מפגש 13 - ד"ר רותי טראוב

אם להודות על האמת כל המסע הזה לא טבעי לי בכלל, ולהתקשר לאנשים שאני לא מכירה זה אחד הדברים השנואים עליי. כך שגם כשהקשתי את מספר הטלפון של רותי זה לא היה שונה. כמה דקות אח"כ כבר הרגשתי שאנחנו מכירות וכל המשך התיאום היה כבר מתוך מקום נעים שרציתי להיות בו. לא הפתיע אותי שהיא מלמדת מיומנויות תקשורת.. הפגישה שלנו תלויה באוויר כמה ימים כי אולי ייפתח קורס של הcog-fun  בצפון ובסוף אנחנו מצליחות למצוא תאריך שהיא נמצאת בקרית אונו ולקבוע אצל נעמה, לא פני שכמעט נפגשנו באוניברסיטה וכמעט בבית שלה ובסוף הלכנו על נוחות.
תהליך הבחירה שלה את המקצוע היה מעניין, מהרצון הגדול של לימודי רפואה להתבוננות מעמיקה על מה זה אומר ואיפה היא רוצה להיות, עם סיוע של הסביבה האנושית המשמעותית. מה שעוד היה מעניין בתהליך שלה זה הצורך לשמור על איזון עיסוקי, חשיבה כה ריפוי בעיסוקית וכל כך לא טריוויאלית לבחורה צעירה. אני חושבת שבדיעבד אימצתי את הרעיון, ממש לא כחשיבה ברורה שמכוונת החלטה.
היא הראשונה בשרשרת שלמדה באוניברסיטת תל אביב, כלומר לא בירושלים, חווית למידה קצת אחרת. מתארת את עצמה כחלק מקבוצת ה"גרופיות" של אביבה פריד. מעלה שמות של חברות טובות מהכיתה, כולן היו מרצותיי, ואני רואה איך הן כולן חלק מאותה החבורה. היא מתארת קשר קרוב ומשמעותי עם הקבוצה הזו, מזכירה לי איך זה בשבילי בכל קבוצת מרפאות בעיסוק, אם כסטודנטית בתואר הראשון או השני, קבוצת למידה או עבודה, יש את החוויה של חבורה. בתואר השני אמרו לי שזה אחרת, שאין חבורה, כולם יותר עסוקים.. ברור שיצאה חבורה. ואני כבר מחכה לחבורה הבאה שלי שמתחילה עכשיו את צעדיה הקטנים. תמיד מעניין לחשוב לאן כל אחת מגיעה ומאיפה כל אחת באה.
רותי מדברת ומתבלת את השיחה בשמות, מוכרים יותר ומוכרים פחות, במושגים, מודלים. כל כך ברור שהיא מבינה על מה היא מדברת. ואז היא מספרת איך כשסיימה את הלימודים הרגישה שהיא לא יודעת כולם. הרגשה שמוכרת, כך נראה לי, לכל מי שסיים את הלימודים. למדנו כל כך הרבה, והתנסנו, אבל מה עכשיו? היא מספרת איך התחילה לעבוד והרגישה טוב עם הטיפולים ועם האנשים כבר מההתחלה, אבל לא מהמקצוע, מהחלק המקצועי שלה. אז היא קנתה הדרכה, והעיזה לפנות למרפאה בעיסוק שהעריכה וללמוד מתצפיות, ובהדרגה לרכוש לעצמה את הידע, לבנות את האני המקצועי שלה. לשמוע אותה היום מדברת על המקצוע, ועל מה שהיא עושה, מבהיר איך זה כשרוכשים משהו בדרך ארוכה ורצינית. אין חוכמות, במקצוע שלנו מה שלא רוכשים בלמידה רצינית לא מתיישב, זה בא ביחד עם המורכבות והכוללניות, צריך להעמיק ולרכוש את זה באופן אישי.
היא מדברת על למידה ואני חושבת לי על החברות שלי, חברות למקצוע, ומי מהן אוהבת ללמוד, ומוצאת שלכל אחת יש את הדרך ואת האופנים שהיא אוהבת בהם ללמוד. וזה כנראה מקצוע כזה (זורקת רמז למה לחפש בראיונות הקבלה) של אנשים שאוהבים כל הזמן ללמוד, כל  הזמן להתפתח. לאורך ולרוחב, במקרו או במיקרו, לבד או בקבוצה.
רותי מתייחסת למשהו מאוד חשוב לדעתי בהתערבויות בכלל בריפוי בעיסוק - הכייף, הFun. להתחיל ממשהו נעים וכייף. שלטיפול יהיה את הגוון הזה של ההנאה. כשהסטודנטיות שלי מסיימות הכשרה, אני הכי שמחה שהן אומרות שהיה להן כייף. אני חושבת שאם הן נהנו אז הן כנראה הבינו את מה שצריך להבין. היה להן את הביטחון, הן הבינו את התהליכים, את מה שהן עושות ונשאר להן פנאי להרגיש את ההנאה. בסך הכל אם אנחנו נהנים נשמח לעשות כל מאמץ, אם זה בלמידה ואם זה בלהרים טלפון לבאה בשרשרת.

אנחנו יוצאות מהפגישה עם טעם של עוד, וברור שזו רק התחלה.

סיון

אנקדוטה על סביבה:

עד כה בכל השרשרת שלנו התארחנו אנחנו בסביבתה הנבחרת של המרואינת. הגענו למרחב הבטוח שלה, למגרש הביתי והתארחנו.

רותי הציעה להיפגש אצלי במשרד. יש בזה חלקים נוחים עבורי לארח אצלי. לצד הנוחות, התעוררו גם תהיות. האם תשפיע הסביבה עלי? על הריאיון? על תחושתה של רותי? מאמינה גדולה בהשפעת הסביבה, התקשיתי לנתק את התהיות הללו.

רותי מגיעה למשרד. תוך 20 שניות ברור לי שהכל בסדר. צועדת לחדר, מתמקמת, וממלאה את החדר באנרגיות של נינוחות ושמחת חיים.

מתמקמות, כאילו זהו לנו מפגש רוטיני, ומתחילות להכיר את הסיפור של רותי.

אנקדוטה על אדם:

יש אנשים מוארים, כאלו שמביאים את עצמם בדיוק כמו שהם בלי מסכות ובלי פוזות. למדתי על עצמי שאיתם נוח לי.

כך חוויתי את רותי. כשהיא מספרת את בחירתה במקצוע, עושה זאת עם המון כנות, ואותנטיות. רותי רצתה להיות רופאה, כאילו המשך ישיר לעיסוק הצבאי שלה כחובשת. אך חבר, רופא שהכיר אותה לאורך שנים הפנה אותה לבחון את הריפוי בעיסוק כאופציה שלדעתו התאימה לה יותר. רותי הולכת לצפות במרפאה בעיסוק בבית לונשטיין בלי לדעת כלום על המקצוע. מרשה לעצמה לספוג את החוויה. מבלי להבין את השיום של הדברים שראתה מבינה שיש שם מטפלת מקצועית שיוצרת משהו אחר עם המטופלים שלה.  מתוך החוויה הזו מבינה שיש דרכים נוספות להגיע למטרה המשמעותית עבורה, כזו שתאפשר לה להביא את עצמה במיטבה- בוחרת בריפוי בעיסוק, או הריפוי בעיסוק בוחר בה.  משתפת אותנו כיצד מוצאת את עצמה בתום הלימודים בחוויה מתסכלת וקשה, על ההנאה שלה מהלימודים, אינה מבינה מהו המקצוע. חוויה שאני כל כך מכירה. סיום תהליך ארוך ותובעני שבסיומו מתחיל למעשה תהליך הלמידה האמיתי שמתקיים בשטח המעשי. רותי מתחילה לעבוד בבריאות הנפש אי שם לפני למעלה מ20 שנה, עושה מאמץ רב למצוא שם את התשובות ומרגישה בחוסר של הבניה ושיום.

כמי שעוסקת בבריאות הנפש שנים רבות, זוכרת חוויה דומה לזו של רותי, שומעת חוויות דומות מסטודנטיות.  מבינה שהבנה אמיתית של משמעות המקצוע, ייחודו, מה אנחנו עושים ומה אנחנו לא עושים, הוא תהליך ארוך שמחייב סבלנות ושאלת שאלות סקרניות שמחפשות להבין ולשיים. לשיים התנהגויות, תופעות.

היום יודעת להגדיר, מבינה יותר. רותי עוזרת לי לדייק שני דברים מרכזיים.

הראשון עוסק בשיום.

המונח שיום עולה שוב ושוב במפגש עם רותי. החשיבות שלו, הכוח שהוא נותן לנו כאנשי מקצוע להיות מסוגלים לשיים את מה שאנחנו רואים, ולקשר אותו לגופי ידע מבוססים. הכוח שזה נותן למטופל שלנו שאנחנו מסייעים לו לשיים את מה שעובר עליו כך שניתן יהיה להתייחס לזה בהקשרים שונים. להיות מרפאה בעיסוק מקצועית משמעותו לזהות את ההקשרים הללו,  להבין אותם. ולהביא אותם למודעות. העלאתם למודעות מאפשרת תהליך משמעותי, וניהול עצמי.

השני עוסק בהבנת האבחנה וביטוייה ההתנהגותיים. רותי נותנת דוגמאות רבות מתחום העבודה עם ילדים ומבוגרים המתמודדים עם  ADHD. היא מתארת כיצד היא יכולה לעזור לילד או מבוגר להבין התנהגותית ותפקודית את המשמעות של אימפולסיביות. היא לא מדברת על זה תיאורטית. האדם עוסק בפעילות יחד איתה, שלכאורה לא קשורה לנושא, והאימפולסיביות אם היא קיימת היא תצוף . והנה זה קורה כאן ועכשיו כמו שיכול לקרות בכל מקום אחר. כאן ועכשיו ניתן לסמן, לחבר, לשיים. לאימפולסיביות יכולות להיות סיבות רבות. נוירולוגיות, רגשיות, ואחרות. מקורן יכול לנבוע מתסמונות כל כך מגוונת. שאלת האבחנה  וחשיבותה מוכרת לי מאוד מתחום בריאות הנפש. והנה רותי מספרת על עבודתה עם אנשים עם ADHD, ואני חושבת על האנשים שאני מלווה ומתמודדים עם מגבלה פסיכיאטרית כזו או אחרת, ומגיבים באימפולסיביות דומה. והרי, אופן ההתערבות שלנו דומה. מבינים את הלקות, וביטוייה התפקודיים, לומדים מסביבות שונות, מעבירים יכולות והבנות מתחום אחד לשני.

הדוגמאות של רותי עוזרות לי לחדד את מה שאני מאמינה בו בלב שלם- הריפוי בעסוק, שלביו, גופי הידע שיש בו, השלבים השונים בתהליך- דומים בעבודה שלנו  ללא תלות במגבלה ובאבחנה רפואית כזו או אחרת. הייחודיות שלנו היא ביכולתנו להבין באופן רחב מיהו האדם, לוקח בחשבון את העיסוקים השונים, הסביבות שבהן חי האדם, הזהות העיסוקית שלו. כמרפאים בעיסוק אנחנו יודעים לחבר את הלקות לביטויים ההתנהגותיים והתפקודיים של האדם ובכך מייחסים משמעות יומיומית לכל הכותרות האבחנתיות.

יושבות יחד, לכאורה 3 מרפאות בעיסוק, העוסקות בתחומים שונים וחוגגות את המקצועיות בריפוי בעיסוק. מבינות כמה ידע צבר המקצוע עם השנים,  ראיות, שיטות מגוונות להתערבות.

והבסיס אותו בסיס.

חוזרות רגע לאותה תחושה מתסכלת עם סיום הלימודים של אי הבנה, ומתבוננות על הביטחון במה שעושה היום. מה עזר לצמצם את הפער? איך מגיעים משם לפה? שואלות

לרותי זה מאוד ברור. ראשית, סבלנות והכרה בכך שהבנה אמתית דורשת זמן והתנסות. אמון בתהליך.

שנית, ידע תמיד חסר, לעולם לא נדע הכל. אך בנקודה שבה חסר ידע אפשר לרכוש אותו. קוראת לכולנו להיות צרכני ידע אקטיביים, להגיע לקורסים רחבים ומגוונים לא בהכרח מהתחומים שלנו, להיצמד למנטורים לרכוש מהם הדרכה, ליצור קבוצות למידה משותפות, להתחבר לפורומים. ממפה אין סוף אפשרויות בהן כל אחד ואחת מאתנו יכולה למצוא את הסגנון הנכון לה לפתח ידע. המוקד הוא לא להירדם בשמירה. להמשיך ולהתפתח, לחקור, להעצים. רותי למעשה מחזירה את האחריות אלינו, כמרפאות בעיסוק.

מסיימת את הפגישה בעל כורחינו. מרגישה שיכולנו להמשיך ולעוף עם רותי. מדבקת בהתלהבות ובאהבה הכנה שלה למה שעושה. ויראלית שכמוה. מייצגת עבורי את האיזון האידאלי בין יכולת בינאישית היוצרת אמון ובטחון, יכולת שיום מדויקת, איזון בין אקדמיה לשטח, איזון.

מרפאה בעיסוק גאה!!!

נעמה