מפגש 14 - ד"ר יפי לבנון

את יפי אני מכירה מהתואר הראשון, קורס כף יד. כבר במסגרת האוניברסיטה הגעתי אליה לתל השומר לבחינה בע"פ (מועד ב') וזו הייתה הפעם הראשונה שלי שם במחלקה. אני זוכרת את זה במיוחד כי הגעתי בזמן שעשיתי את ההכשרה בהר הצופים, ולרדת למרכז, ולהגיע לבית חולים אחר היה חוויה מאוד מעניינת. יפי נמצאת בדיוק על התפר הזה שבין השטח לאקדמיה, באותה מידה אם היינו קובעות איתה ביום אחר הפגישה הייתה מתקיימת במחלקה. זה מעניין לראות איך החיבור הזה הוא כל כך משמעותי. עד כה שמענו מרפאות בעיסוק שוויתרו על אחד החלקים ואומרות כמה שזה חשוב החיבור ולאחרונה יותר ויותר שומעות על המקומות שבהם יש חיבור וכמה שהוא מזין את שני הצדדים, האקדמי והפרקטי.
חוזרת רגע להתחלה, יפי מספרת איך בלימודים נהנתה מכל התכנים ברמה של משהו שמעניין ללמוד, ואיך תוך כדי העבודה בשטח נתפסה לנושא של כף יד. היא מתארת גם את הצדדים האחרים במקצוע, הפסיכולוגיים הרגשיים, שלא דיברו אליה אבל עם השנים לומדת איך להשתמש בהם. אני זוכרת את עצמי בהכשרה בכף יד, החוויה של המשהו הכל כך ברור, שצריך ללמוד ולהתמקצע אבל שיש משהו מאוד ברור שצריך לעשות, וכמה דווקא משם למדתי מהמדריכה שלי, דליה, איך להיות אישיות טיפולית. המקום הברור ואני אעז לומר - טכני - השאיר המון מקום לתקשורת עם האדם. תקשורת מאוד "רגילה" בין שני אנשים. דרך זה למדתי המון על העיסוקים והרצונות, לא פחות משלמדתי על מטופלים במחלקת השיקום.
והתחום של כף יד ואולי ידים בכלל מאוד משוייך לריפוי בעיסוק. אנחנו שואלות את יפי למה? איך אפשר למוד מזה לתחומים אחרים? וגם תוך כדי שיחה, מאוד מעניינת, אין לנו תשובה אחת. תוך כדי עולה גם המקום שלנו כמסתכלים גם על האדם שאליו מחוברת היד ואולי זה העניין, שגם בתחום הקונקרטי הזה אנחנו מסתכלים על האדם כולו אפילו שאפשר להקטין ולהיות ספציפיים. כי אחרת זה לא זה.
כיום ליפי הרבה מאוד תחומים בהיותה מרפאה בעיסוק, היא גם סגנית של אילה (ראו פוסט על אילה נוטה) וגם מרצה באוניברסיטה, וחוקרת וגם מטפלת וזה המקום שהיא אומרת שהיא מרגישה הכי טוב, בטיפול באנשים עצמם. הכל חשוב ואת הכל היא מקבלת בברכה ועושה, אבל זה המקום המרכזי. לאחרונה היא משמשת גם כאחראית במחלקה הפסיכיאטרית וזה ממש מעניין לשמוע ממנה איך היא עושה את זה, איך מתוך מקום אחר היא מביאה משהו חדש, עין שונה אבל מאוד מחוברת, למחלקה שהיא לא בתחום ההתמחות שלה. איך היא רואה פתאום שאפילו שזה תחום אחר יש עקרונות משיקים ואיך אפשר ללמוד מתחום אחד לתחום אחר. זה מרתק. וזה מקסים לראות איך בכל מקום שאנחנו נמצאים יש לנו את אותו השורש.
היא מצביעה על שני קווים מנחים שתופסים אותי - "אני לא מתחרה" היא אומרת "ולא מתנצלת". החשיבה הזו של אין צורך להיות מעל או מתחת למשהו/מישהו אחר היא מאוד חזקה וכך היא אומרת שהיא גם לא נעלבת. אנחנו הרבה פעמים נעלבים בשם המקצוע, לא נתנו לנו, לא רואים אותנו. מוכר לכולם. אבל אם נאמץ את הגישה שלה אז אין מה להעלב אם אנחנו לא בתחרות או בהשוואה למשהו אחר. יש לנו מספיק בשביל עצמנו.
אנחנו מדברות על יום שירותי הריפוי בעיסוק והיא שולפת לנו מדבקות שעיצבה הבת שלה בשנה שעברה. איכשהו שוב זה נראה שהכל קשור והכל מתחבר למי שאנחנו ומי שנמצא מסביבנו. ריפוי בעיסוק זה בהחלט מקצוע מדבק.

סיון

את יפי אנחנו פוגשות באוניברסיטת תל אביב, מייצגת עבורי תחום רחוק שהכרתי בתחילת דרכי  המקצועית. אי שם לפני בריאות הנפש עסקתי פרק זמן קצר בשיקום כף היד, מאוד מהר מצאתי את עצמי עושה בריאות הנפש בפיזיקלי. אך זוכרת כיצד התרשמתי מיכולתן של המרפאות בעיסוק לנתח מדויק ומקצועי את מצבו של המטופל. זוכרת את עצמי צופה בחרדת קודש איך המרפאות בעיסוק מודדות בדייקנות רבה את הסדים, מאוד מהר הבנתי שלטובת כולם רצוי שאתפעל מהצד.
עם זכרונות אלו מגיעה לפגישה עם יפי. בדקות הראשונות נראה שהמפגש הולך להיות ענייני וקצר עד מאוד. יפי מעט מובכת מההתרחשות ועונה לשאלתנו כראוי למרפאה בעיסוק מקצועית ומדוייקת- תשובות מדויקות ומדודות. מספרת לנו על המקריות בהגעתה למקצוע, וכמה קשה היה לה להתחבר למקצועות הרגשיים. אך ברגע שמתחילה לדבר על ההתחברות שלה לכף היד משהו משתנה בשיחה. יפי מספרת לנו על תהליך ההתמקצעות שלה, כיצד הופכת להיות מומחית בתחום. נראה שברגע שמצאה את מקומה שום דבר לא עוצר או מאיים עליה. כשחסר ידע היא יוצרת אותו, פונה למקור, יוצרת מומחיות  מנצלת הזדמנויות . הזדמנויות כך נראה לי יש בשפע, העניין הוא לבחור לנצל אותם.  מנהל המחלקה מציע לה להצטרף למחקר היא שם, מציעים לה טכנולוגיה חדשה והיא שם, יפי משתפת בעקרון המאפיין אותה- אומרת קודם כן לכל הזדמנות לאחר מכן מתמודדת.
כל כך יכולה להזדהות עם הגישה הזו. מוצאת את עצמי מגיבה באותה צורה. ומשם ממשיכה יפי לתאר את האתגר האחרון שלה והוא לעמוד בראש שירות פסיכיאטרי. ולפתע מוצאות את עצמנו מדברות אותה שפה בדיוק.
הנה אני נעמה המזוהה לגמרי עם בריאות הנפש, מדברת עם יפי שמזוהה כל כך עם התחום הפזיקלי ומתנסה בתחום הפסיכאטרי.  ובחיבור הזה, יפי נותנת אין סוף דוגמאות כיצד עושה העברות מתחום אחד לשני. ואני שוב מוצאת את עצמי מזדהה. בעיקר מתחדדת אצלי שוב הכרה בעקרונות של המקצוע שאינם משתנים בהקשרים שונים.
וכך משיחה מדודה ומדוייקת מתעופפות לדבר על המקצוע, על הכוח שיש בו, על האחריות שלנו להמשיך ולפתח את הידע, על האומץ להביע את עצמנו מול אנשי מקצוע אחרים, על הבחירה והאחריות שלנו לתווך לסביבה את מה שאנחנו עושים.
השיחה מתארכת , יפי כבר לא מובכת, אני כבר לא מרוחקת- מפגש מרפאות בעיסוק על ריפוי בעיסוק.
יוצאות מהפגישה מלאות באנרגיה ובאומץ לדבר ולדוורר את מה שאנחנו הכי אוהבות לעשות, מרפאות בעיסוק.
נעמה

ותודה על הקפה... 

מפגש 13 - ד"ר רותי טראוב

אם להודות על האמת כל המסע הזה לא טבעי לי בכלל, ולהתקשר לאנשים שאני לא מכירה זה אחד הדברים השנואים עליי. כך שגם כשהקשתי את מספר הטלפון של רותי זה לא היה שונה. כמה דקות אח"כ כבר הרגשתי שאנחנו מכירות וכל המשך התיאום היה כבר מתוך מקום נעים שרציתי להיות בו. לא הפתיע אותי שהיא מלמדת מיומנויות תקשורת.. הפגישה שלנו תלויה באוויר כמה ימים כי אולי ייפתח קורס של הcog-fun  בצפון ובסוף אנחנו מצליחות למצוא תאריך שהיא נמצאת בקרית אונו ולקבוע אצל נעמה, לא פני שכמעט נפגשנו באוניברסיטה וכמעט בבית שלה ובסוף הלכנו על נוחות.
תהליך הבחירה שלה את המקצוע היה מעניין, מהרצון הגדול של לימודי רפואה להתבוננות מעמיקה על מה זה אומר ואיפה היא רוצה להיות, עם סיוע של הסביבה האנושית המשמעותית. מה שעוד היה מעניין בתהליך שלה זה הצורך לשמור על איזון עיסוקי, חשיבה כה ריפוי בעיסוקית וכל כך לא טריוויאלית לבחורה צעירה. אני חושבת שבדיעבד אימצתי את הרעיון, ממש לא כחשיבה ברורה שמכוונת החלטה.
היא הראשונה בשרשרת שלמדה באוניברסיטת תל אביב, כלומר לא בירושלים, חווית למידה קצת אחרת. מתארת את עצמה כחלק מקבוצת ה"גרופיות" של אביבה פריד. מעלה שמות של חברות טובות מהכיתה, כולן היו מרצותיי, ואני רואה איך הן כולן חלק מאותה החבורה. היא מתארת קשר קרוב ומשמעותי עם הקבוצה הזו, מזכירה לי איך זה בשבילי בכל קבוצת מרפאות בעיסוק, אם כסטודנטית בתואר הראשון או השני, קבוצת למידה או עבודה, יש את החוויה של חבורה. בתואר השני אמרו לי שזה אחרת, שאין חבורה, כולם יותר עסוקים.. ברור שיצאה חבורה. ואני כבר מחכה לחבורה הבאה שלי שמתחילה עכשיו את צעדיה הקטנים. תמיד מעניין לחשוב לאן כל אחת מגיעה ומאיפה כל אחת באה.
רותי מדברת ומתבלת את השיחה בשמות, מוכרים יותר ומוכרים פחות, במושגים, מודלים. כל כך ברור שהיא מבינה על מה היא מדברת. ואז היא מספרת איך כשסיימה את הלימודים הרגישה שהיא לא יודעת כולם. הרגשה שמוכרת, כך נראה לי, לכל מי שסיים את הלימודים. למדנו כל כך הרבה, והתנסנו, אבל מה עכשיו? היא מספרת איך התחילה לעבוד והרגישה טוב עם הטיפולים ועם האנשים כבר מההתחלה, אבל לא מהמקצוע, מהחלק המקצועי שלה. אז היא קנתה הדרכה, והעיזה לפנות למרפאה בעיסוק שהעריכה וללמוד מתצפיות, ובהדרגה לרכוש לעצמה את הידע, לבנות את האני המקצועי שלה. לשמוע אותה היום מדברת על המקצוע, ועל מה שהיא עושה, מבהיר איך זה כשרוכשים משהו בדרך ארוכה ורצינית. אין חוכמות, במקצוע שלנו מה שלא רוכשים בלמידה רצינית לא מתיישב, זה בא ביחד עם המורכבות והכוללניות, צריך להעמיק ולרכוש את זה באופן אישי.
היא מדברת על למידה ואני חושבת לי על החברות שלי, חברות למקצוע, ומי מהן אוהבת ללמוד, ומוצאת שלכל אחת יש את הדרך ואת האופנים שהיא אוהבת בהם ללמוד. וזה כנראה מקצוע כזה (זורקת רמז למה לחפש בראיונות הקבלה) של אנשים שאוהבים כל הזמן ללמוד, כל  הזמן להתפתח. לאורך ולרוחב, במקרו או במיקרו, לבד או בקבוצה.
רותי מתייחסת למשהו מאוד חשוב לדעתי בהתערבויות בכלל בריפוי בעיסוק - הכייף, הFun. להתחיל ממשהו נעים וכייף. שלטיפול יהיה את הגוון הזה של ההנאה. כשהסטודנטיות שלי מסיימות הכשרה, אני הכי שמחה שהן אומרות שהיה להן כייף. אני חושבת שאם הן נהנו אז הן כנראה הבינו את מה שצריך להבין. היה להן את הביטחון, הן הבינו את התהליכים, את מה שהן עושות ונשאר להן פנאי להרגיש את ההנאה. בסך הכל אם אנחנו נהנים נשמח לעשות כל מאמץ, אם זה בלמידה ואם זה בלהרים טלפון לבאה בשרשרת.

אנחנו יוצאות מהפגישה עם טעם של עוד, וברור שזו רק התחלה.

סיון

אנקדוטה על סביבה:

עד כה בכל השרשרת שלנו התארחנו אנחנו בסביבתה הנבחרת של המרואינת. הגענו למרחב הבטוח שלה, למגרש הביתי והתארחנו.

רותי הציעה להיפגש אצלי במשרד. יש בזה חלקים נוחים עבורי לארח אצלי. לצד הנוחות, התעוררו גם תהיות. האם תשפיע הסביבה עלי? על הריאיון? על תחושתה של רותי? מאמינה גדולה בהשפעת הסביבה, התקשיתי לנתק את התהיות הללו.

רותי מגיעה למשרד. תוך 20 שניות ברור לי שהכל בסדר. צועדת לחדר, מתמקמת, וממלאה את החדר באנרגיות של נינוחות ושמחת חיים.

מתמקמות, כאילו זהו לנו מפגש רוטיני, ומתחילות להכיר את הסיפור של רותי.

אנקדוטה על אדם:

יש אנשים מוארים, כאלו שמביאים את עצמם בדיוק כמו שהם בלי מסכות ובלי פוזות. למדתי על עצמי שאיתם נוח לי.

כך חוויתי את רותי. כשהיא מספרת את בחירתה במקצוע, עושה זאת עם המון כנות, ואותנטיות. רותי רצתה להיות רופאה, כאילו המשך ישיר לעיסוק הצבאי שלה כחובשת. אך חבר, רופא שהכיר אותה לאורך שנים הפנה אותה לבחון את הריפוי בעיסוק כאופציה שלדעתו התאימה לה יותר. רותי הולכת לצפות במרפאה בעיסוק בבית לונשטיין בלי לדעת כלום על המקצוע. מרשה לעצמה לספוג את החוויה. מבלי להבין את השיום של הדברים שראתה מבינה שיש שם מטפלת מקצועית שיוצרת משהו אחר עם המטופלים שלה.  מתוך החוויה הזו מבינה שיש דרכים נוספות להגיע למטרה המשמעותית עבורה, כזו שתאפשר לה להביא את עצמה במיטבה- בוחרת בריפוי בעיסוק, או הריפוי בעיסוק בוחר בה.  משתפת אותנו כיצד מוצאת את עצמה בתום הלימודים בחוויה מתסכלת וקשה, על ההנאה שלה מהלימודים, אינה מבינה מהו המקצוע. חוויה שאני כל כך מכירה. סיום תהליך ארוך ותובעני שבסיומו מתחיל למעשה תהליך הלמידה האמיתי שמתקיים בשטח המעשי. רותי מתחילה לעבוד בבריאות הנפש אי שם לפני למעלה מ20 שנה, עושה מאמץ רב למצוא שם את התשובות ומרגישה בחוסר של הבניה ושיום.

כמי שעוסקת בבריאות הנפש שנים רבות, זוכרת חוויה דומה לזו של רותי, שומעת חוויות דומות מסטודנטיות.  מבינה שהבנה אמיתית של משמעות המקצוע, ייחודו, מה אנחנו עושים ומה אנחנו לא עושים, הוא תהליך ארוך שמחייב סבלנות ושאלת שאלות סקרניות שמחפשות להבין ולשיים. לשיים התנהגויות, תופעות.

היום יודעת להגדיר, מבינה יותר. רותי עוזרת לי לדייק שני דברים מרכזיים.

הראשון עוסק בשיום.

המונח שיום עולה שוב ושוב במפגש עם רותי. החשיבות שלו, הכוח שהוא נותן לנו כאנשי מקצוע להיות מסוגלים לשיים את מה שאנחנו רואים, ולקשר אותו לגופי ידע מבוססים. הכוח שזה נותן למטופל שלנו שאנחנו מסייעים לו לשיים את מה שעובר עליו כך שניתן יהיה להתייחס לזה בהקשרים שונים. להיות מרפאה בעיסוק מקצועית משמעותו לזהות את ההקשרים הללו,  להבין אותם. ולהביא אותם למודעות. העלאתם למודעות מאפשרת תהליך משמעותי, וניהול עצמי.

השני עוסק בהבנת האבחנה וביטוייה ההתנהגותיים. רותי נותנת דוגמאות רבות מתחום העבודה עם ילדים ומבוגרים המתמודדים עם  ADHD. היא מתארת כיצד היא יכולה לעזור לילד או מבוגר להבין התנהגותית ותפקודית את המשמעות של אימפולסיביות. היא לא מדברת על זה תיאורטית. האדם עוסק בפעילות יחד איתה, שלכאורה לא קשורה לנושא, והאימפולסיביות אם היא קיימת היא תצוף . והנה זה קורה כאן ועכשיו כמו שיכול לקרות בכל מקום אחר. כאן ועכשיו ניתן לסמן, לחבר, לשיים. לאימפולסיביות יכולות להיות סיבות רבות. נוירולוגיות, רגשיות, ואחרות. מקורן יכול לנבוע מתסמונות כל כך מגוונת. שאלת האבחנה  וחשיבותה מוכרת לי מאוד מתחום בריאות הנפש. והנה רותי מספרת על עבודתה עם אנשים עם ADHD, ואני חושבת על האנשים שאני מלווה ומתמודדים עם מגבלה פסיכיאטרית כזו או אחרת, ומגיבים באימפולסיביות דומה. והרי, אופן ההתערבות שלנו דומה. מבינים את הלקות, וביטוייה התפקודיים, לומדים מסביבות שונות, מעבירים יכולות והבנות מתחום אחד לשני.

הדוגמאות של רותי עוזרות לי לחדד את מה שאני מאמינה בו בלב שלם- הריפוי בעסוק, שלביו, גופי הידע שיש בו, השלבים השונים בתהליך- דומים בעבודה שלנו  ללא תלות במגבלה ובאבחנה רפואית כזו או אחרת. הייחודיות שלנו היא ביכולתנו להבין באופן רחב מיהו האדם, לוקח בחשבון את העיסוקים השונים, הסביבות שבהן חי האדם, הזהות העיסוקית שלו. כמרפאים בעיסוק אנחנו יודעים לחבר את הלקות לביטויים ההתנהגותיים והתפקודיים של האדם ובכך מייחסים משמעות יומיומית לכל הכותרות האבחנתיות.

יושבות יחד, לכאורה 3 מרפאות בעיסוק, העוסקות בתחומים שונים וחוגגות את המקצועיות בריפוי בעיסוק. מבינות כמה ידע צבר המקצוע עם השנים,  ראיות, שיטות מגוונות להתערבות.

והבסיס אותו בסיס.

חוזרות רגע לאותה תחושה מתסכלת עם סיום הלימודים של אי הבנה, ומתבוננות על הביטחון במה שעושה היום. מה עזר לצמצם את הפער? איך מגיעים משם לפה? שואלות

לרותי זה מאוד ברור. ראשית, סבלנות והכרה בכך שהבנה אמתית דורשת זמן והתנסות. אמון בתהליך.

שנית, ידע תמיד חסר, לעולם לא נדע הכל. אך בנקודה שבה חסר ידע אפשר לרכוש אותו. קוראת לכולנו להיות צרכני ידע אקטיביים, להגיע לקורסים רחבים ומגוונים לא בהכרח מהתחומים שלנו, להיצמד למנטורים לרכוש מהם הדרכה, ליצור קבוצות למידה משותפות, להתחבר לפורומים. ממפה אין סוף אפשרויות בהן כל אחד ואחת מאתנו יכולה למצוא את הסגנון הנכון לה לפתח ידע. המוקד הוא לא להירדם בשמירה. להמשיך ולהתפתח, לחקור, להעצים. רותי למעשה מחזירה את האחריות אלינו, כמרפאות בעיסוק.

מסיימת את הפגישה בעל כורחינו. מרגישה שיכולנו להמשיך ולעוף עם רותי. מדבקת בהתלהבות ובאהבה הכנה שלה למה שעושה. ויראלית שכמוה. מייצגת עבורי את האיזון האידאלי בין יכולת בינאישית היוצרת אמון ובטחון, יכולת שיום מדויקת, איזון בין אקדמיה לשטח, איזון.

מרפאה בעיסוק גאה!!!

נעמה

מפגש 12 - ד"ר רוני שנקר

תואר ראשון עשיתי לפני למעלה מ20 שנים בחיפה. יש כמה שיעורים שאני אפילו זוכרת, מסיבות שונות.  זוכרת את אחד השיעורים בתחום הילדים שבו שמעתי את רוני שנקר. היא הציגה גישה חדשה בתחום הטיפול בילדים עם CP. סיפרה על גישה שהיו בה הבטחות רבות. בטוחה שלא הבנתי הרבה לגבי אלו הבטחות היו שם, אבל זוכרת את המפגש איתה, זוכרת אותה  וזוכרת את שם הגישה שנחשבה אז פורצת דרך. אין זה מובן מאליו.

28 שנים אחרי, מטפסת שוב לירושלים. מזכירה לעצמי שהמפגש יהיה שווה את ההזדחלות המרגיזה בעליות ירושלים. לקראת המפגש שולחת לנו רוני עבודת סיום של סטודנטיות שמתארות את החוויה של העובדים בארגונה - צעד קדימה. הנרטיבים, מלווים אותי לפגישה עם רוני, ויוצרים  אצלי צפייה.

רוני מחכה לנו בפתח ביתה, כאילו מנחשת אותנו, מזמינה אותנו למרפסת ביתה שצופה על הרי ירושלים. התפאורה נראית מושלמת.

מפגש עם אדם שאינו מוכר לי על חייו האישיים ובחירותיו אינו פשוט לי. לעיתים קרובות מהרהרת בזכות שלי לשאול, עד כמה להיכנס ולחקור, איך מתחילים ואיך נחווה על ידי הצד השני. עם החששות הללו נטועות בתודעה שלי, אנחנו מתחילות לדבר, ומיד ברור לי שזה בסדר. אפשר לשאול, רוני תבחר ותענה בדיוק למה שנוח לה, לא תיבהל משאלות קשות.

רוני מספרת לנו המשיכה שלה לשירה וכתיבה. ועל הבחירה שלה בריפוי בעיסוק, לעומת ספרות שהייתה הנטייה הטבעית שלה.

רוני לא מתעכבת הרבה על תקופת הלימודים. ברור לה מיד בהתחלה שהיא במקום הנכון.  מספרת על תחילת הדרך ואת הבחירה שלה להתמקם בצעד קדימה שהיום כל כך מזוהה אתה.

לשני הארגונים בהם התלבטה היו יתרונות ואת שניהם אהבה, כך מספרת, ובכל זאת הרגישה מה נכון לה וכך עשתה בחירה. בלי יותר מידי רציונל, ובלי להבין מדוע - היא ידעה שנכון. אני מוצאת שתהליכי בחירה מרתקים אותי, דווקא אלו שאנחנו לא יודעים להסביר, אבל מבינים שהם  כל כך נכונים. לעיתים אנחנו נוטים להפחית מערכם, אך מאידך, שוב ושוב נוכחת בעוצמתם כאשר מעיזים להקשיב להם, יכולת שדורשת המון אומץ בעיני.

רוני, מתארת את האנשים שלמדה להכיר לאורך השנים, עיניה נוצצות שהיא מתארת את הקשר איתם, ילדים שאובחנו עם CP, בגילאי ינקות. מתארת את הקשר עם המשפחות, את ההשתנות שלה עם השנים בקשר הזה. ומתוך ההוקרה לקשר  והרצון להציע עוד אפשרויות לשיפור איכות חיים, רוני מחפשת פתרונות אחרים.  אינה מסתפקת בקיים, ומביאה לארץ גישה חינוכית שלא הייתה מוכרת אז, שיטת הפטו ההונגרית. לשם ההתמחות בה, נוסעת ללמוד בהונגריה ומתמסרת להבנה המעמיקה ארוכת שנים. רוני, מרפאה בעיסוק, מנסה להטמיע דרך שונה, שאיננה פשוטה לעיכול בקרב עמיתיה המקצועיים. כשהיא מתארת את הקשיים איתם התמודדה בתחילת הדרך, אי אפשר להתעלם מהכאב שצף שם.

רוני מגדירה את עצמה כ"מרפאה בעיסוק על הגדר". הגדרה ייחודית שסקרנה אותי. הישיבה על הגדר מייצגת עבור רוני את הנטיעה הברורה שלה כמרפאה בעיסוק בטוחה בעצמה ובמקצועיותה. היא מאפשרת לדבריה להגדיר את המקצוע מגבולותיו החוצה ופנימה, ביחס למקצועות האחרים ומן הממשק אתם. להשפיע ולהיות מושפע, ללמד וללמוד.  ברור לה שזו הדרך, שלבד זה לא מספיק.חולקת בידע, מדריכה קונדקטורים Conductive Education) אנשי חינוך העובדים על פי הגישה), ובני משפחות. לרוני מאוד ברור שאת העבודה האמתית עושים הם בסביבה הטבעית של האדם. היא אף בטוחה ששיתוף בידע לא יוריד מחשיבות מקצועיותה כמרפאה בעיסוק, להפך יעלה את ערכו. הסתכלותה זו מחברת אותי לאמירות קודמות ששמענו מחברות בשרשרת שלנו שהדגישו את ההתחלקות בידע וההפריה ההדדית ככזו שמעשירה את המקצוע, ומביאה אותו לרמות אחרות. היא מאפשרת לדבריה להגדיר את המקצוע מגבולותיו החוצה ופנימה, ביחס למקצועות האחרים ומן הממשק אתם. להשפיע ולהיות מושפע, ללמד וללמוד. ברור לה שזו הדרך, שלבד זה לא מספיק. 

רוני עוברת מנושא לנושא, ובכל אחד אני  מרגישה שאפשר לדבר יום שלם. מדברות על תפיסת  שביעות הרצון, ובעיני מי נמדדת, על פערים בינהם. על הזכות לשאול את האדם עצמו ולמקד תוכנית התערבת בצרכים שלו  לעומת אלו שנראים נכונים יותר אולי בעיני המטפל. ועוד נושאי עומק רבים הקשורים לזכות הבחירה, לאוטונומיה של האדם לבחור מה חשוב לו.

רוני לא מקלה על עצמה כאשר מציינת בכנות רבה את הביקורת שיש לה על עצמה וחבריה, על סגנון התנהלות ישן שבו נטו המטפלים להפוך את הטיפול כמעט  לעיסוק מרכזי  עבור הילד, על חשבון היותו ילד. ואילו היום מבינה כמה חשוב לתת לגיטימציה לילדות, ולקיום של הילד בהווה, לעומת השיעבוד לטיפולים  שונים ומייסרים שלא בהכרח מבטיחים עתיד טוב יותר.

מסיימות את הפגישה בחזונה האישי של רוני. ברור לה לגמרי היכן אנחנו צריכים להיות כעת - קוראת לכולנו כצו השעה להשקיע את מירב המשאבים בזקנה. מזכירה לכולנו, שהילדים והצעירים מזדקנים, והאחריות שלנו כמקצוע מקדם רווחה אישית לספק שירותים מתקדמים ומגוונים גם בגילאים אלו - לתת מענה מכבד וראוי. רוני רואה בזה כשליחות שעלינו להתגייס אליה כמקצוע עכשיו, לא בעתיד, לא בהמשך - עכשיו!

נפרדות עם המון אתגרים לחשיבה, עם צו גיוס למשימה לאומית, מקצועית.

יורדות מביתה של רוני, בתחושה של שמחה גדולה בהכרות עם תחום שאיננו מוכר, שנוגע בערכים כל כך מוכרים.

מתחילה את הירידה חזרה צפונה, פקקים מזדחלים ומרגיזים פחות, השמים נצבעים בגוונים של אדום, מתפנה לראות את היופי.

כל כך הרבה כבוד.

נעמה

רוני שנקר במרפסת ביתה

אחד הדברים המיוחדים במקצוע שלנו הוא ריבוי התחומים, ילדים, בריאות הנפש, שיקום פיזיקלי, גריאטריה, בית חולים, קהילה משרד החינוך ועוד ועוד ועוד. מצד אחד זה יכול להיות נורא מבלבל, ובאיזשהו מקום מפריד בין אנשים שבחרו תחומים שונים, מצד שני בסופו של דבר כולנו מדברים באותה השפה. ולמה אני מציינת את זה כאן, בתחילת תאור המפגש עם רוני? כי השם שלה היה לי בראש כמו גם "צעד קדימה", אבל בגלל שאני מתחום אחר זה אף פעם לא ישב אצלי ממש. ובכל זאת, לא היה צריך יותר ממילה או שתיים כדי להכנס לעולם שלה ולמשמעות האדירה שלו לקהילה לנו, לקהילה הזו שבסופו של דבר מונעת מההבנה העמוקה של העיסוק האנושי. 

בערב לפני הפגישה קראתי לעומק את פרק הבראשית ששלחה לנו רוני, שנכתב כעבודת גמר של הסטודנטים ללימוד שיטת החינוך המדריך. חשבתי לי שאקרא רק את מה שהיא כתבה כדי להגיע מוכנה פחות או יותר ופשוט נשאבתי וקראתי עד הסוף. העוצמות של כל האנשים האלו, משפחות, צוות מקצועי, ילדים שבגרו והיו לאנשים, והחיבור בין כל אלו למטרה אחת משמעותית וכל כך יומיומית הילכו עליי קסם. בתוך כל הדבר הזה נמצאת רוני, אז מרפאה בעיסוק צעירה, עובדת בבית ספר אילנות, שם החליטה לעבוד כמו שהיא אומרת לנו - מהלב יותר מאשר מהראש. 

בהמשך היא מדברת על הבחירה הזו, ההבנה שהיא צריכה מקום אחד, נאמנות אחת, משהו טוטאלי. יחד עם ההבנה שעבודה ראשונה בתחילת הדרך לא מצופה להיות לכל החיים. היא גם מספרת איך דברים שחשבה שיגיעו ממקום אחד הגיעו בסוף ממקום אחר, מה שמעלה את השאלה אם הסביבה היא שמוליכה אותנו או אנחנו. בסופו של דבר בצעד קדימה היא נשארת, שנים רבות, "כי זה כל הזמן משתנה", היא מסבירה, ויש משהו במשך, ובקשר לאורך זמן עם אנשים, ילדים, משפחות, שמאפשר התפתחות כל הזמן, לעומק. 

היא מתארת את עצמה כמרפאה בעיסוק על הגדר, ועסוקה מאוד בהגדרה. כבר כמרפאה בעיסוק צעירה עבדה בשיתוף עם מקצועות אחרים, שיטות חדשות ונצרכה להגדרה עצמית ברורה. אם בעבר נאמר לנו שזה הדבר הבא, שיתוף בין מקצועי, בשבילה זה עוד תוואי בדרך שקיים שם ללא עוררין. השיתוף, ההבנה המשותפת של המטרות ונקודות המבט המקצועיות השונות שמאפשרות להן להתגשם הן אבנים בסיסיות בדרך. היא עצמה נמצאת במגע כל הזמן עם אנשי החינוך והמשפחות והנגיעה הזו מאפשרת את ההתערבות הכוללנית שרואה את כל התמונה. 

כשאנחנו שואלות אותה מה הדבר הבא היא קודם כל אומרת שמה שתגיד הוא לא לעתיד אלא לעכשיו. טכנולוגיה וזיקנה. ללמוד איך להשתמש בטכנולוגיה כחלק מהיומיום, איך לעסוק בה. לא איך היא תהיה בעתיד אלא ממש כאן ועכשיו. בשנים האחרונות זה פחות או יותר מה שאני עושה ביום יום המקצועי שלי, בקבוצות, בפיתוח, במחקר, בכתיבה. אפילו בנושא הדוקטורט כשזזתי מהנושא של שימוש במדיה כי כאן ועכשיו לא התאים, בסופו של דבר אני משתמשת בכלים טכנולוגיים חדשים. ורוני צודקת, אנחנו כבר "שם". נדמה שאין נושא הרחוק מהטכנולוגיה כמו נושא הזיקנה, אבל אני חושבת שיש הרבה יותר חיבורים מהבדלים. הזיקנה מתפתחת, והסביבה משתנה ומזמנת אפשרויות ומחסומים שונים מדי דור ואף פחות מזה. התאורטיקן הכי מוערך עלי בתחום השינויים הסוציולוגיים שמובילה הטכנולוגיה, זיגמונט באומן, הוא בן 90 והיכולת שלו לנתח תהליכים היא גם בגלל שהוא איש חכם ביותר וגם בגלל היכולת שלו להסתכל על תהליכים ארוכים כי הוא פשוט היה שם. התחום הזה של הזיקנה הוא כל כך רלונטי תמיד ויש בו אפשרות להבנה של העיסוקים האנושיים והתערבות ברמה הרבה יותר רחבה מאי פעם. 

ואני חוזרת לרוני, אליה הגעתי כבר מתפעלת, כבר שבויה בקסם, לא קסם של מרי פופינס של "פופ" ויצא לנו משהו, אלא כזה של עשייה מאומצת וקשובה. כזו שלוקחת בחשבון את כל הגורמים ושמה את הגורם האנושי מול העיניים ועמוק בתוך הלב. ושוב, אני חושבת אי הכל מתחבר סביב העיסוק, אף אדם הוא לא אי - וגם אף מקצוע, היא אומרת לנו מתישהו במהלך הפגישה ואני חושבת לי שגם אף מרפאה בעיסוק. לכולנו אותה השפה, ודרכים רבות ולרוב לא כל כך שונות להגיע אל אותה המטרה. 

סיון

מפגש 11 - אילה נוטה

הרבה שנים שמעתי על אילה בכל מיני הקשרים, ומתישהו גם חיברתי פנים לשם. בגלל שאין לנו ממש תחומים משיקים היא מקוטלגת אצלי בראש פשוט כהמנהלת של שירותי הריפוי בעיסוק בתל השומר. אני חושבת שלא אטעה מאוד אם אטען שאחוזים גבוהים של מרפאים בעיסוק עברו בשנים החולפות בתל השומר, אם בהכשרות הקליניות ואם כעובדים מן המניין. אפילו אני, שאת ההכשרה הפיזיקלית שלי עשיתי בהדסה הר הצופים הגעתי תוך כדי ההכשרה להשלים בחינה בע"פ בתל השומר. אני זוכרת את החוויה של להגיע לבית חולים כל כך גדול, ועד היום אני מתפעלת מהיכולת לעבוד במערכת כל כך גדולה ולהיות משמעותיים. 

גילוי נאות, כבר היינו בתל השומר, הגענו ממילבת, מראיון עם שושי (ראו פוסט קודם) והתברברנו קצת עד שהחלטנו פשוט ללכת לריפוי בעיסוק ושם בטוח ידעו להגיד לנו לאן בדיוק ללכת. לא היה מה להתבלבל, החדר הראשון היה החדר של אילה, דלת פתוחה, שלט של יום שירותי הריפוי בעיסוק על הקיר הסמוך ושולחן מסודר לשיחה שבה לא שמנו לב בכלל לזמן שחולף. 

הכניסה לחדר של אילה

אילה מספרת על הדרך שלה אל הריפוי בעיסוק, בין היתר דרך שולה פרוש, חברה שהפכה למרצה וקולגה. היא מספרת על שותפויות, לא תמיד שמות שאני מכירה, שהיו לה בדרך, בקופת חולים, בתל השומר, התנסויות בארץ ובעולם (שלוש שנים בבית חולים בדרום אפריקה למשל..). את הידע שהיא רוכשת היא לא משאירה אצלה, ידע צריך לחלוק, אם הידע נשאר אצל פרסונות יחידות זה לא מספיק. ההתלבטות הזו, של השיתוף בידע היא יומיומית ומאוד משמעותית, מצד אחד אנחנו עובדים בחברה תחרותית שידע מתרגם לכסף בצורה של תקנים והפניות וכן הלאה, מצד שני אם לא משתפים ועובדים יחד הידע יכול לאבד את ערכו ולא להיות משמעותי. וכל זה עוד לפני שמתייחסים לדבר הכי משמעותי - היישום של הידע לא מגיע לאנשים שצריכים את העזרה. מעבר לזה יש ערך לידע המקצועי שלנו בתחום מקצועי, אם אנחנו כמרפאים בעיסוק מתייחסים כתחום לנושא מסויים ומתמקצעים בו הוא הופך להיות שלנו כקבוצה. וזה מבסס את הכוח בסופו של דבר עבור על אחד ואחת מאיתנו, אם דרך חקיקה ונהלים ואם באופן הכי פשוט כי כבר עשו את זה הרבה לפניי. אילה נותנת כדוגמה את החקיקה של חוק שיקום נכי נפש, ואני מתחברת ישר כי אני עובדת במועדון התעסוקתי על תקן שמוגדר בחוק למרפאה בעיסוק והיום זה ממש בגדר ברור מאליו. 

כמו שכבר ציינתי אילה מנהלת את אחת האימפריות של הריפוי בעיסוק והיא רואה את ההתפתחויות המקצועיות של רבים ורבות מאנשי המקצוע. לא לחינם היא מציינת את השנים הראשונות כחשובות לביסוס הזהות המקצועית. אני זוכרת את עצמי בשנים הראשונות, ניסיתי המון, הבנתי כמה אני לא יודעת ולמדתי, הרבה מאחרים, קולגות, מקצועות אחרים, מהעבודה בכמה עבודות במקביל. בטחון כלכלי עדיין אין לי, ובכל זאת, בטחון מקצועי נבנה מאוד חזק בשנים האלו, ואפילו שאנחנו מדברות גם על הנושא הכלכלי יש עוד דברים מעבר שאפשר לעשות בשביל לבסס זהות מקצועית חזקה ובטחון במקצוע ובמקצועיות. אם זה בשיתוף בידע, במתן הזדמנויות לצמיחה, פרגון, ראית הכוחות והפוטנציאל. אילה מתארת לנו כמה דמויות איתן היא עובדת ואת הכיוונים והכוחות של כל אחת מהן, ואיך שיחד הן משלימות את התמונה היפה אותה היא רוצה לראות. היא אומרת על מרפאות בעיסוק בצוות שלה שלא נותנות לה לנוח ודוחפות אותה כל הזמן להתקדם. וההתקדמות היא יחד בקבוצה, היא עצמה בחרה להתרכז בשטח ובניהול ולא להתקדם לכיוון האקדמי, בחירה שמאפשרת לה לקדם מחקרים דרך הניהול ועליהם היא מספרת בגאווה. 

מעניין שהשיחה שנפתחה במקום האישי, הביתי והקהילתי הסתיימה באותם המקומות ממש. אחת הפעמים ששמעתי את השם שלה בעבר הייתה כשאמרתי שאני מרפאה בעיסוק ומישהו ציין שדודה שלו מרפאה בעיסוק ואמר את שמה. אני זוכרת שזה הרשים אותי שהוא יודע שזה המקצוע שלה. הזהות המקצועית שמתחילה בבית, ובשכונה ובבית כנסת ובמתנ"ס. השורה התחתונה, או אולי נכון לומר שאחת המחשבות איתן יצאנו הייתה שכל מרפאה בעיסוק היא שגרירה של המקצוע, במקום שבו היא נמצאת. שהשיווק מתחיל מכל אחד מאיתנו בקהילה שלו. כשמגיעות אלי סטודנטיות להכשרה קלינית אני הרבה פעמים מנסה להבין מהן מה הן מרגישות/חושבות ואני שואלת מה הן סיפרו בבית, למשפחה, לחברים. זה מעניין לראות איך זה משתנה במהלך תקופת ההכשרה, ואיך כל אחת משנה את הצורה שבה היא מתנסחת מול הסביבה הכי קרובה לה. 

סיון

את איילה אני מכירה מעולמי המקצועי תעסוקתי. חברת סגל שלי, רגילה לפגוש אותה דרך התפקיד הזה. למפגש מגיעות מיד אחרי ראיון  שושי במילבת. מחוסר הכרות מוחלט שאפיין את המפגש הקודם ליצירת האינטימיות שחשתי בפועל, למפגש חדש. כזה שמתבסס על הכרות מגוון מאוד מסוים. מהרהרת בהבדלים בין הראיונות השונים ותוהה כמה יושפע המפגש. שוב מניחה שהשאלות הדדיות, עם תהיות אלו מגיעה למפגש.

נכנסות למשרד בתל השומר. שולחן במרכז החדר, מקושט בפירות העונה. מתמקמות סביב השולחן הצבעוני, איילה עוטה מדים לבנים של מרפאה בעיסוק, מראה שחדש עבורי, מרמז לי שצפויה לי הכרות עם איילה אחרת. צוללות למפגש דרך אותה שאלה. איך הגעת?

איילה מתחילה מיד בשיתוף על חייה האישיים. מתארת את הסביבה בה גדלה, קיבוץ דתי, קהילה קיבוצית דתית ואבא פורץ דרך שמערער על מוסכמות. מגלה על עצמי שאני אדם מאוד ויזואלי. קל לי מאוד לדמיין במהלך המפגשים את הנפשות הפועלות כמעין תמונה מסרט. איילה מספרת בפרטים ונדיבה בדוגמאות ואני, יכולה לראות את הסיפור את סביבת החיים בה גדלה. היא מספרת על בית הספר, ובית הילדים, חווית הלמידה שלה - ואני רואה בעיני רוחי.

איילה מגיעה ללימודי הריפוי בעיסוק לאחר המלצה של חברה מוכרת בשרשרת שלנו, ומתחילה חוויה לימודית מתקנת. מעבר לעיר גדולה, חיי משפחה, תואר אקדמי, שינויים מהותיים אליהם היא מסתגלת בדרכה הייחודית  ומתחילה לעבוד.

איילה הקימה מערך מרשים, יחידת ריפוי בעיסוק  מקצועית ומשגשגת עליה אין עוררין. משתפת אותנו בתחנות הזמן המקצועיות שלה ואני מנסה לזהות מה עבד שם, להבין את ההצלחה.

איילה פועלת בדרך אחרת, כזו שייחודית לה. שאינה לוקחת בחשבון יותר מידי איך יראה, ומה יגידו. אין מספיק מומחים בארץ בחבישות לחץ, איילה נוסעת ללמוד, מביאה את הידע מהמקום שבו הוא נמצא. יוצאת להכשרות מקצועיות בארץ ובחול מתוך בחירות ועניין אישי אמתי. יוצרת לה הזדמנויות למידה מקצועיות מעשיות במקומות אליהם מגיעה. למשל נסיעה לדרום אפריקה אליה הגיעה כחלק משינוי תעסוקתי של בעלה, בה הרוויחה חשיפה ולמידה מועצמת של ניתוחים אורתופדים ועוד ועוד מעניין לה היא שם, יוזמת מאמצים פעילים להגיע ולקחת חלק, לרכוש את הידע, לא מחכה שיינתן לה על ידי גורם אחר.

עקרון פעולה שאני מנסה לנסח לעצמי: זיהוי חוסר בידע ומציאת מענים מדויקים שאינם מוגבלים על ידי גורמים חיצוניים  כמו גאוגרפיה, זמן, משאבים. זיהיתי חוסר? לפני שפוגשים את המציאות הקיומית רגע  חשיבה על פתרונות מיטביים שאינם מוגבלים.

היכולת לזהות מה פוטנציאל לידע חדש ורלוונטי  אינה מובנת מאליה, אך יותר נדירה וחשובה היא היכולת להיות נדיבה בשיתוף הידע. איילה מסבירה את החשיבות בהעברת הידע, הצמחת אנשי מקצוע נוספים. מקצועיות לדבריה לא יכולה להסתמך על אדם זה או אחר. הכוח המקצועי הוא בהתחלקות ובהרחבת הידע, ביסוסו.

ממשיכה לתאר לנו דרך דוגמאות רבות בחירות מקצועיות שלה, כיצד יצרה תפקיד ניהולי שתואם את תפיסת עולמה. כיצד למדה להיות מנהלת, ואיזו מנהלת בחרה להיות.

איילה מייצגת עבורי איש שטח שמצליח לג'נגל בין תחומים תפקידיים אפשריים בריפוי בעיסוק מבלי לוותר על דברים שאוהבת לעשות. שומרת על האיזון הנכון עבורה בין הקלינקה, להמשיך לטפל, לבין ניהול- יצירת שירות ובניית מדיניות, להוראה והצמחת דור העתיד. שומרת על ה"גם וגם" ומשנה את האיזונים תוך כדי למידה עצמית.

איילה מדגישה שוב ושוב בדבריה את החוליה שבעיניה יש להשקיע בה יותר והיא הסתגלות מרפא/ה בעיסוק בתחילת הדרך כעובד. כיצד יוצרים מעין סוכני  ריפוי בעיסוק לא רק בתהליך הלמידה האקדמי אלא באותו שלב שבו משתלב במקום עבודה ומתחיל לצבור ידע רלוונטי. כיצד להצמיח את אותה מרפאה בעיסוק להמשך פיתוח ידע.

בעודה מציגה את התהיות שלה, אני מהרהרת שוב בסוגיית קהילת המרפאים בעיסוק. הצמחת מרפאים בעיסוק שחשים שהם חלק מקהילה גדולה יותר שחולקת  ומשתפת בידע. מתחדד אצלי שוב הרצון והצורך ביצירת קהילתיות כזו.

מבלי לשים לב, על אף התהיות והחששות שלי עוצרות את המפגש לאחר שעתיים של שיח. שהחל מהקהילה האישית של איילה בה צמחה, והתפתח לשיח על הקהילה המשותפת שלנו שם כולנו צומחים. משהו התחבר בין כל הקהילות הללו ומיקד עבורי לפחות את ההכרה שהקהילה המקצועית שלי כוללת הרבה יותר מידע וזהות תעסוקתית היא כוללת בתוכה גם ערכים שמתלכדים לידי זהות אישית שלי. מתחילה להבין מחדש את הכוח שטמון פה. להביא את ערכי המקצוע  לתוך הקהילה היומיומית בה אני חיה. בדוגמא שאיילה נתנה של מאבק שלה להנגיש את בית הכנסת בו היא חברה, כיצד היא מחברת בין ערכים מקצועיים לקהילה בה היא חיה. מחפשת לעצמי בראש מקומות בהם אני יכולה לעשות חיבורים דומים בחיי.

ליד המשרד של איילה תלוי שלט המזכיר את  יום הריפוי בעיסוק הבינלאומי. אני רואה את השלט בהתחלת המפגש. רואה אותו אחרת ביציאה מהמפגש עם איילה. יוצאת מהמפגש שהמילה קהילה מהדהדת חזק וברור.  

יוצאת לחיי האישיים ותוהה איך אני יכולה להיות סוכנת שינוי ? ומבינה שכדי לעשות את זה, לא מספיק לעשות בקהילה המקצועית אלא גם  מחוצה לה, בביתי, להגדיל את המעגלים. מהרהרת  כמה אנחנו יכולים להרחיב את המעגלים אם רק כל מרפא/ה בעיסוק "תשגרר" ערך אחד, פעילות אחת לאור ערכים אלו בקהילה בה היא חיה....מעבירה את זה הלאה.

נעמה

מפגש 10 - שושי גולדברג

איני מכירה את שושי באופן אישי. מכירה את שמה, פגשתי אותה בהרצאות ובעשיה מקצועית, ראיתי מרחוק. שמה מתחבר לי בעיקר למילבת.  מעולם לא אחת על אחת. מוזר לראיין ראיון אישי ואינטימי עם מישהי שאיני מכירה בכלל. מניחה שהמבוכה הדדית.

מתמקמות,  באופן טבעי במשרדה של שושי. סיון ואני  גילינו שנוח לשתינו להתחיל בשאלה פתוחה לגמרי – איך התחלת? בינתיים עבד לנו - מהשאלה הזו בד"כ מגיעות למקומות אחרים לגמרי.

בוחרות להתחיל באותה צורה, מעבר להתחלה כל השאר ייחודי למפגש עם שושי. הפעם מציף אותי במחשבות ערכיות, מהותיות ועל תפיסות עולם.

על מה חשבתי היום?

שושי מתחילה בסיפור המקצועי שלה. הפרק המקצועי הראשון שלה החל בפסיכולוגיה, תואר אותו כבר סיימה בשנת 1974. תואר ראשון בריפוי בעסוק ב1979. שם מתחיל הסיפור המקצועי  שלה, אבל ברור לי שמי היא כשושי המרפאה בעיסוק החל הרבה קודם לכן.

תובנה 1: על שני קצוות הרצף - הבלבול שבדיכוטומיה

שושי עסוקה  מתחילת הדרך האישית שלה בסוגיית העצמאות. משתפת אותנו בכנות רבה במסע האישי שלה במאבק עיקש ויומיומי על עצמאות תפקודית בכל מחיר עד לעיתים יתר על המידה. משתפת בנקודות חיים שונות בהתמודדות שלה עם הפוליו, עושה שימוש בידע אישי כדי לשתף אותנו באותן תובנות אישיות שלה שבנו את מי שהיא כאיש מקצוע על ערכיה וסגנונה הייחודי. מציפה שיח שמציב סקלה בין עצמאות ואוטונומיה, בין רצון טוב והגנה להגנתיות יתר. כמה קל להתבלבל  בין הקצוות הללו של הסקלה.  מה היא המטרה ומה האמצעי. האם המטרה היא עצמאות בתפקוד בכל מחיר, או אוטונומיה בעצמאות. נשמע דומה אך בערכיו כל כך דיכוטומי. הזכות הבסיסית של האדם  לאוטונומיה בבחירה בין  מה חשוב ומה פחות, ומה המרכיבים בתפקוד שמשמעותיים עבור האדם, לעומת עבור משפחתו, הארגון שבו הוא נמצא, המטפל. הבדל שלעיתים יוצר את ההבדל המרכזי בכיוון הטיפול, אך גם  ישפיע  על הקשר והקבלה אחד את השני אדם והוא איש המקצוע, את האדם והוא המטופל ולהיפך.

תובנה 2: כוח לשינוי - רגש

שושי מחדדת את השאלה - מהי יניע אדם לשינוי.

שושי מייצגת עבורי שטח.  ואנשי שטח כך גילנו במסע שלנו מביאים איתם את האנשים.

שושי מתבלת כל רעיון בסיפור על אדם. משתפת אותנו בכל כך הרבה סיפורים על אנשים שהגיעו למילבת, ודרכם מתארת לנו כיצד מגלה צורך. כיצד מעוררת אצל האדם את הצורך בשינוי.

למשל, אותו אדם משכיל ורהוט שמשלם מחירים כבדים על בחירתו לשבת על כסא גלגלים רגיל ולא ממונע ונלחם עליו ללא שום רציונל מקצועי או תפקודי לכאורה. ועל אותה אישה שמתקשה לעבור בפרזודור מילבת ולהגיע למשרדה של שושי בשל קושי ברור  בהליכה, אך מסרבת לשקול עזרה בניידות ועוד ועוד. דרך הסיפורים הללו ממחישה לנו את הצורך לעסוק במקומות הרגשיים שבו נמצא האדם. הרי לשושי ולאנשים הללו ברור הרציונל, וברורים היתרונות. אך לא אלו בלבד הם שמאפשרים את השינוי בבחירה ובהחלטה. אלא מרכיבים רגשיים כמו תפיסה וזהות עצמית, וכל כך הרבה משמעויות אישיות נוספות שממלאות את ההחלטה הזו. ואנחנו חייבים לתת עליהם את הדעת.  אין לנו את הלגטמציה להשאיר את המרכיבים הללו מחוץ לחדר, מכיוון שהם מלווים את האדם לתוך החדר למפגש הטיפולי. הם חלק מהתפקוד מהעצמאות בתפקוד, מהיכולת לאוטונומיה בתפקוד- ולמשמעות העמוקה של אלו.

שושי  מרחיבה  ומתייחסת לחלום של האדם. מתארת אנשים עם מוגבלויות  קשות ומורכבות, ועל החשיבות בשיח על החלום של האדם. לא, היא לא מדברת שאיפה או רצון היא מדברת חלום.

היא מדברת ואני מתרגשת.

עסוקה בעצמי בסוגית החלום ובקושי לדבר את המונח, להתחבר אליו, להכיר בחשיבותו. שומעת כל כך הרבה מסטודנטים ואנשי מקצוע  ביקורת על השימוש במונח חלום ולעיתים חשה אף הרמת גבה מעין, מסר סמוי שאומר – באמת? חלום?

והנה שושי מדברת על חלומות של אנשים. לא גדולים בעיני רוב האנשים. חלומות שלחלקינו נראים יום יומיים  קטנים מידי מלהקרא חלום – כמו נניח  לאכול גלידה, לבחור טעם. אבל עבור אותו אדם שכל חייו בחרו בשבילו, והגנו עליו מכל בחירה שעלולה להביא למפח נפש, הגנו עליו גם מהבחירות הגדולות אך גם מהקטנות, היומיומיות. אט אט  אלו הופכות להיות בלתי מושגות, לא אפשרויות, לא מושגות. האפשרות בקיום שלהם היא לעיתים בבחינת חלום משמעותי ומניע. שושי  מתארת את התפקיד שלה כמרפאה בעיסוק לעורר את החלום הזה, את אותו כוח מגייס ודרכו לעבוד על תפקוד על קידום החלום.

איך עושים את זה,  איך את עושה את זה - אני שואלת. שושי  מהרהרת שניה ומתארת את עקרון הגם. אדם שנכנס  בין כותלי מלבת בא כבר עם צורך, כך היא מסבירה. הוא לא מגיע במקרה. לא תמיד ידע להסביר מה הוא מבקש, אבל הוא מגיע. והיא, צופה, מתצפתת, מעריכה כבר מכניסתו בדלת ביצועים ומיומנויות. אט אט חושפת אותו לאפשרויות חדשות שיתכן שלא בא עבורם, ולא מעיז לקרוא להם בשם אולי כי אינו מודע לקיומם. והיא מזמינה אותו במעין אגביות - אתה יודע, כך היא מספרת לו,  נכון שבאת עבור.....אבל יש גם.... וגם ...וגם ....רק תדע יש גם. והוא לעיתים לא יחזור יותר, ולא ייקח , אבל פעמים רבות יחזור בגלל אחד מה"גמים".

תובנה 3: מה בין מטרה לאמצעי

כל כך הרבה נושאי מהות עולים בשיחה.

אך תמה רוחבית עולה שוב ושוב. החזרה למה בין אמצעי למטרה ובחשיבות בדיוק שלהם.

עולה ומתחדד מחדש  כאשר מדברת על מקומו של המקצוע היום. שושי מתארת את האמבוולנטיות שיש לה ביחס לטכנולוגיות החדשות והנגישות הקלה שיש לכל בעל מקלדת  לידע.  הרי כל אחד היום חשוף לידע ויכול לעשות בו שימוש בקלות יתרה. חשוב, כך היא מציינת מכיוון שהנגישות לידע מאפשרת שיח פתוח על  מוגבלות ושילוב בקרב הציבור. אך מאידך מוטרדת שושי מהמחיר של אותה "נגישות יתר" , מחיר שטחיות לעומת העמקה. ציבור שחש שידע שטחי מספיק לו כדי למצוא מענים. היכולת שלנו כמרפאים בעיסוק, כמקצוע , היא היכולת לנתח לעומקו של דבר את צרכיו המדויקים של האדם ולפתח עבורו את אותו פתרון ייחודי לצרכיו שלו. הכוח שלנו בליווי התהליכי שנספק לו לאור המעקב וההכרות הרחבה שלנו עם האדם וסביבות החיים שלו. לעומת יצירת אמצעי טכנולוגי צבעוני ויפה אך שאינו לוקח בחשבון כל כך הרבה  מרכיבים.

שעה וחצי של שיח עם שושי מציפים בחדר כל כך הרבה הישגים מקצועיים לצד כל כך הרבה אתגרים. חלקם ערכיים ומהותיים באופן שבו אנחנו תופסים את המקצוע.  נושאים כמו שינויים חברתיים, הקושי בשילוב אמיתי ועוד ועוד.

מסיימות את השיח בשאלה הקבועה-מה עלינו לעשות בעתיד? פנינו לאן? שושי מציעה לנו לשמור על האיזון והכבוד בין ותיקות וצעירות, רב דוריות  שוב גם וגם. לכל אחד יש את הכוח והחשיבות. אחד לא בא על חשבון השני.

כל כך הרבה כבוד יש וקבלה יש במסר הזה. גם וגם....

יוצאות מהפגישה, המון חומר למחשבה, מלאה באופטימיות וכבוד, גם וגם.

נעמה

דלפק הכניסה במילבת

את שושי אני זוכרת מהתואר הראשון, מרפאה בעיסוק שבצורה הכי קונקרטית המחישה לנו את חשיבות הנגישות, פשוט כי היא לא יכלה לעלות לבמה בכיתה. למי שמכיר או שמע את שושי ברור שזה לא הפריע לה להעביר את שרצתה להעביר. מאז ועד היום שמעתי אותה בהזדמנויות שונות, בשנה שעברה לא מעט בקורס של מורשי נגישות השירות וביניהן מספר פעמים בביקורים במילבת. תמיד מפתיע אותי שאנשים לא מכירים את מילבת, ובעצם זה מפתיע כמו שזה מפתיע שאנשים לא יודעים מה זה ריפוי בעיסוק. דברים שכל כך ברורים לי מבחינת הנוכחות שלהם והצורך בהם. 

הפעם המפגש עם שושי אחר, שתיים על אחת, אורחות אישיות במילבת ולא קבוצה. כבר בכניסה הדלת נפתחת מאליה, מפתיעה אותנו ומזכירה לאן הגענו. שלל האמצעים הנמצאים בכל פינה במבנה הקטן השוכן בתוך המתחם הענק של תל השומר, והשיחות במסדרון בין אנשי הצוות על פתרון כזה ואפשרות אחרת מחזקים את התחושה שהגענו למקום שבמהותו מכוון ליצור כדי לעזור. מקום שהדלת בו נפתחת, לא רק קונקרטית, לכל אחד.

וגם שושי כזו, בחיוך, בהומור עדין ובשיח מעמיק היא מכניסה אותנו אל חייה המקצועיים והאישיים ומתארת לנו דרך לגמרי לא טריוויאלית או ידועה מראש. בלי לחשוב יותר מדי היא עונה לנו על שאלת ה"למה ריפוי בעיסוק" - שתפסה את המקצוע כמשהו אקטיבי, ובראיון הקבלה אי שם בתחילת הדרך אמרה שהיא מבינה שצריך ראש, ידיים ולב ואת אלו היא יכולה לתת. בהמשך היא מצביעה על יכולות נוספות אליהן נצרכה ושהקושי בהם התוו את הקריירה המקצועית שלה, היא אפילו מדברת על כך שמילבת בהתחלה הייתה סוג של פשרה, איזו הבנה שהיא צריכה עבודה שהיא יכולה פיזית לקחת על עצמה. אבל נראה שהאתגרים או המחסומים לא מרתיעים אותה, להיפך, גורמים לה ליצור ולהפוך את ה"פשרה" למשימת חיים, את חווית התלות בזמנים שהיא עצמה מאושפזת ומרותקת למיטה, ללמידה על מה משמעותי בדמות המטפל ומה לא נכון וראוי לדעתה.   

ואי אפשר שלא להיות במילבת ולא להתייחס לאמצעים, לכלים המסייעים, הטכנולוגיות החדשות והטכנולוגיות הוותיקות. Low-tech ו-High-Tech לכל צורך ולכל דורש. כלים למכביר מספקת לנו המציאות שאנו חיים בה היום, הפיתוח האדיר שמתרחש כל שניה ושניה ברחבי הגלובוס. ועדיין אם מסתכלים במקצועות שכנראה לא הולכים להכחד בקרוב דיי ברור שריפוי בעיסוק הוא לא אחד מהם. מהסיפורים של שושי גם דיי ברור למה. היא מספרת על איך היא "מוכרת" לאנשים פתרונות שלאו דווקא אליהם הם התכוונו כשנכנסו בדלת, או הרימו את הטלפון. איך מתוך שיחה על הצורך איתו הם באו היא מגיעה לצרכים רחבים ולפעמים אף יותר משמעותיים. כמעט כל סיפור כזה נגמר ב"אנחנו בקשר טוב" ו"הוא עכשיו מתנדב אצלנו כדי לעזור לאחרים". עשייה שהיא מעבר לאחד על אחד טכני, נקודתי, אלא טיפה שיוצרת אדוות לרוב. המרכיב האנושי כל כך נוכח בעדייה הזאת, זה לא רק להתאים אמצעי, זה לקחת את האמצעי ולבנות את האמונה של האדם שהוא יכול לבחור, שיש אופציה לחיים משמעותיים. ואם אמרתי מקודם ששושי "מוכרת" פתרונות - אז זה המוצר. הכלי הוא רק עוד אחת מהדרכים.

סיון

סלפי כניסה למילבת