מפגש 7 - פרופ' נעמי ויינטראוב

עדיין בירושלים. מרגיש שאנחנו כאן כדי להשאר.

מטפסות לקומה השלישית.

פרוזדור לבן ונקי. בדרכנו לפגוש את האישה והאגדה פרופסור נעמי ויינטרוב.

היא הייתה הטריגר למסע שלנו. ב2008, נתנה נעמי הרצאת מצוינות בכנס המרפאים בעיסוק, שבו אתגרה אותנו כמקצוע. ההרצאה הביאה דימויים רבים מסיפורה של אליס בארץ הפלאות. ההרצאה הפכה להיות אחת המשפיעות והמטלטלות כאשר אנחנו חושבים על המקום של המקצוע שלנו היום.

קריאה חוזרת של המאמר, הציפה אצלנו את הצורך לשאול  את נעמי איפה אליס היום, האם משהו השתנה?  

הפעם, בשונה מפגישות אחרות,  התכוננתי לפגישה. קראתי את המאמר שוב. ונזכרתי למה התחברתי אז ולמה היום. קראתי אותו אחרת.  אז כמו היום, עסקה נעמי בשאלות של זהות מקצועית. מה אנחנו כן ומה לא, למה קשה לנו להגדיר מי אנחנו? למה קשה לנו לפרגן לעצמנו ולקחת את המקום במקומות שיש לנו מומחיות?

קוראת את המאמר שוב, ומוטרדת. מגיעה לנעמי, מוטרדת.

נעמי עבורי היא תו תקן של איכות - מעין מותג. שאני רואה את שמה מתנוסס אני יודעת שזה יהיה מדויק, איכותי מעמיק. מעין מצפן מקצועי. כך הרגשתי בהרצאתה, אך לא היו לי יותר מידי הזדמנויות לפגוש את נעמי האדם.

בכנס העולמי האחרון, נפלה בחלקי זכות לטייל איתה ועם עוד כמה מרפאות בעיסוק יום במנזר ביפן. טיול שגרם לי מעין צביטה של פספוס. גיליתי נעמי נעימה מרגשת, אשת שיחה מרתקת, מיד מרגישה אתה בבית. עד יפן הייתי צריכה להגיע כדי לגלות את נעמי האדם.

דלת חדרה של נעמי

יולי, ירושלים.

פוגשת את נעמי במשרדה בקומה השלישית. שוב מסבירות, ומיד מתחיל הסיפור האישי.

נעמי מספרת את התחלת המסע שלה. גם, מקרי, התלבטות כמעט סתמית בין שני מקצועות. בלי לדעת הרבה על מדוע זה ולא זה. מקריות של נסיבות חיים מביאה אותה לבחור במקצוע שהוא כל כך היא.

מהרהרת בתמה שחוזרת על עצמה. עד כה כל החברות בשרשרת בחרו במקצוע ללא הבנה מדוע. כולן בחרו לכאורה באופן סתמי. האומנם סתמי. מרגיש כאלו המקצוע בוחר אותנו.

מיד עם תום הלימודים מתחילה לעבוד בטיפת חלב, ממציאה את הריפוי בעיסוק שם. מהר מאוד התשובות שמוצאת שם לא מספקות אותה. מתחילה לשאול מי אמר? ואיך יודעים שההדרכה הזו לאמא אכן יעילה יותר מהנחייה אחרת. מחפשת ראיות ליעילות. לא  מתפשרת ולא מניחה. מעמיקה חוקרת מחפשת ראיות. עוברת מדינות בגלל החיים, אבל בוחרת להעמיק לחפש תשובות.

שומרת על האיזונים בין הקליניקה למחקר, בין הקליניקה להוראה- גם וגם לא או או. קשרי גומלין פעילים כל הזמן. המחקר וההוראה זולגים לקליניקה והקליניקה פורצת לתוך המחקר וההוראה. שלובים יחד, משפיעים בסופו של יום על המטופלים, על המשפחות.

ושוב עסוקה בשאלה איך זה שכוכב אחד מעיז? איך ידעת להגדיר כל כך ברור מהו הריפוי בעיסוק במקום שהיו בו כל כך הרבה סימני שאלה, אני שואלת. סימני שאלה מתחילים להיות גם גם תמה. סימני השאלה צפו אצל נעמי שנה אחרי שהחלה לעבוד. אלא שאצלה כפי שמספרת, הם לא הניחו לה. נעמי מסבירה שידעה תמיד מה התרומה הקלינית שלה למקום, אך ידעה לזהות באופן מאוד כנה היכן התרומה האמיתית שלה למקצוע והיא בביסוס הראיות והידע.

סימני השאלה קיימים אצל רבים מאיתנו, את נעמי הם רודפים, עד שהם ברורים מספיק כדי לחפש תשובה. מרגיש לי שזו נקודה מאפיינת. עד כמה סימני השאלה שמתעוררים אצלינו מאפשרים לנו להמשיך, לקבל, להשלים , או לחילופין לבקר, לאתגר להציף עוד סימני שאלה על הקיימים.

נוגעים באליס, איך הגעת אליה? איך נולד הרעיון? נעמי משתפת אותנו במסע שלה לגילוי של אליס. אצל נעמי כמו אצל נעמי, היה זה מסע ארוך מעמיק של שנה שלמה כדי ליצור את המעטפת השלמה של הסיפור. הביאה את אליס לעומקים אחרים. הרגישה צורך לגעת בקרביים של מי אנחנו כמרפאות בעיסוק. נעמי מדברת ואני לא מצליחה לעצור, תוך רגע אנחנו בתוך סיעור מוחות, דיון שאליו אני נשאבת בלי לשים לב. מתהפכים התפקידים לרגע ונעמי מראיינת אותנו, מה אנחנו חושבות. מבינה את הכוח של נעמי, לשותפות, לאיזון  להקשבה אמיתית. עוסקות כשותפות לדרך בפנינו לאן.

בהרצאה של נעמי היא מסיימת במונח אחריות אותו היא מפרקת למעגלים מתרחקים. ממני הא' שבמילה באחריות ל'אח' במילה, שהוא החבר בקהילה שלי, ול'אחר' הרחוק יותר ולשאלה עד כמה אני מוכן לתרום לקהילה בה אני רוצה להיות חלק.

מתחברת כל כך. כמה אני מוכנה ורוצה לתרום לקהילה המקצועית בה אני חברה, עד כמה חשובה לי היווצרות הקהילה הזו. כמה אני יכולה לצפות מחברותיי, איך לכבד בחירות אחרות לגיטימיות לא פחות, אבל שונות משלי.

מפגש עם נעמי הציף אצלי שאלות מורכבות, בנושא הזהות המקצועית שלנו, מיקוד, בירור מיפוי. אך הוא חידד יותר ויותר את הבחירות שלי במי שאני.  בתחילת הדרך שלי  המקצוע בחר אותי, היום אני בוחרת בו ברור וחזק.

יוצאת לפרוזדור הנקי, מחשבות עפות לכל עבר, ובראש מילה אחת שנשארת איתי במרכז- אחריות.

נעמה

הרצאת זוכת אות המצויינות הראשונה ששמעתי בכנס המרפאים בעיסוק הייתה הרצאת 'אליס בארץ הפלאות' של נעמי על הזהות המקצועית. אני זוכרת את החוויה, התרשמות עמוקה, ולאו דווקא את הפרטים. מזל שנעמי כתבה את הדברים בIJOT (להלן התקציר), וכך בכל הכשרה אני פוגשת את הדברים בצורה זו או אחרת דרך הסטודנטים, שמוצאים או נדרשים לקרוא אותו. אז לפני הפגישה קראנו אותו כדי להזכר, ובמחשבה לאחור טוב שחזרנו אליו אחרי שכבר צעדנו כמה צעדים לבד, כי הרעיונות שנעמי מעלה כל כך מתאימים לנו שאני לא בטוחה שהייתי מרגישה שזה שלי אם משם היינו מתחילות.

נעמי מתחילה כמו שאנחנו תמיד מבקשות, מההתחלה, מה"חצי מקרה" שמוביל אותה לריפוי בעיסוק. מתארת את העבודה הראשונה כמשהו שדורש הרבה אומץ של צעירים שעדיין לא יודעים לחשוש, ובצד הראש הגדול מתארת את הקושי של העבודה ללא קולגות, מישהו להתייעץ ולחלוק בסוף היום. בהמשך היא תעלה שמות של אנשים שעשו איתה דרך, ונגיע עד ניגריה, ואיך לא, כל האנשים מובילים לקהילה. בתוך הקהילה הזו נעמי אומרת שהיא מצאה את המקום החזק אצלה, את המחקר, ובעשר השנים האחרונות בו היא מתמקדת. עד אז חילקה את זמנה בין הקליניקה לאקדמיה. אבל נחזור רגע לאליס.
אז איך נוצרה ההרצאה של אליס? שנה שלמה היא בנתה את ההרצאה, ובדרך נתקלה ביצירות של לואיס קרול העוסקות בחיפוש העצמי ובהגדרת הזהות. הקרקע לנושא הזה הייתה מוכנה, דיבורים על שינוי פרדיגמה בכל העולם, בארצנו הקטנטונת בדיוק עבדו על המתע"ם, והנושא של בירור הזהות המקצועית נגע בנקודה משמעותית בשיח של הקהילה.

דוגמה לאחד הקטעים שראינו אז - אליס שואלת את צ'ייסר לאן היא צריכה לפנות והוא שואל אותה לאן היא רוצה להגיע..
  

אז לאן אנחנו רוצים להגיע? אנחנו שואלות, ונשאבות לשיחה מקיפה על עבר הווה עתיד של המקצוע בארץ. כמה צריך להניע תהליכים וכמה זה שוחק להתעסק עם החלקים הפוליטיים. שוב אני מרגישה ברת מזל שאני עובדת בתחום שלמרפאים בעיסוק יש בו מקום מאוד משמעותי ובמקום שמאפשר לי להביא את הערכים המקצועיים שלי לידי ביטוי. השיחה נעה כל הזמן מפסימיות לאופטימיות (של כל המשתתפות) ונעמי לא מוותרת לנו ושואלת מה דעתנו. כמו שקרה לנו כבר לא מעט ה"ראיון" הופך ל"שיח" וממרומי הקומה השלישית של בית הספר לריפוי בעיסוק אנחנו חושבות על איך אפשר לשנות את העולם, או לפחות את קהילת המרפאים בעיסוק הישראלית.. הרבה תשובות אין בשיח הזה אבל הצורך לאחד כוחות חוזר, והשינוי הממוקד. להחליט על משהו ואותו לשנות. לקחת תחום ולומר - פה אני תורמת לקהילה המקצועית שלי.
הנקודה הזו גרמה לי לחשוב על עצמי, אני מאוד מתפרסת, נוגעת במלא תחומים, ויום אחד אצטרך (וזהו חלק מחיפוש הזהות המקצועית שלי) לבחור נתיב אחד ברור, שהאחרים יהיו משניים לו, אם אני רוצה לייצר משהו. מה יהיה הדבר הזה? טיפול? הדרכה? מחקר? הוראה? אני עדיין לא יודעת.
נעמי מתארת את השבר בזהות של הקהילה המקצועית כמשהו לא חדש, שחוזר על עצמו, ואני שוב מוציאה את הדפים שנתנה לנו אביבה פריד מעזבונה של יעל הלוי. אותן התמות שעולות שוב ושוב, בחלקים שבהם אנחנו לא בטוחים, בחלקים בהם החוץ מקטין אותנו כמקצוע. אנחנו מסתובבות עם אותה השאלה, מה עושים כדי שזה ישתנה? וחוזרות לאותה התשובה שהשינוי יתחיל מבפנים, מתוך הקהילה. נעמי חוזרת אל הקהילה ונותנת דוגמה "מהבית" על הקהילות העירוניות, ועל הצורך של האנשים היום בקהילה ובשייכות. היא גם מדברת על ה-Pashion האדיר שאותו צריך להנחיל הלאה, הרכיב החמקמק הזה ששלח אותנו למסע הזה מלכתחילה.
יצאתי מהמפגש הזה עם הרבה שאלות לעצמי, ושאלה גדולה כלפי חוץ, מה המניע האוניברסלי למרפאים בעיסוק? ואיך כל אחד יכול לתרום לקהילה שלנו המקומית בשביל שהיא עצמה תהווה גורם מניע?

סיון

מפגש 6 - פרופ' עדינה מאיר

לבית ספר לריפוי בעיסוק בירושלים הגעתי לראשונה כשעשיתי את ההכשרה שלי בפיזיקלי בהדסה הר הצופים. שני ומירב, חברותי להכשרה, לימדו אותי איך עוברים במסדרונות של בית החולים עד שמגיעים לבית הספר. עברו השנים ומאז כבר נכנסתי לבניין מהדלת הראשית אבל הכניסה לחדר של עדינה, הנמצא ממש בסוף המסדרון בואכה הדרך לבית החולים החזירה אותי קצת לשם.

דלת פתוחה, חדר רחב בלי אור חשמל, רק האור הטבעי של ירושלים שנכנס בחלון וחיוך רחב ומזמין. כך מתחיל המפגש וכך פחות או יותר מתחיל הסיפור של עדינה עם אור וחיפוש ואהבה. מספרת איך הגיעה - אחרי שכבר התחילה בלימודי פילוסופיה והסטוריה - לריפוי בעיסוק וקיבלה מענה לצורך שלה לעבוד עם אנשים. עוד היא מספרת על הקהילה המקבלת שהולכת איתה עד היום, הקולגות שהפכו לחברות טובות.

כשהיא מתחילה לתאר את העבודה בשטח מתחילות השאלות, למה ככה? ואיך זה בעצם קורה? נשמע שהפילוסופית מתעוררת ומחפשת תשובות. "הייתי הסטודנטית המעצבנת ששואלת שאלות" היא אומרת "חנונית". השאלות האלו והצורך להגדיר הביאו אותה לחקור ולגלות דברים כה רבים. אני נזכרת לרגע באביבה שדיברה איתנו על איך היא הייתה חוזרת הביתה ופונה לפילוסופים לתשובות. אמנם דור אחר אבל אותה האסטרטגיה, אם נחקור לעומק, נמצא את התשובות. מאז ומתמיד חשבתי שריפוי בעיסוק יכול להיות מוגדר תחת "פילוסופיה יישומית"...

בדרך יש אנשים שמלווים, עונים, קשובים, אך גם אנשים ששואלים - למה בעצם זה קשור אלייך כמרפאה בעיסוק? בשלב מסויים היא אומרת שפשוט התחילה ליצור, לבשל - יחד עם נעמי כ"ץ (שאגב, שלחה אותנו לעדינה) מחקרים, ותאוריה, ומומחיות. תחום שלם, שלי נראה ברור מאליו, ושעליו אני ורבים אחרים נשענים כיום, היא פשוט בונה כי היא חייבת לדעת.

אני אומרת לה שהדרך שלה מחזקת לי מאוד את האמונה שזה אפשרי, ליצור יש גם בשטח חדש ולא וודאי, נושא שאני מתמודדת איתו הרבה בתחום שמעסיק אותי. הידיעה שמישהו עשה את זה קודם, ושעכשיו זה ישנו ולא רק ישנו אלא גם תחום מתפתח וחי, נותנת הרבה תקווה למי שמתחיל את הדרך והכל עוד מעורפל.

בשלב מסויים היא מספרת על מחקר שהיא עושה יחד עם ליבא, חברתי היקרה, ואני אומרת לה ששמעתי על המחקר מהצד שלה, ועל הדרך מתוודה שגם אני מהחנוניות... אוהבת לקרוא מאמרים , לכתוב אותם, להגדיר שוב ושוב.. והיופי של המקצוע שלנו הוא ביכולת להיות כל כך הרבה דברים, ולמצוא לכל חלק בעיסוקים המשמעותיים האישיים שלנו את המקום והחיבור לכאלו שדומים לנו.

בינתיים במסע הזה המשפט האחרון מחזק את עצמו שוב ושוב. מכל שיחה מצאתי נקודת השקה אחת לפחות, וכל פעם משהו נפתח אצלי בלב ומוסיף אור. אז אולי אנחנו צריכים למצוא יותר הזדמנויות פשוט לדבר על זה ביחד?

סיון

והפעם עולה לירושלים.

הפרוזדור בדרך למשרדה של עדינה, מציף אותי תמיד בחרדת קודש.  דמויות בשחור לבן מביטות אלי ואני מביטה עליהם.  מרפאות בעיסוק, המחזור הראשון של ירושלים. נשים שהקימו את המקצוע בארץ. צעירות, עוטות מדים של ריפוי בעיסוק, ארשת רצינות ושליחות.

מסדרון הקומה הראשונה בבית הספר לריפוי בעיסוק בירושלים

בכל פעם שאני חולפת על פני התמונות הללו, עוצרת ולא יכולה שלא לדמיין- על מה דיברו, על מה חלמו, איך ידעו?  בתמונות אני מדמיינת אותן יודעות, חזקות, נחושות, לביאות.

עם התחושה הזו נכנסת  לעדינה. 

את עדינה זכיתי לפגוש בשנים האחרונות. עד אז הייתה עבורי דמות מרוחקת, כזו שאת שמה אני מכירה ממאמרים, אחת כזו שיודעת, כמו אלו על הקיר, חזקה, יודעת נחושה.

ב-4 השנים האחרונות, חולפות אחת על פני וליד השנייה בעיקר בכנסים. נפגשות, מגששות, מבינות שיש פה חיבור. בשנה שעברה הייתה לי זכות גדולה לפגוש את עדינה לקפה אמתי. כזה שנוצר מבחירה, ישבנו ופשוט דיברנו. אין זה מובן אליו לשבת ולדבר באמת. עם עדינה הרגשתי שזה נכון ונעים ובעיקר שהגיע הזמן.

שוב, תוך רגע מרגישה את אותה תחושה נעימה, גם הפעם זה נכון ונעים.

בשנייה הראשונה של המפגש אני נזכרת מדוע אני אוהבת מפגשים עם עדינה. שולחן עבודה , מחשב,  ושולחן עגול, כזה שמזמין לשבת סביבו לקפה. בדיוק כמו שאני אוהבת. ועדינה, מחבקת בנוכחתה ומיד נעים לי.

שוב, מסבירות מדוע אנחנו כאן ומתחילות לדבר. עדינה  כמו עדינה מביאה את עצמה כמו שהיא. אותנטית, משתפת, כנה. מספרת את סיפור החיים שלה. בדומה לאחרות בשרשרת גם היא התחילה בלי לדעת. גם היא הגיעה למקצוע מתוך המלצה של אישה מוערכת אחרת.  גם היא לא הבינה מה זה, והתלבטה בין שני מקצועות. גם היא בחרה כמעט באופן סתמי.

עדינה מספרת מה הכוח המניע, מספרת על העוגנים שהניעו אותה לאורך כל הדרך- בעיקר הצורך לשאול שאלות להבין למה. כיצד מוסברת התנהגות, להבין דברים לעומק. לבסס אותם. עד שתהיה הגדרה ברורה. עדינה משתפת בתחושת התסכול שהייתה לה בשנים הראשונות מהמקצוע. ביקורתית וחוקרת, לא מניחה חייבת להבין לעומקם של דברים, לא מניחה עד שלא מבינה.

מתי את יודעת שהתשובה מספקת אותך אני שואלת. ועדינה  מסבירה באופן רהוט וברור מהי הגדרה ברורה דיה. מתי העדויות מספקות אותה. אך מעבר לICF ושיטות המחקר שעוזרים לה לבסס את הידע, מקפידה עדינה לחזור לדברים החשובים באמת.  האם מה שחוקרת משפיע בסופו של יום על האדם, על המטופל.  וכיצד נוגע המחקר בה, באדם שבה. התסכול של עדינה מתשובות סתמיות, ומחוסר העמקה הביא אותה לחקור, לדייק את השאלות להמשיך ולשאול ורק לאחר שהבעיה ברורה לה לחפש תשובה. עדינה מתארת כיצד הבינה שהיא לא מסתפקת בתשובות הקיימות בשטח אלא ממשיכה לשאול ומייצרת ידע חדש.

לעצמי אני מתרגשת. כמה מרשימה אותי היכולת לבחור לא להיות מתוסכל וכועס אלא לייצר ידע חדש. לבחור להוסיף עוד נדבך לקיים ולשכלל אותו. 

עדינה מייצגת עבורי איזון. איזון בין חלקים שכלתניים ומחקריים ובין שמירה מתמדת על הערכים ורוח האדם. אין האחד יכול להתקיים לבדו, אף אחד מהם לא יספק. התשובה השלמה עוסקת בכל כך הרבה מימדים.

עדינה מצאה מקום שנכון לה מקצועית, בדרך הקשתה, אתגרה, ביקרה והגיעה להשלמה אהבה ופיוס.

מפגש ארוך ומשמעותי, המון תכנים מקצועיים, המון תכנים ערכיים, מתחברות לאנשים שכבר פגשנו במסע שלנו,  שאלות עולות בי כל הזמן. מה היית מאחלת לנו כמקצוע, שואלת כהרגלי, ומיד עונה עדינה, שנדע להתחלק בידע עם דספלינות נוספות, שלא נחשוש לאבד את הייחודיות שלנו. מעניין לי לראות כיצד מסימני שאלה כל כך רבים על הקיום של המקצוע והגדרתו המקצועית, מגיעות בסוף המפגש לשיתוף הידע והמומחיות שלנו עם שותפים מקצועיים לדרך. מרגיש בוגר, נחוש, מקצועי, נינוח.

מסיימות את הקפה שלנו, זורקות לאוויר עוד כמה פרויקטים שהיינו רוצות לעשות. מרגישה טעונה ומלאת אנרגיות. יוצאת שוב למסדרון המואר, כפי שתיארה אותו עדינה. פוגשת שוב את הדמויות בשחור לבן, שמביטות אלי, מביטה אליהן חזרה, והפעם חזקות, נחושות ומפויסות.

נעמה

ותודה על הקפה

מפגש 5: אורנה עמית

אל אורנה נשלחנו על ידי שני מקורות שונים- נעמי שרויאר, ודליה זק"ש. לשתיהן היה ברור שהיא צריכה להיות החוליה הראשונה באנשי השטח.
שוב חיפה, מטפסים אליה הפעם מכיוון אחר, מורדות הכרמל, גבעת נשר.
תוך כדי הכביש המתפתל חוזרת 20 שנה אחורה. ושוב, תחנה מקצועית רחוקה.
יחידה להמשך טיפול, קופת חולים כללית, שנות התשעים המוקדמות.
באותו פרק בחיי בו התחום הפיזיקלי נגע בי.
איילה פדות, אז מנהלת שירותי הריפוי בעיסוק במחוז חיפה, מזהירה אותי- אנחנו נגרום לך לאהוב את התחום. ואני כבר אז מצהירה בלי להבין מדוע, אבל אני בריאות הנפש.
איילה בביטחון רב, מחברת אותי לאורנה עמית, היחידה להמשך טיפול. מה זה שאלתי. תגיעי לאורנה היא כבר תסביר.  אורנה עמית מקבלת את פני בחיוך רחב. נתחיל לאט לאט, תצטרפי אלי. כך התחילו מסעותיי עם אורנה.
איני בטוחה עד כמה אורנה או אני הבנו אז, כמה טיולים אלו ישפיעו עלי עד היום. אורנה אז, לימדה אותי תצפית מהי, ניתוח פעילות אמתי, הכוח של התבוננות רחבה ומקיפה- עזרה לי להרכיב משקפיים של מרפאה בעיסוק.
את הדרך לביתה בגבעת נשר עשיתי אז, והיום, בשמחה גדולה. את פנינו קיבלה באותו חיוך שקבלה אותי אז. כאילו לא עברו 20 שנה.
החוליה המעשית הראשונה, וככזו מבלי לתכנן מתחילה אורנה לתאר את המטופל שהשפיע עליה באופן המשמעותי ביותר. אפילו לא שאלנו, והיה לה ברור שכל שיח על המקצוע חייב להתחיל באדם. 
כל מפגש מרגיש לי אחרת. 
המפגש עם אורנה מתחיל בסיפור על מטופל, מבוגר. כזה שעבר אירוע מוחי קשה.
כזה שנלחם על החיים ועל התפקוד. אורנה מספרת על כל האין תפקוד ובתוך כל זה מאירה באופן ברור את החלקים בהם מצאה תפקוד. ברור לי כמה הזיהוי הזה מרגש אותה. בתוך כל האין, להצליח למצוא את היש ולהיאחז בו בציפורניים. שלא יישמט, שלא נשכח  לראות את היש.

אז מה היה בו, שכל כך הרשים אותך שאלתי, איך תקשרתם בתוך כל האין תפקוד. בהומור עונה אורנה מיד. בתוך כל האין היה הומור, והמקומות בהם הצליח לתפקיד עשה זאת בניצוצות של הומור,  ובזה נאחזתי. אם כך, אני מתעקשת- מה למדת? מה היה השיעור? ושוב עונה אורנה מיד- כוחו של האדם, זה שנלחם בציפורניים על התפקוד, זו הסיבה, בשביל זה שווה.
על המקום הזה שבו אנחנו מזהים את הפוטנציאל של האדם , גם אם הוא לרגעים, וגם אם הוא בדל של פוטנציאל נלחמים. לעומת אותם מצבים בהם אין שותף, גם לזה יש לאורנה דוגמה. 
למעשה, לכל עקרון שמציגה יכולה להביא דוגמה. אני קולטת כמה אנשים  ומשפחות ליוותה אורנה בתהליכים של התאמת הסביבות שלהם, ובכמה טיפלה במשך השנים. עוד ועוד סיפורים, עוד ועוד אנשים, סיפורים מורכבים. יש משהו במפגש האישי עם האדם בתוך הסביבה הביתית שלו שהוא לא פשוט, אך גם כל כך נכון.
לעצמי נזכרת באנשים שפגשתי אז, כמה מוחשיים הם עבורי עד היום. זוכרת את התחושות, הרחשים, הריחות , הבית.
אורנה עוברת מסיפור לסיפור, מאדם לאדם ומסבירה מה הכוח של הריפוי בעיסוק בתהליך, וכיצד היא השפיעה על השינוי דרך הכלים המקצועיים של המקצוע. 
כל כך הרבה כלים מקצועיים רכשה ופיתחה בדרך. 
לאורנה כל כך ברור מה התפקיד שלה כמרפאה בעיסוק, כל כך ברור לה מה היא עושה וגם ברור לה מה היא לא.
כל כך הרבה אני עוסקת בהגדרת המקצוע, מדויק ופשוט, מבינה לעצמי כמה שנים לקח לי להבין נקי ומדויק מה יש במקצוע הזה שאני כל כך אוהבת. אורנה דיברה את אותה שפה ברור ונהיר.
כחוליה קלינית בשרשרת שלנו, היא עסקה גם במערכות השונות כמשפיעות על היכולת שלה לתת שירות מרבי. העלתה קשיים, ומחשבות לעתיד. נגענו שוב בכוח של האינטואיציה ובחשיבותה.
מרכיב שחוזר שוב ושוב.

אם כך מה השלב הבא, מה חסר במקצוע?
אורנה מציפה מיד את החיבור בין האקדמיה לשטח. ליכולת לסמך את העשייה באופן מחקרי כדי לאפשר המשך התמקצעות ועמידה מול מערכות מורכבות. לא כולנו רוצים להתקדם בלימודים האקדמיים היא מרחיבה, אך זה לא מוריד את הצורך של אנשי שטח במחקר על העשייה המקצועית שלהם.
ביסוס ראייתי למה שהם עושים. 
תוך רגע פרשה בפנינו כיוונים אינסוף למחקרים חשובים וישימים, כאלו שהיה ברור כיצד הם יכולים לבסס את העשייה המקצועית של הריפוי בעיסוק ולשמר אותה מקצועית ומצוינת. איזו חוליה קלינית ראויה זו הייתה.
החזירה אותי לשורשים, לשאלות המרכזיות של המקצוע.
מקומו של האדם
מקומו של העיסוק
מקומה של הסביבה.
מלבד לצייר עיגולים באוויר היה שם מקצוע שלם.
מטפסות במעלה עוד שביל, שוב בשקט הזה של סיום עוד מפגש משמעותי.
כל כך שונה מפגש למפגש.
נוסף לנו גוון נוסף למסע, הגוון הקליני.
שמחה ונרגשת לקראת החוליה הבאה בשרשרת.
מרגישה מבורכת.
נעמה


אל המפגש הזה הגעתי לראשונה בלי שום הנחות מוקדמות. נכון ליום שני בשעה 15:00 לא הכרתי כלל את אורנה לא בפנים ולא בשם. אני מגיעה למפגש דיי הפוכה, בשבוע לא פשוט ומבלבל, ומשהו בי אומר לי שמפגש עם מרפאה בעיסוק זה בדיוק הדבר שאני צריכה בשביל לארגן את עצמי. משהו כזה שחוזר ועולה במפגשים, אינטואיצה, תחושת בטן. במהלך השיחה שנבנית בינינו אט אט מתחזקת ההרגשה הזו - הרגשה כמעט משפחתית - שבעצם, עם כל ההבדלים והשוני אנחנו מדברים מאותו המקור. אחרי חמישה מפגשים אני כבר דיי בטוחה שעם כל מרפאה בעיסוק אני יכולה לפתח שיחה משמעותית.

הפעם ההרגשה הזו מתיישבת לי בשני מקומות - הראשון, המקום של השטח, העבודה הבלתי אמצעית עם האנשים עצמם, והשני  המקום של הנגישות שאני נכנסת אליו ומסתובבת סביבו יותר בשנים האחרונות. אורנה, מדברת מהרגע הראשון על השטח, על האנשים, על הבית, על תפקוד. דברים בסיסיים ומהותיים שכחוט השני עוברים לאורך כל השיחה וצובעים את המקצוע שלנו בצבעים המיוחדים לו. ואולי מעבר לזה, בולט מאוד שאורנה אוהבת את הריפוי בעיסוק, ולהיות מרפאה בעיסוק.

מתוך האהבה הזו היא מספרת לנו על הדרך שלה כמרפאה בעיסוק, על החלטות שעשתה, מכורח הנסיבות ומתוך הדחף הפנימי שעיצבו את מי שהיא היום. זה מעניין שחזרנו לנקודות שעלו במפגשים קודמים והפעם מנקודה קצת אחרת. אורנה הייתה במחזור הראשון של הBA באוניברסיטה העברית. היא לא הצטרפה למחזורים הראשונים של הMA ובשנים מסויימות בחרה שלא לעסוק במקצוע ואח"כ חזרה אליו. אורנה היא מורשית נגישות וכמה רגש יש בפניה כשהשיחה נסובה לנגישות ולתפקיד הזה של מורשי הנגישות, ולמרפאים בעיסוק שהם מורשי נגישות השירות בשונה ממקצועות אחרים. כל החלטה היא בחירה בדרך ואורנה מתייחסת לכל הבחירות שלה כטובות עבורה, גם אם התפספס משהו - למשהו אחר התפנה מקום.

בכלל יש בשיחה עם אורנה משהו מאוד ברור. היא מתחילה עם סיפור (וממשיכה עם עוד מלא סיפורים) על המרפאה בעיסוק הראשונה שהיא פגשה, ואיך היא הסבירה לה מה היא עושה. בהמשך היא מספרת איך היא עשתה את אותו הדבר עם הסטודנטיות שלה. ההדרכה הזו, ההסבר שמתלווה לעשיה, להתערבות עם המטופל, מבנה עבורה ועבור הסטודנטים את מה זה אומר לעשות ריפוי בעיסוק. לרגע אני חוזרת אחורה למפגש עם אביבה פריד שסיפרה שהייתה נתקלת בסיטואציה ואז הולכת וקוראת בתיאוריה ומבינה מה היה בסיטואציה וכך מבנה את החשיבה המקצועית. זה בדיוק זה. וככל שעושים את זה יותר הדברים ברורים ובטוחים. אני מסתכלת על אורנה, וחושבת על עצמי, כן, יש דברים שמאוד ברורים לי, במיוחד אלו שקיבצתי לכדי שיעור או מאמר או הרצאה, ויש עוד הרבה מה ללמוד ובמה לרכוש בטחון. אנחנו חלק ממקצוע שלומד תוך כדי תנועה ומשתנה כל הזמן ומתפתח, כל הזמן מתפתח.

אז מה עוד צריך? אנחנו שואלות והיא מעלה את הצורך של החיבור בין האקדמיה לשטח. יש לי רעיונות היא אומרת אבל לא את הידע איך לתרגם אותם למחקר. או את המשאבים. יש כל כך הרבה דברים שצריך לבסס, ומי יודע להצביע על הדברים האלו יותר מאנשי השטח, שחשים ויודעים מה צריך לבדוק, מה עובד ולא ברור לנו למה. ומה לא עובד, מה לא מרגיש נכון. אינטואיטיביות וידע מנסיון של השטח שייתרגמו למחקרים שיוכיחו שזה עובד.

מאוד התחברתי לאמירה הזו. אני שמנסה לאחוז בשתי הקצוות ולמצות אותם עד תום. ישר חשבתי על איך אפשר לעשות את זה, לחבר את החיבורים? המרצות שלי בתואר הראשון שבאו מהשטח הביאו את הרעיונות שלהן לסמינרי המחקר ושם נעשתה חקירה ראשונית. הרעיונות נמצאים שם בחוץ, צריך רק לשאול. צריך לפתח בסיס של שיח הדדי.

הדרכות סטודנטים עושות את החיבור הזה בצורה נהדרת, ואולי קל לי לומר את זה עכשיו כששלושה ימים אני כבר לא בתפקיד המדריכה.. הקשר הזה משאיר אותי עם היד על הדופק לגבי מי אני ומה אני עושה במקצוע ומאפשר להעביר הלאה ערכים חשובים. ערכים כמו שהתחלנו עם אורנה - אדם - עיסוק - סביבה. כשדיברנו על לדעת להסביר את המקצוע היא עשתה הבחנה יפה שלסטודנטים ההגדרה היא תאוריה, מופשטת, כללית, ועבור כל מרפאה בעיסוק ההגדרה היא לפי מה שהיא עושה ומי שהיא במקצוע. אבל לכל אחת צריך להיות דרך להסביר. מה הדרך שלכם? איך אתם מסבירים את המקצוע? בבית? מול חברים?

אורנה שולחת אותנו הלאה, חזרה לירושלים, לעוד מרפאה בעיסוק שאני לא מכירה. עוד מרפאה בעיסוק שאני כבר רוצה להכיר ולהוסיף לתצרף המופלא. אני מרגישה כמו החוקרים בסדרות הבלשיות ששמים את כל הנתונים על הקיר וכך מגלים את התעלומה. החיפוש שלנו רק מתחיל להתבהר.

סיון

מפגש 4: ד"ר נעמי שרויאר

כשד"ר דליה זק"ש הפנתה אותנו לנעמי שרויאר, חיוך פשט על שפתי.

יש משהו במפגש עם נעמי שתמיד ממלא אותי בחום ושמחה - בעיקר מחייכת אותי.

המסע הזה עד כה מתחיל להראות כמסע אישי שלי בשבילי הקריירה המקצועית שלי.

גם את נעמי זו פגשתי בתחילת הדרך.

התחלתי לעבוד בתחום הפיזיקלי. אלו שמכירים אותי יודעים כמה המשפט הזה לא ברור מאליו, ויש אף שיופתעו.

קופת חולים לין, חיפה, מפגש ראשון עם מקצוע הריפוי בעיסוק. לא ממש מבינה מה תפקידי בכוח. אבל מזהה את הכוח שקיים שם. נעמי הייתי עבורי אז עוגן חיובי בעולם שהיה זר לי לגמרי. היא ייצגה עבורי אז את בריאות הנפש בעולם הפיזיקלי. היא הצליחה לגשר בין קצוות שנתפסו בעיני אז כבלתי ניתנים לתיווך. לימדה אותי שיעור חשוב ביכולת להיות מרפאה בעיסוק גם וגם ולא או או.

מאז נפגשות דרכנו במקומות שונים. מרגישה איך בצמתים משמעותיים בחיי רואה אותה שוב. מעין סמן ימיני נעים ומשמעותי.

נכנסות לביתה של נעמי, ושוב מתמלאת באותה תחושה נינוחה שמלווה אותי בכל מפגש עם נעמי.

מתחילה לספר לנו על ההיסטוריה האישית שלה. כל כך הרבה כנות, יש בה. 

גם נעמי כמו קודמותיה במסע, הגיעה למקצוע באופן כמעט סתמי. מבלי לדעת ומבלי להבין. 

גם היא כמו קודמותיה במסע מוקירה תודה לדמויות בדרך שהאמינו בה ועזרו לה לסיים את מסלול הלימודים - שוב ושוב עולה השם של בלה אפרתי כמשפיעה, שוב יעל הלוי. שמות שמתחילים להרגיש מוכרים.

נעמי מספרת על מסעה המקצועי כאשר מאוד ברור שהוא ייחודי לה. עסקה בכל התחומים, התחילה בבריאות הנפש, תחום המוגבלויות הפיזיות, בתוכו בנתה עוד ועוד תחומי ידע- ארגונומיה, מומחית נגישות, טכנולוגיה, תחום הילדים, מחקר איכותני, הוראה.

כל כך הרבה גוונים הצליחה ליצור במקצוע אחד.

אם כך שאלתי, כיצד את מזהה את המומחיות שלך, בעודי בטוחה במומחיות שלה.

נעמי , בצניעות רבה, מתארת את העוצמות שלה- בעיקר ביכולותיה הבינאישיות וביכולתה לראות את התמונה הגדולה, לשאול את השאלה הנכונה לאדם איתו היא עובדת. 

הרי זה לגמרי תיאור אישיותי שלך, אני מיד קופצת, אלו הדברים שהופכים אותך למי שאת. השיח עובר לאפיון מהי מקצועיות. חזרה למונחים שהיו מקובלים בעבר וחוזרים עכשיו למרכז - כמו שימוש מודע בעצמי. דבריה אלו של נעמי מחברים מחדש את ההכרה שמי שאנחנו הוא זה שיוצר את מה שאנחנו כמטפלות.

בשיחה עם נעמי אי אפשר שלא לדבר על המקצוע שלנו, על הכוח שיש בו ועל הרצון להעיף אותו קדימה. המון אנרגיות של עשייה מקצועית, של קידום המקצוע, רצון אמתי להביא אותו למקום הראוי. נעמי מחדדת את המקום של מעורבות בפיתוח וקביעת מדיניות כמשפיע על מיקומו של המקצוע במרחב החברתי שבו אנחנו חיים. נהנות לרגע גם לעצור ולהתפעל מההישגים שלנו בארץ בתחום - יש לנו במה להתגאות. 

מה בעינייך הדבר החשוב ביותר שצריך לעשות כעת, שואלת. ונעמי עונה די מיד. להתחיל ולעבוד על הביחד, על יצירת המרחב המשותף.

מתחילה לזהות תמה חוזרת. בנייה של ביחד לצד שמירה על מגוון וייחודיות.

קשה לסיים את השיחה, ממשיכות עוד קצת, על הדרך. מחשבות להמשך, לחיבורים אפשריים. 

שולחת אותנו לנקודה הבאה במסע - מתרגשת.

שוב יוצאת ממפגש, לצד סיון, עולות בשביל לכיוון הרכב. שותקות לרגע, מהרהרות.

ומיד מסכימות כמה שונה כל מפגש וכמה הוא דומה בתחושה שנוצרת עם סיומו.

מחויכת, מתמלאת ברצון להמשיך לעשות , להניע קדימה. שווה את זה לגמרי.

אוהבת להיות מרפאה בעיסוק, רוצה להשפיע.

נעמה

פגישה רביעית, הסיפור אט אט נרקם לו, חוזרת לחיפה אותה אני אט אט לומדת לאהוב. לפגישה עם נעמי אני מגיעה ממקום שמשהו בי כבר אוהב לפני שאני בכלל מכירה. זה לא מדויק לגמרי, כי היו לי אי אילו אינטראקציות איתה, מייל ששלחתי בתחילת המאסטר עליו הגיבה בחום, היתקלויות במגוון כנסים, סדנאות בהם רואים איך אנשים מתייחסים זה לזה (ואני מן המתבוננים..) מהן ניתן היה להסיק שהיא דמות אהובה בקהילה שלנו. אפשר לומר שחיכיתי ששמה יעלה וזה קרה דיי מהר.

המייל ששלחתי לה בזמנו היה בנוגע לדוקטורט שלה שהיה בנושא הטכנולוגי, וכך גם קיטלגתי אותה אצלי בראש, אבל במרוצת השיחה עלו עוד ועוד תחומים, מעניינים לא פחות. בכולם בסופו של דבר הייתה נעמי המרפאה בעיסוק. תמרור ברור לזה שכולנו, מרפאים בעיסוק מכל התחומים יכולים לקחת את האישיות המקצועית שלנו לכל תחום ובפועל להתחבר זה לזו על אותו הבסיס המשותף. זה כאילו שיש תמצית ייחודית, קו ברור ונקי, שאיתו כל אחת ואחד הולכים לדרכם המקצועית ואת התמצית הזו אנו מוציאים בשיח המשותף, ובאופן אישי כשבוחרים איפה להציב את הצעד הבא בכל כיוון שהוא, בשטח, באקדמיה, בשיח הציבורי ובחדר הטיפולים.

בשיח הזה עולה המקום שלנו כריפוי בעיסוק - בישראל - וכמה יש לנו במה להתגאות. במחקר שלנו, בעשייה שלנו. נעמי ונעמה מדברות על הכנס האחרון של הריפוי בעיסוק באירלנד, ועל המקום שהיה למרפאים בעיסוק בישראל, אני נזכרת בכנס נוירופסיכולוגיה בו הייתי לפני שנה בניו יורק, שאחת המרצות הזכירה מחקר ישראלי וניפחה לי את החזה בגאווה. רגע של נחת (ולא יותר) מתיישב לו בחדר.  אנחנו רוצות יותר, יותר להרגיש את זה, ואולי לא רק להרגיש את זה אנחנו, לא רק לשכנע את המשוכנעים. רוצות שכל מרפאה בעיסוק תרגיש את זה. שואלות את נעמי - איך? איך עושים את זה? 

נעמי מדברת על מדיניות, ועל כמה חשוב לדבר על המקום שלנו באמת עם הסטודנטים, איך היא מעודדת אותם, דורשת מהם, לדבר את זה. ובכלל, איך להכנס לכל נישה, להיות חלק מנושא הנגישות כי אנחנו יודעים ועושים, וזה רלבנטי, איך להיות בתוך העשייה בכל מקום שבו אנחנו רלבנטים. ולדבר את זה. אני חושבת על כל פעם שעמדתי מול קהל או יחידים וחזרתי על זה שאני מרפאה בעיסוק ולא עו"ס ולא מתאמת טיפול - מרפאה בעיסוק. כל סבב שמות, אפילו בהקשרים לא מקצועיים, פתח לשיחה על מה זה (ומה זה לא) וש"זה" חלק בלתי נפרד מה"אני" שלי. 

השיחה נסובה (איך לא) לשימוש מודע בעצמי, אולי המושג שאני חוזרת עליו הכי הרבה פעמים במשך השנה (האקדמית לפחות), מושג מקצועי שמתאר את המשמעות של האישיות הייחודית שלי כחלק מהתהליך של ההתערבות. אני היא הכלי העיקרי שלי בעבודה היומיומית. נכון, יש פרוטוקולים, והערכות סטנדרטיות, והמון גישות ודרכי התערבות ומתע"ם מקסים שעוזר לנו לדבר בשפה אחת במגדל בבל של שלל התחומים שלנו, אבל יש אותי, שמשתמשת בכל אלו, ששואלת את השאלות, שמתקשרת עם האדם. ויחד הם יוצרים את ההאני המקצועי, המרפאה בעיסוק עם הכלים הרחבים מספיק בשביל לייצר תהליך משמעותי למישהו אחר, לקבוצה, לקהילה.

בחזרה לקהילה שלנו, נעמי, כמו קודמותיה, מעלה שמות מתוך הקהילה שלנו, יעל הלוי, עליזה קרני, שמות שלא הכרתי אבל היום אני מרגישה אליהן קרבה כל פעם שהן עולות בשיחה. היא מדברת גם על העשיה המשותפת, אנשים שהיו שם ועשו יחד איתה, אם בלומר לה שהיא יכולה, או לסלול את הדרך, ואם בפשוט ללכת יחד באותה הדרך. ליחד יש כוח. את היחד הזה צריך לייצר כל הזמן. יחד לא נוצר יש מאין והוא גם לא מחזיק אם אין בשביל מה. אני חושבת שיש לנו גם את הבשביל מה, יש לכולנו את התמצית המופלאה, את אבק הפיות שנקרא "ריפוי בעיסוק" אותו צריך לפתח ולשמר כל הזמן. בקשרים שלנו המקצועיים, בשטח ובאקדמיה וביניהם. בכמה מלים דיברנו גם על השייכות, חוויה חשובה כל כך!

היה לנו רגע של שיח על השהות בשני המרחבים הללו (שטח ואקדמיה), מי שמכיר אותי יודע שאני רוצה כל חיי להיות גם וגם (וכמעט כולם אומרים לי שאני נאיבית), נעמי מספרת שהיא רצתה להיות גם וגם, והייתה, עד שלב מסויים שעברה כולה לאקדמיה. במסע שלנו הגדרנו שאנחנו רוצות להגיע לא רק לדמויות באקדמיה, אלא גם לשטח, ומכאן אנו יוצאות לשטח. 

ועוד נקודה לסיום, מנעמי הלכתי הישר לטקס הסיום של אחותי שסיימה מאסטר בפסיכולוגיה התפתחותית. בסיומו של הטקס עמדו כולם לשירת התקווה, והגאווה הישראלית - והריפוי בעיסוקית הישראלית - שעליה דיברנו שעה קלה קודם לכן הייתה לנגד עיניי. 


סיון