מובלות, לצד הכאב והתסכול שבאים בעיצומו של מאבק שמפלג בין חברות למקצוע, כיצד מצליחים לגשר על פערים ולתחזק את תחושת ה"ביחדנסס" על אף ולמרות.
רחלי מתארת את הכנס הראשון בו השתתפה כסטודנטית לריפוי בעיסוק. מתארת אולם מלא ועמוס, אנשים עומדים ויושבים במעברים, כדי להיות חלק מהדבר הזה שנקרא קהילה. היא מתארת את נעמי כ"ץ עולה לבמה ומתנצלת על כך שלא כולם יכולים לשבת , לא צפינו להיענות כזו כך היא מסבירה בנימה של התנצלות. רחלי מתארת את ההתרגשות, את השמחה שהייתה שם באולם. ואני מרגישה את הכיווץ הזה בבטן. זה שמסמן לי הייתי רוצה גם. הייתי רוצה להיות שותפה בהתכנסות כזו של חברות למקצוע שמתרגשות מהביחדנסס המקצועי ונזכרות יחד למה הם שם.
רחלי מתארת לנו בהתרגשות הזו גם את המקום שלה ושל חברותיה הסטודנטיות, כמה השפעה הייתה לאירוע הזה עבורה. ושוב, חושבת על עצמי וחברותיי ללימודים אי שם. על הצמודות שלי (הן יודעות מי הן). לא יכולה להימנע מלחשוב על הסטודנטיות שלי היום. הייתי רוצה להזמין אותן ביום הראשון להביט סביבן ולהבין שאלו מימינן ומשמאלן, וכן גם זאת הרחוקה בסוף הכיתה שאיננה הצמודה שלי, כולן הולכות להיות הקהילה שלי.
וזה בא עם אחריות. חושבת על הקהילה הקרובה שלי, ועל האחריות שלי, עד כמה ואיפה אני בוחרת לעשות שינוי ולהשפיע עליה. יש לי עוד כל כך הרבה מה לעשות והיכן להשפיע, מאידך יכולה גם לחגוג את הדרך, ולסמן יעדים נוספים שבוא יבואו.
כמה יעדים מאחורי, כמה יעדים לפני, מרגשים והולכים להפוך את הדרך למעניינת הרבה יותר.
נעמה
 |
| מסתכלים כלפי מעלה, ליעדים חדשים! |
