חוזרות מפגרה של כמה חודשים. נראה כמו נצח, כל כך הרבה דברים עברו מאז.
נפגשות בבית קפה במודיעין, ברור לי שהכל יחזור תוך רגע.
שנה...
שנה לקח לנו לתאם פגישה עם לנה.
שנה שסיון לא מוותרת, יודעות שחשוב, כדאי, דורש התמדה אבל לא מוותרות.
שנה מאז דורית חיים ליטבסקי שלחה אותנו אל לנה - אז, ספרה שלנה מייצגת את השילוב בין מחקר לקליניקה.
בית קפה רועש משהו בפאתי מודיעין, מקדימות, מנסות להעריך את כמות הרעש, מתמקמות ויוצרות לנו אי קטן של שקט.
בכל שנות עבודתי בתחום בריאות הנפש לנה מלווה אותי מרחוק. יודעת שיש לנו המון ממשקי עבודה וחפיפה- מתבוננת שנים מרחוק ומלאת יראת כבוד. כמה מפגשים משותפים שחיזקו אצלי את ההתרשמות ממרפאה בעיסוק מעמיקה, קפדנית, רצינית.
לנה מזהה אותנו ומיד רצה לעברנו חיבוק - וכאילו כל הריחוק ויראת הכבוד שאותי לעתים משתקים- נעלמים כלא היו.
מתחילות בפתיח הרגיל, שמיד מתגלגל ויוצא כאילו לא היינו בפגרה. אנחנו לגמרי שם.
איך התחלת שואלות?
לנה עלתה בעצמה לארץ ללא משפחה, ולמעשה במקרה שלה המקצוע לגמרי בחר אותה.
רצתה ללמוד למעשה רפואה, לא צלח - הגיעה פיזית לאוניברסיטת תל אביב וחיפשה מה עוד אפשרי. כשלנה מתארת את בניין הרפואה הישן בו היה ממוקם פעם החוג לריפוי בעיסוק יכולה לגמרי לדמיין את התמונה.
עולה ומגיעה לפרוזדור שבו ממוקמים משרדי מקצועות הבריאות, כל הדלתות סגורות מלבד דלת אחת והיא של הריפוי בעיסוק. על אף שלאחר הצבא המשיכה וביררה פרטים בכל שאר החוגים - הדימוי הזה של דלת פתוחה של הריפוי בעיסוק ממשיך ללוות אותי. הדלת שנפתחת ויוצרת הזדמנות.
לנה מתארת דרך אקדמית מפרכת שבה בכל פעם שניסתה לא צלחה את הניסיון הראשון והתעקשה מספיק כדי להתקבל בפעם השנייה.
כך סיימה תואר ראשון שני ובמידה מסוימת גם שלישי.
לצד ההתקדמות האקדמית מתארת את ההתמקמות בשדה הקליני. מתחילה במקביל בשני תחומים ילדים בהתפתחות הילד, ובבאר יעקב שם עובדת עד היום. כשלנה מדברת על העבודה הקלינית היא מוארת. מצליחה להדביק אותי מיד בהתרגשות ובתשוקה למפגש האנושי.
צוללות יחד לנושאים שמעסיקים את שתינו - הוראה ואהבה לתחום בריאות הנפש. מנסות לפצח את האיזונים בין מובנות שצריכה להיות בשלבים שונים בתהליך ההתפתחות המקצועית לבין המופשטות שאף לה יש כוח גדול. אותם מרכיבים שאנחנו לא בהכרח יודעים לכמת אותם ולהסביר את הרציונל שלהם באופן ברור, אך מבינים שיש להם חשיבות מאוד גדולה. הגם וגם - גם מובנות ורציונל קליני וגם אינטואיציה ושכל ישר כפי שאביבה פריד קראה לזה.
עוד סיפור ועוד סיפור, עוד מטופל ועוד אחד - דרכם היא מעבירה את הכוח שטמון בה - הגם וגם. אקדמיה, וגם מחקר וגם שטח. האיזונים הללו שיוצרים את אותה רצינות והעמקה שכל כך מרשימים אותי בלנה.
לנה פורסת בפנינו בנדיבות וכנות את חייה וההתלבטויות שלה, מאתגרת אותי להתחבר גם לעצמי ולחזור לעסוק בשאלות שצצות כל פעם מחדש. איך שומרים על האיזונים הללו, איך משמרים את הגם וגם ביום יום שמחייב אותי לבחירות מתמידות. מבינה כמה חשוב הגם וגם וכמה האיזונים ביניהם משתנים לי במהלך החיים. כיצד תמהיל הזהות המקצועית שלי שונה היום בהשוואה לשלבים אחרים, כמה טוב שהוא משתנה, מה בתוכו בחרתי, ומה בתוכו קרה והתמזג לו.
עפות יחד לכל מיני כיוונים, מתחברות מחדש ללמה אנחנו שם, במקצוע. לא יכולה להימנע מלשאול - מה צריך בעיניך לקרות? לאן היית רוצה לקחת את המקצוע? לנה בלי להתבלבל עונה אנחנו חייבים להיות בכל מקום. בנקודות מפתח בצמתים של קובעי מדיניות. ולא....לא רק שם בכל מקום באמת. מרפאות בעיסוק יכול לעזור בכל מקום - ומיד מפתיעה בדוגמה שמאתגרת אותי. מספרת על ביקור במוזיאון עם ילדיה. ובו שמעה על כך שמכיוון שהטכנולוגיה מחליפה את עבודתם המסורתית של הארכאולוגים הם מתפנים לעסוק בשאלות נוספות. כמו למשל בחינת מחרוזת עתיקה שנמצאה במספר תקופות, מנסים להשוות בין מאפיינים דומים תרבותית. והרי זה כל כך ברור מסבירה לנה שהעניין הוא העיסוק האנושי, שיצר את אותה מחרוזת. והרי אנחנו מבינים את זה. אפילו שם היינו יכולות לעזור, בדיוק השאלה הרחבתה אל מעבר לברור מאליו.
ממשיכות בדוגמאות, משכנעות את המשוכנעות - מתחברות מצויין ללמה אנחנו שם. מגדירות גם כמה אתגרים. מסיימות את הפגישה ואני מלאת כבוד ופחות יראה.
ממשיכות כהרגלינו בעוד שיחה קטנה לסיכום שמביאה איתה עוד כמה משימות חיים שיחייבו עוד המון שעות מפגש ועבודה משותפת
שנה חיכנו לפגישה, כמה היה שווה.
נעמה
נפגשות בבית קפה במודיעין, ברור לי שהכל יחזור תוך רגע.
שנה...
שנה לקח לנו לתאם פגישה עם לנה.
שנה שסיון לא מוותרת, יודעות שחשוב, כדאי, דורש התמדה אבל לא מוותרות.
שנה מאז דורית חיים ליטבסקי שלחה אותנו אל לנה - אז, ספרה שלנה מייצגת את השילוב בין מחקר לקליניקה.
בית קפה רועש משהו בפאתי מודיעין, מקדימות, מנסות להעריך את כמות הרעש, מתמקמות ויוצרות לנו אי קטן של שקט.
בכל שנות עבודתי בתחום בריאות הנפש לנה מלווה אותי מרחוק. יודעת שיש לנו המון ממשקי עבודה וחפיפה- מתבוננת שנים מרחוק ומלאת יראת כבוד. כמה מפגשים משותפים שחיזקו אצלי את ההתרשמות ממרפאה בעיסוק מעמיקה, קפדנית, רצינית.
לנה מזהה אותנו ומיד רצה לעברנו חיבוק - וכאילו כל הריחוק ויראת הכבוד שאותי לעתים משתקים- נעלמים כלא היו.
מתחילות בפתיח הרגיל, שמיד מתגלגל ויוצא כאילו לא היינו בפגרה. אנחנו לגמרי שם.
איך התחלת שואלות?
לנה עלתה בעצמה לארץ ללא משפחה, ולמעשה במקרה שלה המקצוע לגמרי בחר אותה.
רצתה ללמוד למעשה רפואה, לא צלח - הגיעה פיזית לאוניברסיטת תל אביב וחיפשה מה עוד אפשרי. כשלנה מתארת את בניין הרפואה הישן בו היה ממוקם פעם החוג לריפוי בעיסוק יכולה לגמרי לדמיין את התמונה.
עולה ומגיעה לפרוזדור שבו ממוקמים משרדי מקצועות הבריאות, כל הדלתות סגורות מלבד דלת אחת והיא של הריפוי בעיסוק. על אף שלאחר הצבא המשיכה וביררה פרטים בכל שאר החוגים - הדימוי הזה של דלת פתוחה של הריפוי בעיסוק ממשיך ללוות אותי. הדלת שנפתחת ויוצרת הזדמנות.
לנה מתארת דרך אקדמית מפרכת שבה בכל פעם שניסתה לא צלחה את הניסיון הראשון והתעקשה מספיק כדי להתקבל בפעם השנייה.
כך סיימה תואר ראשון שני ובמידה מסוימת גם שלישי.
לצד ההתקדמות האקדמית מתארת את ההתמקמות בשדה הקליני. מתחילה במקביל בשני תחומים ילדים בהתפתחות הילד, ובבאר יעקב שם עובדת עד היום. כשלנה מדברת על העבודה הקלינית היא מוארת. מצליחה להדביק אותי מיד בהתרגשות ובתשוקה למפגש האנושי.
צוללות יחד לנושאים שמעסיקים את שתינו - הוראה ואהבה לתחום בריאות הנפש. מנסות לפצח את האיזונים בין מובנות שצריכה להיות בשלבים שונים בתהליך ההתפתחות המקצועית לבין המופשטות שאף לה יש כוח גדול. אותם מרכיבים שאנחנו לא בהכרח יודעים לכמת אותם ולהסביר את הרציונל שלהם באופן ברור, אך מבינים שיש להם חשיבות מאוד גדולה. הגם וגם - גם מובנות ורציונל קליני וגם אינטואיציה ושכל ישר כפי שאביבה פריד קראה לזה.
עוד סיפור ועוד סיפור, עוד מטופל ועוד אחד - דרכם היא מעבירה את הכוח שטמון בה - הגם וגם. אקדמיה, וגם מחקר וגם שטח. האיזונים הללו שיוצרים את אותה רצינות והעמקה שכל כך מרשימים אותי בלנה.
לנה פורסת בפנינו בנדיבות וכנות את חייה וההתלבטויות שלה, מאתגרת אותי להתחבר גם לעצמי ולחזור לעסוק בשאלות שצצות כל פעם מחדש. איך שומרים על האיזונים הללו, איך משמרים את הגם וגם ביום יום שמחייב אותי לבחירות מתמידות. מבינה כמה חשוב הגם וגם וכמה האיזונים ביניהם משתנים לי במהלך החיים. כיצד תמהיל הזהות המקצועית שלי שונה היום בהשוואה לשלבים אחרים, כמה טוב שהוא משתנה, מה בתוכו בחרתי, ומה בתוכו קרה והתמזג לו.
עפות יחד לכל מיני כיוונים, מתחברות מחדש ללמה אנחנו שם, במקצוע. לא יכולה להימנע מלשאול - מה צריך בעיניך לקרות? לאן היית רוצה לקחת את המקצוע? לנה בלי להתבלבל עונה אנחנו חייבים להיות בכל מקום. בנקודות מפתח בצמתים של קובעי מדיניות. ולא....לא רק שם בכל מקום באמת. מרפאות בעיסוק יכול לעזור בכל מקום - ומיד מפתיעה בדוגמה שמאתגרת אותי. מספרת על ביקור במוזיאון עם ילדיה. ובו שמעה על כך שמכיוון שהטכנולוגיה מחליפה את עבודתם המסורתית של הארכאולוגים הם מתפנים לעסוק בשאלות נוספות. כמו למשל בחינת מחרוזת עתיקה שנמצאה במספר תקופות, מנסים להשוות בין מאפיינים דומים תרבותית. והרי זה כל כך ברור מסבירה לנה שהעניין הוא העיסוק האנושי, שיצר את אותה מחרוזת. והרי אנחנו מבינים את זה. אפילו שם היינו יכולות לעזור, בדיוק השאלה הרחבתה אל מעבר לברור מאליו.
ממשיכות בדוגמאות, משכנעות את המשוכנעות - מתחברות מצויין ללמה אנחנו שם. מגדירות גם כמה אתגרים. מסיימות את הפגישה ואני מלאת כבוד ופחות יראה.
ממשיכות כהרגלינו בעוד שיחה קטנה לסיכום שמביאה איתה עוד כמה משימות חיים שיחייבו עוד המון שעות מפגש ועבודה משותפת
שנה חיכנו לפגישה, כמה היה שווה.
נעמה
ביומיים שחלפו מאז שפגשנו את לנה אני מוצאת את עצמי מספרת מסביב ש"חזרנו". טכנית נעמה חזרה, ואנחנו חזרנו לשגרת מפגשים שהיא אף פעם לא שגרתית. פתאום כשמסתכלים אחורה ומחפשים לחבר למפגש שהוביל אותנו הנה רואים את הדרך הזו, שהיא מפתיעה גם אותנו כל פעם מחדש, שנתיים? באמת?
אותה התהייה עולה אצלי הפעם כשפתאום חושבים ממתי אנחנו מכירות בעצם, כי נדמה כאילו מאז ומתמיד אבל יש נקודת התחלה. את לנה פגשתי לראשונה בקבוצת PBT, אני - סטודנטית שנה ב' שעוד מנסה להבין לקראת מה היא הולכת, ולנה - דוקטורנטית בחוג. בהמשך היא הנחתה אותי על הנחיה בPBT ויש לנו לאורך כל הדרך ממשקים רבים וטובים. כשאני מחפשת את המייל לפנות אליה שוב, והפעם מנסה באופן ספונטני עולים לי במייל כותרות שמצביעות על חלק מהממשקים - לדוגמה עבודה על ה Action Over Inertsia או בקשה להמלצה לדוקטורט. בשנה האחרונה בכל פניה אני בודקת אם נצליח גם לצאת לזמן מה מכל העיסוקים ולהפגש לקפה.
והנה, בתזמון מעניין, כשאני נמצאת בתפקיד דומה לשלה כשרק הכרנו, מלמדת קורס בשנה ב' עושה דוקטורט, אנחנו נפגשות לשיחה על המקצוע. נפגשות אחרי שאנחנו כבר הרבה זמן לא עשינו את זה ולרגע יש תחושה של מה בעצם עושים, תחושה שמתפוגגת מהר כי לכל מרפאה בעיסוק יש סיפור, אז פשוט מתחילים מההתחלה. קל לי מאוד לצייר בראש את הסיפור שלנה מספרת, התחלתי בצו דמה ובהמשך הרבה מהצעדים שלי היו בעקבות צעדים שראיתי אותה צועדת. כשנכנסים לתואר הראשון באים ללמוד מקצוע, בין אם יודעים בדיוק מה זה ריפוי בעיסוק ובין אם הדלת בדיוק פתוחה. אחר כך כבר נפרשות עוד הרבה אפשרויות וצריך לבחור בשביל המתאים. וגם אז הדרכים היותר מוכרות הן אלו שאני לפחות מנסה קודם. מלנה אני זוכרת שלקחתי את האפשרות לעשות גם וגם, מהתקופה שהיא עבדה גם בפסיכיאטריה וגם בילדים, ואח"כ את הגם וגם של אקדמיה ושטח.
כשהתחלתי את התואר השני לנה לימדה אותנו את השיעור הראשון, והיא דיברה על שינוי פרדיגמה. אני לא זוכרת את הפרטים, אני כן זוכרת שהיא הביאה סרט על שעונים בשוויץ, ושזה התיישב לי בול על החשיבה שלי והשינוי האישי-מקצועי שלי באותה נקודת הזמן. במסע שלנו אנחנו מנסות למצוא את הנקודות האלה, את החיבורים, השינויים, הדברים המשמעותיים שמתווים דרך שהיא אישית וקהילתית. המעבר הזה שאני, ואני מניחה שכל אחת, חווה כל הזמן מול מרפאות בעיסוק שהיו ועודן מורות (לאו דווקא במובן הדידקטי) ובהמשך קולגות, ועמיתות הוא התנועה שנוצרת ויוצרת את הקהילה המקצועית שלנו. מהבחינה הזו השיעור ההוא משמעותי מאוד גם היום, הפרדיגמה משתנה ללא הרף, ואנחנו איתה ביחד ולחוד.
לנה מאתגרת אותנו ולא נותנת להשאר רק בתוך המסגרת, היא אומרת שאנחנו צריכות להיות בכל מקום. והיא לגמרי צודקת. היא גם אומרת שכנראה לא נגיע למה שהיא שואפת. זו בדיוק סוג המחשבה שמובילה לאנשהו. להצביע על פסגת ההר ולעלות גם אם מגיעים לאמצע הדרך. כשהייתי בחגים בסלוניקי פגשתי סטודנטית לרפואה שנורא התרגשה כשהסברתי לה מה זה ריפוי בעיסוק (אצלם יש מעט מאוד). באותו הזמן התאהבתי קשות בהר האולימפוס ואמרתי לה שאני לא יודעת לטפס על הרים וממש מבאס אותי שלא אעלה אליו, אז היא הסתכלה עלי ואמרה לי - את גם יכולה לעשות את אחד המסלולים שעולים קצת, את לא חייבת לטפס לפסגה. זאת הייתה מחשבה מהפכנית בעיניי אבל בעצם כך אנחנו עובדים, מציבים מטרות, מכוונים קצת יותר ומרוצים מהשיגים שגורמים לאדם להרגיש טוב עם עצמו. במובן הזה אנחנו הסנדלר שהולך יחף, לנה עם משרה וחצי, נעמה עם שלל משימות חיים ובנוסף נכנסת אוטוטו יחד עם איה חסדאי לתפקיד היו"ר של העמותה (משחילה פה ברכת הצלחה ממני ומכל הקהילה) ואני שהמושג שגרה מוכר לי מאוד אבל לא מצליחה לייצר לו"ז קבוע לשבועיים ברצף כבר עשר שנים.
ובכל זאת, העצירות האלו, המפגשים שבזכות לנה התחדשו, מאפשרות להתבונן ולבחור כל פעם מחדש, ובאמירה הזו שהריפוי בעיסוק בעצם צריך להיות בכל מקום יש גם אפשרות, ואני יוצאת מהפגישה הזו גם בכייף מאוד גדול של השיח המשותף וגם עם המחשבה שבעצם כל הדברים ה"אחרים" שאני עושה יכולים להיות חלק מאותו המרחב המקצועי. אחד הדברים האחרים הוא הצילום, שהפעם שכחנו לגמרי, אין שום תיעוד ויזואלי לפגישה. אז במקום אני מצרפת את השיר המקסים של אביתר בנאי, עומס יתר, שאומר "כנראה עומס יתר/ כנראה צריך לתקן/ כנראה תקופה חדשה מתקרבת" - עם ברכת הצלחה שוב - לועד העמותה ולנעמה ואיה, לסטודנטים שעוד מעט נבחנים ולאלו שמסיימים ומצטרפים אלינו, למרצים שמלווים אותם ולכולנו.
סיון
כיף "שחזרתן"!תודה!
השבמחק