יום רביעי, 26 ביולי 2017

מפגש 28- תמרה שכטר-מרגלית

המפגש עם תמרה בשבילי התחיל אחרי המפגש עם מעיין בחיפוש בגוגל שהעלה ישר את הדף שלה בבית החולים איכילוב. מכאן ועד למייל הדרך הייתה מאוד קלה ושם התחלנו להסתבך, בכלל כל מפגש כזה בין 3 מרפאות בעיסוק דורש הרבה יצירתיות וזה לא משנה שהמפגש מתקיים בבית החולים שנמצא במיקום הכי נוח בארץ. אולי לא לכולם אבל באופן ממוצע. המחשבה הזו עלתה לי שוב כשהיינו כבר עמוק בשיחה, פתאום קלטתי שאנחנו באחד המקומות היותר מרכזיים בארץ והשיח שלנו הוא בעיקר על הפריפריה.
אבל רגע לפני.. הגענו לאיכילוב, ובאופן דיי אינטואיטיבי ראיתי שלט של שיקום ונכנסתי. טלפון לריפוי בעיסוק הוביל אותי למסקנה שאני במקום הנכון ועוד מבלי שענו לי. פאר הנגישות. מיד כשהגענו למכון הריפוי בעיסוק ההרגשה הייתה שכל אחד שנמצא במסדרון עוזר לנו להגיע ליעד. ובצורה הכי טבעית ונעימה. רגע לפני המפגש עוד הספקנו לקפוץ למחלקה הפסיכיאטרית, דרך מסדרונות ומדרגות חירום לומר שלום לעוד מרפאה בעיסוק. פשוט כי היה זמן ונועה עזרה לנו להגיע והשאירה אותנו עם הוראות חזרה. מהחמש דקות האלו היה מאוד ברור שאפילו שיש 40 (!!) מרפאים בעיסוק בבית החולים, יש קשר בין כולם, ואיזו אחווה. על כל זה מנצחת תמרה בעשור האחרון. 
מקירות המסדרון, ישר הרגשנו בבית

תמרה הגיעה מארגנטינה היישר ללימודים כעולה חדשה. היא מספרת איך בעבודות בתואר לא היה לה בעיה עם ה"מה" לכתוב אלא יותר עם ה"איך" לכתוב את זה. היא מספרת לנו שרק לאחרונה התעניינה בריפוי בעיסוק בארגנטינה וגילתה שמאוד חזק שם התחום של כף יד ופסיכיאטריה. זה הזכיר לי את המפגש עם כרמן גלוריה לפני כמה שנים, מרפאה בעיסוק מצ'ילה, שבאה מהתחום של הפסיכיאטריה. מעבר לכך זה עורר בי את המחשבה שמעניין ממש איך בכל מקום מתפתחים הדברים קצת אחרת. בתרבויות שונות, סביב מערכת חוקים אחרת וגם במישור היותר מקומי, במערכת של בית חולים, בקהילה, בבית המטופל או במרפאה. המקצוע, ממש כמו האדם, מתעצב שונה בסביבות שונות. 
תמרה התעצבה הן מתוך המציאות הארצישראלית והרבה מההתנסויות והעבודה במקומות שבהם הריפוי בעיסוק מאוד נוכח וברור. היא גרה בפריפריה ואת ההכשרות הקליניות כמו גם את העבודות שעשתה בשנים הראשונות עשתה הרחק מתל אביב. היא מספרת איך בלוד הייתה עושה ביקורי בית והיה מקובל שמישהו מבני הבית יוצא לשמור על הרכב. את ההכשרה הקלינית הראשונה שלי עשיתי בלוד והייתי מאוד תמימה, הלכתי מהרכבת עד המעון כל בוקר ולא חשתי שום איום. כן אני זוכרת מאוד את הגיוון באוכלוסיה. הנושא של השפה, המילולית והתרבותית עולה הרבה בשיחה עם תמרה. מהמקום שלה כמובן, ומהמקומות בהם עבדה - לוד, רמלה, אשקלון, ריכוזי אוכלוסיה מהגרת רבים וצורך להתאים את עצמה למציאות ולמי שעומד מולה. בתוך זה היא מוצאת את עצמה מאוד ברור במקום המקצועי, אם בביקורי הבית, ואם בהמשך במכון קרטן אשקלון. 
היא מספרת לנו על משפחה שליוותה סביב תהליך של הבן ועל מפגש מקרי איתם, שנים רבות אח"כ, הזיהוי, השיח שהיה עם האב, שמבין את משמעות הטיפול בריפוי בעיסוק ומייצג משפחה שלקחה את הטיפול שלה והמשיכה אותו שנים רבות אחר כך. ההתרגשות מההצצה אל העתיד של מה שאנחנו עושים, הפידבק שאנחנו ממעטים לקבל פשוט כי בשלב זה אנשים כבר באמת השיגו את מטרת העל המקצועית והם משתלבים בקהילה ובחיי היומיום באופן עצמאי או בסיוע הקרובים להם וללא צורך בנו. עולות במוחי פגישות אקראיות כאלו ברחוב, או אפילו סיפורים שאני שומעת על אנשים שליוויתי וכמה זה מרגש לראות את השינוי שמתחולל וכמה משמעות הייתה למפגש שלנו בתוך זה. גם היום היא מספרת שהחיבור הזה למשפחות נוכח בעבודתה וחשוב לה. 
לפני עשר שנים, בתקופה שהיא בפסק זמן מגיעה ההצעה על איכילוב. באיזושהי נקודת זמן היא אומרת כן. בלי אפילו לראות את המקום שמקבל את פניה בשמחה אבל מבחינת תשתיות ותקינה יש חוסר שצריך למלא. היא אומרת שלקח לה שלוש שנים להבין את כל הדבר הזה. לוקח זמן, להבין מערכת, את הדמויות המשמעויות, את הדרך להשיג את המטרות שלך. אני מתחברת לזה מאוד במקום שלי עכשיו, תפקיד חדש דורש זמן, ולא משנה מאיפה באים וכמה ניסיון כבר יש. זו שפה חדשה, מסורות קיימות ודרך שאי אפשר לקצר. כמנהלת זה להכיר ולגייס צוות ולייצג את המקצוע כלפי  חוץ כלומר מול בית החולים. היא מספרת על אנשים בדרך שעזרו, מבית החולים. מישהו שלקח אותה תחת חסותו - והזמין פגישה כדי לעקוב אחרי כל הדבר הזה. היא לוקחת המון מהמקום שהתבסס אצלה בשנים הראשונות ומזכירה לנו כמה חשובה הדרכה טובה, ורצון בשלב הזה. ההתנסות הזו נותנת לה את הכוח לעמוד מול מערכת שלא מתייחסת לריפוי בעיסוק, אפילו לא מזלזלת פשוט לא רואה את הערך. היא מאבחנת את זה ופועלת לשינוי, בכל מיני דרכים. היא מתחילה לקבל עוד ועוד תקנים ואנשי צוות ועושה שינוי משמעותי.
השינוי הוא קודם כל טכנית נוספים ועוד ועוד תקנים, וברובד היותר עמוק - יש מעמד למקצוע. קוראים לנו ל.. על כל כך הרבה דברים. והשינויים האלה משמעותיים פנימה, ובאים לידי ביטוי כך שאפילו מפגש של רגע, בלי תצפית יותר מדי מעמיקה תתן לי את המידע הזה, שיש במרכז הארץ בית חולים גדול, אפילו גדול מאוד. ובבית החולים הזה יש יחידה שנקראת ריפוי בעיסוק שמתפקדת מצוין ומעלה, ובראשה עומדת תמרה, מנצחת על הסימפוניה הנהדרת הזו. 
בדרך החוצה, עם התיקים על הגב, אנחנו עוד ממשיכות את השיחה, נזכרות לדבר על מחקר ולימודים ומגלות עוד רבדים משותפים. שוב התחושה שהתחלנו שיחה שעוד תמשיך בדרך זו או אחרת. 

סיון  

תמרה 

תמרה שכטר מרגלית
בזכות תמרה, נכנסתי לבית חולים איכלוב, מבחינתי מבצר שעד היום מצאתי את עצמי חולפת על פניו. 
היום לראשונה נכנסת. יש משהו שיוצר אצלי תחושה של אי נוחות בבתי חולים. ולא בגלל המובן מאליו של מפגש עם חולי, אלא מין תחושה של איבוד אוריינטציה. איכשהו כשאני נכנסת למבנה של בית חולים מרגיש לי תמיד שיש בו הגיון אדריכלי שנסתר מעיני , כך גם הכללים, ולכן כנראה כמעט מיד מבינה שאני לא מבינה. מה שמיד יוצר אצלי תחושה קטנה, ולא עצמאית. נכנסים למבנה, קולטת את המדרגות מאחורי הבניין, והמסדרונות המקבילים, שרק לא אלך לאיבוד, שמחה נורא לפגוש את סיון, שיוצרת אצלי שקט. מתפנה לעניין.

 שוב מפגש עם דמות  חדשה בתחום שונה משלי. מעין כץ שלחה אותנו אליה, עם הבטחה שנהנה. סקרנית ואופטימית, ללא אוויר, רצה אצה קצרת נשימה מגיעה למפגש כל כך מקווה שמעין צודקת.
מתמקמות במשרדה הקטן, מעט מבוכה, מתחילות....
תמרה מתארת את העליה לארץ מארגנטינה והחלטה ללמוד ריפוי בעיסוק דרך עלעול בתוכנית הלימודים. בלי להבין מה עומד בפניה, כמעט סתמי. האתגר בלימודים מתמקד בעיקר ביכולת להביע את עצמה בעברית באופן המדויק ביותר. מעניין רוב הלומדות שאני פגשתי עסוקות במה הן רוצות לומר, ומה הן לומדות. ותמרה מבינה לגמרי מה, עסוקה באיך להביע את הדברים.
מגיעה מבחוץ, עולה חדשה, מגדירה את עצמה בהקשר התרבותי החדש אליו היא מגיעה, ולא משנה את עצמה- מחפשת דרכים להביא את עצמה באופן שהסביבה תבין.
משתפת אותנו בהכשרות שלה, חווה את כולן כמוצלחות. כאשר מתארת אותן לא בטוחה שכול מי שהייתה חווה את ההכשרה באותו אופן הייתה חווה אותה כמוצלחת. אבל תמרה רואה את הערך המוסף של כל חלק בתהליך הזה. בהכשרה הזו לא הבנתי לגמרי מה אני עושה, כך היא מספרת  אבל אהבתי את האנשים ונרתמתי מהם. אישית בשלב הזה, תמרה כובשת אותי. מתחברת כל כך לאנשים שמצליחים לראות את הקיים ולא את החוסר, ברור לי שזה  הרבה מעבר ל"הצלחתי" אלא בחירה מודעת או שאינה מודעת אבל כל כך פותחת אפשרויות ויוצרת הזדמנויות.
חושבת כמובן מיד על הסטודנטיות שלי, שנמצאות בעיצומו של תהליך, את ההבדל בין אלו שבוחרות להסתכל על הרווח ועל היש לבין אלו שעסוקות באין וחבל שפספסתי. יכולה להבין את שני הצדדים, אבל כל כך הייתי רוצה לאפשר להן להציץ רגע בפרספקטיבה שונה ולבחור במה אני כן יכולה לקחת כצידה לדרך. מאמינה באמת שבכל התנסות יש משהו שאני יכולה להתבונן עליו ולהרוויח ממנו.
תמרה ממשיכה לתאר לנו את הדרך המקצועית שלה, שכל כך שונה משלי במאפייני המסגרות, אבל כל כך דומה בתשוקה ובחשיבה.
תמרה עבדה בקהילה, בטיפולי בית, באסף הרופא ובכל מקום חזרו על עצמם שני דברים מרכזיים- פרק הזמן והאנשים שמלווים אותה בדרך. הראשון - כל עבודה ארכה פרק זמן של 7 שנים של יצירה ואתגר. תמרה מתארת את האתגרים והסיפוק שחוותה במקומות העבודה השונים, בעיקר במפגש הטיפולי עם האנשים, בנגיעות שלה בהם. מתארת את  המקומות שבהם עשתה שימוש בניסיון החיים שלה  כמו העלייה לארץ והזרות, וסייעה לאנשים בחוויות חיים דומות להתמודד ולמטב את איכות חייהם. תמרה מביאה איתה כל כך הרבה איכויות של קשר מטפל מטופל. אך אחרי 7 שנים היא יודעת לומר, שכבר לא מרגש אותה, ויודעת לומר על עצמה שזוהי הנקודה שבה יוצרת לעצמה אתגרים חדשים, יוצרת לעצמה את השינוי.
החלק השני שחוזר בסיפורים של תמרה, אלא אנשים משמעותיים בדרך. מעין מנטורים שאפשרו לה לבנות את עצמה לפתח את עצמה מקצועית ולבנות מסלול שמביא אותה במיטבה.
הכוח של ההדרכה ככוח יוצר זהות מקצועית הוא משהו שאני עסוקה בו בשנים האחרונות. כמו תמרה, יכולה לסמן מאוד ברור מי הם אותם אנשים שליוו אותי וסייעו לי להגיע לצמתים משמעותיות ולקבל החלטות שיאפשרו את האתגר המספיק, זה שממלא אנרגיות. כל כך חשוב בעיני הליווי הזה.


תמרה מגיעה לאיכלוב, לתפקיד ניהולי מאתגר במיוחד. לוקחת על עצמה לנהל מחלקה של ריפוי בעיסוק, מבלי,  באופן שהפתיע גם אותה, לראות קודם את המחלקה. מקבלת החלטה אמיצה ומפחידה. מחלקה בבית חולים, שונה מההרגלים והחוויה הקודמת שאותה הכירה. ושוב צריכה ללמוד שפה חדשה, הקשר תרבותי חדש, מעין עולה חדשה שוב.
תמרה כמו בתואר הראשון, לא עסוקה במה, יודעת בדיוק מה הריפוי בעיסוק יכול לתת ומה חשיבותו. מבולבלת מהאיך. איך זה שזה לא ברור לכולם? תמרה משתפת אותנו בפער המטורף שחוותה מגיעה ממקום שהריפוי בעיסוק ותרומתו כל כך ברורה. עומס של עבודה בלתי נתפס ובכל מקום מחפשים את שירותיה. ואילו כאן, לגמרי לא ברור. כאן צריך לשכנע ולשווק ולהסביר וקודם כל ליצור.
בונה ממלכה, צי של 40 מרפאות בעיסוק, ותמרה מובילה דרך ברורה. האיך נהיה ברור יותר ויותר. האתגרים הופכים להיות גדולים יותר ויותר, ומספקים אתגרים מספקים כדי לעבור את משבר 7 השנים. האתגרים הופכים להיות מערכתיים, כאלו שיוצרים שינוי מדיני ושינוי של תפיסת המקצוע ומקומו.
תמרה מחברת אותי לכל אותם נושאים שאני נושמת אותם בשנים האחרונות. עוסקים באחריות שיש לנו על האופן שבו יתפסו אותנו, על הבחירות שלנו כמרפאים בעיסוק להניע, ולהסביר לעומת להעלב.
יכולה להתחבר כמעט לכל אמירה שלה.
תמרה קונה אותי לגמרי כבר מההתחלה, אבל זה הרבה מעבר. אולי קשור לטמפו שלה כפי שהוא קוראת לו, או אולי קשר לתשוקה המשותפת שלנו. מרגישה בסחרור.
מסיימות פגישה בהבנה שאנחנו מדברות אותה שפה בדיוק, שוב הפרידה הארוכה בדלת, אחרי שמכבים את מכשיר ההקלטה, הדברים החשובים קורים שם. מנסות לפצח את זה איך להתחיל שיחה בסופה ולא בהתחלה.
יורדות במעלית בית החולים, נפלטות למרכז תל אביב, ה"צנטרום של הפילה"....יושבות לקפה.
מצאנו שקט....
יודעות בדיוק מה המה, האתגר הוא באיך.
נעמה

אמנם לא קפה.. אבל אותו העיקרון


יום שישי, 21 ביולי 2017

מפגש 27 - ד"ר מיכל אברך בר

את מיכל אני מכירה מאי שם בתחילת התואר הראשון שלי. היא חזרה מחופשת לידה הישר לסמסטר השני ומאז ועד סוף התואר ליוותה אותנו,בקורס יסודות, דרך הלמידה של המתע"ם המתורגם הראשון (היינו שפני הניסיונות למעבר) ועד הסמינר האינטגרטיבי בשנה האחרונה, כנראה הקורס הכי משמעותי שעשיתי אי פעם שהיה השיא של 3.5 שנים  של PBT שגם בו היה לה חלק נרחב. יש לי הרבה זכרונות מהתואר הראשון, רובם מחברותי לכיתה, עבודות קבוצתיות וכולי, היום מצאתי את עצמי נזכרת בנקודות משמעותיות מאוד שעלו מתוך הלמידה עם מיכל וחברותיה לסגל דאז. אי אפשר להתקדם בכלל בלי להזכיר את נורית ויינבלט ז"ל. נורית שמיכל (מיכלצ'וק, בפיה) מזכירה בגעגוע רב, שהייתה הראשונה לגייס אותה אל שורות האקדמיה ואיתה הלכה כברת דרך משמעותית.
כששלחתי למיכל את המייל הקבוע שלנו היא התרגשה מהשיר ששמתי בחתימה, "פנאי" של זלדה. החלפתי אותו לכבוד שינוי מקום העבודה, כי הצבתי לעצמי לשים את המקום של הפנאי במקומו הראוי. רוב האנשים לא שמים לב לחתימה, אבל מיכל שמה לב והתייחסה. החוויה הזאת שיש מישהו שמסתכל ויודע לתת את הדעת לחלקים המשמעותיים ליוותה אותי כל המפגש, בדברים הקטנים שמיכל זכרה, שאני פתאום זכרתי, ואפילו לא אמרתי הכל.. בשלב מסויים דיברנו על החלקים האומנותיים שהיו בתואר ואמרתי שהדבר הכי אומנותי אצלנו היה העבודה עם הדאס בניתוח פעילות, ואפילו הדבר שהכנתי עוד תלוי אצלי בבית. הזיכרון הזה, והפעילות הזו בכלל, הפנימה אצלי חזק את הפעילויות שאנחנו עושים בשביל "להתאמן" ואת אלו שיש לנו מהן תוצר. אני חושבת שזו אחת האבנים המנחות שלי היום כקלינאית וכחוקרת גם יחד.

תוצר משיעור ניתוח פעילות, 13 שנה בערך תלוי אצלי על הקיר

מיכל הייתה עבורי הדוגמה לדוקטורנטית, למרפאה בעיסוק לומדת, אקדמית וכן הלאה. בשבילי התואר הראשון היה הפתח למציאות מובנת, קיבלתי מלים שאני יכולה לדבר בהם. ואני חושבת שאם אל אביבה התחברתי מהמקום של תפיסת העולם הטיפולית והחיבור לשורשים הפילוסופיים והתובנות החברתיות, ממיכל קיבלתי את המלים לדבר את השפה הזו. ואני זוכרת איך בתואר השני כשהיא לימדה אותנו, שיעור אחד אולי, על המתע"ם כבר אמרתי לה שאני כבר לא זוכרת מה היה אצלי קודם ומה הופנם מהלמידה. זה הופך לשפה והיום אני שמה לב שזה ייחודי רק מול אחרים. 
היא מתארת איך ה"מול אחרים" היה נושא משמעותי בחקירה הפנימית שלה מול הזהות המקצועית הראשונית שלה, ואיך הגיעה עם הנושא הזה לתזה. בהמשך היא לוקחת את זה צעד קדימה ומתחברת למדענית שבתוכה ופונה למדע העיסוק - Occupational Science (תמיד נשמע יותר טוב באנגלית..). היא מסייגת מהר ואומרת שנעמי כ"ץ הביאה את זה לארץ והיא הצטרפה, בצניעות אמיתית. היא מספרת לנו איך חברה לאגודה בנושא באירופה ושכנעה אותם שישראל זה חלק מאירופה (אירוויזיון, יורוליג, אז למה לא מדעי העיסוק?) ונכנסה. גם כאן, עם דחיפה קלה של טל ירוס, עוד דמות שמלווה אותה בדרך. מה מיוחד במדעי העיסוק? מדע העיסוק הוא בעצם הבסיס המקצועי שלנו. לא איזה אוסף של דיסיפלינות שמשהו יוצא מהן, אלא מדע בפני עצמו שלוקח עיסוק ובוחן אותו מכל ההביטים בפרספקטיבה העיסוקית. בעצם זה מרחיב את הגדרת העיסוק המקצועית שלנו, מקלינאים לחוקרים לממש מדענים. להסתכל על זה ככה פתאום שם לי בפנים את העושר הזה שאנחנו שרויים בו, עושר שמאפשר נגיעה בכל כך הרבה עולמות באופן עמוק ומשמעותי.
אנחנו מדברות על הוראה, ועל איך מעבירים את הידע הזה הלאה, לסטודנטים, לשטח, להדיוטות. אני מתחברת ישר למקום שלי כעורכת בויקיפדיה (החוטאת בשתיקה בזמן האחרון) ולביסוס של הידע במקום שבו צורכים אותו. היא אומרת שקראה את הערך של Occupational Science באנגלית והתרגום שלו נמצא בTo do list  שלה. עם ההכנות לכנס השנתי, ולחשיבה שלנו על המפגש של הפרוייקט הזה, יותר מתמיד נראה שאם נחבר כוחות, ונשתף בTo do lists של כל אחת ואחד מאיתנו, דברים טובים יקרו. 
תוך כדי הדיבור על מדע העיסוק אני חושבת לי שבעצם הרעיון הראשוני שלי לדוקטורט היה בדיוק שם, ולא הגדרתי את זה ככה. פתאום אני קולטת שיכול להיות שאם רק הייתי משתמשת נכון בשפה הזו הייתי היום במקום אחר. אני כמובן לא מתחרטת על רגע מהבחירה הנוכחית שלי, או מבחירות אחרות שעשיתי בדרך והובילו אותי לאן שאני אבל זה מעניין להתבונן על זה. גם מיכל, במהלך השיחה מציינת נקודות של בחירה, של אנשים שהובילו לבחירות מסוימות ולא אחרות. ההתפתחות הזו תלויה בכל הגורמים שאנחנו מכירים, בעיסוק עצמו, אם הוא משמעותי מספיק (ואולי שם בעצם נמצא הגרעין שאי אפשר בלעדיו, כולכן הוא עמוד תווך) במי אני כאדם, מה הזהות האישית שלי מול הזהות המקצועית שנבנית לה, והסביבה - מרכיב כל כך חשוב, סביבה שמאפשרת, שמכוונת, שדוחפת כשצריך ושנותנת להרגיש שאני במקום הנכון, מיוחדת וטובה דיה.
עכשיו כשאני יושבת בבית, כותבת את הפוסט הזה ובמקביל מנסה לארגן את המעורבות שלי בכמה וכמה פרוייקטים במקביל, אני נזכרת בעוד דברים שמיכל קשורה אליהם שבכלל לא נגענו בהם או נגענו נגיעה קלה, ושואלת את עצמי איך היא הספיקה? ואז אומרת לעצמי, היא הספיקה, ובכייף. פגשתי היום מרפאה בעיסוק, מדענית של העיסוק, והיא נראית מאושרת. אז אני מאמצת אותה שוב כמודל מקצועי.

סיון



טל ירוס, מיכל ודנה ענבי, הכנס הראשון אליו נסעה


ד"ר מיכל אברך בר
ארומה , אוניברסיטת תל אביב. מקום שוקק חיים. מתמקמות מוקדם בבוקר, להספיק קפה של בוקר, אורבות לספה הפנתית, מבינות שזה המקום שלנו. יודעות שהספה תתפנה, ואכן היא מבינה את זה ומתפנה. מחפשות באופן לא מודע ליצור פינה אינטימית באי האינטימיות הסביבתית שרוחשת מכל פינה. מוטרדת....
מיכל מגיעה מתמקמת בספה, אי האינטימיות שיצרנו לעצמנו. רעש, קולות הרמקול של ארומה, סטודנטים, מרצים ,חיילים, ילדים- בליל של שיחות. ואני שמוצאת את עצמי לא פעם גולשת ומוסחת לשמוע ולהתחבר לשיחות של אחרים מעט מוטרדת. מתחילות לדבר, תוך רגע שוקעות לדבר עצמו ששוב מצליח להעלים את כל רעשי הרקע.

את מיכל אני מכירה מרחוק, שמה הושמע לי פעמים רבות בפי נשים שאני מאוד אוהבת. ברור לי שאם הן אוהבות אותה , גם לי הולך להיות נעים.
מיכל מתארת את תחילת הדרך. להחלטה יש שני ערוצים- מדעית ואישית. שני ערוצים שהופכים להיות ברורים במפגש שלנו. ערוץ מדעי עוסק ברצון הברור שלה לחבר בין תחומי העניין שלה אז הומניים ומדעיים- סוציולוגיה, כלכלה ואומניות בהם אהבה לעסוק. נראה היה לה מענה מושלם. אך הכוח המניע האמתי היה מפגש אישי ומשמעותי עם מרפאה בעיסוק שהרשימה אותה מספיק כדי לייצר שם אותה כנראה את המוטיבציה שתביא אותה לידי פעולה. מיכל מתארת תמונה שאני יכולה ממש לדמיין- שולחן בביתה של חנה זיו ( מרפאה בעיסוק שהשפיעה רבות על פיתוח נושא הנגישות ושינוי הדיור), סביבה אדריכלים ואנשי מקצוע, חנה זיו מסבירה מדוע כך ולא אחרת, ומהעיניים של מיכל שצופה מהצד יש לדברים כוח מאוד גדול על השומעים. היא יוצרת שינוי בדבריה. את התמונה הזו אני מיד מדמיינת ומבינה את הכוח שלה.
לימים בוחרת ללמוד ריפוי בעיסוק, ולא בטוחה לאורך כל הדרך שהיא במקום הנכון. נהנית מהלימודים, מהשילוב בין אותם תחומי עניין אותם אוהבת, אך לא בטוחה שהיא מבינה לגמרי. מתחילה לעבוד בהרצפלד, ועדיין לא מבינה, עדיין לא בטוחה. מחפשת תשובות  ושקט בעולמות תוכן מקצועיים נוספים אולי שם תהיה התשובה. מרפאה בעיסוק שהדריכה אותה עוזרת לה לשחרר את עצמה מסמני שאלה ומאירה לה אור על הדברים שאוהבת לעשות, על העיסוקים והחלומות שלה, שקשורים להוראה, מחקר ואקדמיה.

מיכל מחפשת את התשובות בבחירה ללמוד תואר שני, ולאחר התלבטיות בוחרת בלי לגמרי להבין מדוע תואר שני בריפוי בעיסוק. בתואר השני הפך להיות נקודת מפנה. מחזור ראשון בתל אביב, נותן לה שוב את התשובות בשני הצירים הללו- מדעי ואישי. המדעי, נענה בתגלית של מדע העיסוק.

מיכל מדברת על התגלית הזו כמשנה תפיסת עולם עבורה. איפשר לה להבין בדיוק את כל סימני השאלה. הללו.  בעוד מיכל מתארת את התגלית והשקט שנוצר לה, אני מתחילה לשמוע בראשי את הסטודנטים שלי . את השאלות שהם שואלים ביחס למה זה הדבר הזה המקצוע הזה? והאם אנחנו במקום הנכון? בדרכי מנסה להדביק אותם בהתלהבות שלי, לצד הבנה ברורה שזה כנראה לא תמיד היה כך והייתי צריכה לעבור דרך. גם הם חייבים לעבור דרך כדי להבין באמת בגוף בDNA  שהם במקום הנכון ולהבין למה. אבל כל כך הייתי רוצה לקצר להם קצת את ההתחבטויות  הללו. משתפת את מיכל  ברצון הזה ושואלת אותה איך עוזרים לדייק? מה זה הדבר הזה שהרגיע אותך? וזה נורא ברור לה. מדע העיסוק!  מבחינתה הוא המדע של הריפוי בעיסוק. ההכרה שיש לפרופסיה שלנו מדע ייחודי לנו שהוא איננו של הפסיכולוגים חברינו המקצועיים וגם לא של העובדים הסוציאליים איתם אנחנו עובדים כתף אל כתף- אלא שלנו לגמרי. המדע הזה כולל בתוכו הבנה מדויקת של כל מרכיבי העיסוק שבהם בוחר האדם לעסוק. ולמדע הזה יש מחקר מסמך, ופרקטיקה ברורה. וזה שלנו.
מדע העיסוק איננו היסטוריה ישנה, נלמד באקדמיות בשנות ה90 ויצר התרגשות גדולה לצד נושאים נוספים כמו שימוש מודע בעצמי, ואומניות. בסיסים של המקצוע, שנשכחו מעט, והוסטו הצידה מסיבות כאלו ואחרות. שמתבוננים בהם עכשיו הם חוזרים להיות רלוונטיים ויש להם משמעות, הם אולי הבסיסים שיצרו ידיעה והבנה ברורה יותר של המקצוע בעבר. מדברות על הצורך לחזור אליהם ולייצר את החיבורים הרלוונטיים. 

על אף התשוקה הגדולה לנושאים אלו, בהבנה של מיכל שהיא במקום הנכון היה ציר נוסף והוא הציר האישי.
זה הציר שכלל מפגש עם אנשים ששינו את חייה והשפיעו על מי שהיא היום. בתואר השני פגשה את נורית ויינבלט. אז ראש החוג, לימים הופכת להיות מעין אם רוחנית עבור מיכל. כשמדברים על נורית, מיד נהייה חיוך בגוף. יש אנשים שנוגעים בכל מי  שהם פוגשים- נורית הייתה כזו לכל כך הרבה מרפאות בעיסוק שהיא פגשה בדרך. אבל עבור מיכל היה שם משהו אחר. מיכל מדברת עליה הרבה מעבר למילים. " כל מה שנורית ביקשה עשיתי" כך היא מספרת. עוד לפני שהכירה לעומק, היה למיכל ברור שלנורית היא אומרת כן.


שנה טובה מנורית ויינבלט ז"ל


יש לנו אנשים כאלו בחיים, הם נדירים, אבל הם שם. אלא שבלי לשים לב ובלי לערער או לחקור, אנחנו אומרים להם כן. מעלה לעצמי כמה כאלו. ומיד מתמלאת שלווה קוסמית כזו.
זה זה,  רגע מזוקק של תובנה, זה השקט שמיכל מתארת. הוא כנראה קשור לשני הערוצים גם יחד- המדעי לצד האישי. המדעי  חשוב, אך האישי חשוב לא פחות. האנשים האלו שאנחנו פוגשים בצמתים המשמעותיות והופכים להיות עוגנים עבורינו, אלא שאנחנו לא תמיד יודעים להסביר לעצמנו מדוע אבל הם עושים לנו את זה ונגיד להם כן. עוצרת לעצמי רגע, ומוקירה אותם....
מיכל מציינת את נורית ככזו בכל עשייה שלה, איכשהוא נורית שם, מחייכת את החיוך הגדול שלה, נורית ממשיכה לגעת באנשים דרך מיכל.

לפתע מניחה מיכל אלבום זכרונות שהיה שם כל הזמן בצד, ומשתפת אותנו בציוני דרך. ברכה שכתבה לה נורית, מכתב שמיכל כתבה לנורית. אנחנו לא קוראות, מספיק לנו לראות את האופן שבו מיכל מוציאה מהאלבום, חרדת הקודש, וההתרגשות. מבינות את הכוח והמשמעות שיש לאנשים שהולכים איתנו, עם מיכל.

ממשיכות לדבר עוד ועוד על האנשים האלו, על המדע, והמחקר, על הוראה והשליחות שבה,  על המקצוע  על הכיוון שהייתה רוצה להביא אותו. כל נושא כזה אני מרגישה שאנחנו מדברות אותה שפה, שיש לנו כל כך הרבה תשוקות דומות. מבינה , ברור לי מדוע האנשים שאני אוהבת אוהבים אותה.

שקט לנו, רגוע, ברור לי לגמרי שאני במקום הנכון, מתחברת מחדש לעיסוק שלי, הבחירות שאני עושה כל בוקר לעסוק בו, האנשים שממלאים אותי ותמיד אגיד להם כן.

כן, אין לי ספקות, בוחרת להעביר את זה הלאה כל בוקר מחדש.

יוצאת מהמפגש ממיכל, מאוניברסיטת תל אביב הבית של מיכל, לבית שלי. פוגשת סטודנטיות וסטודנט אחד בשיעור של PBL תחום שמיכל עוסקת ומובילה. בוחרת לספר להם על מיכל , לשתף אותם בהתרגשות שלי מספרת להם על התשובות שמצאתי איתה, מעבירה את זה הלאה.

נעמה

יום שלישי, 20 ביוני 2017

מפגש 26 - רונית דודאי

רונית דודאי
אחרי הפגישה עם רינה, שהביאה לנו חיבור מאוד משמעותי בין השטח לאקדמיה נסענו לרונית, שמביאה את הצלע השלישית והכל כך משמעותית של המדיניות. רונית מחזיקה בתפקיד של ממונת שיקום ארצית בתחום בריאות הנפש במשרד הבריאות, שאני חושבת שזה יהיה נכון לומר שזה התפקיד בדרגה הכי גבוהה במדינת ישראל שנמצאת בו מרפאה בעיסוק. אני מכירה את רונית כבר מספר שנים, כאשר הייתה אחראית על תחום התעסוקה באגף לבריאות הנפש ובחיפוש שעשיתי עכשיו באינטרנט מופיעים לא מעט סרטונים של הרצאות או ראיונות שנתנה וזה אחד מהם מהתקופה ההיא:  


לכן לא מפתיע שהפגישה שלנו מתחילה בשיח על כך שאנחנו לא מצלמות את הראיון. אני מזכירה (ואולי לא ציינו את זה קודם) שאנחנו מקליטות את הראיונות אחרי שהבנו שרוב המרפאות בעיסוק נרתעות מצילום וידיאו וכן מסכימות להקלטה. השיח הזה, כבר בהתחלה, על הסביבה, מביע בעיניי את כל מה שיעלה בהמשך, ההסתכלות כל הזמן על התהליך, הבניית הסביבה שמרכיבה אותו ואיך זה בתוך הקונטקסט הרחב. 
היא מספרת לנו איך בתיכון למדה במגמות של ספרות וביולוגיה בתקופה שהתחילו לתת בחירה להעמיק בתחומי ידע מסויימים. המרחב הזה בין שני המקצועות והסקרנות שלה, יחד עם בסיס של עשיה גם כנערה ובהמשך בשירות הצבאי בנח"ל הובילו אותה למקצוע שלא הכירה עדיין אבל נשמע מעניין. היא מתארת חוויה מאוד משמעותית מהלימודים ומההכשרות הקליניות שמהר מאוד מביאות אותה למצב שהיא מרגישה שהיא במקום הנכון ובמהלך השנים הראשונות מתגבשת אצלה הבנה ברורה לגבי הזהות המקצועית שלה.
היא מתארת תהליך של התפתחות מקצועית ממש מההתחלה, מהמקום שלה כסטודנטית שמזהה אוכלוסיה, שמזדהה עם קשיים מסויימים. היא מספרת איך התנסתה בעצמה בהרכבת מנעול כחלק ממדגמי העבודה ואני נזכרת בעצמי, יושבת במרכז שיקום תעסוקתי בחדרה, מרפאה בעיסוק ממש צעירה, יום שלם עושה את כל בטריית האבחונים של הקרן. לאחרונה ממש הרפתי סוף סוף מהקלסר משם, כבר ברור לי שאבחונים כאלו לא ישמשו אותי בעתיד, אבל הדרך של להתנסות בעצמי על מה שאני עושה עם אחרים היא חשובה ביותר ומלמדת חוויתית את התחושה הזו של העשייה תחת תצפית שהיא קשה ביותר, ובמיוחד כשאתה לא מצליח.
משם למעבר להתערבות שתיגע בדיוק בדברים האלו הדרך הייתה טבעית. היא מספרת על הרבה תמיכה סביב התהליך הזה, ובכלל מצד מדריכה שמאמינה בה ומאפשרת ליצור, ולא רק מאפשרת אלא גם מתלהבת. זה מזכיר לי שיחה שלי עם מרפאה בעיסוק שהייתה סטודנטית שלי בעבר והעלתי את התחושה שלי שאני מאתגרת מדיי. היא הגיבה בתמיהה ואמרה שזה בכלל לא קשה, ואני מניחה שזה שונה מסטודנטית לסטודנטית, אבל החוויה של ליצור את הזהות המקצועית מתוך עצמי, במקצוע שלנו היא לדעתי קריטית, ואם היא לא נבנית כבר בשלבים הראשונים ומייצרת מקום מקצועי בטוח מבפנים נורא קשה לייצר אותה בהמשך.
כמו תמיד עם מרפאות בעיסוק שיש להן תפקיד נוסף (מנהלת, מדריכה וכן הלאה) עולה שאלת המקצוע מול שאלת התפקיד. לרונית ברור שהיא מרפאה בעיסוק ומנהלת ונראה שהיא מצליחה לשזור את שניהם זה בזה. אני זוכרת את הפגישה הראשונה שהייתה לי איתה, כשניסיתי להכנס לתפקיד שהפך לניהולי ברבות השנים (למידה גדולה שלי על מה הגבולות שלי, ניהול – OUT). היא הייתה אחראית על תחום התעסוקה ועצם זה שהיא הייתה מרפאה בעיסוק הקל עליי בתוך סבך של יזמים, עוס"ים מדריכים וכו'. דבר נוסף היה משמעותי באותה נקודת זמן ולאורך זמן רב באופן כללי יותר היה הפורום של המרפאות בעיסוק בשיקום שהיום פעיל בעיקר אינטרנטית (ובהחלט הגיע הזמן להחיות אותו עבור כולנו!).
רונית מסתכלת קדימה כל הזמן כך שכשאנחנו שואלת מה הלאה היא מצביעה באופן ברור על הצורך להשתבץ בעמדות משמעותיות ולקדם דברים ברמה רחבה. זה מתחבר מאוד לשיחה הקודמת שלנו על הצורך במדיניות מותאמת. המשולש זה של שטח, אקדמיה ומדיניות יכול לייצר מקצוע חזק שמשפיע באופן הוליסטי על החיים של האנשים להם אנחנו נותנים שירות.
רונית אומרת שהעבודה הזאת ממכרת, ששינוי שמצליח לקרות אצל האנשים הוא ממכר ואי אפשר להפסיק להיות חלק מזה. ואז היא מוסיפה שזו התמכרות טובה. סוג כזה של התמכרות מוכר לי ביותר, החוויה הזו שמשהו השתנה בעולם של מישהו, גם אם במילימטר, וגם אם כל פעם מילימטר אצל מישהו אחר, כל יום, היא בהחלט ממכרת. וכל יום יש משהו! כל יום יש ממה להתרגש, להתפעל, כל יום משהו בפנים זז.
יצאנו מהבית המרשים, מלא יצירות של מתמודדים, צפצופי ציפורים וחום. על כל ציור או יצירה היא מספרת מאיפה הגיע. מלווה אותנו עד היציאה. עד הסוף היא מנהיגה.  
סיון













רונית דודאי
רונית מקבלת אותנו בפתח ביתה, לצד כלבה גדול המימדים, שבודק אותנו בחשדנות כאילו לוקח את התפקיד שלו מאוד ברצינות- ככתוב על שער הבית "כלב בתפקיד". תוך מספר שניות מגיש לנו כדור טניס רטוב ולעוס ומתמקם לצדנו כמעין חלק מהמפגש. מתמקמות במטבח הנעים.
מיד מפונקות בשתי אפשרויות  בחירה עוגה או סלט. רונית הכינה את שניהם "לא ידעתי איך תגיעו במצב של סלט או עוגה" היא מסבירה. שני צדדים כמעט מנוגדים... בסופם קובעת רונית בהחלטיות עוגה אתן שם. מסתבר שצדקה.  הכינה גם וגם... גם וגם יהפוך להיות עניין חוזר במפגש שלנו. כך גם ההחלטיות.
מספרות לרונית על הרעיון  בראיון והמטרה שלו  ורונית עוברת כמעט כטבע שני לאופנות של הצעות ייעול ומעלה רעיונות למה עוד אפשר לעשות. כאילו כראש עובד מיד לחיפוש עוד מענים, עוד פתרונות, עוד נקודות מבט.

רונית מתארת לנו את תחילת דרכה, למדה ספרות וביולוגיה, כמו סלט ועוגה - גם וגם , שני צידי הרצף. מחפשת את הקצוות את האתגרים.
מתארת את הבחירה במקצוע הריפוי בעיסוק   כמקרית כמעט, כזו שנתנה מענה ל"גם וגם", אך ללא הבנה מעמיקה של מה  משמעות הבחירה.

מתחילה לעבוד בשני תחומים במקביל, תחום הילדים ותחום בריאות הנפש, "גם וגם",  אך מיד מבינה מה התחום אליו מתחברת יותר ובוחרת לעבוד עם אנשים עם מוגבלות פסיכיאטרית.
מתארת את העניין שמצאה בגילוי האנשים האלו שבתקופה זו לא קיבלו מענים כלל, למעשה ראתה דלות גדולה בידע הקיים. מאותגרת, מתחילה להכיר וללמוד.

רונית בכנות גדולה מתארת לנו חולשה שלה והיא יכולותיה הדלות יחסית בתחום האומנויות והמוטוריקה העדינה. ובאותה נשימה מתארת כיצד מדריכה אותה העריכה מאוד ומוכרת לנו מהתחנה הקודמת, ד"ר נעמי הדס לידור, מחייבת אותה להתנסות במדגמי עבודה אותם היא מבקשת מהמתמודדים במקום לבצע.  מדגמי עבודה מעמתים אותה מול כל מה שקשה לה, מול קול החולשות שלה, ויוצרים  אצלה תחושת תסכול גדולה.  עם אתגר זה היא מצליחה להתמודד במידה רבה בזכות תחושת המסוגלות שנבנתה בעזרת נעמי. כוחה של מדריכה לצד תחושת מסוגלות זו שאפשרה התמודדות עם רמת תסכול לא פשוטה בכלל. זאת החוויה שרונית מנסה להעביר גם למתמודדים אותם היא פוגשת. אתגר, קושי לצד תיווך מתאים שיוצר תחושת מסוגלות.

ברגעים האלו אני נזכרת במפגש אישי מורכב שהיה לי עם רונית. לפני שנים רבות בעודה בתפקיד אחראית על התעסוקה, פוגשת אותה בביקור, במקום העבודה שלי דאז. אני, מרפאה בעיסוק, צעירה בשיקום, אחרי שנים רבות בהן עבדתי בהקשר אשפוזי,  לא מאוד מבינה שיקום קהילתי מקבלת הנחיה לבנות תוכנית עבודה. משקיעה בה חשיבה רבה, וזוכרת תחושת שביעות רצון מסוימת מהתוצר. מציגה את התוכנית לרונית, שפוסקת כמעט מיד- זה לא זה. אבל... היא מוסיפה, אני  חושבת שכדאי שתוסיפי לזה תפיסות קוגניטיביות,  ובכלל יתאים לך ללמוד תיווך, אבל קחי בחשבון, היא מציינת,  שזוהי לא רק למידה אלא למידה שתשנה את חייך. תיווך אמרה, זוהי תפיסת עולם. ואני לעצמי חשבתי שהיא בטוח מגזימה. נעלבתי עד עמקי נשמתי. חזרתי הביתה ושאלתי את עצמי שאלות מורכבות. האם אני במקום הנכון בתפקיד הנכון? מה אני רוצה לעשות? משהו בדברים של רונית אפשר לי לעמוד בפרשת הדרכים הזאת ולבחור לא להימנע בגלל עלבון, אלא לנסות ללכת בדרך אחרת. יצאתי ללמוד תיווך, ששינה את חיי, כתבתי תוכנית חדשה שנהייתה ברורה לי. התיווך שינה את חיי מכיון שהוא הפך להיות חלק ממני. בדיוק כמו שרונית אמרה, עבורי זו הייתה "העוגה", כאילו ידעה שאני שם.
עוצרת להגיד לרונית כמה יש לה חלק בבחירות שעשיתי בחיי המקצועיים, הרי היום תיווך הוא חלק ממי שאני  שואפת להיות.


ממשיכות לשמוע את סיפורה שכהרגלינו  מתחקרות את רונית ביחס להתמקמות שלה כמרפאה בעיסוק.
כמרפאות בעיסוק אנחנו די מהר נדרשות לתפקידים שונים ומגוונים חלקם תפקידי ניהול. אבל לא תמיד רוכשות את הידע הנדרש לכך. מוצאות עצמנו מקיימות תפקיד ניהולי תוך שימוש בכלים שיש לנו כמרפאות בעיסוק. שומעת את הסיפור של רונית וזה פתאום קופץ ברור. איך רונית מזהה בעיה ברמות שונות של אחריות..."גם וגם"...עושה ניתוח פעילות כמעט אוטומטי של הבעיה מה שמוביל אותה לפתרון ברור ומדויק. מאפשר לה להיות מדויקת בקביעה שלה. מתחיל להישמע שוב מוכר קצת כמו הקביעה עוגה. ניתוח הפעילות המדויק  גם גורם לה לקלוע. והיא אכן צדקה...היינו בעוגה לגמרי.

רונית היא דוגמא עבורי  למרפאה בעיסוק שהגיעה לאיזושהי פסגה. מכהנת כממונת שיקום ארצית. יושבת על צומת דרכים משמעותית.  מקבלת החלטות כאלו שמשפיעות באמת על איך יראו החיים שלנו והסובבים שלנו. שרונית מדברת בפאתוס אמיתי על החזון שלה אני שומעת את ערכי המקצוע מתכתבים עם החזון שלה כל כך ברור.

בראיונות רבים אני רוצה לעסוק גם בחרטות וטעויות. ולהתמקד בעיקר בלמידה מהם
עם מעטים אני מעיזה לשאול. את רונית ברור לי שאפשר. רונית משתפת אותנו בחרטות אישיות שלה, בעיקר סביב הוויתורים שנעשתה לעשות סביב הבחירה בתפקיד מדיני וניהולי.
וויתרה על הנאות מקצועיות אישיות שלה כמו הוראה ממנה נהנתה בעבר, לטובת התמקדות בהנעת תהליכים מדיניים בתחום השיקום.
אני חושבת על החרטות שלי ויש לי לא מעטות. אך אולי חרטה שאני מחזיקה בה בתוכי ורונית הצליחה לעורר היא השאלה האם אני יכולה להשפיע אחרת על הסביבה בה אני חיה.
מה היה קורה אם הייתי פונה אחרת, מה יקרה אם אבחר בפניות נוספות, לאן אני רוצה להגיע.

קשה לנו לסיים את הפגישה, עוברות מנושא לנושא, ובכל נושא יכולה להתחבר קצת לעצמי.
יש משהו בשיחות עם רונית, שמצליח להעיף אותי לחשיבה לכיוונים חדשים.
מציפה אצלי שאלות אישיות על חרטות ופסגות חדשות שאולי קיימות עבורי ומוסתרים כרגע.
עומדות עוד כמה דקות במטבח ומתפנות להרים את הראש ולהסתכל על המרחב בו אנחנו נמצאות. המון יצירות אומנות סובבות אותנו.
כל אחת שונה וכל אחת משתלבת כל כך יפה במארג אחד שלם. רונית עושה לנו סיור ויודעת לספר שכל יצירה נעשתה על ידי אדם עם מוגבלות פסיכיאטרית, כל אחד ממסגרת שיקום שונה. וכל יצירה כזו מקבלת את המקום המדויק עבורו בבית.
מילן, הכלב שכבר הפך לחלק מהנוף עדיין אוחז בכדור הרטוב, ממאן לעזוב, מלווה אותנו החוצה- והפעם ממלא את תפקדו אחרת- כאמור, כלב בתפקיד.


יוצאת מהמפגש עם מרפאה בעיסוק שכבשה פסגה ועשתה שינויים רבים, עם פניי באופן מקרי או לא, לטקס סיום של בוגרות שזה עתה מסיימות ללמוד את לימודי הריפוי בעיסוק.
חושבת של שני הקצוות האלו, הסלט והעוגה, הגם וגם , התחלה ושיא, תוהה ביני לביני, מי מהן תכבוש איזו פסגה.
מהרהרת בפסגות שאני רוצה לכבוש.

מלאת מוטיבציה, אני עוד אגיע.
נעמה



יום חמישי, 15 ביוני 2017

מפגש 25 - רינה חמודות

את רינה אנחנו פוגשות אחרי הרבה זמן שלא היו מפגשים, השם שלה מצלצל מוכר, ועלה בכמה הקשרים בראיונות קודמים אבל לא נפגשנו קודם. אני אפילו חושבת שזיהיתי את השם שלה ממשהו שכתבה, אבחון או מאמר, או אולי קורס. בכל זאת, אנחנו מגיעות מתחומים שונים והממשקים הם שונים. ובגלל כל אלו זה תמיד מפתיע מחדש כמה רב הדמיון על השוני. אם להיות מאוד קונקרטיים, כשהיא נכנסה לבית הקפה היה לנו ברור שזו היא ולה היה ברור שאנו מי שאנחנו.

רינה מספרת על איך שהגיעה למקצוע במקרה, הבחירות שלה והסיפור שהיא מספרת מוכר ואני ממש מתאפקת לא לומר – "ממש כמו.." וזה ממש כמו שסיפרו לנו קודם, ושונה, כמו שהייתי מצפה. היא מספרת על שנה ראשונה קשה, עמוסה מאוד ומשמעותית עד מכוננת. עבודה בשלושה מקומות, וכמו שאנחנו לומדות להכיר, עבודה עם כל הלב והאנרגיות, ובסיומה של השנה התיישבות במקום אחד למשך כל השנים עד היום.
היא מדברת על ההתלבטות שמלווה הרבה מהשיח על המקצוע, "מה אני שונה מ..", "מה הייחודיות..." שאלות שעולות בכל תחום, בילדים ופיזיקלי זה עולה מול הפיזיותרפיסטים ובבריאות הנפש מול העו"סים וכן הלאה. היא מבחינה בין התקופה בה שאלה את השאלות ובכנות אומרת ששאלה על מנת להכריע אם כן או לא, ובין התקופה שהחלה בסיומה של השנה הראשונה, שם ההתלבטויות נוכחות אבל ההימצאות שלה במקום הנכון ברורה. אני חושבת שכמעט כל אחד ואחת שיחזרו לשלב הזה בהתפתחות המקצועית יכול להזדהות עם זה, ברמה זו או אחרת. אני חושבת על עצמי, שהתחלתי לעבוד במקום שהכרתי מההכשרה והיו דברים שלא שאלתי את עצמי כי לא היתה שאלה במקום הספציפי שבו הייתי, והשאלות האלו עלו בהמשך כשנתקלתי באנשי מקצוע אחרים, בחומר תיאורטי מבסיס ידע אחר, זו התלבטות שבמיוחד במקצוע שלנו מאוד נוכחת, גבולות הגזרה.

רינה מתארת את עצמה כמכורה לימי עיון, כנסים, השתלמויות. יש משהו במקצוע שלנו שמייצר את זה, את הנהייה אחר למידה. לא סתם זה חוזר במפגשים שוב ושוב. היא מוסיפה לי משהו בכך שמעבר ללמידה עצמה התחומים בהם המקצוע שלנו עוסק הם כל כך רחבים שבעצם כמעט כל ידע שמתכנס לכדי כנס/מאמר/הרצאה וכו' הוא רלבנטי. השנה היו כמה כנסים כאלו שחשבתי שמעניינים רק אותי ואז הייתה בקהל עוד מרפאה בעיסוק או הרבה מרפאות בעיסוק..

היא מספרת איך פעם היו מפגשי ז'ורנאל קלאב של למידה ואנחנו צוללות לשיחה על פעם והיום. מאוד מעסיק אותי הנושא הזה של השינוי של אופני רכישת הידע ואיך זה משנה אותנו. מצד אחד יש המון מידע, וצריך לדלות את המידע הרלבנטי והאיכותי, ומצד שני יש הרבה בדידות במערכה שלא מגובים מספיק בשיח משותף. כלומר, אני רואה את כל ההרצאות המקוונות ואת ההתייעצויות בפייסבוק וכדומה, אבל זה מרגיש לי עדיין בודד. ואני עשירה, יצרתי לעצמי סביבה שכל הזמן יש לי עם מי לדבר על הדברים, להתייעץ, לחלוק. מידע לפעמים הוא רק מידע, וצריך משהו נוסף.

היא מספרת על ההרצאה של קילהופנר בארץ, על הדיבור שלו על "גשרים" שצריך לבנות בין לבין, בין האקדמיה לשטח, בין השטח לקובעי המדיניות, וכו' וכו'. בהקשר הזה היא מספרת לנו על ביקור שערכה בהולנד שטלטל אותה. כשאנחנו שואלות מה היה שם היא מתארת אוטופיה של מקום המקצוע, מבחינת זמן לכל דבר, מבחינת סביבת העבודה. אני חושבת שאולי היינו יכולות לשאול את שאלת הקהילה שלנו בהתאמה לסביבת העבודה – אם היית יכולה ליצור סביבת עבודה כמו שהיית רוצה, איך היא הייתה נראית? אנחנו הרבה פעמים אומרים "אם רק היה כך וכך וכך אז הטיפול היה ממש מוצלח". בשביל רינה האוטופיה היא קודם כל בחיבור של ההתערבות בשטח לידע האקדמי. היא מתארת מקום בשוודיה שם המרפאות בעיסוק הן המטפלות וגם החוקרות ושהעבודה שלהן ניזונה ישירות מהידע התיאורטי שהן ביססו.

כשאנחנו מכוונות לעתיד, היא חוזרת לשם, ומספרת על איך שלמדה על ההתערבות שבהמשך פיתחה, התערבות שנועדה לילדים במקור, וכשהיא שואלת שם מה הדבר הבא היא מקבלת את התשובה – תינוקות עד גיל שנתיים, ולשם היא חותרת ורואה תוצאות. ההסתכלות הזאת כל הזמן קדימה למקום הבא ששם צריך אותנו. שם גם יופיע התסכול של הפערים, בין העשייה, המחקר, המדיניות, ההיענות של המטפלים. 

בתוך התסכול, אולי לידו, מאוד ברור היא אומרת כמה שהמקצוע התפתח וכמה הרבה נעשה. רינה מזכירה לאורך כל השיחה מרפאות בדרך שעזרו, כיוונו, התוו דרך, ומתארת איך היא בתורה היום לוקחת את המקום הזה עבור אחרות. 
זו אחת החוזקות של קהילה. 

סיון





רינה חמודות
המון  המון זמן חלף מאז הפעם האחרונה שעשינו את הדרך.
מנצלת כרגיל את העלייה לכיוון ירושלים להתחבר מחדש...למפגש, לקהילה, ללמה אני עושה את מה שאני עושה- מצדיקה את עצמי בפני עצמי- מה הכוח שמניע אותי לעלות על כבישי ישראל המתאגרים ב6:30 בבוקר, לפני יום עבודה ארוך מידי..... משחזרת בראש את החוויות הקודמות ואט אט נזכרת בסיבה...מחייכת לעצמי, מגיעה למבשרת ציון לפגישה עם רינה חמודות.
שוב לא מכירות, שוב מבוכה, שוב  הסבר, שוב זהירות ושוב 4 דקות של זה - והנה זה קורה שוב.
יודעת לזהות את הידיעה הזו שזה הולך להיות נעים, אנחנו מדברות את אותה שפה.
רינה כמו כל כך הרבה מחברותיה בשרשרת הגיעה לריפוי בעיסוק במקרה. באותה מקריות בשלב הזה, כך היא מתארת הייתה יכולה להתחיל בפיזיותרפיה. הדגש הוא על השלב הזה, ההוא, בתחילת הדרך. מכיוון שהיום ברור לי לגמרי, שהדיאלוג כבר לא קיים.
המעבר הזה מרתק אותי. השלב שבו יודעים שאנחנו במקום הנכון, הרגע הזה שהבלבול נהיה נוח ומתפוגג .
רינה כמו רבות מהמרפאות בעיסוק אותן אנו פוגשות בדרך מגיעה במקרה. הלימודים מעניינים,  מגוונים, אך גם בסיומם לא נותנים תשובה ברורה מה זה הדבר הזה, המקצוע הזה. אולם די מהר אחרי הלימודים פתאום זה נהיה ברור. הספקות נעלמים והבחירה בזהות המרפאה בעיסוק נהיית ברורה ומאומצת לכדי כמעט DNA.
מזדהה כל כך עם התהליך הזה, מרגישה שאנחנו חולקות DNA דומה. תחומים שונים לגמרי ועוגן אחד. אבל גם אצלי זה לא קרה מיד.
ביום יום המקצועי שלי פוגשת בעיקר סטודנטיות שעסוקות בבדיקה והשוואה מה בינן לבין אנשי מקצוע אחרים, מה מייחד אותן, האם הזהות והייחודיות הזו מתאימה להן. לעתים מתייסרות בשאלה הזו.
בשיחה עם רינה אני עוצרת בנקודה הזו ומנסה להבין מה קרה לה שם. רינה נענית לי ומנסה לברר יחד מה עבד שם.
התחילה לעבוד בשלושה מקומות עבודה במקביל, עוזבת בוחרת, מתמקמת בתחום הילדים בגן השיקומי- משם מתחיל תהליך של התמקצעות בלתי נגמר. צורך כזה בלתי מוסבר שרינה מתארת שמאפיין כל כך הרבה מרפאות בעיסוק. מעין התמכרות ללימודים. עוד קורס, השתלמות, בארץ, בחו"ל. אוגרת ידע, שמתהווה לידי מומחיות. כלפי חוץ המומחיות נהיית נורא ברורה, אבל עדיין מרגישה בדומה לרבות מעמתיתנו שזה לא מספיק. לא  מסמיכות את עצמנו כמומחיות. מתמכרות קצת להעמקה ולהתפתחות המקצועית הזו. רינה סבורה שזה מאפיין ייחודי שלנו כמקצוע פחות חווה את הצורך הזה במקצועות אחרים.
 כשרינה מתארת את הגן השיקומי היא מתייחסת אליו כאל בית, כזה מצמיח ומאפשר. היא המתארת שתי תמות מרכזיות משמעותיות. האחת היא דמות מדריכה משמעותית ומוערכת. כזו שעוטפת אותה ונותנת לה מרחב בטוח ומקצועי.
והשני הוא סביבת עבודה אנושית שיוצרת קהילה המעודדת למידה והתפתחות.
רינה מתארת את התמות האלו כעוגנים שיצרו אצלה תחושת ביטחון ומקצועיות כזו שאפשרה לה להעיז ולפתח כלי התערבות בגלאי הינקות. העוגנים האלו אפשרו לה לשאול שאלות מקצועיות מעמיקות ומורכבות ולצור התערבות ריפוי בעיסוק במקומות שלא היו מקובלים קודם. טיפול בויסות חושי בגילאי תינוקות. שואלת מדוע לא, ויוצאת לחקור את השאלה. מגובה ומחוזקת באותם עוגנים מקצועיים.
אז אולי זה  - אנחנו מהרהרות בקול רם. אולי זו הסביבה המקצועית בה אנחנו בוחרות לעבוד שמשפיעה על ההבניה המקצועית הזו. אולי זה הכוח המשמעותי שיש  בליווי הדרכה בתחילת הדרך שיוצר את אותה זהות מתגבשת.
סיון רינה ואני עוסקות בליווי סטודנטיות בשלבי התפתחות שונים ונשאלות לא פעם לעמדתנו. תמימות דעים לגבי ההכרה בחשיבות ההדרכה. כמה קריטית וחשובה ההדרכה הזו.
רינה מחדדת את זה אפילו יותר. חיוני, ממש חיוני לא רק בתהליך ההתפתחות אלא באותה יצירת זהות מקצועית ברורה. הדרכה היא מפתח, יכולה לאפשר בניה  כזו ובאותה מידה לערער אותה.
יושבת מול רינה ונהנית משיח שמייצר חשיבה ביקורתית מבלי לחשוש להתבונן על עצמנו כאקדמיות ולשאול את עצמנו מה אנחנו יכולים לעשות טוב יותר בחיבורים. כיצד אפשר לסייע בתהליך ההתגבשות הזו כדי שתהיה פחות מייסרת.
מציפות כל כך הרבה נושאים רוחביים שאני מרגישה שאנחנו חייבים לתת עליהם את הדעת כמקצוע.
מרגישה מעין קריאה לסדר, כמעט צו קריאה שמחזיר אותי להבנה  שהדבר הזה שנקרא פיתוח זהות מקצועית איננו פשוט. הוא לרוב קורה בעצמו, אבל אנחנו אולי יכולים לייעל את התהליך באמצעות הבנה ברורה יותר של מה הוא דורש והכוונה ברורה לשם.  מעין ניתוח פעילות של מה דורשת יצירת זהות מקצועית. ברור לי שלפחות חלק מהדברים ניתן להגדיר יותר ברור ולתת מענה  מדוייק יותר.
אז יש לנו מקצוע ממכר, בערכיו ובעשייה שבו. ההתמכרות מתחילה ברצינות שאנחנו לוקחות אותו, בלמידה האינסופית וברצון לעשות טוב.
יוצאת עם שמחה גדולה במפגש עם מכורות כמוני, לצד  רצון להבין יותר לעומק ולסייע למתמכרות בפוטנציה להתמודד עם ההתמכרות הזו באופן יעיל יותר.
אני נעמה ואני מרפאה בעיסוק מכורה.

 נעמה




יום חמישי, 6 באפריל 2017

מפגש 24 - ד"ר נעמי הדס לידור


ד"ר נעמי הדס לידור
למפגש עם נעמי אני מגיעה עם המון מחשבות, מוזר. את נעמי אני מכירה כל כך הרבה שנים מכל כך הרבה מקומות, ואף פעם לא עצרתי לשמוע את הסיפור המלא.
תוהה עם עצמי איך להתחיל, מה יעלה, איך להתמקד- יש כל כך הרבה כיוונים שהספור יכול ללכת אליו.
מעולם לא למדתי אצל נעמי. שנים רבות עוסקת בתחום בריאות הנפש, והשם של נעמי ליווה אותי עוד בעבודתי בבית החולים לפני כ20 שנה. זוכרת שהמרפאות בעיסוק במחלקה אחת מהן דורית רדליך היקרה מאוד,  התחילו ללמוד DCI, והשם של של נעמי התחיל לצוף שוב ושוב.
פנים מול פנים פגשתי את נעמי במפגש בביתה לפני כ 14 שנים, יושבות במטבח שלה, אני והיא- על קפה, וחושבות היכן יכולות להתחבר, מה יכולות לעשות יחד. המפגש הזה, הבלתי אמצעי, במטבח הנינוח שלה נשאר איתי כתמונה מאפיינת את נעמי.

הפעם נפגשות במשרד שלה, שממוקם פרוזדור אחד במקביל לשלי.
שני פרוזדורים מקבילים בקריה האקדמית אונו, באחד, משרדים של בית הספר לשיקום, ובאחר משרדים של החוג לריפוי בעיסוק. הפרוזדורים הללו במידה מסוימות מסתדרים היטב עם מי שנעמי עבורי- עוברת בין שני הפרוזדורים.
יושבות במשרד שלה, מביטה סביב, הקירות מדברים בהמון תמונות משמעותיות שמספרות את הסיפור המקצועי של נעמי. בעיקר תמונות שלה עם אנשים משמעותיים בחייה האישיים והמקצועיים. תמונה אחת מושכת את העין  מיד, והיא התמונה של פוירשטיין ז"ל, תמונה אחת שלו שמהפנטת אותי תמיד- בתמונה פוירשטיין ובבואתו משתקפת על מעין  שולחן זכוכית ויוצרת שתי דמויות שלו. ובאותה מסגרת תמונה מוקטנת שלו עם נעמי, מחויכים שניהם. חיוך שמסגיר את הקשר האישי והמשמעותי שנוצר בניהם. מבטי נע בין שתי הדמויות שלו, זו המוכרת שבבואתה משתקפת לה, וזו האנושית, הקרובה שמשתקפת בקשר שלו עם נעמי. 



נעמי מתחילה לספר את הסיפור האישי שלה, שהתחיל בכלל בלימודי ספרות. מגיעה לריפוי בעיסוק והיא כבר  בעלת שני תארים קודמים. לאחר אובדן אישי של דמות משמעותית מחליטה שאינה רוצה לעבוד עם ספרים והכיוון שנכון לה יותר הוא עבודה עם אנשים. מגיעה ללימודים כאשר המקצוע  מוגדר כמקצוע מועדף. מספרת על הנאה גדולה מהלימודים וחיבור מיידי לערכי המקצוע ולעוגניו הפילוסופיים, חיבור זה קיים ומלווה אותה למעשה לאורך כל חייה המקצועיים.
מסיימת את לימודיה ומתחילה את דרכה המקצועית באופן לא מסורתי, סגנון שעם השנים הפך להיות לנרטיב שמלווה אותה. לעשות דברים בדרך לא מסורתית, וכראוי לדרך כזה היא מאופיינת כקשה ומלאה באתגרים.
הבחירה לעבוד בתחום שאינו מוגדר כתחום- להקדים את זמנה. נעמי בוחרת לעבוד בתחום שיקום כאשר אין מרפאות בעיסוק שעובדות,  סוללת דרך קשה, בשדה לא מוכר.
איך ידעת אנחנו שואלות, שזו הדרך? נעמי משתפת אותנו בדמויות משמעותיות איתן רצתה לעבוד. מנהל מחלקה, שהכיר את הריפוי בעיסוק מחו"ל ורצה מרפאה בעיסוק. ידעה שאתו רוצה לעבוד והבינה שדרך עיניו ותפיסתו תבנה את התפקיד בעצמה. לא נשארת לבד ויוצרת לעצמה מעגל הדרכה משמעותי שמדייק עבורה את מי שהיא- הדרכה של נעמי להמן שהופכת עבורה לדמות קסומה ומעצבת.

חושבת לעצמי, כמה מורכבת דרכה של נעמי הייתה. תחום שאני נכנסתי לתוכו כבר היה מובהק יחסית, לא היה ברור כלל. כמה מורכב לצור ולהיות בטוח בדרכך. נעמי מסמנת לנו אנשי מפתח חלקם מתחום הריפוי בעיסוק, וחלקם לא, אך אנשים אלו חיזקו אותה בהבנה שדרכה נכונה. אנשים כמו ד"ר מקס לחמן, פרופסור פוירשטיין, השר ניסים דהאן רונית דודאי ועוד. כולם אנשים שבעצמם עשו שינוי, אך בדרך יצרו אחד עבור השני רשת תמיכה. בסיפורה שומעת שוב ושוב שני עוגנים מרכזיים. האחד האנשים התומכים אותם זיהתה ואליהם בחרה לחבור בדרכה ואילו העוגן השני הוא אותו חיבור לעוגניו הערכיים והפילוסופיים של המקצוע.
עוסקות בערכים שקיימים בבסיס המקצוע כמו האדם במרכז, והגיוון שיש בו.
וברור לגמרי שלאורם הניעה נעמי את דרכה, ולאורם הניעה תהליכים חברתיים פורצי דרך, ישבה בעמדות מפתח שמרפאות בעיסוק עוד לא הגיעו לשם, וקידמה בהם את המקצוע. התחומים בהם עסקה נעמי הם רבים, קצרה היריעה מלהכיל. הוראה בחוג לריפוי בעיסוק באוניברסיטת תל אביב, שם גידלה דורות רבים של מרפאים בעיסוק שידעו שיקום, עסקה בחקיקה, בנתה מודלים חדשים שהיום מבוססים ראייתית כמו התערבות משפחתית של קש"ת, ופיתוח הDCI. חלמה ויצרה יחד עם חבריה את בית הספר לשיקום שילוב והחלמה ואלו רק המוכרים. עשתה כל זאת בדרכה, לא תמיד קונבנציונלית ומסורתית,  אך עשתה והניעה בזהות ברורה ויציבה עבורה - מרפאה בעיסוק.

אני מתחברת מחדש לאותה הגדרה קלשאתית של המקצוע- ריפוי בעיסוק הנו מקצוע הולסטי, ומגוון.
עוצרת במילה מגוון, בכוח שיש בו, ובחשש שהוא יכול להציף. נעמי יצרה גיוון בשטחים שלא היו מוכרים, פרצה לטריטוריות לא מוכרות ויצרה מציאות עבורי ועבור חלק מחברותיי. וזהו כוחו של מגוון, יצירת גוונים חדשים שלא היו שם קודם, אחרת נשאר עם אותם גוונים ומגוונים מוכרים.
יצירת גוונים חדשים מחייבת לדמיין חדש ולא מוכר, לפרוץ אזורי נוחות ולעורר אי נוחות, כדי לבדוק מה אופי אותו גוון חדש. דרכים רבות לעסוק במקצוע, ונעמי עושה זו בדרכה.

בנימה אישית, רבים מתחומי העיסוק של נעמי, דומים לשלי, מרגישה פעמים רבות שאנחנו צועדות במקביל, בדומה לפרוזדורים של קומת המרתף בקריה האקדמית אונו , בהם אנחנו פוסעות. נעמי הייתה שם כדי לבנות פרוזדור, חדש, שלא היה שם קודם, ואני שם צועדת בבטחה, הרבה בזכות הגוונים החדשים שהיא יצרה בתוך מקצוע הריפוי בעיסוק. 
כהרגלנו מסיימות את הפגישה וממשיכות לדבר על פרויקטים נוספים שאנחנו רוצות לעשות, כמו באותו מפגש קפה אצלה במטבח לפני 14 שנים, עוסקות בפוטנציאל שיש עוד בעשייה.

ואני מעט נרגעת, מקווה ליצור גוונים חדשים בעצמי, הרי כך נוצרת תמונה גדולה, מורכבת מאינסוף צבעים וגוונים ולכולם יש מקום ותפקיד.
זה הקסם של המקצוע.

נעמה

מדברים וישר גם עובדים.. :)

אל הפגישה עם נעמי הגענו מתוך מציאות של שבוע לפני פסח. ניקיונות, הרמות כוסית, חופש, בישולים, והכל בעקבות אירוע מהפכני אחד של יציאה מעבדות לחירות. רק בשנה שעברה בעקבות הרצאה ששמעתי הבנתי פתאום את הדבר הגדול שקרה, לא ביציאה עצמה, או בהפיכה לעם, אלא ביכולת לשמר את הסיפור במשך שנים רבות עד שהוא עלה על הכתב. ביכולת של עם, לא להתחיל מחדש כל פעם אלא להתבונן שוב ושוב בסיפור מרכזי ולצמוח ממנו במקום שבו הוא נמצא במציאות היומיומית שלו.

חשבתי לי אחר כך שזה ממש מתאים, כי אני מכירה את נעמי של אחרי המהפיכה הגדולה. סיימתי ללמוד ב2008, שמונה שנים שלמות שחוק שיקום נכי נפש פעל ללא ליאות בשטח. עשיתי הכשרה מעשית אחרונה במסגרת תעסוקתית בקהילה, מסגרת מוכרת, מוסדרת בחוק, עם לגיטימציה מלאה ועם רוח שמכוונת מא' ועד ת' לערכים אותם הקנו לי בלימודי התואר הראשון. בשבילי ובשביל כל מי שבא אחרי (וחלק גם לפני) זו הייתה עובדה מוגמרת. לקח לי כמה שנים להבין שזה לא נוצר יש מאין ושיש אנשים מאחורי ההבניה הזו של המציאות, שפעלו ללא לאות, השקיעו מזמנם וממרצם ולפעמים גם שילמו מחירים על הבחירות שלהם. במשך השנים שמעתי הרבה חלקים של הסיפור מדמויות שהיו חלק ממנו, גם מנעמי.
  
הסיפור של נעמי מלא ברגעים, בהזדמנויות, באנשים ובצדדים שונים שלהם. היא מגיעה לריפוי בעיסוק עם מקצוע, היא חוקרת ספרות באוניברסיטה עם תואר ראשון ושני, ויעל הלוי (שם שעולה הרבה ועם כבוד רב) שואלת אותה, "למה את צריכה את זה?" ונעמי לוקחת את השאלה הזו כמאפשרת וכמשמעותית בכניסה למקצוע. היא מספרת על מציאות שבה אין מרפאות בעיסוק בשיקום ועל כך שנגד מה שאמרו לה היא בחרה שם להתחיל את הקריירה המקצועית שלה, במרכז השיקום בהרצליה. כי המנהל ד"ר שלמה לקס, רצה מרפאה בעיסוק. אני ישר חושבת על עצמי, שמזה ארבעה ימים אני עובדת רשמית במקום בו אני המרפאה בעיסוק הראשונה בצוות, אבל אצלי המציאות כולה היא כבר אחרת. כשהאנשים שואלים אותי איך אעבוד איתם אם אני לא עובדת סוציאלית אני גם מסבירה איפה אני בהחלט יכולה להיות לעזר עם בסיס הידע שלי וחוצמזה יש לי "הוכחה" בסטנדרטים של משרד הבריאות שאני אכן יכולה. אישית, אני מודה לכל אחד ואחת על התשתית הזו שעליה אני יכולה לבנות את היומיום המקצועי שלי ולהמשיך ולפתח.

ובחזרה לנעמי המרפאה בעיסוק החדשה - כבר בהתחלה היא פוגשת את נעמי להמן, שם שאני מכירה ממרכז השיקום ביפו, וספציפית ממאמר שכתבה לאחר מותה נעמי בIJOT. דמות קסומה שמלווה אותה ומאמינה בה, כבר ברגע הראשון וגם הרבה אחר כך. יש דמויות כאלו, שלצערנו לא נוכל לראיין, והמשמעות המילה הכתובה, אפילו כשהיא לא מפי בעל הדבר, משמעותית ביותר. נראה לי שלא אחטא לאמת אם אומר כבר בשלב זה שהחיבור מורה-תלמיד במקצוע שלנו הוא משמעותי ביותר. ראינו את זה לאורך הדרך שוב ושוב. וזה חוזר למקום ממנו התחלתי, היכולת להנחיל הלאה, סיפור, תפיסה, אופן פעולה, הוא לא מובן מאליו ויש בו הרבה עבודה מקצועית והתכווננות רגשית. התהליכים הללו לא רק משפיעים על היחיד אלא גם על פעולות גדולות כמו שנעמי עשתה בהמשך וחלחלו הלאה.
 
אני מכירה את נעמי כבר הרבה שנים, בהקשרים שונים, ובכובעים שונים, והיום אני מנסה להפריד לי את נעמי המרפאה בעיסוק ונדמה שאי אפשר לעשות את זה. באיזשהו מקום אני משחררת את זה כי יש משהו במהות של המקצוע שהוא לפעמים קונקרטי וברור, לפעמים פלואידי ומתפשט, מסתכל כל הזמן על התמונה הרחבה ועל הפרטים הקטנים בו זמנית. ואז אי אפשר להפריד, כי כל מרפאה בעיסוק מכניסה את האני מאמין שלה לתוך זה, וככל שהדברים מתחברים יותר לחיים עצמם כך (לדעתי) זה יותר נכון ויותר בא לידי ביטוי. אצל נעמי זה בא לידי ביטוי בשינוי הקיים, ברה-ארגון של המערכת והרבה קשרים עם אנשים.

ואם לסיים בחיבור לפסח, יש משהו ביציאה, בשינוי, שמניע ומעצים תהליכים שלא חשבנו עליהם כשהיינו בפנים, בתוך הקופסה כשנקודת המבט הייתה צרה וממוקדת. נעמי מתארת את ששת השנים הראשונות של חוק שיקום, ואת הניהול של המועצה על ידיה, כתקופה שבה הכל היה אפשרי, הצעת בערב רעיון, בבוקר כבר היה משהו בפועל. מי יתן שהחידוש וההתפתחות ימשיכו גם ביומיום השגרתי והאפור, ויהיו למשמעותיים ומהותיים.

סיון

מתנת פתיחת שנה לצוות בית הספר לשיקום