שוב עלינו לירושלים (מי יותר ומי פחות) ושמנו פעמינו לבית הספר לריפוי בעיסוק בהר הצופים. עד כה, במחשבה לאחור, כל המרפאות בעיסוק שראיינו למדו בבית הספר הזה, לפחות את התואר הראשון. אם לא במבנה עצמו אז בבית הספר ששינה את מיקומו בהתאם לשינויים שעברו על העיר.
את בית הספר ניהלה שנים רבות פרופ' שולה פרוש. על שולה שמעתי כמובן אבל רק בשנה שעברה בכנס השנתי חיברתי פנים לשם. בכנס היא התייחסה למקצוע בהיבטים של עבר הווה ועתיד, הדברים עלו על הכתב במסגרת הפרוייקט ריפוי בעיסוק של אז.. של שקדיה כהן.
שולה, מגוייסת כולה לעניין, הגיבה בשמחה לפנייה שלנו וכשהגענו הייתה ערוכה ומוכנה. ישר היא אומרת לנו כמה היא אוהבת את המקצוע ועד כמה הריפוי בעיסוק בדמה. היא הפתיעה אותנו וישר החלה לדבר על רעיונות לעתיד. זה מדהים לראות איך בסופו של דבר כולנו מכוונות להסתכלות הזו קדימה. לא משנה אם מבחינת פיתוח אמצעים או חשיבה מהותית יותר על המטרות, הכיוון הוא קדימה.
היא מספרת איך כשלא היו דברים היא פשוט המציאה אותם וקוראת לנו, לעשות חשיבה של מעבר, של חלומות, פנטזיות, דברים שעדיין לא קיימים. כך בעצם הדברים הברורים מאליהם שיש לנו היום היו פעם. מחבר אותי מאוד חזק לאהבה שלי למדע בדיוני, שהרבה פעמים לפחות בחלקים מוכיח שהחשיבה שלנו, ברגע שפותחים אותה בסופו של דבר יוצרת את המציאות.
אנחנו משוחחות על מינוחים, עיסוק, תפקוד, השתתפות. האם אנחנו מדברים את עצמנו נכון? האם התרגום שלנו את עצמנו לקהל הרחב מייצג? אנחנו מספרות לה על הפעילות לקראת יום שירותי הריפוי בעיסוק והשיח מתפתח לנושאים של קידום בריאות ומניעה, וכמה חשוב המקום שלנו אצל האוכלוסיה הכללית בקהילה הרחבה, ולא רק אצל האנשים שבסופו של דבר מגיעים אלינו דרך המערכות.
בסוף היא גם מספרת לנו מאיפה הכל התחיל, ושוב מרשים אותי כל כך הדרך הכל כך לא פשוטה בשביל להתחיל ולהיות מרפאה בעיסוק, והדרך היותר מסובכת שיכירו בכך שריפוי בעיסוק הוא מקצוע, משמעותי ורציני. וכמה שיש לנו עוד דרך, אנחנו נמצאים במקום ממש טוב ועשיר.
סיון
נעמה
 |
| הכניסה לבית הספר לריפוי בעיסוק, הר הצופים |
את בית הספר ניהלה שנים רבות פרופ' שולה פרוש. על שולה שמעתי כמובן אבל רק בשנה שעברה בכנס השנתי חיברתי פנים לשם. בכנס היא התייחסה למקצוע בהיבטים של עבר הווה ועתיד, הדברים עלו על הכתב במסגרת הפרוייקט ריפוי בעיסוק של אז.. של שקדיה כהן.
שולה, מגוייסת כולה לעניין, הגיבה בשמחה לפנייה שלנו וכשהגענו הייתה ערוכה ומוכנה. ישר היא אומרת לנו כמה היא אוהבת את המקצוע ועד כמה הריפוי בעיסוק בדמה. היא הפתיעה אותנו וישר החלה לדבר על רעיונות לעתיד. זה מדהים לראות איך בסופו של דבר כולנו מכוונות להסתכלות הזו קדימה. לא משנה אם מבחינת פיתוח אמצעים או חשיבה מהותית יותר על המטרות, הכיוון הוא קדימה.
היא מספרת איך כשלא היו דברים היא פשוט המציאה אותם וקוראת לנו, לעשות חשיבה של מעבר, של חלומות, פנטזיות, דברים שעדיין לא קיימים. כך בעצם הדברים הברורים מאליהם שיש לנו היום היו פעם. מחבר אותי מאוד חזק לאהבה שלי למדע בדיוני, שהרבה פעמים לפחות בחלקים מוכיח שהחשיבה שלנו, ברגע שפותחים אותה בסופו של דבר יוצרת את המציאות.
אנחנו משוחחות על מינוחים, עיסוק, תפקוד, השתתפות. האם אנחנו מדברים את עצמנו נכון? האם התרגום שלנו את עצמנו לקהל הרחב מייצג? אנחנו מספרות לה על הפעילות לקראת יום שירותי הריפוי בעיסוק והשיח מתפתח לנושאים של קידום בריאות ומניעה, וכמה חשוב המקום שלנו אצל האוכלוסיה הכללית בקהילה הרחבה, ולא רק אצל האנשים שבסופו של דבר מגיעים אלינו דרך המערכות.
בסוף היא גם מספרת לנו מאיפה הכל התחיל, ושוב מרשים אותי כל כך הדרך הכל כך לא פשוטה בשביל להתחיל ולהיות מרפאה בעיסוק, והדרך היותר מסובכת שיכירו בכך שריפוי בעיסוק הוא מקצוע, משמעותי ורציני. וכמה שיש לנו עוד דרך, אנחנו נמצאים במקום ממש טוב ועשיר.
סיון
 |
אוניברסיטת ירושלים, שעות צהרים מתחילים להיות נוף מוכר יותר ויותר. שוב מטפסות לקומה השלישית, אתה אני כבר מיודדת, מופתעת מהקלות שאני מסתגלת.
זוכרת את השם של שולה כבר בלימודי התואר השני לפי כ15 שנה, כבר אז ליד שמה התווספו מיד כמה תוארי הדר ויראה לעשייה המרובה שלה ולהעמקה שמאפיינת את כל מה שמחובר לשמה.
הנחתה חברה בתזה, זוכרת את ההתרגשות של אותה חברה כשהיא מספרת לי ששולה מסכימה להנחות אותה, לצד החשש של כמה זה ידרוש ממנה לעמוד בסנדרטים כל כך גבוהים.
לימים פגשתי את שולה באופן אישי בכנסים מקצועיים בארץ ובעולם, ובעיקר חלפנו אחת על פני השניה. אך בכל מפגש כזה אותן תחושות עלו, הוד והדר.
נכנסות למשרדה של שולה ומיד ברור לנו שהולך להיות אחר.
שולה משנה לנו סדרי עולם ומייצרת לנו מפגש הפוך. אני בוחרת כך מסבירה לנו שולה, להתחיל בעתיד ולא בעבר שלי, מרגיעה אותנו אגע בו בהמשך בקצרה. ומיד מתחילה לשתף אותנו בחזון האישי שלה. יש משהו מפתיע בתורה סדורה. ולשולה יש כזו. יש לנו מקצוע מדהים היא פותחת, וכל כך הרבה פוטנציאל שאנחנו חייבות לממש בו. פוטנציאל היא מילה שמעסיקה אותי באופן אישי ושמעתי אותה חזק וברור בדברים של שולה. במילה הזו יש כוח לרסק או לבנות- היא יכולה להאמר ממקום שיבנה המון אנרגיות חיוביות עד כדי התרוממות רוח והיא יכולה באותה מהירות לרסק תחושת מסוגלות לכלום. התסכול והכוח במילה טמון בעובדה שאנחנו לא באמת יודעים מהו הפוטנציאל שלנו, אנחנו לא באמת יודעים אם ימומש או לא- מכיוון שמימושו יקרה או לא יקרה בעתיד, בעוד שאנחנו בעבר.
שולה מדברת על מימוש הפוטנציאל שטמון במקצוע שלנו, אך היא מחברת את זה מיד לאחריות שלנו מתוך מקום הכרה ביכולות של המקצוע ובערך המוסף שלו ככזה שיכול להיות בחזית. היכולת שלנו לנבא כיוונים חדשים, האחריות שלנו לחשוב מחוץ לקופסה.
הקופסה הדמיונית הזו הופכת להיות נוכחת מאוד בחדר. יכולה כמעט לראות אותה ולחוש אותה. היא נוכחת ששולה משתכנעת ומספרת לנו על ההיסטוריה האישית שלה, וכיצד היא הגיע למקצוע, שוב בלי לדעת עליו הרבה. היא מתארת דרך ייחודית ושונה מאוד מהקופסה המוכרת בתקופתה. לימודים מורכבים כי הרגיל והתלם איננו מתווה מוכר לשולה. היא יוצרת גבולות חדשים ומאתגרת את גבולותיה הגשמיים של הקופסה אותה היא חוקרת..
ומהקופסה האישית שלה חוזרות לקופסה המשותפת שלנו, מוקירות יחד את ההתרחבות וההשתנות שלה עם השנים. הרי כדי לצאת ממנה ראשית יש להכיר את גבולותיה- אחרת ממה נצא?
נעות מקווי אופק טכנלוגיים שעלינו לעשות בהם שימוש רב יותר, מרחב וירטואלי ואפליקציות וחוזרות למקומות הרגשיים והאנושיים שאנחנו חייבות לשמר כמקצוע. הגם וגם, גם מתקדם וטכנולוגי וגם בסיסי ואנושי.
מסיימות שעה הפוכה שמפתיעה אותנו, מהעתיד לעבר, מקופסאות למחוצה להן, מטכנולוגי לרגשי. מסיימות שעה הפוכה עם חזון ותוכנית חומש לשנים הקרובות.
יוצאת מהפגישה עם הכרה בעשייה הרבה שמתקיימת בתוך הקופסה המקצועית שלנו, ובעיקר שמחה על ההזדמנות לעוף למחוזות אחרים ולגעת בשחקים.
שולה מלווה אותנו למטה, מרגישה מלאת פוטנציאל וכזה שאולי עוד יתגשם.
אופטימית ונרגשת.
נעמה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה