ד"ר נורית ויינבלט ז"ל, מירב גבירצמן כותבת לנו על המפגש העקיף עם דמותה דרך כתיבת הערך בויקיפדיה

ביום האשה הבינלאומי השנה נפתחה תחרות כתיבה על נשים פורצות דרך בויקיפדיה. הגשנו (אני, עם החשיבה הקבוצתית של תודה רב"ע) את ד"ר נורית ויינבלט ולראשונה הייתה כותרת בתחרות של "מרפאה בעיסוק".

לשמחתי הרבה בחרה לכתוב את הערך מירב, סטודנטית שנה א' בריפוי בעיסוק באוניברסיטת חיפה.למה זה היה חשוב לי? כי כל הפרוייקטים האלו נועדו לחבר אותנו האחד לשניה בתוך הקהילה המקצועית שלנו, ואין כמו עשייה משותפת. 
הערך נכתב, בתהליך מקסים של מירב ועלה לאוויר בסיומה של התחרות ב22.5 -  נורית ויינבלט - ויקיפדיה.

ביקשנו ממירב כמה מלים וזה מה שהיא מספרת: 

"לשמה של נורית וינבלט הגעתי ממש במקרה, בעת שיטוט אינטרנטי באתר ויקפידיה ראיתי הצעה להשתתפות בתחרות לכתיבת ערכים על נשים פורצות דרך. בעודי מביטה ברשימה הענפה ראיתי את שמה ניבט אלי תחת הכותרת "מרפאה בעיסוק". חשבתי שזו הזדמנות מעניינת לעשות משהו קצת אחר במהלך הסמסטר השני ללימודי התואר הראשון שלי בריפוי בעיסוק. לא ידעתי איזו הרפתקה זו תהיה עבורי ומחשבותיי כמובן שלא הלכו בכיוון הפטריוטי-המקצועי (מכיוון שזה הרגע נבטתי מערוגת המוסיקה הקלאסית הרחוקה).

סיון רגב היקרה הגיעה בדיוק בזמן (ושנייה לפני שהתייאשתי מכך שאי אפשר היה למצוא שום חומר באינטרנט עליה). היא פרשה עלי את חסותה והדביקה אותי בהתלהבות שלה, שמעבר לאהבה המובהקת כל-כך למקצוע, היה לי ברור שהיא נמצאת במסע לגילוי האנשים (ובעיקר הנשים) שמאחוריו. זכיתי להכיר חלק ממשפחתה המקסימה של נורית, לשוחח עם קולגות וחברות (שלתחושתי היו עבורה ממש משפחה) ולהיכנס לעולם עמוק ומופלא של גילויים ואהבת אדם. במהלך המסע הזה מחשבה קטנה ועיקשת לא הרפתה ממני: המחשבה הזאת, מלווה בחיוך פנימי קטן, עסקה בצורך האנושי הזה לראות ולהראות, לצקת משמעות לתוך פרק הזמן שלנו כאן על פני האדמה ולהשאיר משהו אחרי לכתנו.

אינני יודעת אם נורית הכירה במשמעות שהיא העניקה, אבל אין ספק שבשנותיה על פני האדמה היא טוותה את קוריה ואישיותה בד בבד עם מקצוע הריפוי בעיסוק. ויתרה מזאת, היא טוותה את קוריה בליבם של האנשים אשר פגשו אותה במסעה. עובדה ששמונה שנים אחרי לכתה, מילותיה מהלכות קסם על כל מי שקורא אותן." 

תודה רב"ע מירב! 

מפגש 9 - אורלי בוני - מנהלת השירות הארצי לריפוי בעיסוק

גילוי נאות, ירושלים לא פשוטה לי. היא גדולה לי, מלחיצה אותי. פעם אברר עם עצמי מדוע.

עוד דברים שמלחיצים אותי- לאחר, פקקים, בניינים ממשלתיים.

הבניין החדש של משרד הבריאות, ירמיהו 39 ירושלים

יום ראשון בבוקר, פקקים מטורפים, הכניסה לירושלים, בדרך למשרד החדש של בבניין משרד הבריאות- כל אלו מנבאים פסימיים משהו לתחילת שבוע. כמובן שעלינו בבניין הלא נכון, והגענו לדלת הלא נכונה. הכל היה לא נכון. אלא שהיה לנו שובר מצב,  לעברנו הולכת בצעד בטוח אורלי בוני, ראש שירותי ריפוי בעיסוק ארצית,  באה לחלץ אותנו מבידוק בטחוני נוסף, ואולי מעוד בלבול בבניין ממשלתי. חיבוק חם, חיוך, צעד בטוח ומיד כל תחושת הכובד נושרת מעלי.

מרגע זה בעודנו נשרכות אחרי אורלי בין מעלית לפרוזדור חדש, מתחילה למעשה הפגישה האמתית. .."הבניין נגיש כמעט לגמרי..." עוד יש מה לשפר אבל נלחמתי על כך ש........" והנה השלט של השירות לריפוי בעיסוק, גם עליו נלחמתי כי הוא היה חשוב ו.....כך מתחיל המפגש עם אורלי שייצג כל כך את מה שהיא- ברורה ממוקדת ונלחמת על כל מה שנראה לה נכון.

נכנסות למשרד החדש והנעים כל כך. גשר המיתרים נשקף מהחלון כמו תמונה במו חלק מהמשרד, צבעים בהירים ונעימים ציורים כחולים שאורלי ציירה ובני  משפחתה, שולחן עגול במרכז החדר, פינוקים וקפה. וחלון אחד יוצא דופן שמחבר בין המשרד שלה למשרד של מלי, המזכירה המיתולוגית שגם היא חלק כל כך משלים במשרד. מהחלון הזה בוחרת אורלי להתחיל את הסיפור האישי שלה. מתארת לנו מדוע בחרה חלון מחבר בין מלי לבינה. אורלי מדברת נגישות, מסבירה נגישות. ואני שומעת כל כך הרבה מעבר למילים- אני שומעת שקיפות וכבוד לאחר, ובדיקה אמתית של צרכים, ושיווין. כבר בתיאור של אורלי כיצד נכנסה לבניין ומדוע בחרה בחלון וכיצד פונה לעובדים אחרים שרוצים הנגשות כאלו ואחרות, כבר שם אני שומעת את כל הערכים הללו שהם הרבה מעבר למקום הטכני של חלון, שולחן מוגבה או פינתי.

אורלי כמו אורלי התכוננה למפגש.  מתחילה מיד להסביר כיצד גם היא הגיעה למקצוע  במקרה, בגלל נסיבות חיים, עוברת בקלילות מפרק לפרק  מספרת על היסטוריה עמוסה בעשיה, הקמה יצירה.

אורלי שכל כך מזוהה אצלי עם נגישות השירות מתארת באריכות רבה את העשייה שלה  בתחום בריאות הנפש. את החיבור שלה ליחיאל שרשבסקי לימים ממונה שיקום ארצי. מספרת על בנייה של ריפוי בעיסוק קהילתי שמשותת בדיוק על אותם ערכים של אותו חלון במשרד- כבוד לאנשים, שקיפות, הכרה בצרכים ושיויון. וזרת המון דוגמאות ואנשים אותם ליוותה והפכו משמעותיים במסע המקצועי שלה. אחת מהם היא  אישה אותה ליוותה בתהליך יציאה לקהילה מצליחה לשכור דירה, ומזמינה אותה אליה הביתה. ולאורלי ברור מדוע היא צריכה ללכת, להרבה אחרים לא. ימים מקצועיים של שאלות שעוסקות בגבולות וסטינג טיפולי, אנשי מקצוע שדנים בסוגיות אלו. ולאורלי ברור מאוד מדוע נכון ללכת, היא לא מתבלבלת לרגע והולכת.

גבולות ברורים שלה, של מה המקצוע שלה, של מה הוא לא, כל אלו  מאפשרים לה להגדיר ברור מול העולם מדוע היא עושה, מאפשרים לה להלחם במקומות שההסבר איננו מספיק אך בעיקר מאפשרים לה לעשות את מה שנכון לאדם. 

רושמת לעצמי תובנה מעניינת, בריאות הנפש היא תחילת הדרך אצל כל כך הרבה אנשי מקצוע שאני מעריכה. גם אם בחרו לא להישאר בתחום, העשייה בתחום השפיעה באופנים עמוקים על המשך הדרך. והנה אורלי, סמל הנגישות עבורי, מתארת באריכות פרק שלם שדהה עבורי, אך עבורה היה משמעותי ועצב חלקים מרכזיים ממה שהיא היום.

אורלי ממשיכה לשתף אותנו בכנות ואותנטיות על ההתלבטויות המקצועיות שלה ועל הבחירות שעשתה  ובכל בחירה כזה, מה הרוויחה ומה הפסידה. עוצרת בצמתים משמעותיים ומסבירה מדוע שם ולא אחרת. ועל אף שלעתים נשמעת נימה של מקריות בבחירות, אין שם שום דבר מקרי. אורלי במודע או שלא במודע שמה את המקצוע על המפה הארצית. לעצמי אני חושבת ביראת כבוד איזו הבנה עמוקה ושלמה יש באישה הזו את המקצוע, את גבולותיו,  ובעיקר את הפוטנציאל שבו.  כאילו היא שומעת את רחשי ליבי ואומרת: הפסקנו להתנצל על מי שאנחנו , יודעות מה אנחנו יכולות לתרום לארגון כזה או אחר, אנחנו יכולות להציע, הצד השני יכול לקבל או לא אך זה לא מוזיל מערכנו.

אורלי עוסקת הרבה בשאלת השפה והטרמינולוגיה- אליה אני כל כך מתחברת. שפה יוצרת מציאות, היא חוזרת על כך כל כך הרבה פעמים. אפילו בהגדרת תפקידים פיקוח מול שירות, מול מנהלת. מה ההבדלים? מה מגייס? מה יוצר ריחוק והתנגדות. 

שעתיים של סיפורים מלאים ומרתקים על הדרך המרשימה שהאישה הזו עשתה והמלחמות שעשתה כדי להצעיד את המקצוע למקום שהוא היום.

נרגשת ונפעמת מהעבודה המטורפת שנעשית מאחורי הקלעים על ידי אורלי וחבורה של מרפאות בעיסוק שאספה סביבה, והיא עושה זאת  בצניעות, במסירות ובאמונה שלמה שזוהי הדרך הנכונה. ואני מאלו שיודעות ושומעות, ואני לא ידעתי עד כמה עוד יש .

 אני שומעת ומוקירה. יש לנו עוד לאן ללכת, אבל על הדרך לכאן לאורלי הרבה ק"מ של בנייה.

לא מצליחות, אולי לא מספיק מנסות,  לסיים את הפגישה, מאחרות לפגישה הבאה, שחררתי (לא מובן מאליו עבורי), עסוקה להקשיב. מעברו של החלון רואה את מלי מחייכת, משהו בתמונה מתחיל להתגבש.

אורלי מלווה אותנו למטה, מרגישה שהיינו יכולות להמשיך עוד יום שלם של שיחה כדי להתחיל למצות מחשבות ובא לי להמשיך לדבר על הפוטנציאל ולעוף עם אורלי- אשת מעשים וחזון.

נעמה

החדר של אורלי במשרד הבריאות

את הפגישה עם אורלי קבענו עם מלי, המזכירה שלה. בהתחלה שכחתי שאורלי רצתה בירושלים וקבענו בתל השומר אבל אורלי רצתה בירושלים, שנראה את המשרד. כבר שם הדיבור הריפוי בעיסוקי מתחיל - הסביבה חשובה. בפעם הראשונה שקבעתי עם מלי, אמרתי לה שעה וחצי, בפעם השניה כבר אמרתי שעתיים, ואת האמת שהיינו צריכות לבקש את כל היום. 

אורלי מתחילה לספר על הלימודים ומתארת כמה ההכשרות שעשתה היו משמעותיות לעיצוב האני המקצועי שלה. כל כובד החשיבות של מדריכת השטח מתיישב לי בבטן, אם אחרי כל השנים האלו והעשייה הענפה זה מה שהיא מדגישה - כמה זה חשוב לתת לסטודנטים את החוויה הזאת של בניית האני המקצועי.

היא מתחילה לספר על התחלת העבודה שלה, וכמו הרבה לפניה, ההתחלה היא בבריאות הנפש והפעם במקומות ועם האנשים שלי כירושלמית מאוד מוכרים. בשלב מסויים אני עוצרת ואומרת שבטח חלק מהאנשים שאיתם היא עבדה בכפר שאול או מעון ירושלים הם אותם אנשים שאני פוגשת במסגרות בשלב אחר של החיים. וכשחושבים על זה לעומק, כל התחום עבר מהפיכה בשנים האלו, והיא לגמרי הייתה חלק אינטגרלי מהמהפיכה הזו. 

"מאחורי הקלעים" היא אומרת, וזה מתיישב לי במקום הנכון, יש כל כך הרבה עבודה לעשות כלפי חוץ וכלפי פנים והרבה מהעבודה שצריך לעשות בשקט. אפילו אם חושבים על זה ברמת המיקרו, כשאני כמרפאה בעיסוק מרימה פרוייקט, או אפילו עושה תוכנית עם אדם אחד, הלקוח במרכז. במקרה של אורלי הלקוח הוא המקצוע בארץ וכל אלו שנתרמים ממנו. 

והיא עושה את זה, בשקט ובגדול, אם בלהיות חלק מהגשת ובסופו של דבר הובלה לחקיקת חוקים (נכי נפש בקהילה, 2000; שיוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלות 1998) אם בתרגום של הסיווג הבינלאומי ללקויות, מוגבלויות ונכויות, זה שהיה לפני הICF. את כל אלו, לא רק בשביל לייצר ולתרגם, אלא גם להטמיע בשטח, להחזיר לקהילה. 

אני מוצאת את עצמי יושבת ופשוט מתרגשת. אני קיבלתי את כל אלו על מגש של כסף, הכל כבר היה כשהייתי סטודנטית, אולי חוץ מהמתע"ם שהיה בשלבי סיום, ואני, האני המקצועי האישי שלי, כל כך צריכה את הדברים המארגנים האלה. חוק, ממסד, סיווג והגדרות. כל הדברים האלו שיוצרים שפה. כלי שאפשר איתו ליצור את התקשורת, את השיח הפנימי והחיצוני. הבנייה שבתוכה אפשר ליצור בחופשיות, וכמה חופש זה מאפשר לי ולשכמותי היום שיש איך לדבר את הדברים שאנחנו עושים, יש חוקים שקובעים שתקנים מסויימים הם של מרפאים בעיסוק. מרחב פעולה לגיטימי שבו אפשר להפתח וליצור עוד.

לפני שנתיים במסגרת ההתפתחות האישית שלי בתוך המקצוע עשיתי את קורס מורשי נגישות השירות ושם באחד המפגשים הגיעה אלינו אורלי. לי היה ברור מאוד גם מתוך ההרכב של המשתתפים כמו גם המרצים וכמובן התוכן הנלמד שלריפוי בעיסוק יש מקום מאוד משמעותי בנגישות השירות. היום אורלי מספרת כמה זה לא היה מובן מאליו בהתחלה וזה מדהים, אולי זה אומר שיש עוד דברים שהיום נראה מופרך - בעיני אחרים ואולי גם בעינינו - שיש לנו מקום בהם וצריך להבין הבנה עמוקה כדי לראות איך הם קשורים למקצוע שלנו.

אורלי שולחת אותנו הלאה להמשיך את השרשרת במוקדי העשייה שמחוץ למשרד, אבל עם תקווה שעוד נשוב אל המרפאות בעיסוק שעובדות יחד איתה. היא מלווה אותנו החוצה וכמעט כל אדם שעובר פונה אליה בדיבור או במנוד ראש, ואני מרגישה גאווה גדולה שהיא ה-מנהלת שלי.  

סיון

וזה רק חלק מהעשייה...  וקפה.

מפגש 8 - פרופ' שולה פרוש

שוב עלינו לירושלים (מי יותר ומי פחות) ושמנו פעמינו לבית הספר לריפוי בעיסוק בהר הצופים. עד כה, במחשבה לאחור, כל המרפאות בעיסוק שראיינו למדו בבית הספר הזה, לפחות את התואר הראשון. אם לא במבנה עצמו אז בבית הספר ששינה את מיקומו בהתאם לשינויים שעברו על העיר. 

הכניסה לבית הספר לריפוי בעיסוק, הר הצופים

את בית הספר ניהלה שנים רבות פרופ' שולה פרוש. על שולה שמעתי כמובן אבל רק בשנה שעברה בכנס השנתי חיברתי פנים לשם. בכנס היא התייחסה למקצוע בהיבטים של עבר הווה ועתיד, הדברים עלו על הכתב במסגרת הפרוייקט ריפוי בעיסוק של אז.. של שקדיה כהן.
שולה, מגוייסת כולה לעניין, הגיבה בשמחה לפנייה שלנו וכשהגענו הייתה ערוכה ומוכנה. ישר היא אומרת לנו כמה היא אוהבת את המקצוע ועד כמה הריפוי בעיסוק בדמה. היא הפתיעה אותנו וישר החלה לדבר על רעיונות לעתיד. זה מדהים לראות איך בסופו של דבר כולנו מכוונות להסתכלות הזו קדימה. לא משנה אם מבחינת פיתוח אמצעים או חשיבה מהותית יותר על המטרות, הכיוון הוא קדימה. 
היא מספרת איך כשלא היו דברים היא פשוט המציאה אותם וקוראת לנו, לעשות חשיבה של מעבר, של חלומות, פנטזיות, דברים שעדיין לא קיימים. כך בעצם הדברים הברורים מאליהם שיש לנו היום היו פעם. מחבר אותי מאוד חזק לאהבה שלי למדע בדיוני, שהרבה פעמים לפחות בחלקים מוכיח שהחשיבה שלנו, ברגע שפותחים אותה בסופו של דבר יוצרת את המציאות. 
אנחנו משוחחות על מינוחים, עיסוק, תפקוד, השתתפות. האם אנחנו מדברים את עצמנו נכון? האם התרגום שלנו את עצמנו לקהל הרחב מייצג? אנחנו מספרות לה על הפעילות לקראת יום שירותי הריפוי בעיסוק והשיח מתפתח לנושאים של קידום בריאות ומניעה, וכמה חשוב המקום שלנו אצל האוכלוסיה הכללית בקהילה הרחבה, ולא רק אצל האנשים שבסופו של דבר מגיעים אלינו דרך המערכות. 
בסוף היא גם מספרת לנו מאיפה הכל התחיל, ושוב מרשים אותי כל כך הדרך הכל כך לא פשוטה בשביל להתחיל ולהיות מרפאה בעיסוק, והדרך היותר מסובכת שיכירו בכך שריפוי בעיסוק הוא מקצוע, משמעותי ורציני. וכמה שיש לנו עוד דרך, אנחנו נמצאים במקום ממש טוב ועשיר. 

סיון

אוניברסיטת ירושלים, שעות צהרים מתחילים להיות נוף מוכר יותר ויותר. שוב מטפסות לקומה השלישית, אתה אני כבר מיודדת, מופתעת מהקלות שאני מסתגלת.

זוכרת את השם של שולה כבר בלימודי התואר השני לפי כ15 שנה, כבר אז ליד שמה התווספו מיד כמה תוארי הדר ויראה לעשייה המרובה שלה ולהעמקה שמאפיינת את כל מה שמחובר לשמה.

הנחתה חברה בתזה, זוכרת את ההתרגשות של אותה חברה כשהיא מספרת לי ששולה מסכימה להנחות אותה, לצד החשש של כמה זה ידרוש ממנה לעמוד בסנדרטים כל כך גבוהים. 

לימים פגשתי את שולה באופן אישי בכנסים מקצועיים בארץ ובעולם, ובעיקר חלפנו  אחת על פני השניה. אך בכל מפגש כזה אותן תחושות עלו, הוד והדר.

נכנסות למשרדה של שולה ומיד ברור לנו שהולך להיות אחר.

שולה משנה לנו סדרי עולם ומייצרת לנו מפגש הפוך. אני בוחרת כך מסבירה לנו שולה, להתחיל בעתיד ולא בעבר שלי, מרגיעה אותנו אגע בו בהמשך בקצרה. ומיד מתחילה לשתף אותנו בחזון האישי שלה. יש משהו מפתיע בתורה סדורה. ולשולה יש כזו. יש לנו מקצוע מדהים היא פותחת, וכל כך הרבה פוטנציאל שאנחנו חייבות לממש בו. פוטנציאל היא מילה שמעסיקה אותי באופן אישי ושמעתי אותה חזק וברור בדברים של שולה. במילה הזו יש כוח לרסק או לבנות- היא יכולה להאמר ממקום שיבנה המון אנרגיות חיוביות עד כדי התרוממות רוח והיא יכולה באותה מהירות לרסק תחושת מסוגלות לכלום. התסכול והכוח במילה טמון בעובדה שאנחנו לא באמת יודעים מהו הפוטנציאל שלנו, אנחנו לא באמת יודעים אם ימומש או לא- מכיוון שמימושו יקרה או לא יקרה בעתיד, בעוד שאנחנו בעבר.

שולה מדברת על מימוש הפוטנציאל שטמון במקצוע שלנו, אך היא מחברת את זה מיד לאחריות שלנו מתוך מקום  הכרה ביכולות של המקצוע ובערך המוסף שלו ככזה שיכול להיות בחזית. היכולת שלנו לנבא כיוונים חדשים, האחריות שלנו לחשוב מחוץ לקופסה.

הקופסה הדמיונית הזו הופכת להיות נוכחת מאוד בחדר. יכולה כמעט לראות אותה ולחוש אותה. היא נוכחת ששולה משתכנעת ומספרת לנו על ההיסטוריה האישית שלה, וכיצד היא הגיע למקצוע, שוב בלי לדעת עליו הרבה. היא מתארת דרך ייחודית ושונה מאוד מהקופסה המוכרת בתקופתה. לימודים מורכבים כי הרגיל והתלם איננו מתווה מוכר לשולה. היא יוצרת גבולות חדשים ומאתגרת את גבולותיה הגשמיים של הקופסה אותה היא חוקרת..

ומהקופסה האישית שלה חוזרות לקופסה המשותפת שלנו, מוקירות יחד את ההתרחבות וההשתנות שלה עם השנים. הרי כדי לצאת ממנה ראשית יש  להכיר את גבולותיה- אחרת ממה נצא?

נעות מקווי אופק טכנלוגיים שעלינו לעשות בהם שימוש רב יותר, מרחב וירטואלי ואפליקציות וחוזרות למקומות הרגשיים והאנושיים שאנחנו חייבות לשמר כמקצוע. הגם וגם, גם מתקדם וטכנולוגי וגם בסיסי ואנושי.

מסיימות שעה הפוכה שמפתיעה אותנו, מהעתיד לעבר, מקופסאות למחוצה להן, מטכנולוגי לרגשי. מסיימות שעה הפוכה עם חזון ותוכנית חומש לשנים הקרובות.

יוצאת מהפגישה עם הכרה בעשייה הרבה שמתקיימת בתוך הקופסה המקצועית שלנו, ובעיקר שמחה על ההזדמנות לעוף למחוזות אחרים ולגעת בשחקים.

שולה מלווה אותנו למטה, מרגישה מלאת פוטנציאל וכזה שאולי עוד יתגשם.

אופטימית ונרגשת.

נעמה

מפגש 7 - פרופ' נעמי ויינטראוב

עדיין בירושלים. מרגיש שאנחנו כאן כדי להשאר.

מטפסות לקומה השלישית.

פרוזדור לבן ונקי. בדרכנו לפגוש את האישה והאגדה פרופסור נעמי ויינטרוב.

היא הייתה הטריגר למסע שלנו. ב2008, נתנה נעמי הרצאת מצוינות בכנס המרפאים בעיסוק, שבו אתגרה אותנו כמקצוע. ההרצאה הביאה דימויים רבים מסיפורה של אליס בארץ הפלאות. ההרצאה הפכה להיות אחת המשפיעות והמטלטלות כאשר אנחנו חושבים על המקום של המקצוע שלנו היום.

קריאה חוזרת של המאמר, הציפה אצלנו את הצורך לשאול  את נעמי איפה אליס היום, האם משהו השתנה?  

הפעם, בשונה מפגישות אחרות,  התכוננתי לפגישה. קראתי את המאמר שוב. ונזכרתי למה התחברתי אז ולמה היום. קראתי אותו אחרת.  אז כמו היום, עסקה נעמי בשאלות של זהות מקצועית. מה אנחנו כן ומה לא, למה קשה לנו להגדיר מי אנחנו? למה קשה לנו לפרגן לעצמנו ולקחת את המקום במקומות שיש לנו מומחיות?

קוראת את המאמר שוב, ומוטרדת. מגיעה לנעמי, מוטרדת.

נעמי עבורי היא תו תקן של איכות - מעין מותג. שאני רואה את שמה מתנוסס אני יודעת שזה יהיה מדויק, איכותי מעמיק. מעין מצפן מקצועי. כך הרגשתי בהרצאתה, אך לא היו לי יותר מידי הזדמנויות לפגוש את נעמי האדם.

בכנס העולמי האחרון, נפלה בחלקי זכות לטייל איתה ועם עוד כמה מרפאות בעיסוק יום במנזר ביפן. טיול שגרם לי מעין צביטה של פספוס. גיליתי נעמי נעימה מרגשת, אשת שיחה מרתקת, מיד מרגישה אתה בבית. עד יפן הייתי צריכה להגיע כדי לגלות את נעמי האדם.

דלת חדרה של נעמי

יולי, ירושלים.

פוגשת את נעמי במשרדה בקומה השלישית. שוב מסבירות, ומיד מתחיל הסיפור האישי.

נעמי מספרת את התחלת המסע שלה. גם, מקרי, התלבטות כמעט סתמית בין שני מקצועות. בלי לדעת הרבה על מדוע זה ולא זה. מקריות של נסיבות חיים מביאה אותה לבחור במקצוע שהוא כל כך היא.

מהרהרת בתמה שחוזרת על עצמה. עד כה כל החברות בשרשרת בחרו במקצוע ללא הבנה מדוע. כולן בחרו לכאורה באופן סתמי. האומנם סתמי. מרגיש כאלו המקצוע בוחר אותנו.

מיד עם תום הלימודים מתחילה לעבוד בטיפת חלב, ממציאה את הריפוי בעיסוק שם. מהר מאוד התשובות שמוצאת שם לא מספקות אותה. מתחילה לשאול מי אמר? ואיך יודעים שההדרכה הזו לאמא אכן יעילה יותר מהנחייה אחרת. מחפשת ראיות ליעילות. לא  מתפשרת ולא מניחה. מעמיקה חוקרת מחפשת ראיות. עוברת מדינות בגלל החיים, אבל בוחרת להעמיק לחפש תשובות.

שומרת על האיזונים בין הקליניקה למחקר, בין הקליניקה להוראה- גם וגם לא או או. קשרי גומלין פעילים כל הזמן. המחקר וההוראה זולגים לקליניקה והקליניקה פורצת לתוך המחקר וההוראה. שלובים יחד, משפיעים בסופו של יום על המטופלים, על המשפחות.

ושוב עסוקה בשאלה איך זה שכוכב אחד מעיז? איך ידעת להגדיר כל כך ברור מהו הריפוי בעיסוק במקום שהיו בו כל כך הרבה סימני שאלה, אני שואלת. סימני שאלה מתחילים להיות גם גם תמה. סימני השאלה צפו אצל נעמי שנה אחרי שהחלה לעבוד. אלא שאצלה כפי שמספרת, הם לא הניחו לה. נעמי מסבירה שידעה תמיד מה התרומה הקלינית שלה למקום, אך ידעה לזהות באופן מאוד כנה היכן התרומה האמיתית שלה למקצוע והיא בביסוס הראיות והידע.

סימני השאלה קיימים אצל רבים מאיתנו, את נעמי הם רודפים, עד שהם ברורים מספיק כדי לחפש תשובה. מרגיש לי שזו נקודה מאפיינת. עד כמה סימני השאלה שמתעוררים אצלינו מאפשרים לנו להמשיך, לקבל, להשלים , או לחילופין לבקר, לאתגר להציף עוד סימני שאלה על הקיימים.

נוגעים באליס, איך הגעת אליה? איך נולד הרעיון? נעמי משתפת אותנו במסע שלה לגילוי של אליס. אצל נעמי כמו אצל נעמי, היה זה מסע ארוך מעמיק של שנה שלמה כדי ליצור את המעטפת השלמה של הסיפור. הביאה את אליס לעומקים אחרים. הרגישה צורך לגעת בקרביים של מי אנחנו כמרפאות בעיסוק. נעמי מדברת ואני לא מצליחה לעצור, תוך רגע אנחנו בתוך סיעור מוחות, דיון שאליו אני נשאבת בלי לשים לב. מתהפכים התפקידים לרגע ונעמי מראיינת אותנו, מה אנחנו חושבות. מבינה את הכוח של נעמי, לשותפות, לאיזון  להקשבה אמיתית. עוסקות כשותפות לדרך בפנינו לאן.

בהרצאה של נעמי היא מסיימת במונח אחריות אותו היא מפרקת למעגלים מתרחקים. ממני הא' שבמילה באחריות ל'אח' במילה, שהוא החבר בקהילה שלי, ול'אחר' הרחוק יותר ולשאלה עד כמה אני מוכן לתרום לקהילה בה אני רוצה להיות חלק.

מתחברת כל כך. כמה אני מוכנה ורוצה לתרום לקהילה המקצועית בה אני חברה, עד כמה חשובה לי היווצרות הקהילה הזו. כמה אני יכולה לצפות מחברותיי, איך לכבד בחירות אחרות לגיטימיות לא פחות, אבל שונות משלי.

מפגש עם נעמי הציף אצלי שאלות מורכבות, בנושא הזהות המקצועית שלנו, מיקוד, בירור מיפוי. אך הוא חידד יותר ויותר את הבחירות שלי במי שאני.  בתחילת הדרך שלי  המקצוע בחר אותי, היום אני בוחרת בו ברור וחזק.

יוצאת לפרוזדור הנקי, מחשבות עפות לכל עבר, ובראש מילה אחת שנשארת איתי במרכז- אחריות.

נעמה

הרצאת זוכת אות המצויינות הראשונה ששמעתי בכנס המרפאים בעיסוק הייתה הרצאת 'אליס בארץ הפלאות' של נעמי על הזהות המקצועית. אני זוכרת את החוויה, התרשמות עמוקה, ולאו דווקא את הפרטים. מזל שנעמי כתבה את הדברים בIJOT (להלן התקציר), וכך בכל הכשרה אני פוגשת את הדברים בצורה זו או אחרת דרך הסטודנטים, שמוצאים או נדרשים לקרוא אותו. אז לפני הפגישה קראנו אותו כדי להזכר, ובמחשבה לאחור טוב שחזרנו אליו אחרי שכבר צעדנו כמה צעדים לבד, כי הרעיונות שנעמי מעלה כל כך מתאימים לנו שאני לא בטוחה שהייתי מרגישה שזה שלי אם משם היינו מתחילות.

נעמי מתחילה כמו שאנחנו תמיד מבקשות, מההתחלה, מה"חצי מקרה" שמוביל אותה לריפוי בעיסוק. מתארת את העבודה הראשונה כמשהו שדורש הרבה אומץ של צעירים שעדיין לא יודעים לחשוש, ובצד הראש הגדול מתארת את הקושי של העבודה ללא קולגות, מישהו להתייעץ ולחלוק בסוף היום. בהמשך היא תעלה שמות של אנשים שעשו איתה דרך, ונגיע עד ניגריה, ואיך לא, כל האנשים מובילים לקהילה. בתוך הקהילה הזו נעמי אומרת שהיא מצאה את המקום החזק אצלה, את המחקר, ובעשר השנים האחרונות בו היא מתמקדת. עד אז חילקה את זמנה בין הקליניקה לאקדמיה. אבל נחזור רגע לאליס.
אז איך נוצרה ההרצאה של אליס? שנה שלמה היא בנתה את ההרצאה, ובדרך נתקלה ביצירות של לואיס קרול העוסקות בחיפוש העצמי ובהגדרת הזהות. הקרקע לנושא הזה הייתה מוכנה, דיבורים על שינוי פרדיגמה בכל העולם, בארצנו הקטנטונת בדיוק עבדו על המתע"ם, והנושא של בירור הזהות המקצועית נגע בנקודה משמעותית בשיח של הקהילה.

דוגמה לאחד הקטעים שראינו אז - אליס שואלת את צ'ייסר לאן היא צריכה לפנות והוא שואל אותה לאן היא רוצה להגיע..
  

אז לאן אנחנו רוצים להגיע? אנחנו שואלות, ונשאבות לשיחה מקיפה על עבר הווה עתיד של המקצוע בארץ. כמה צריך להניע תהליכים וכמה זה שוחק להתעסק עם החלקים הפוליטיים. שוב אני מרגישה ברת מזל שאני עובדת בתחום שלמרפאים בעיסוק יש בו מקום מאוד משמעותי ובמקום שמאפשר לי להביא את הערכים המקצועיים שלי לידי ביטוי. השיחה נעה כל הזמן מפסימיות לאופטימיות (של כל המשתתפות) ונעמי לא מוותרת לנו ושואלת מה דעתנו. כמו שקרה לנו כבר לא מעט ה"ראיון" הופך ל"שיח" וממרומי הקומה השלישית של בית הספר לריפוי בעיסוק אנחנו חושבות על איך אפשר לשנות את העולם, או לפחות את קהילת המרפאים בעיסוק הישראלית.. הרבה תשובות אין בשיח הזה אבל הצורך לאחד כוחות חוזר, והשינוי הממוקד. להחליט על משהו ואותו לשנות. לקחת תחום ולומר - פה אני תורמת לקהילה המקצועית שלי.
הנקודה הזו גרמה לי לחשוב על עצמי, אני מאוד מתפרסת, נוגעת במלא תחומים, ויום אחד אצטרך (וזהו חלק מחיפוש הזהות המקצועית שלי) לבחור נתיב אחד ברור, שהאחרים יהיו משניים לו, אם אני רוצה לייצר משהו. מה יהיה הדבר הזה? טיפול? הדרכה? מחקר? הוראה? אני עדיין לא יודעת.
נעמי מתארת את השבר בזהות של הקהילה המקצועית כמשהו לא חדש, שחוזר על עצמו, ואני שוב מוציאה את הדפים שנתנה לנו אביבה פריד מעזבונה של יעל הלוי. אותן התמות שעולות שוב ושוב, בחלקים שבהם אנחנו לא בטוחים, בחלקים בהם החוץ מקטין אותנו כמקצוע. אנחנו מסתובבות עם אותה השאלה, מה עושים כדי שזה ישתנה? וחוזרות לאותה התשובה שהשינוי יתחיל מבפנים, מתוך הקהילה. נעמי חוזרת אל הקהילה ונותנת דוגמה "מהבית" על הקהילות העירוניות, ועל הצורך של האנשים היום בקהילה ובשייכות. היא גם מדברת על ה-Pashion האדיר שאותו צריך להנחיל הלאה, הרכיב החמקמק הזה ששלח אותנו למסע הזה מלכתחילה.
יצאתי מהמפגש הזה עם הרבה שאלות לעצמי, ושאלה גדולה כלפי חוץ, מה המניע האוניברסלי למרפאים בעיסוק? ואיך כל אחד יכול לתרום לקהילה שלנו המקומית בשביל שהיא עצמה תהווה גורם מניע?

סיון

מפגש 6 - פרופ' עדינה מאיר

לבית ספר לריפוי בעיסוק בירושלים הגעתי לראשונה כשעשיתי את ההכשרה שלי בפיזיקלי בהדסה הר הצופים. שני ומירב, חברותי להכשרה, לימדו אותי איך עוברים במסדרונות של בית החולים עד שמגיעים לבית הספר. עברו השנים ומאז כבר נכנסתי לבניין מהדלת הראשית אבל הכניסה לחדר של עדינה, הנמצא ממש בסוף המסדרון בואכה הדרך לבית החולים החזירה אותי קצת לשם.

דלת פתוחה, חדר רחב בלי אור חשמל, רק האור הטבעי של ירושלים שנכנס בחלון וחיוך רחב ומזמין. כך מתחיל המפגש וכך פחות או יותר מתחיל הסיפור של עדינה עם אור וחיפוש ואהבה. מספרת איך הגיעה - אחרי שכבר התחילה בלימודי פילוסופיה והסטוריה - לריפוי בעיסוק וקיבלה מענה לצורך שלה לעבוד עם אנשים. עוד היא מספרת על הקהילה המקבלת שהולכת איתה עד היום, הקולגות שהפכו לחברות טובות.

כשהיא מתחילה לתאר את העבודה בשטח מתחילות השאלות, למה ככה? ואיך זה בעצם קורה? נשמע שהפילוסופית מתעוררת ומחפשת תשובות. "הייתי הסטודנטית המעצבנת ששואלת שאלות" היא אומרת "חנונית". השאלות האלו והצורך להגדיר הביאו אותה לחקור ולגלות דברים כה רבים. אני נזכרת לרגע באביבה שדיברה איתנו על איך היא הייתה חוזרת הביתה ופונה לפילוסופים לתשובות. אמנם דור אחר אבל אותה האסטרטגיה, אם נחקור לעומק, נמצא את התשובות. מאז ומתמיד חשבתי שריפוי בעיסוק יכול להיות מוגדר תחת "פילוסופיה יישומית"...

בדרך יש אנשים שמלווים, עונים, קשובים, אך גם אנשים ששואלים - למה בעצם זה קשור אלייך כמרפאה בעיסוק? בשלב מסויים היא אומרת שפשוט התחילה ליצור, לבשל - יחד עם נעמי כ"ץ (שאגב, שלחה אותנו לעדינה) מחקרים, ותאוריה, ומומחיות. תחום שלם, שלי נראה ברור מאליו, ושעליו אני ורבים אחרים נשענים כיום, היא פשוט בונה כי היא חייבת לדעת.

אני אומרת לה שהדרך שלה מחזקת לי מאוד את האמונה שזה אפשרי, ליצור יש גם בשטח חדש ולא וודאי, נושא שאני מתמודדת איתו הרבה בתחום שמעסיק אותי. הידיעה שמישהו עשה את זה קודם, ושעכשיו זה ישנו ולא רק ישנו אלא גם תחום מתפתח וחי, נותנת הרבה תקווה למי שמתחיל את הדרך והכל עוד מעורפל.

בשלב מסויים היא מספרת על מחקר שהיא עושה יחד עם ליבא, חברתי היקרה, ואני אומרת לה ששמעתי על המחקר מהצד שלה, ועל הדרך מתוודה שגם אני מהחנוניות... אוהבת לקרוא מאמרים , לכתוב אותם, להגדיר שוב ושוב.. והיופי של המקצוע שלנו הוא ביכולת להיות כל כך הרבה דברים, ולמצוא לכל חלק בעיסוקים המשמעותיים האישיים שלנו את המקום והחיבור לכאלו שדומים לנו.

בינתיים במסע הזה המשפט האחרון מחזק את עצמו שוב ושוב. מכל שיחה מצאתי נקודת השקה אחת לפחות, וכל פעם משהו נפתח אצלי בלב ומוסיף אור. אז אולי אנחנו צריכים למצוא יותר הזדמנויות פשוט לדבר על זה ביחד?

סיון

והפעם עולה לירושלים.

הפרוזדור בדרך למשרדה של עדינה, מציף אותי תמיד בחרדת קודש.  דמויות בשחור לבן מביטות אלי ואני מביטה עליהם.  מרפאות בעיסוק, המחזור הראשון של ירושלים. נשים שהקימו את המקצוע בארץ. צעירות, עוטות מדים של ריפוי בעיסוק, ארשת רצינות ושליחות.

מסדרון הקומה הראשונה בבית הספר לריפוי בעיסוק בירושלים

בכל פעם שאני חולפת על פני התמונות הללו, עוצרת ולא יכולה שלא לדמיין- על מה דיברו, על מה חלמו, איך ידעו?  בתמונות אני מדמיינת אותן יודעות, חזקות, נחושות, לביאות.

עם התחושה הזו נכנסת  לעדינה. 

את עדינה זכיתי לפגוש בשנים האחרונות. עד אז הייתה עבורי דמות מרוחקת, כזו שאת שמה אני מכירה ממאמרים, אחת כזו שיודעת, כמו אלו על הקיר, חזקה, יודעת נחושה.

ב-4 השנים האחרונות, חולפות אחת על פני וליד השנייה בעיקר בכנסים. נפגשות, מגששות, מבינות שיש פה חיבור. בשנה שעברה הייתה לי זכות גדולה לפגוש את עדינה לקפה אמתי. כזה שנוצר מבחירה, ישבנו ופשוט דיברנו. אין זה מובן אליו לשבת ולדבר באמת. עם עדינה הרגשתי שזה נכון ונעים ובעיקר שהגיע הזמן.

שוב, תוך רגע מרגישה את אותה תחושה נעימה, גם הפעם זה נכון ונעים.

בשנייה הראשונה של המפגש אני נזכרת מדוע אני אוהבת מפגשים עם עדינה. שולחן עבודה , מחשב,  ושולחן עגול, כזה שמזמין לשבת סביבו לקפה. בדיוק כמו שאני אוהבת. ועדינה, מחבקת בנוכחתה ומיד נעים לי.

שוב, מסבירות מדוע אנחנו כאן ומתחילות לדבר. עדינה  כמו עדינה מביאה את עצמה כמו שהיא. אותנטית, משתפת, כנה. מספרת את סיפור החיים שלה. בדומה לאחרות בשרשרת גם היא התחילה בלי לדעת. גם היא הגיעה למקצוע מתוך המלצה של אישה מוערכת אחרת.  גם היא לא הבינה מה זה, והתלבטה בין שני מקצועות. גם היא בחרה כמעט באופן סתמי.

עדינה מספרת מה הכוח המניע, מספרת על העוגנים שהניעו אותה לאורך כל הדרך- בעיקר הצורך לשאול שאלות להבין למה. כיצד מוסברת התנהגות, להבין דברים לעומק. לבסס אותם. עד שתהיה הגדרה ברורה. עדינה משתפת בתחושת התסכול שהייתה לה בשנים הראשונות מהמקצוע. ביקורתית וחוקרת, לא מניחה חייבת להבין לעומקם של דברים, לא מניחה עד שלא מבינה.

מתי את יודעת שהתשובה מספקת אותך אני שואלת. ועדינה  מסבירה באופן רהוט וברור מהי הגדרה ברורה דיה. מתי העדויות מספקות אותה. אך מעבר לICF ושיטות המחקר שעוזרים לה לבסס את הידע, מקפידה עדינה לחזור לדברים החשובים באמת.  האם מה שחוקרת משפיע בסופו של יום על האדם, על המטופל.  וכיצד נוגע המחקר בה, באדם שבה. התסכול של עדינה מתשובות סתמיות, ומחוסר העמקה הביא אותה לחקור, לדייק את השאלות להמשיך ולשאול ורק לאחר שהבעיה ברורה לה לחפש תשובה. עדינה מתארת כיצד הבינה שהיא לא מסתפקת בתשובות הקיימות בשטח אלא ממשיכה לשאול ומייצרת ידע חדש.

לעצמי אני מתרגשת. כמה מרשימה אותי היכולת לבחור לא להיות מתוסכל וכועס אלא לייצר ידע חדש. לבחור להוסיף עוד נדבך לקיים ולשכלל אותו. 

עדינה מייצגת עבורי איזון. איזון בין חלקים שכלתניים ומחקריים ובין שמירה מתמדת על הערכים ורוח האדם. אין האחד יכול להתקיים לבדו, אף אחד מהם לא יספק. התשובה השלמה עוסקת בכל כך הרבה מימדים.

עדינה מצאה מקום שנכון לה מקצועית, בדרך הקשתה, אתגרה, ביקרה והגיעה להשלמה אהבה ופיוס.

מפגש ארוך ומשמעותי, המון תכנים מקצועיים, המון תכנים ערכיים, מתחברות לאנשים שכבר פגשנו במסע שלנו,  שאלות עולות בי כל הזמן. מה היית מאחלת לנו כמקצוע, שואלת כהרגלי, ומיד עונה עדינה, שנדע להתחלק בידע עם דספלינות נוספות, שלא נחשוש לאבד את הייחודיות שלנו. מעניין לי לראות כיצד מסימני שאלה כל כך רבים על הקיום של המקצוע והגדרתו המקצועית, מגיעות בסוף המפגש לשיתוף הידע והמומחיות שלנו עם שותפים מקצועיים לדרך. מרגיש בוגר, נחוש, מקצועי, נינוח.

מסיימות את הקפה שלנו, זורקות לאוויר עוד כמה פרויקטים שהיינו רוצות לעשות. מרגישה טעונה ומלאת אנרגיות. יוצאת שוב למסדרון המואר, כפי שתיארה אותו עדינה. פוגשת שוב את הדמויות בשחור לבן, שמביטות אלי, מביטה אליהן חזרה, והפעם חזקות, נחושות ומפויסות.

נעמה

ותודה על הקפה

מפגש 4: ד"ר נעמי שרויאר

כשד"ר דליה זק"ש הפנתה אותנו לנעמי שרויאר, חיוך פשט על שפתי.

יש משהו במפגש עם נעמי שתמיד ממלא אותי בחום ושמחה - בעיקר מחייכת אותי.

המסע הזה עד כה מתחיל להראות כמסע אישי שלי בשבילי הקריירה המקצועית שלי.

גם את נעמי זו פגשתי בתחילת הדרך.

התחלתי לעבוד בתחום הפיזיקלי. אלו שמכירים אותי יודעים כמה המשפט הזה לא ברור מאליו, ויש אף שיופתעו.

קופת חולים לין, חיפה, מפגש ראשון עם מקצוע הריפוי בעיסוק. לא ממש מבינה מה תפקידי בכוח. אבל מזהה את הכוח שקיים שם. נעמי הייתי עבורי אז עוגן חיובי בעולם שהיה זר לי לגמרי. היא ייצגה עבורי אז את בריאות הנפש בעולם הפיזיקלי. היא הצליחה לגשר בין קצוות שנתפסו בעיני אז כבלתי ניתנים לתיווך. לימדה אותי שיעור חשוב ביכולת להיות מרפאה בעיסוק גם וגם ולא או או.

מאז נפגשות דרכנו במקומות שונים. מרגישה איך בצמתים משמעותיים בחיי רואה אותה שוב. מעין סמן ימיני נעים ומשמעותי.

נכנסות לביתה של נעמי, ושוב מתמלאת באותה תחושה נינוחה שמלווה אותי בכל מפגש עם נעמי.

מתחילה לספר לנו על ההיסטוריה האישית שלה. כל כך הרבה כנות, יש בה. 

גם נעמי כמו קודמותיה במסע, הגיעה למקצוע באופן כמעט סתמי. מבלי לדעת ומבלי להבין. 

גם היא כמו קודמותיה במסע מוקירה תודה לדמויות בדרך שהאמינו בה ועזרו לה לסיים את מסלול הלימודים - שוב ושוב עולה השם של בלה אפרתי כמשפיעה, שוב יעל הלוי. שמות שמתחילים להרגיש מוכרים.

נעמי מספרת על מסעה המקצועי כאשר מאוד ברור שהוא ייחודי לה. עסקה בכל התחומים, התחילה בבריאות הנפש, תחום המוגבלויות הפיזיות, בתוכו בנתה עוד ועוד תחומי ידע- ארגונומיה, מומחית נגישות, טכנולוגיה, תחום הילדים, מחקר איכותני, הוראה.

כל כך הרבה גוונים הצליחה ליצור במקצוע אחד.

אם כך שאלתי, כיצד את מזהה את המומחיות שלך, בעודי בטוחה במומחיות שלה.

נעמי , בצניעות רבה, מתארת את העוצמות שלה- בעיקר ביכולותיה הבינאישיות וביכולתה לראות את התמונה הגדולה, לשאול את השאלה הנכונה לאדם איתו היא עובדת. 

הרי זה לגמרי תיאור אישיותי שלך, אני מיד קופצת, אלו הדברים שהופכים אותך למי שאת. השיח עובר לאפיון מהי מקצועיות. חזרה למונחים שהיו מקובלים בעבר וחוזרים עכשיו למרכז - כמו שימוש מודע בעצמי. דבריה אלו של נעמי מחברים מחדש את ההכרה שמי שאנחנו הוא זה שיוצר את מה שאנחנו כמטפלות.

בשיחה עם נעמי אי אפשר שלא לדבר על המקצוע שלנו, על הכוח שיש בו ועל הרצון להעיף אותו קדימה. המון אנרגיות של עשייה מקצועית, של קידום המקצוע, רצון אמתי להביא אותו למקום הראוי. נעמי מחדדת את המקום של מעורבות בפיתוח וקביעת מדיניות כמשפיע על מיקומו של המקצוע במרחב החברתי שבו אנחנו חיים. נהנות לרגע גם לעצור ולהתפעל מההישגים שלנו בארץ בתחום - יש לנו במה להתגאות. 

מה בעינייך הדבר החשוב ביותר שצריך לעשות כעת, שואלת. ונעמי עונה די מיד. להתחיל ולעבוד על הביחד, על יצירת המרחב המשותף.

מתחילה לזהות תמה חוזרת. בנייה של ביחד לצד שמירה על מגוון וייחודיות.

קשה לסיים את השיחה, ממשיכות עוד קצת, על הדרך. מחשבות להמשך, לחיבורים אפשריים. 

שולחת אותנו לנקודה הבאה במסע - מתרגשת.

שוב יוצאת ממפגש, לצד סיון, עולות בשביל לכיוון הרכב. שותקות לרגע, מהרהרות.

ומיד מסכימות כמה שונה כל מפגש וכמה הוא דומה בתחושה שנוצרת עם סיומו.

מחויכת, מתמלאת ברצון להמשיך לעשות , להניע קדימה. שווה את זה לגמרי.

אוהבת להיות מרפאה בעיסוק, רוצה להשפיע.

נעמה

פגישה רביעית, הסיפור אט אט נרקם לו, חוזרת לחיפה אותה אני אט אט לומדת לאהוב. לפגישה עם נעמי אני מגיעה ממקום שמשהו בי כבר אוהב לפני שאני בכלל מכירה. זה לא מדויק לגמרי, כי היו לי אי אילו אינטראקציות איתה, מייל ששלחתי בתחילת המאסטר עליו הגיבה בחום, היתקלויות במגוון כנסים, סדנאות בהם רואים איך אנשים מתייחסים זה לזה (ואני מן המתבוננים..) מהן ניתן היה להסיק שהיא דמות אהובה בקהילה שלנו. אפשר לומר שחיכיתי ששמה יעלה וזה קרה דיי מהר.

המייל ששלחתי לה בזמנו היה בנוגע לדוקטורט שלה שהיה בנושא הטכנולוגי, וכך גם קיטלגתי אותה אצלי בראש, אבל במרוצת השיחה עלו עוד ועוד תחומים, מעניינים לא פחות. בכולם בסופו של דבר הייתה נעמי המרפאה בעיסוק. תמרור ברור לזה שכולנו, מרפאים בעיסוק מכל התחומים יכולים לקחת את האישיות המקצועית שלנו לכל תחום ובפועל להתחבר זה לזו על אותו הבסיס המשותף. זה כאילו שיש תמצית ייחודית, קו ברור ונקי, שאיתו כל אחת ואחד הולכים לדרכם המקצועית ואת התמצית הזו אנו מוציאים בשיח המשותף, ובאופן אישי כשבוחרים איפה להציב את הצעד הבא בכל כיוון שהוא, בשטח, באקדמיה, בשיח הציבורי ובחדר הטיפולים.

בשיח הזה עולה המקום שלנו כריפוי בעיסוק - בישראל - וכמה יש לנו במה להתגאות. במחקר שלנו, בעשייה שלנו. נעמי ונעמה מדברות על הכנס האחרון של הריפוי בעיסוק באירלנד, ועל המקום שהיה למרפאים בעיסוק בישראל, אני נזכרת בכנס נוירופסיכולוגיה בו הייתי לפני שנה בניו יורק, שאחת המרצות הזכירה מחקר ישראלי וניפחה לי את החזה בגאווה. רגע של נחת (ולא יותר) מתיישב לו בחדר.  אנחנו רוצות יותר, יותר להרגיש את זה, ואולי לא רק להרגיש את זה אנחנו, לא רק לשכנע את המשוכנעים. רוצות שכל מרפאה בעיסוק תרגיש את זה. שואלות את נעמי - איך? איך עושים את זה? 

נעמי מדברת על מדיניות, ועל כמה חשוב לדבר על המקום שלנו באמת עם הסטודנטים, איך היא מעודדת אותם, דורשת מהם, לדבר את זה. ובכלל, איך להכנס לכל נישה, להיות חלק מנושא הנגישות כי אנחנו יודעים ועושים, וזה רלבנטי, איך להיות בתוך העשייה בכל מקום שבו אנחנו רלבנטים. ולדבר את זה. אני חושבת על כל פעם שעמדתי מול קהל או יחידים וחזרתי על זה שאני מרפאה בעיסוק ולא עו"ס ולא מתאמת טיפול - מרפאה בעיסוק. כל סבב שמות, אפילו בהקשרים לא מקצועיים, פתח לשיחה על מה זה (ומה זה לא) וש"זה" חלק בלתי נפרד מה"אני" שלי. 

השיחה נסובה (איך לא) לשימוש מודע בעצמי, אולי המושג שאני חוזרת עליו הכי הרבה פעמים במשך השנה (האקדמית לפחות), מושג מקצועי שמתאר את המשמעות של האישיות הייחודית שלי כחלק מהתהליך של ההתערבות. אני היא הכלי העיקרי שלי בעבודה היומיומית. נכון, יש פרוטוקולים, והערכות סטנדרטיות, והמון גישות ודרכי התערבות ומתע"ם מקסים שעוזר לנו לדבר בשפה אחת במגדל בבל של שלל התחומים שלנו, אבל יש אותי, שמשתמשת בכל אלו, ששואלת את השאלות, שמתקשרת עם האדם. ויחד הם יוצרים את ההאני המקצועי, המרפאה בעיסוק עם הכלים הרחבים מספיק בשביל לייצר תהליך משמעותי למישהו אחר, לקבוצה, לקהילה.

בחזרה לקהילה שלנו, נעמי, כמו קודמותיה, מעלה שמות מתוך הקהילה שלנו, יעל הלוי, עליזה קרני, שמות שלא הכרתי אבל היום אני מרגישה אליהן קרבה כל פעם שהן עולות בשיחה. היא מדברת גם על העשיה המשותפת, אנשים שהיו שם ועשו יחד איתה, אם בלומר לה שהיא יכולה, או לסלול את הדרך, ואם בפשוט ללכת יחד באותה הדרך. ליחד יש כוח. את היחד הזה צריך לייצר כל הזמן. יחד לא נוצר יש מאין והוא גם לא מחזיק אם אין בשביל מה. אני חושבת שיש לנו גם את הבשביל מה, יש לכולנו את התמצית המופלאה, את אבק הפיות שנקרא "ריפוי בעיסוק" אותו צריך לפתח ולשמר כל הזמן. בקשרים שלנו המקצועיים, בשטח ובאקדמיה וביניהם. בכמה מלים דיברנו גם על השייכות, חוויה חשובה כל כך!

היה לנו רגע של שיח על השהות בשני המרחבים הללו (שטח ואקדמיה), מי שמכיר אותי יודע שאני רוצה כל חיי להיות גם וגם (וכמעט כולם אומרים לי שאני נאיבית), נעמי מספרת שהיא רצתה להיות גם וגם, והייתה, עד שלב מסויים שעברה כולה לאקדמיה. במסע שלנו הגדרנו שאנחנו רוצות להגיע לא רק לדמויות באקדמיה, אלא גם לשטח, ומכאן אנו יוצאות לשטח. 

ועוד נקודה לסיום, מנעמי הלכתי הישר לטקס הסיום של אחותי שסיימה מאסטר בפסיכולוגיה התפתחותית. בסיומו של הטקס עמדו כולם לשירת התקווה, והגאווה הישראלית - והריפוי בעיסוקית הישראלית - שעליה דיברנו שעה קלה קודם לכן הייתה לנגד עיניי. 


סיון

מפגש 3 ד"ר דליה זק"ש, 30/5/2016

אוקטובר, 1992. יום ראשון לתואר הראשון בריפוי בעיסוק אוניברסיטת חיפה. 

ד"ר דליה זק"ש, אז, ראש החוג, פותחת את שנת הלימודים.

אני, סטודנטית שנה א לריפוי בעיסוק. 

מה זה הדבר הזה, מה הוא המסע הזה שאני יוצאת אליו. ריפוי בעיסוק?

דליה מנסה להסביר. מרגישה מבולבלת, אבל מבינה שהיא מבינה. מקווה שיום יבוא גם אני אבין. 3.5 שנים של מפגשים מרוחקים שמשאירים אותי עם המון יראת כבוד ומודל לחיקוי.

אוקטובר, 2011, מתחילה להרהר בדוקטורט. דליה מסכימה להנחות אותי. התרגשות גדולה. 

הרבה מפגשים היו לי עם דליה. זמנים משעשעים ומאתגרים. אך בכל מפגש מלווה אותי אותה תחושה של יראת כבוד, מתקשה להשתחרר ממנה, בוחרת לא לשחרר.

תחילת השבוע נפגשת איתה שוב. בסביבה הביתית שלה. יש משהו אינטימי ושונה במפגש בסלון. עם ספל הקפה האישי שלה והעוגה מהקונדיטוריה המועדפת עליה.

מתיישבות בסלון. ושוב, זוכרת להפעיל מכשיר הקלטה בעודנו מתיישבות שרק לא נפספס.

מספרת לנו כיצד התחילה להיות מרפאה בעיסוק. במקרה לגמרי. התלבטות בין שני תחומים מאוד שונים זה מזה. ובסוף החלטה מבוססת על התרשמות מתמונה אחת שראתה בעיתון. החלטה שאינה מבוססת ראייתית בשום צורה אבל עליה בסיסה החלטה שהגדירה את מי שהיא עד היום. יכולה כל כך להזדהות עם התחושה הזו. בחירות דומות והזויות מזו היו גם לי.

בסיפורה מספרת לנו דליה על השינויים  בהם בחרה , ועל ההזדמנויות שנקרו בדרכה. הזדמנויות כנראה רבות יש סביבנו . החכמה היא לנצל אותם. ודליה ניצלה אותם עד תום.

כמה אומץ זקוקה צעירה בת 30 להסכים להקים חוג לריפוי בעיסוק. דליה משתפת אותנו באותן בחירות, וכיצד השפיעו ושינו כל פעם מחדש את שאלת ההגדרה העצמית שלה. כיצד נוספו נדבכים נוספים להיותה מרפאה בעיסוק לא שגרתית שמתעניינת בפילוסופיה וסוציולוגיה, במגדר ופמיניזם. איך כל אלו מתווספים לכדי מרפאה בעיסוק שהיא גם וגם וגם. מרפאה בעיסוק חדשה ומגוונת.

כמה ביטחון ואמונה היו לה שדרכה נכונה, שיש לה מה לומר, בימים שהכל עוד כל כך לא ברור, לא מובנה, ראשוני.  והיא בוחרת לחלוק עם אחרים דרך הוראה, בניית חוג, השפעה חברתית ומדינית.

מה הנחה אותה שאלנו. הצדק החברתי ענתה בלי למצמץ. תשובה שמעט מאוד אנשים יכולים לומר ולשכנע שזוהי לא קלישאה עבורם. היה לי ברור לגמרי שדליה אכן הונעה והניעה מתוך אותו מצפן ערכי שהיא נושאת אתה לכל מקום בשלבי ההתפתחות השונים. שהיא מספרת כיצד במבחן בע"פ שנערך לה סירבה לענות על שאלה מכיוון שלא הסכימה ערכית עם התשובה יכולתי לדמיין את זה קורה.

מספרת לנו את הסיפור שלה, ודרכו מעבירה לנו מסר ברור- להלחם, להשמיע להיות בכל מקום שבו יש הזדמנות להניע חברתית. לקדם כל הזדמנות לשוויון אמתי . להשמיע את קולנו, למען ויחד עם האנשים שאנחנו מלווים, ובעיקר למען הייחודיות של המקצוע. דליה מדגישה שוב ושוב את הייחודיות שלנו בראיה הכוללת של האדם בכל הקשרי חייו. איזה מקצוע עוד עושה את זה היא שואלת. אין לי תשובות .

אכן מקצוע מופלא. שולחת אותנו בלי למצמץ לשתי תחנות חדשות בשרשרת שהולכת ונרקמת, הזדמנויות לקפה  שמרגשות אותי שוב.

יוצאות מהדלת האדומה, כזו שיש רק לדליה.

מטפסות במעלה השביל, מחייכות בסיפוק, יראת הכבוד שלי הולכת ומתחזקת. בוחרת שוב, להמשיך ולהחזיק בה.

לומדת כל יום מחדש גוונים חדשים של המקצוע. עדיין לא מבינה למה יצאתי לדרך, אבל  מבינה למה אני ממשיכה בה. בוחרת להיות מרפאה בעיסוק.

נעמה

קבענו את הפגישה עם דליה באופן כזה שאגיע הישר מהיום הראשון של הכנס של ג'ואן טוגליה באוניברסיטת חיפה אל ביתה שנמצא באחד הרחובות הסבוכים והמקסימים של העיר. לא היה יכול להיות זמן יותר טוב מזה להתבונן ולהבין באמת את ההשפעה שלה מאז ועד עכשיו. עד אתמול היא הייתה עבורי דמות מרשימה ששמעתי וראיתי מרחוק, ובתקופה האחרונה גם דרך נעמה שומעת עליה יותר ויותר.

מקרוב היא ממש כמו שאני תמיד אומרת על המקצוע שלנו, כמה שיותר רגיל וקשור לחיים יותר רלבנטי ומשמעותי. יש בה משהו רגיל, ואולי זה הישיבה בסלון הבית המזמין, והשעה הכל כך יומיומית לישיבה סביב שולחן עם קפה. והרגילות הזו מייצרת חיבור טבעי שלא צריך להסביר את עצמו. ממשפט למשפט הצמא שלי לשמוע עוד גובר, ופה ושם אני גם מצטרפת לשיחה כי היא מדברת היישר אל הבסיסים הערכיים שלי.

היא מספרת על הסיבה ה"מושכלת" שבשלה בחרה את המקצוע, ואני איתה, בחרתי ונלחמתי על מקומי כדי ללמוד מסיבה עלומה ומאוד לא מבוססת, פשוט ידעתי. בהמשך ההרגשה הזו התבססה בדיוק על המקומות שדליה מתארת, של מקצוע שלא רק (גם, אבל לא רק) מתייחס לאדם הפרטי שצריך את העזרה אלא לחברה שבה הוא חי. החברה שמבנה באופן ישיר את היכולת שלו להשתלב בה. בשבילי החתירה שלה לצדק, והאמונה שכך ראוי להיות - לא כסיסמה, אלא כתפיסת עולם מקצועית-אישית עם דרישה ליישם את אותם ערכים, בחקיקה, במחקר, בקריאה החוצה - התחברו כל כך לעשייה היומיומית ולבחירות המקצועיות (התמוהות לעתים בעיני אחרים) שלי. 

דליה מסתכלת לכל אורך השיחה על שתינו, מעבירה את מבטה מהאחת לשניה. מורגש מאוד שהיא לא רק מדברת אלא גם נוהגת כך, מחלקת את עצמה ונמצאת יחד באופן שווה ושיוויוני. היא מדברת על הצורך ליצור שיח בין מרפאות בעיסוק מבחינה רב גילאית, שתהיה למידה הדדית, שיח מתמיד של חדש וישן על יתרותיו של כל צד. בחדר יושבות שלושתינו, ופשוט עושות את זה. נעמה מצטטת את אנתוני וכולנו יודעות מי ועל מה. הן מדברות על שביתת הנכים הראשונה, בידיעה ברורה שאני לא 'זוכרת' אותה אלא רק 'יודעת' עליה. ואני מספרת מהשטח, איך אנחנו מישמים הלכה למעשה את הערכים שפעם היה צריך לחולל מהפכות עבורם והיום צריך לדבוק בהם. כן,  השתמשתי במושג מהפיכה, מושג שאני לא אוהבת, כי בסופו של דבר המהפיכה הגדולה היום היא לשמר את השינויים הגדולים האלה ולהתמיד בהם בצורה לא מהפכנית אלא יומיומית. ליצור עוד התערבויות, עוד קשרים, לכתוב עוד מאמר, להציג בעוד כנס, לחקור, להעמיד עוד דור של מרפאים בעיסוק ערכיים. כל הדברים שיקדמו את החברה שלנו ואת האנשים שחיים בה לחיים טובים ומשמעותיים.   

כמו קודמותיה היא מספרת על מעשים גדולים בגילאים צעירים, והפעם להקים חוג באוניברסיטה שעל ההר. כמה שעות קודם לכן שמעתי את הדיקן הנוכחי משבח את החוג לריפוי בעיסוק ועכשיו היא מספרת על איך היו צריכים להסביר ולהוכיח שיש מקום לחוג באוניברסיטה. וזה קרה. גם היא מזכירה את יעל הלוי, בהערכה רבה, כגב שאפשר לה ולאחרות להוביל מהלכים חדשים. וגם השם עליזה קרני עולה. שמות רחוקים שעולים שוב ושוב ומסמנים לנו שלדרך שהתחלנו קדמו גם אחרות. שלקהילה שלנו יש בסיס רחב עליו היא עומדת ובכל מפגש כזה נחשף עוד ועוד. 

זה המפגש השלישי שלנו ואני מרגישה איך הסיפור מתחיל לתפוס צורה, היא שולחת אותנו הלאה, והפעם גם לאקדמיה וגם לשטח. אני מבינה פתאום איך הסיפור של הריפוי בעיסוק ישב אצלי בראש מתוך פריזמה מאוד ספציפית של מה שאני מכירה. ומה שאני מכירה הוא טוב מאוד, ולפעמים אפילו נאיבי אבל הוא רק חלק מהתמונה הגדולה. 

סיון 

מפגש שני : פרופסור נעמי כ"ץ.

את פרופסור נעמי כץ קראתי המון בלימודים. מאמרים, מחקרים, שמעתי עליה ואותה. תפסתי ותופסת אותה כאחת מהמשפיעות על המקצוע. ברמה האישית, יש לנו שם דומה. כמה שינויים קלים אני לא כ"ץ אלא כץ ולא נעמי אלא נעמה. ולא פרופסור, אלא ד"ר צעירה. במהלך השנים לא פעם קיבלתי מיילים שנשלחו בטעות אלי, במקום אליה, ואנשים שחשבו שאני זו היא והופתעו לגלות שאני לא. כמובן שמיד מחזירה לשולח עם הפנייה לאדם הנכון. אבל ההתנסויות הקטנות והמשעשעות האלו מחזקות את אצלי את אותה תחושת הערכה אליה מאנשים ובעיקר מחזקות אצלי את המרחק-בין פרופסור נעמי כ"ץ האחת והיחידה ואני.  לימים הייתה לי הזכות להיות מונחה על ידה בעבודת הדוקטורט שלי. כמונחה ועמיתה במקום העבודה, נסענו יחד לכנס ביפן.  ושם לדעתי, הבנתי עד כמה היא מוערכת. עמדתי מהצד משתהה ונרגשת מכמות האנשים שפנו אליה והכירו במומחיותה ועשייתה. ועוד התפעלתי מהצניעות  והיכולת לדבר בגובה העיניים ולתת לסובבים אותה את התחושה שאפשר להיות מי שאני. לרגעים בחיי היום יום מתבוננת על סיטאוציות בהן אני יושבת על קפה (כמובן) יחד עם נעמי ומשתהה מעצם הנינוחות שנוצרת במפגש.
אתמול ביקשנו מנעמי לראיין אותה. נכנסנו למשרד שלה. משרד שלמדתי לשבת בו, להנות ממנו לא אחת, ולעבוד בשותפות. על קיר אחד, מדפים לבנים עמוסים לעייפה בעבודות דוקטורט ותזה שהיא הנחתה לאורך השנים. ובין כל עבודות הדוקטורט אחת מהן גם שלה. יכולתי לראות שם שמות של מרפאות בעיסוק ותיקות מאוד, מוערכות מאוד, לצד צעירות שיהיו מוערכות. לרגע דמיינתי שם שרשרת ארוכה ארוכה של מרפאות בעיסוק מצטופפות על מדף ארוך ולבן. ואיזו שרשרת מרשימה זו הייתה.
למדנו שאנחנו מפעילות מכשיר הקלטה בשלום הראשון. היה לנו ברור שכל רגע בשיח ילמד אותנו משהו על מי אנחנו. למדנו גם שאנחנו לא צריכות שאלות, השיחה פשוט מתקיימת וזורמת ויש כל כך הרבה על מה לדבר. שאלנו אותה מאיפה התחלת. כל כך הרבה פעמים שומעת את הסיפור של נעמי. וכל פעם שומעת אותו אחרת. 
הפעם הייתי עסוקה בשאלת השינוי. נעמי עשתה המון שינויים אמיצים בחייה, כאלו שלא היו מקובלים בתקופות אחרות. כמו מעברים למדינות אחרות, מעברים בין תחומים מעברים בין תפקידים, בחירות לפתח ולשנות. סיפרה לנו המון אנקדוטות מעברה שיכולתי ממש לדמיין. מספרת לנו על קלאודיה אלן המנחה של בתזה. אני מבחינה כיצד מדברת עליה בהערכה רבה, ועם ההתפתחות של נעמי, מספרת גם על הויכוחים ואי ההסכמות שהיו לה עם קלאודיה אלן, שהביאו אותה לפתח תפיסות חדשות ומחקרים. 
סיפרה לנו כיצד כחלק מצוות שפיתח את הLOTCA נסעו עם קופסת עץ קטנה לכנס של הAOTA וניסו למצוא משקיעים לאבחון הכל כך מוכר הזה. ויכולתי לדמיין הזה. יכולתי לדמיין אותה ואת חברותיה עם קופסת העץ הקטנה הזו שנבנתה על ידי הנגר של בית לונשטיין. מגיעות לתערוכת המציגים ומחפשות משקיע.
 ועוד סיפרה כיצד הגיעו לטאיוואן לסדנה על הכלי ולהפתעתן הבינו שהמון משתתפים מתכננים להגיע וברשותן רק ערכה אחת. ובכניסתן לאולם מצאו המון שולחנות ועל כל שולחן ערכה של LOTCA שהטאייואנים הכינו מבלי שהתבקשו. יכולתי להרגיש את ההפתעה, את ההתפעלות את ההתרגשות שהן בטח הרגישו במעמד הזה. והייתי עסוקה בשאלה, איך ידעת? איך זה שהעזת? 
השטח היה בשל, ענתה לי מיד.
ועוד סיפרה כיצד היא וקבוצת חברות הרגישו שהן רוצות שינוי והקימו את ועד העמותה הראשון. לאסיפה הראשונה הגיעו כ 100 מרפאות בעיסוק שהרגישו כמוהן. איך זה שהעזת? הרי רבים מרגישים שהם רוצים לעשות, ורוצים שינוי, ומעטים עושים.
מהו המנגנון הזה שאפשר את אותה החלטה של עשייה אקטיבית.
שיחה ארוכה על האבולוציה של המקצוע. על זמנים שמשתנים, וצרכים שונים. על איך להרגיש שהשטח בשל לשינוי, ועל מקצוע שמשתנה ומתפתח בזכות האנשים שאוהבים ומאמינים בו.
שיחה שמעוררת בי חשיבה והמון סימני שאלה, איפה אנחנו היום? למה השטח בשל? איפה את רואה את המקצוע בעוד 10 שנים אנחנו שואלות. ונעמי עונה: מקצוע שמוביל שיתופי פעולה עם מקצועות אחרים. כזה שיוזם חיבורים עם מקצועות בריאות אחרים ואינו מאבד בדרך את הייחודיות שלו. 
מדמיינת רגע, מרפאים בעיסוק, יוזמים חיבורים עם מקצועות אחרים מבלי לחשוב לאבד את עצמם - כמה ביטחון וכבוד יש בתמונה הזו. ביטחון במי שאנחנו כמרפאים בעיסוק, ובמה שאנחנו יכולים להיות כמרפאים בעיסוק.
יוצאות מהמשרד הנעים, מעיפה עוד מבט על שרשרת מרפאות בעיסוק שיושבת על מדף לבן ויכולה לדמיין את השרשרת גדלה ונהיית צבעונית ומגוונת יותר.
יוצאת מהמפגש גאה וחזקה. אוהבת להיות חלק בשרשרת המרגשת הזו. אוהבת להיות מרפאה בעיסוק.
נעמה


בדף הפתיחה של Google scholar מופיע הביטוי המיוחס לניוטון - Stand on the shoulders of giants. זו הייתה ההרגשה שלי מהרגע שנכנסנו לחדר. הרגשה שהתעצמה עם כל סיפור וכל דוגמה של דברים שלי הם כל כך טריוויאלים, ומישהו בעצם התחיל אותם. 
אני את נעמי מכירה סביב הדברים שכתבה, שחלקם אני יודעת לשייך וחלקם אני בטוחה שלא מספיק, דברים שאני יודעת שמישהי חשובה כתבה או עשתה אבל לאו דווקא מי. לכן באתי לפגישה מאוד עם הראש, והסדר של הדברים ולשמוע את הסיפור שלה סידר לי את איפה שאני נמצאת בסופו של דבר גם בלב המקצועי שלי. 
אני מדמיינת תוך כדי שהיא מדברת את המציאות של הקהילה שלנו, שיש לה היום כל כך הרבה, בלי המון דברים שנראים בסיסיים כל כך. מוסד אקדמי אחד, רק תואר ראשון (ורגע לפני רק לימודי מקצוע), בלי עמותה, כתב עת. פתאום כל דבר כזה הופך להיות יקר ערך.  
העובדה שיש לנו כמה וכמה חוגים, במרכז ובפריפריה, מתאפשרת הודות לפעילות אקדמית מכוונת, שהיא הייתה חלק משמעותי ממנה, לייצר ממש קבוצה של מרפאים בעיסוק בתארים שניים ושלישיים שיהיו אלו שירחיבו את האפשרויות הלאה. מפעים אותי לחשוב על ההתגייסות הזו והחשיבה של עשרים צעדים קדימה והיכולת לצייר את זה בעייני הרוח ולגרום לזה לקרות. פתאום הסתכלתי על עצמי והבנתי כמה הרבה נעשה כדי שאני אוכל (או אצטרך) להשקיע המון מאמצים כדי להכנס לאחד החוגים של ריפוי בעיסוק וללמוד ברמה מאוד גבוהה תואר ראשון ושני ושלישי.. ולענות לכל מי ששואל אותי "יש בזה תואר שני"? ב"כן" גדול ולהמשיך בלהשתחצן שיש גם פרופסוריות.
מעבר לזה, פתאום המקום של העמותה, ושל הIJOT מצטייר לי כהרבה יותר חשוב ממה שהיה לי בראש. אני חברה בעמותה בערך משנה ב' של התואר הראשון, ובשנים האחרונות מפרסמת לא מעט בIJOT ותמיד עולה השאלה אם לפרסם שם או לנסות לכתוב לכתב עת באנגלית שהוא יותר מוכר וכו'. במאמר האחרון הבנתי (ותודה לענת מן על התובנה) שהדברים שאני כותבת בכתב העת שלנו מופנים מהותית לקהל הישראלי ואולי יותר מזה לקהילת המרפאים בעיסוק בישראל. מה שהבנתי אתמול זה כמה זה לא מובן מאליו שיש את הבמה הזאת, ואת הכנסים שאני חושבת שעד שלא הבנתי שהייתה מציאות שלא היה את זה לא הבנתי כמה זה יקר. 
דבר שבלט לי מאוד היה שיתופי הפעולה שהיא מתארת. עלו בחדר המון המון שמות של אנשים, קולגות, שותפים, משפחה. היא מתארת דרך שהולכים בה ביחד, ולביחד הזה יש הרבה מאוד כוח. זה  מה שהרגשתי שהיא שולחת איתנו החוצה, לייצר כוח פנימי בקהילה שלנו שיכול לעבוד עם אחרים. 
יצאתי מהפגישה מוקסמת, עם מחשבות על איך יחד עם השינוי וההתפתחות שומרים על הדברים במסגרת המקצוע שלנו, איך מחדשים אך לא זורקים את הישן והטוב. אני מרגישה שכשמצליחים לעמוד על כתפיהם של הענקים, ולא להתחיל מהפכות חדשות יש מאין, אולי יותר לנער פה ושם, אפשר לעשות את זה בגדול. זה קשור מאוד לבשלות של השטח, ולהתכנסות - התמיד כל כך מיוחדת וייחודית - של אנשים שהולכים יחד וממשים חזון, והרבה מאוד ללמידה מהעבר ויצירה של מורשת שמאפשרת לדברים להתקיים ברצף הזמנים ולהתפתח. 

סיון

To the English version - Noomi Katz

יומן מסע מפגש 1- אביבה פריד

מזה זמן רב עוסקות בצורך להתחיל ולתעד מרפאות בעיסוק ותיקות. כאלו  שהשפיעו משמעותית על המקצוע. מרגישה אחריות לעשות את זה.
איך אפשר מרפאה בעיסוק שלא תפגוש את דליה זקש ותתרגש באמת או קצת תתבלבל עם אביבה פריד .
הרי אנחנו כאן בזכות כל כך הרבה.

מתחילות במסע.
מפגש ראשון עם אביבה פריד. עבורי אביבה היא אושיה לא לגמרי ברורה. פגשתי בקורס בתואר השני בתל אביב. ישבתי בשיעור שאביבה מדברת על משהו גדול וגבוה. זוכרת את התחושה של חוסר ההבנה. יושבת ולא מבינה את הרעיון הדבור.אך באותה נשימה ברור לי שיש פה משהו שעלי להבין. יש פה משהו שעובר אלי שמבהיר לי חזק וברור- יום יבוא ותביני.

שיחת טלפון, וקפה.
קפה אצל אביבה.
כבר בכניסה שלט שממחיש לנו את גודל האירוע. זה הבית שרבין גר בו. כבר סיפור, כבר היסטוריה.
תיבת הדואר- מסומנת כ1, אך מיד לאחריה מסומנת הספרה 11. מה זה אומר, האם 10 שנשרה לו ספרה, או 1. עוד אנגימה.
מוצאות את הדירה, ונכנסות למרחב הפרטי של אביבה. ריח של לבנדר מקבל את פנינו, עוגיות וקפה.
כך דמיינתי. שטחים וכורסאות עור, ספרים, פינת קפה.
מתיישבות בכורסאות. מרגע המפגש מתחילים הספורים . על החברות עם רבין ועם לאה. המפגש הלא אמצעי עם המאבטחים . ואני עסוקה בחרדה שקטה- איך לא הדלקתי את מכשיר ההקלטה כבר בחדר המדרגות. כל רגע הוא רגע שוה הקלטה.
אביבה מיד ממשיכה לספר עוד לפני ששאלנו על יעל הלוי. זו שאחראית לתפיסתה של אביבה, על ההתפתחות המקצועית שלה.
עוצרת ומבקשת להתחיל הקלטה. מרגישה של כל עצירה שלי, טכנית חומרית גשמית, עוצרת סיפור שיכול היה להיות מסופר. מחליטה מרגע זה לא להפריע יותר. פותחות שני מכשירי הקלטה ושוקעות לשיחה על מהות, ועל מקצוע, על אינטאוציה ומשמעותה ועל קיום. שיחה פילוסופית שאפשר לקיים רק עם אביבה.
חולפות להן בלי להרגיש שעתיים.
בהן מידי פעם אביבה שולפת ביראת כבוד  תמונה של יעל הלוי , חוברת דפים עליהם מוקלד בפונט ישן מדוע חשוב ליצר תהליך אקדמזציה למקצוע הריפוי בעיסוק.
מדפדפות בחוברת, עוצרות ברשימה של סיבות כתובות מדוע אין הצדקה לתהליך החשוב הזה.
הסיבה הראשונה- אם זה כמו פיזיוטרפיה אז אין צורך. הדמיון למציאות בה אנחנו חיות היום מכה בי. האומנם כל כך מעט השתנה.
לרגעים בשיחה מוצאת את עצמי מתבוננת מהצד על תמונת המציאות הכמעט סוריאלסטית עבורי. אני סיון ואביבה שותות קפה ומדברות על הביחד, המשותף והשונה.
מתרגשת.
בחרדת קודש מצלמות את הניירת , מרגישות שנפלנו על אוצר בלום של היסטוריה מקצועית. בעודנו מסבירות לאביבה את פלאי הטכנולוגיה שמאפשרת לנו לעשות את זה בלי להוציא אותו למכונת צילום.
שאלה אחרונה ,
אם היית יכולה לבנות קהילה של מרפאות בעיסוק. כזו שהיית רוצה להיות חלק ממנה. מי היית מזמינה לקהילה הזו?
 ללא היסוס עולה שם.
הוא בא בטבעיות רבה ופוגש אותי בשמחה רבה.
החוליה הבאה בשרשרת.
יוצאות בתחושת שכרון והתעלות רוח. חיוך שמלווה אותי כמה ימים. כזה נדיר, ששמור לאירועים מרגשים. יצאנו למסע, יש לי תחושה שהוא יוביל למקומות מופלאים.
אוהבת להיות מרפאה בעיסוק.

נעמה.

בקלסר כחול, שהולך איתי לכל דירה מקובצים יחד בריל, ליבוביץ והגל, מפתים אותי מדיי פעם להציץ במקראה שהרכיבה לנו אביבה פריד בתחילת דרכנו כמרפאות בעיסוק. ברשימת הקריאה המומלצת שאני מחלקת לסטודנטיות בתחילת הכשרה מופיע פרק ט' - "העמימות בטיפול" מהספר שנכתב בהמשך לסדרת ההרצאות באוניברסיטה המשודרת. את מה שקיבלתי אני מאביבה וממרפאות בעיסוק רבות אחרות, חשוב לי להעביר גם לאחרים. לסטודנטים שלי, שמהר מאוד יהפכו להיות הקולגות שלי והקהילה המקצועית אליה אני חשה תחושת שייכות עמוקה. 

בשיחת הטלפון היא מתאמצת לזכור מי אני, ופותחת את הדלת לרווחה, מרגיש שהיא כמעט מצטרפת אלינו לעשות אותו. בנמרצות ותחושת שליחות היא מתגייסת ושואלת אותי שאלות שמעמיקות את המטרה של כל המפגש הזה, הראשון, שיבנה את ההמשך ויבהיר גם לנו מה אנחנו בעצם רוצות. כשהיא מעלה את שמה של יעל הלוי, אותה לא הכרתי, הרגשתי שהיא עושה עבורי את מה שאני רוצה לעשות בשביל אחרים. מספרת לי על מישהי שהייתה פה, חרשה בזיעת אפה את התלמים, אלו שבהם אנו היום זורעים ועמלים וקוצרים. יעל הלוי עליה אמרה שקבעה את תחילתה של הדרך המקצועית שלה (אביבה), דרך שאחר כך עוד תעבור גלגולים בזכות כל מיני גורמים, והיא הייתה זו שקבעה את ההתחלה. 

שמחתי שהזמינה אותנו אליה הביתה, לגלות עוד רובד על עצמה. אם להשתמש במלים שלה, למרחב הבטוח שלה, לשיחה שהיא עצמה מקום בטוח עבורנו, שבאנו לשמוע. לשמוע על מה שהיה בהתחלה, על האשה הצעירה בת ה22 שקיבלה תפקיד מאוד בכיר כי זה מה שהיה. על האנשים שהשפיעו עליה, ואיך שדברים התגלגלו. בתוך כל אלו, משובצים כמו אבנים טובות, סיפורים קטנים-גדולים שלה על אנשים בהם טיפלה, על ההוראה. מסבירה לנו, בשפה של מי שהסבירה זאת מאות פעמים ולעולם לא תתעייף, איך מתוך הניסיון, והפילוסופיה, לומדים את אמנות אזירת האומץ לטפל באחר. לחדור לחייו ולקחת בהם חלק. איך מכל אלו בונים אינטואיציה. איך האינטואיצה הזו היא כלי, כלי חשוב כל כך בעבודה שלנו. 

השיחה נמשכה, וכבר ברור היה שמעבר לראיון יש פה שיח. שיחה של שלוש מרפאות בעיסוק. על עבר הווה ועתיד, על האישיות המקצועית, על המיוחד והמייחד. על המקצוע שלנו שמאפשר ודורש ממנו להיות הומניים ולהתייחס למרחב של האדם, ולזהות, להיות אלו שכל הזמן מזהים, את נקודת המפתח. בשבילי זה היה לשים במלים, על השולחן קפה, את החומרים המרכיבים את היומים שלי בעבודה עם אנשים. 

בימים שאחרי הפגישה, כל משפט שלי יכול היה להתחיל ב"גם אביבה אמרה ש.." והאנרגיות היו מאוד גבוהות. המחשבות, גם לגבי הדברים עלהם דיברנו, וגם לגבי עצם המפגש ליוו אותי בכל מפגש אנושי אחר שהיה לי. פתאום לחשוב מי היא ה"יעל הלוי" שלי? אילו גורמים מניעים אותי בדרך המקצועית? על אילו דברים אני עולה על בריקדות ולא מוותרת? משמח אותי מאוד שסך הכל יש לי את התשובות לשאלות האלו, ויותר חשוב אולי שהן משתנות כל הזמן. 

מעבר לידע שעבר בינינו והחוויה העמוקה של השותפות בדרך, משפט אחד אני לוקחת אתי לימים אפורים ורגילים שהדרך קצת מיטשטשת. בתשובה לשאלה - אז מה בכל זאת השתנה במקצוע? ענתה אביבה אחרי כמה שניות דמומות, "זה שיש מרפאות בעיסוק מלומדות כמוכן שבאות ושואלות". ברכת הדרך המושלמת למסע מופלא.  

סיון.

To the English version - Aviva Fried