מפגש 12 - ד"ר רוני שנקר

תואר ראשון עשיתי לפני למעלה מ20 שנים בחיפה. יש כמה שיעורים שאני אפילו זוכרת, מסיבות שונות.  זוכרת את אחד השיעורים בתחום הילדים שבו שמעתי את רוני שנקר. היא הציגה גישה חדשה בתחום הטיפול בילדים עם CP. סיפרה על גישה שהיו בה הבטחות רבות. בטוחה שלא הבנתי הרבה לגבי אלו הבטחות היו שם, אבל זוכרת את המפגש איתה, זוכרת אותה  וזוכרת את שם הגישה שנחשבה אז פורצת דרך. אין זה מובן מאליו.

28 שנים אחרי, מטפסת שוב לירושלים. מזכירה לעצמי שהמפגש יהיה שווה את ההזדחלות המרגיזה בעליות ירושלים. לקראת המפגש שולחת לנו רוני עבודת סיום של סטודנטיות שמתארות את החוויה של העובדים בארגונה - צעד קדימה. הנרטיבים, מלווים אותי לפגישה עם רוני, ויוצרים  אצלי צפייה.

רוני מחכה לנו בפתח ביתה, כאילו מנחשת אותנו, מזמינה אותנו למרפסת ביתה שצופה על הרי ירושלים. התפאורה נראית מושלמת.

מפגש עם אדם שאינו מוכר לי על חייו האישיים ובחירותיו אינו פשוט לי. לעיתים קרובות מהרהרת בזכות שלי לשאול, עד כמה להיכנס ולחקור, איך מתחילים ואיך נחווה על ידי הצד השני. עם החששות הללו נטועות בתודעה שלי, אנחנו מתחילות לדבר, ומיד ברור לי שזה בסדר. אפשר לשאול, רוני תבחר ותענה בדיוק למה שנוח לה, לא תיבהל משאלות קשות.

רוני מספרת לנו המשיכה שלה לשירה וכתיבה. ועל הבחירה שלה בריפוי בעיסוק, לעומת ספרות שהייתה הנטייה הטבעית שלה.

רוני לא מתעכבת הרבה על תקופת הלימודים. ברור לה מיד בהתחלה שהיא במקום הנכון.  מספרת על תחילת הדרך ואת הבחירה שלה להתמקם בצעד קדימה שהיום כל כך מזוהה אתה.

לשני הארגונים בהם התלבטה היו יתרונות ואת שניהם אהבה, כך מספרת, ובכל זאת הרגישה מה נכון לה וכך עשתה בחירה. בלי יותר מידי רציונל, ובלי להבין מדוע - היא ידעה שנכון. אני מוצאת שתהליכי בחירה מרתקים אותי, דווקא אלו שאנחנו לא יודעים להסביר, אבל מבינים שהם  כל כך נכונים. לעיתים אנחנו נוטים להפחית מערכם, אך מאידך, שוב ושוב נוכחת בעוצמתם כאשר מעיזים להקשיב להם, יכולת שדורשת המון אומץ בעיני.

רוני, מתארת את האנשים שלמדה להכיר לאורך השנים, עיניה נוצצות שהיא מתארת את הקשר איתם, ילדים שאובחנו עם CP, בגילאי ינקות. מתארת את הקשר עם המשפחות, את ההשתנות שלה עם השנים בקשר הזה. ומתוך ההוקרה לקשר  והרצון להציע עוד אפשרויות לשיפור איכות חיים, רוני מחפשת פתרונות אחרים.  אינה מסתפקת בקיים, ומביאה לארץ גישה חינוכית שלא הייתה מוכרת אז, שיטת הפטו ההונגרית. לשם ההתמחות בה, נוסעת ללמוד בהונגריה ומתמסרת להבנה המעמיקה ארוכת שנים. רוני, מרפאה בעיסוק, מנסה להטמיע דרך שונה, שאיננה פשוטה לעיכול בקרב עמיתיה המקצועיים. כשהיא מתארת את הקשיים איתם התמודדה בתחילת הדרך, אי אפשר להתעלם מהכאב שצף שם.

רוני מגדירה את עצמה כ"מרפאה בעיסוק על הגדר". הגדרה ייחודית שסקרנה אותי. הישיבה על הגדר מייצגת עבור רוני את הנטיעה הברורה שלה כמרפאה בעיסוק בטוחה בעצמה ובמקצועיותה. היא מאפשרת לדבריה להגדיר את המקצוע מגבולותיו החוצה ופנימה, ביחס למקצועות האחרים ומן הממשק אתם. להשפיע ולהיות מושפע, ללמד וללמוד.  ברור לה שזו הדרך, שלבד זה לא מספיק.חולקת בידע, מדריכה קונדקטורים Conductive Education) אנשי חינוך העובדים על פי הגישה), ובני משפחות. לרוני מאוד ברור שאת העבודה האמתית עושים הם בסביבה הטבעית של האדם. היא אף בטוחה ששיתוף בידע לא יוריד מחשיבות מקצועיותה כמרפאה בעיסוק, להפך יעלה את ערכו. הסתכלותה זו מחברת אותי לאמירות קודמות ששמענו מחברות בשרשרת שלנו שהדגישו את ההתחלקות בידע וההפריה ההדדית ככזו שמעשירה את המקצוע, ומביאה אותו לרמות אחרות. היא מאפשרת לדבריה להגדיר את המקצוע מגבולותיו החוצה ופנימה, ביחס למקצועות האחרים ומן הממשק אתם. להשפיע ולהיות מושפע, ללמד וללמוד. ברור לה שזו הדרך, שלבד זה לא מספיק. 

רוני עוברת מנושא לנושא, ובכל אחד אני  מרגישה שאפשר לדבר יום שלם. מדברות על תפיסת  שביעות הרצון, ובעיני מי נמדדת, על פערים בינהם. על הזכות לשאול את האדם עצמו ולמקד תוכנית התערבת בצרכים שלו  לעומת אלו שנראים נכונים יותר אולי בעיני המטפל. ועוד נושאי עומק רבים הקשורים לזכות הבחירה, לאוטונומיה של האדם לבחור מה חשוב לו.

רוני לא מקלה על עצמה כאשר מציינת בכנות רבה את הביקורת שיש לה על עצמה וחבריה, על סגנון התנהלות ישן שבו נטו המטפלים להפוך את הטיפול כמעט  לעיסוק מרכזי  עבור הילד, על חשבון היותו ילד. ואילו היום מבינה כמה חשוב לתת לגיטימציה לילדות, ולקיום של הילד בהווה, לעומת השיעבוד לטיפולים  שונים ומייסרים שלא בהכרח מבטיחים עתיד טוב יותר.

מסיימות את הפגישה בחזונה האישי של רוני. ברור לה לגמרי היכן אנחנו צריכים להיות כעת - קוראת לכולנו כצו השעה להשקיע את מירב המשאבים בזקנה. מזכירה לכולנו, שהילדים והצעירים מזדקנים, והאחריות שלנו כמקצוע מקדם רווחה אישית לספק שירותים מתקדמים ומגוונים גם בגילאים אלו - לתת מענה מכבד וראוי. רוני רואה בזה כשליחות שעלינו להתגייס אליה כמקצוע עכשיו, לא בעתיד, לא בהמשך - עכשיו!

נפרדות עם המון אתגרים לחשיבה, עם צו גיוס למשימה לאומית, מקצועית.

יורדות מביתה של רוני, בתחושה של שמחה גדולה בהכרות עם תחום שאיננו מוכר, שנוגע בערכים כל כך מוכרים.

מתחילה את הירידה חזרה צפונה, פקקים מזדחלים ומרגיזים פחות, השמים נצבעים בגוונים של אדום, מתפנה לראות את היופי.

כל כך הרבה כבוד.

נעמה

רוני שנקר במרפסת ביתה

אחד הדברים המיוחדים במקצוע שלנו הוא ריבוי התחומים, ילדים, בריאות הנפש, שיקום פיזיקלי, גריאטריה, בית חולים, קהילה משרד החינוך ועוד ועוד ועוד. מצד אחד זה יכול להיות נורא מבלבל, ובאיזשהו מקום מפריד בין אנשים שבחרו תחומים שונים, מצד שני בסופו של דבר כולנו מדברים באותה השפה. ולמה אני מציינת את זה כאן, בתחילת תאור המפגש עם רוני? כי השם שלה היה לי בראש כמו גם "צעד קדימה", אבל בגלל שאני מתחום אחר זה אף פעם לא ישב אצלי ממש. ובכל זאת, לא היה צריך יותר ממילה או שתיים כדי להכנס לעולם שלה ולמשמעות האדירה שלו לקהילה לנו, לקהילה הזו שבסופו של דבר מונעת מההבנה העמוקה של העיסוק האנושי. 

בערב לפני הפגישה קראתי לעומק את פרק הבראשית ששלחה לנו רוני, שנכתב כעבודת גמר של הסטודנטים ללימוד שיטת החינוך המדריך. חשבתי לי שאקרא רק את מה שהיא כתבה כדי להגיע מוכנה פחות או יותר ופשוט נשאבתי וקראתי עד הסוף. העוצמות של כל האנשים האלו, משפחות, צוות מקצועי, ילדים שבגרו והיו לאנשים, והחיבור בין כל אלו למטרה אחת משמעותית וכל כך יומיומית הילכו עליי קסם. בתוך כל הדבר הזה נמצאת רוני, אז מרפאה בעיסוק צעירה, עובדת בבית ספר אילנות, שם החליטה לעבוד כמו שהיא אומרת לנו - מהלב יותר מאשר מהראש. 

בהמשך היא מדברת על הבחירה הזו, ההבנה שהיא צריכה מקום אחד, נאמנות אחת, משהו טוטאלי. יחד עם ההבנה שעבודה ראשונה בתחילת הדרך לא מצופה להיות לכל החיים. היא גם מספרת איך דברים שחשבה שיגיעו ממקום אחד הגיעו בסוף ממקום אחר, מה שמעלה את השאלה אם הסביבה היא שמוליכה אותנו או אנחנו. בסופו של דבר בצעד קדימה היא נשארת, שנים רבות, "כי זה כל הזמן משתנה", היא מסבירה, ויש משהו במשך, ובקשר לאורך זמן עם אנשים, ילדים, משפחות, שמאפשר התפתחות כל הזמן, לעומק. 

היא מתארת את עצמה כמרפאה בעיסוק על הגדר, ועסוקה מאוד בהגדרה. כבר כמרפאה בעיסוק צעירה עבדה בשיתוף עם מקצועות אחרים, שיטות חדשות ונצרכה להגדרה עצמית ברורה. אם בעבר נאמר לנו שזה הדבר הבא, שיתוף בין מקצועי, בשבילה זה עוד תוואי בדרך שקיים שם ללא עוררין. השיתוף, ההבנה המשותפת של המטרות ונקודות המבט המקצועיות השונות שמאפשרות להן להתגשם הן אבנים בסיסיות בדרך. היא עצמה נמצאת במגע כל הזמן עם אנשי החינוך והמשפחות והנגיעה הזו מאפשרת את ההתערבות הכוללנית שרואה את כל התמונה. 

כשאנחנו שואלות אותה מה הדבר הבא היא קודם כל אומרת שמה שתגיד הוא לא לעתיד אלא לעכשיו. טכנולוגיה וזיקנה. ללמוד איך להשתמש בטכנולוגיה כחלק מהיומיום, איך לעסוק בה. לא איך היא תהיה בעתיד אלא ממש כאן ועכשיו. בשנים האחרונות זה פחות או יותר מה שאני עושה ביום יום המקצועי שלי, בקבוצות, בפיתוח, במחקר, בכתיבה. אפילו בנושא הדוקטורט כשזזתי מהנושא של שימוש במדיה כי כאן ועכשיו לא התאים, בסופו של דבר אני משתמשת בכלים טכנולוגיים חדשים. ורוני צודקת, אנחנו כבר "שם". נדמה שאין נושא הרחוק מהטכנולוגיה כמו נושא הזיקנה, אבל אני חושבת שיש הרבה יותר חיבורים מהבדלים. הזיקנה מתפתחת, והסביבה משתנה ומזמנת אפשרויות ומחסומים שונים מדי דור ואף פחות מזה. התאורטיקן הכי מוערך עלי בתחום השינויים הסוציולוגיים שמובילה הטכנולוגיה, זיגמונט באומן, הוא בן 90 והיכולת שלו לנתח תהליכים היא גם בגלל שהוא איש חכם ביותר וגם בגלל היכולת שלו להסתכל על תהליכים ארוכים כי הוא פשוט היה שם. התחום הזה של הזיקנה הוא כל כך רלונטי תמיד ויש בו אפשרות להבנה של העיסוקים האנושיים והתערבות ברמה הרבה יותר רחבה מאי פעם. 

ואני חוזרת לרוני, אליה הגעתי כבר מתפעלת, כבר שבויה בקסם, לא קסם של מרי פופינס של "פופ" ויצא לנו משהו, אלא כזה של עשייה מאומצת וקשובה. כזו שלוקחת בחשבון את כל הגורמים ושמה את הגורם האנושי מול העיניים ועמוק בתוך הלב. ושוב, אני חושבת אי הכל מתחבר סביב העיסוק, אף אדם הוא לא אי - וגם אף מקצוע, היא אומרת לנו מתישהו במהלך הפגישה ואני חושבת לי שגם אף מרפאה בעיסוק. לכולנו אותה השפה, ודרכים רבות ולרוב לא כל כך שונות להגיע אל אותה המטרה. 

סיון