המפגש עם תמרה בשבילי התחיל אחרי המפגש עם מעיין בחיפוש בגוגל שהעלה ישר את הדף שלה בבית החולים איכילוב. מכאן ועד למייל הדרך הייתה מאוד קלה ושם התחלנו להסתבך, בכלל כל מפגש כזה בין 3 מרפאות בעיסוק דורש הרבה יצירתיות וזה לא משנה שהמפגש מתקיים בבית החולים שנמצא במיקום הכי נוח בארץ. אולי לא לכולם אבל באופן ממוצע. המחשבה הזו עלתה לי שוב כשהיינו כבר עמוק בשיחה, פתאום קלטתי שאנחנו באחד המקומות היותר מרכזיים בארץ והשיח שלנו הוא בעיקר על הפריפריה.
אבל רגע לפני.. הגענו לאיכילוב, ובאופן דיי אינטואיטיבי ראיתי שלט של שיקום ונכנסתי. טלפון לריפוי בעיסוק הוביל אותי למסקנה שאני במקום הנכון ועוד מבלי שענו לי. פאר הנגישות. מיד כשהגענו למכון הריפוי בעיסוק ההרגשה הייתה שכל אחד שנמצא במסדרון עוזר לנו להגיע ליעד. ובצורה הכי טבעית ונעימה. רגע לפני המפגש עוד הספקנו לקפוץ למחלקה הפסיכיאטרית, דרך מסדרונות ומדרגות חירום לומר שלום לעוד מרפאה בעיסוק. פשוט כי היה זמן ונועה עזרה לנו להגיע והשאירה אותנו עם הוראות חזרה. מהחמש דקות האלו היה מאוד ברור שאפילו שיש 40 (!!) מרפאים בעיסוק בבית החולים, יש קשר בין כולם, ואיזו אחווה. על כל זה מנצחת תמרה בעשור האחרון.
תמרה הגיעה מארגנטינה היישר ללימודים כעולה חדשה. היא מספרת איך בעבודות בתואר לא היה לה בעיה עם ה"מה" לכתוב אלא יותר עם ה"איך" לכתוב את זה. היא מספרת לנו שרק לאחרונה התעניינה בריפוי בעיסוק בארגנטינה וגילתה שמאוד חזק שם התחום של כף יד ופסיכיאטריה. זה הזכיר לי את המפגש עם כרמן גלוריה לפני כמה שנים, מרפאה בעיסוק מצ'ילה, שבאה מהתחום של הפסיכיאטריה. מעבר לכך זה עורר בי את המחשבה שמעניין ממש איך בכל מקום מתפתחים הדברים קצת אחרת. בתרבויות שונות, סביב מערכת חוקים אחרת וגם במישור היותר מקומי, במערכת של בית חולים, בקהילה, בבית המטופל או במרפאה. המקצוע, ממש כמו האדם, מתעצב שונה בסביבות שונות.
תמרה התעצבה הן מתוך המציאות הארצישראלית והרבה מההתנסויות והעבודה במקומות שבהם הריפוי בעיסוק מאוד נוכח וברור. היא גרה בפריפריה ואת ההכשרות הקליניות כמו גם את העבודות שעשתה בשנים הראשונות עשתה הרחק מתל אביב. היא מספרת איך בלוד הייתה עושה ביקורי בית והיה מקובל שמישהו מבני הבית יוצא לשמור על הרכב. את ההכשרה הקלינית הראשונה שלי עשיתי בלוד והייתי מאוד תמימה, הלכתי מהרכבת עד המעון כל בוקר ולא חשתי שום איום. כן אני זוכרת מאוד את הגיוון באוכלוסיה. הנושא של השפה, המילולית והתרבותית עולה הרבה בשיחה עם תמרה. מהמקום שלה כמובן, ומהמקומות בהם עבדה - לוד, רמלה, אשקלון, ריכוזי אוכלוסיה מהגרת רבים וצורך להתאים את עצמה למציאות ולמי שעומד מולה. בתוך זה היא מוצאת את עצמה מאוד ברור במקום המקצועי, אם בביקורי הבית, ואם בהמשך במכון קרטן אשקלון.
היא מספרת לנו על משפחה שליוותה סביב תהליך של הבן ועל מפגש מקרי איתם, שנים רבות אח"כ, הזיהוי, השיח שהיה עם האב, שמבין את משמעות הטיפול בריפוי בעיסוק ומייצג משפחה שלקחה את הטיפול שלה והמשיכה אותו שנים רבות אחר כך. ההתרגשות מההצצה אל העתיד של מה שאנחנו עושים, הפידבק שאנחנו ממעטים לקבל פשוט כי בשלב זה אנשים כבר באמת השיגו את מטרת העל המקצועית והם משתלבים בקהילה ובחיי היומיום באופן עצמאי או בסיוע הקרובים להם וללא צורך בנו. עולות במוחי פגישות אקראיות כאלו ברחוב, או אפילו סיפורים שאני שומעת על אנשים שליוויתי וכמה זה מרגש לראות את השינוי שמתחולל וכמה משמעות הייתה למפגש שלנו בתוך זה. גם היום היא מספרת שהחיבור הזה למשפחות נוכח בעבודתה וחשוב לה.
לפני עשר שנים, בתקופה שהיא בפסק זמן מגיעה ההצעה על איכילוב. באיזושהי נקודת זמן היא אומרת כן. בלי אפילו לראות את המקום שמקבל את פניה בשמחה אבל מבחינת תשתיות ותקינה יש חוסר שצריך למלא. היא אומרת שלקח לה שלוש שנים להבין את כל הדבר הזה. לוקח זמן, להבין מערכת, את הדמויות המשמעויות, את הדרך להשיג את המטרות שלך. אני מתחברת לזה מאוד במקום שלי עכשיו, תפקיד חדש דורש זמן, ולא משנה מאיפה באים וכמה ניסיון כבר יש. זו שפה חדשה, מסורות קיימות ודרך שאי אפשר לקצר. כמנהלת זה להכיר ולגייס צוות ולייצג את המקצוע כלפי חוץ כלומר מול בית החולים. היא מספרת על אנשים בדרך שעזרו, מבית החולים. מישהו שלקח אותה תחת חסותו - והזמין פגישה כדי לעקוב אחרי כל הדבר הזה. היא לוקחת המון מהמקום שהתבסס אצלה בשנים הראשונות ומזכירה לנו כמה חשובה הדרכה טובה, ורצון בשלב הזה. ההתנסות הזו נותנת לה את הכוח לעמוד מול מערכת שלא מתייחסת לריפוי בעיסוק, אפילו לא מזלזלת פשוט לא רואה את הערך. היא מאבחנת את זה ופועלת לשינוי, בכל מיני דרכים. היא מתחילה לקבל עוד ועוד תקנים ואנשי צוות ועושה שינוי משמעותי.
השינוי הוא קודם כל טכנית נוספים ועוד ועוד תקנים, וברובד היותר עמוק - יש מעמד למקצוע. קוראים לנו ל.. על כל כך הרבה דברים. והשינויים האלה משמעותיים פנימה, ובאים לידי ביטוי כך שאפילו מפגש של רגע, בלי תצפית יותר מדי מעמיקה תתן לי את המידע הזה, שיש במרכז הארץ בית חולים גדול, אפילו גדול מאוד. ובבית החולים הזה יש יחידה שנקראת ריפוי בעיסוק שמתפקדת מצוין ומעלה, ובראשה עומדת תמרה, מנצחת על הסימפוניה הנהדרת הזו.
בדרך החוצה, עם התיקים על הגב, אנחנו עוד ממשיכות את השיחה, נזכרות לדבר על מחקר ולימודים ומגלות עוד רבדים משותפים. שוב התחושה שהתחלנו שיחה שעוד תמשיך בדרך זו או אחרת.
סיון
תמרה שכטר מרגלית
בזכות תמרה, נכנסתי לבית חולים איכלוב, מבחינתי מבצר שעד היום מצאתי את עצמי חולפת על פניו.
היום לראשונה נכנסת. יש משהו שיוצר אצלי תחושה של אי נוחות בבתי חולים. ולא בגלל המובן מאליו של מפגש עם חולי, אלא מין תחושה של איבוד אוריינטציה. איכשהו כשאני נכנסת למבנה של בית חולים מרגיש לי תמיד שיש בו הגיון אדריכלי שנסתר מעיני , כך גם הכללים, ולכן כנראה כמעט מיד מבינה שאני לא מבינה. מה שמיד יוצר אצלי תחושה קטנה, ולא עצמאית. נכנסים למבנה, קולטת את המדרגות מאחורי הבניין, והמסדרונות המקבילים, שרק לא אלך לאיבוד, שמחה נורא לפגוש את סיון, שיוצרת אצלי שקט. מתפנה לעניין.
שוב מפגש עם דמות חדשה בתחום שונה משלי. מעין כץ שלחה אותנו אליה, עם הבטחה שנהנה. סקרנית ואופטימית, ללא אוויר, רצה אצה קצרת נשימה מגיעה למפגש כל כך מקווה שמעין צודקת.
מתמקמות במשרדה הקטן, מעט מבוכה, מתחילות....
תמרה מתארת את העליה לארץ מארגנטינה והחלטה ללמוד ריפוי בעיסוק דרך עלעול בתוכנית הלימודים. בלי להבין מה עומד בפניה, כמעט סתמי. האתגר בלימודים מתמקד בעיקר ביכולת להביע את עצמה בעברית באופן המדויק ביותר. מעניין רוב הלומדות שאני פגשתי עסוקות במה הן רוצות לומר, ומה הן לומדות. ותמרה מבינה לגמרי מה, עסוקה באיך להביע את הדברים.
מגיעה מבחוץ, עולה חדשה, מגדירה את עצמה בהקשר התרבותי החדש אליו היא מגיעה, ולא משנה את עצמה- מחפשת דרכים להביא את עצמה באופן שהסביבה תבין.
משתפת אותנו בהכשרות שלה, חווה את כולן כמוצלחות. כאשר מתארת אותן לא בטוחה שכול מי שהייתה חווה את ההכשרה באותו אופן הייתה חווה אותה כמוצלחת. אבל תמרה רואה את הערך המוסף של כל חלק בתהליך הזה. בהכשרה הזו לא הבנתי לגמרי מה אני עושה, כך היא מספרת אבל אהבתי את האנשים ונרתמתי מהם. אישית בשלב הזה, תמרה כובשת אותי. מתחברת כל כך לאנשים שמצליחים לראות את הקיים ולא את החוסר, ברור לי שזה הרבה מעבר ל"הצלחתי" אלא בחירה מודעת או שאינה מודעת אבל כל כך פותחת אפשרויות ויוצרת הזדמנויות.
חושבת כמובן מיד על הסטודנטיות שלי, שנמצאות בעיצומו של תהליך, את ההבדל בין אלו שבוחרות להסתכל על הרווח ועל היש לבין אלו שעסוקות באין וחבל שפספסתי. יכולה להבין את שני הצדדים, אבל כל כך הייתי רוצה לאפשר להן להציץ רגע בפרספקטיבה שונה ולבחור במה אני כן יכולה לקחת כצידה לדרך. מאמינה באמת שבכל התנסות יש משהו שאני יכולה להתבונן עליו ולהרוויח ממנו.
תמרה ממשיכה לתאר לנו את הדרך המקצועית שלה, שכל כך שונה משלי במאפייני המסגרות, אבל כל כך דומה בתשוקה ובחשיבה.
תמרה עבדה בקהילה, בטיפולי בית, באסף הרופא ובכל מקום חזרו על עצמם שני דברים מרכזיים- פרק הזמן והאנשים שמלווים אותה בדרך. הראשון - כל עבודה ארכה פרק זמן של 7 שנים של יצירה ואתגר. תמרה מתארת את האתגרים והסיפוק שחוותה במקומות העבודה השונים, בעיקר במפגש הטיפולי עם האנשים, בנגיעות שלה בהם. מתארת את המקומות שבהם עשתה שימוש בניסיון החיים שלה כמו העלייה לארץ והזרות, וסייעה לאנשים בחוויות חיים דומות להתמודד ולמטב את איכות חייהם. תמרה מביאה איתה כל כך הרבה איכויות של קשר מטפל מטופל. אך אחרי 7 שנים היא יודעת לומר, שכבר לא מרגש אותה, ויודעת לומר על עצמה שזוהי הנקודה שבה יוצרת לעצמה אתגרים חדשים, יוצרת לעצמה את השינוי.
החלק השני שחוזר בסיפורים של תמרה, אלא אנשים משמעותיים בדרך. מעין מנטורים שאפשרו לה לבנות את עצמה לפתח את עצמה מקצועית ולבנות מסלול שמביא אותה במיטבה.
הכוח של ההדרכה ככוח יוצר זהות מקצועית הוא משהו שאני עסוקה בו בשנים האחרונות. כמו תמרה, יכולה לסמן מאוד ברור מי הם אותם אנשים שליוו אותי וסייעו לי להגיע לצמתים משמעותיות ולקבל החלטות שיאפשרו את האתגר המספיק, זה שממלא אנרגיות. כל כך חשוב בעיני הליווי הזה.
תמרה מגיעה לאיכלוב, לתפקיד ניהולי מאתגר במיוחד. לוקחת על עצמה לנהל מחלקה של ריפוי בעיסוק, מבלי, באופן שהפתיע גם אותה, לראות קודם את המחלקה. מקבלת החלטה אמיצה ומפחידה. מחלקה בבית חולים, שונה מההרגלים והחוויה הקודמת שאותה הכירה. ושוב צריכה ללמוד שפה חדשה, הקשר תרבותי חדש, מעין עולה חדשה שוב.
תמרה כמו בתואר הראשון, לא עסוקה במה, יודעת בדיוק מה הריפוי בעיסוק יכול לתת ומה חשיבותו. מבולבלת מהאיך. איך זה שזה לא ברור לכולם? תמרה משתפת אותנו בפער המטורף שחוותה מגיעה ממקום שהריפוי בעיסוק ותרומתו כל כך ברורה. עומס של עבודה בלתי נתפס ובכל מקום מחפשים את שירותיה. ואילו כאן, לגמרי לא ברור. כאן צריך לשכנע ולשווק ולהסביר וקודם כל ליצור.
בונה ממלכה, צי של 40 מרפאות בעיסוק, ותמרה מובילה דרך ברורה. האיך נהיה ברור יותר ויותר. האתגרים הופכים להיות גדולים יותר ויותר, ומספקים אתגרים מספקים כדי לעבור את משבר 7 השנים. האתגרים הופכים להיות מערכתיים, כאלו שיוצרים שינוי מדיני ושינוי של תפיסת המקצוע ומקומו.
תמרה מחברת אותי לכל אותם נושאים שאני נושמת אותם בשנים האחרונות. עוסקים באחריות שיש לנו על האופן שבו יתפסו אותנו, על הבחירות שלנו כמרפאים בעיסוק להניע, ולהסביר לעומת להעלב.
יכולה להתחבר כמעט לכל אמירה שלה.
תמרה קונה אותי לגמרי כבר מההתחלה, אבל זה הרבה מעבר. אולי קשור לטמפו שלה כפי שהוא קוראת לו, או אולי קשר לתשוקה המשותפת שלנו. מרגישה בסחרור.
מסיימות פגישה בהבנה שאנחנו מדברות אותה שפה בדיוק, שוב הפרידה הארוכה בדלת, אחרי שמכבים את מכשיר ההקלטה, הדברים החשובים קורים שם. מנסות לפצח את זה איך להתחיל שיחה בסופה ולא בהתחלה.
יורדות במעלית בית החולים, נפלטות למרכז תל אביב, ה"צנטרום של הפילה"....יושבות לקפה.
מצאנו שקט....
יודעות בדיוק מה המה, האתגר הוא באיך.
נעמה
אבל רגע לפני.. הגענו לאיכילוב, ובאופן דיי אינטואיטיבי ראיתי שלט של שיקום ונכנסתי. טלפון לריפוי בעיסוק הוביל אותי למסקנה שאני במקום הנכון ועוד מבלי שענו לי. פאר הנגישות. מיד כשהגענו למכון הריפוי בעיסוק ההרגשה הייתה שכל אחד שנמצא במסדרון עוזר לנו להגיע ליעד. ובצורה הכי טבעית ונעימה. רגע לפני המפגש עוד הספקנו לקפוץ למחלקה הפסיכיאטרית, דרך מסדרונות ומדרגות חירום לומר שלום לעוד מרפאה בעיסוק. פשוט כי היה זמן ונועה עזרה לנו להגיע והשאירה אותנו עם הוראות חזרה. מהחמש דקות האלו היה מאוד ברור שאפילו שיש 40 (!!) מרפאים בעיסוק בבית החולים, יש קשר בין כולם, ואיזו אחווה. על כל זה מנצחת תמרה בעשור האחרון.
 |
| מקירות המסדרון, ישר הרגשנו בבית |
תמרה הגיעה מארגנטינה היישר ללימודים כעולה חדשה. היא מספרת איך בעבודות בתואר לא היה לה בעיה עם ה"מה" לכתוב אלא יותר עם ה"איך" לכתוב את זה. היא מספרת לנו שרק לאחרונה התעניינה בריפוי בעיסוק בארגנטינה וגילתה שמאוד חזק שם התחום של כף יד ופסיכיאטריה. זה הזכיר לי את המפגש עם כרמן גלוריה לפני כמה שנים, מרפאה בעיסוק מצ'ילה, שבאה מהתחום של הפסיכיאטריה. מעבר לכך זה עורר בי את המחשבה שמעניין ממש איך בכל מקום מתפתחים הדברים קצת אחרת. בתרבויות שונות, סביב מערכת חוקים אחרת וגם במישור היותר מקומי, במערכת של בית חולים, בקהילה, בבית המטופל או במרפאה. המקצוע, ממש כמו האדם, מתעצב שונה בסביבות שונות.
תמרה התעצבה הן מתוך המציאות הארצישראלית והרבה מההתנסויות והעבודה במקומות שבהם הריפוי בעיסוק מאוד נוכח וברור. היא גרה בפריפריה ואת ההכשרות הקליניות כמו גם את העבודות שעשתה בשנים הראשונות עשתה הרחק מתל אביב. היא מספרת איך בלוד הייתה עושה ביקורי בית והיה מקובל שמישהו מבני הבית יוצא לשמור על הרכב. את ההכשרה הקלינית הראשונה שלי עשיתי בלוד והייתי מאוד תמימה, הלכתי מהרכבת עד המעון כל בוקר ולא חשתי שום איום. כן אני זוכרת מאוד את הגיוון באוכלוסיה. הנושא של השפה, המילולית והתרבותית עולה הרבה בשיחה עם תמרה. מהמקום שלה כמובן, ומהמקומות בהם עבדה - לוד, רמלה, אשקלון, ריכוזי אוכלוסיה מהגרת רבים וצורך להתאים את עצמה למציאות ולמי שעומד מולה. בתוך זה היא מוצאת את עצמה מאוד ברור במקום המקצועי, אם בביקורי הבית, ואם בהמשך במכון קרטן אשקלון.
היא מספרת לנו על משפחה שליוותה סביב תהליך של הבן ועל מפגש מקרי איתם, שנים רבות אח"כ, הזיהוי, השיח שהיה עם האב, שמבין את משמעות הטיפול בריפוי בעיסוק ומייצג משפחה שלקחה את הטיפול שלה והמשיכה אותו שנים רבות אחר כך. ההתרגשות מההצצה אל העתיד של מה שאנחנו עושים, הפידבק שאנחנו ממעטים לקבל פשוט כי בשלב זה אנשים כבר באמת השיגו את מטרת העל המקצועית והם משתלבים בקהילה ובחיי היומיום באופן עצמאי או בסיוע הקרובים להם וללא צורך בנו. עולות במוחי פגישות אקראיות כאלו ברחוב, או אפילו סיפורים שאני שומעת על אנשים שליוויתי וכמה זה מרגש לראות את השינוי שמתחולל וכמה משמעות הייתה למפגש שלנו בתוך זה. גם היום היא מספרת שהחיבור הזה למשפחות נוכח בעבודתה וחשוב לה.
לפני עשר שנים, בתקופה שהיא בפסק זמן מגיעה ההצעה על איכילוב. באיזושהי נקודת זמן היא אומרת כן. בלי אפילו לראות את המקום שמקבל את פניה בשמחה אבל מבחינת תשתיות ותקינה יש חוסר שצריך למלא. היא אומרת שלקח לה שלוש שנים להבין את כל הדבר הזה. לוקח זמן, להבין מערכת, את הדמויות המשמעויות, את הדרך להשיג את המטרות שלך. אני מתחברת לזה מאוד במקום שלי עכשיו, תפקיד חדש דורש זמן, ולא משנה מאיפה באים וכמה ניסיון כבר יש. זו שפה חדשה, מסורות קיימות ודרך שאי אפשר לקצר. כמנהלת זה להכיר ולגייס צוות ולייצג את המקצוע כלפי חוץ כלומר מול בית החולים. היא מספרת על אנשים בדרך שעזרו, מבית החולים. מישהו שלקח אותה תחת חסותו - והזמין פגישה כדי לעקוב אחרי כל הדבר הזה. היא לוקחת המון מהמקום שהתבסס אצלה בשנים הראשונות ומזכירה לנו כמה חשובה הדרכה טובה, ורצון בשלב הזה. ההתנסות הזו נותנת לה את הכוח לעמוד מול מערכת שלא מתייחסת לריפוי בעיסוק, אפילו לא מזלזלת פשוט לא רואה את הערך. היא מאבחנת את זה ופועלת לשינוי, בכל מיני דרכים. היא מתחילה לקבל עוד ועוד תקנים ואנשי צוות ועושה שינוי משמעותי.
השינוי הוא קודם כל טכנית נוספים ועוד ועוד תקנים, וברובד היותר עמוק - יש מעמד למקצוע. קוראים לנו ל.. על כל כך הרבה דברים. והשינויים האלה משמעותיים פנימה, ובאים לידי ביטוי כך שאפילו מפגש של רגע, בלי תצפית יותר מדי מעמיקה תתן לי את המידע הזה, שיש במרכז הארץ בית חולים גדול, אפילו גדול מאוד. ובבית החולים הזה יש יחידה שנקראת ריפוי בעיסוק שמתפקדת מצוין ומעלה, ובראשה עומדת תמרה, מנצחת על הסימפוניה הנהדרת הזו.
בדרך החוצה, עם התיקים על הגב, אנחנו עוד ממשיכות את השיחה, נזכרות לדבר על מחקר ולימודים ומגלות עוד רבדים משותפים. שוב התחושה שהתחלנו שיחה שעוד תמשיך בדרך זו או אחרת.
סיון
 |
| תמרה |
תמרה שכטר מרגלית
בזכות תמרה, נכנסתי לבית חולים איכלוב, מבחינתי מבצר שעד היום מצאתי את עצמי חולפת על פניו.
היום לראשונה נכנסת. יש משהו שיוצר אצלי תחושה של אי נוחות בבתי חולים. ולא בגלל המובן מאליו של מפגש עם חולי, אלא מין תחושה של איבוד אוריינטציה. איכשהו כשאני נכנסת למבנה של בית חולים מרגיש לי תמיד שיש בו הגיון אדריכלי שנסתר מעיני , כך גם הכללים, ולכן כנראה כמעט מיד מבינה שאני לא מבינה. מה שמיד יוצר אצלי תחושה קטנה, ולא עצמאית. נכנסים למבנה, קולטת את המדרגות מאחורי הבניין, והמסדרונות המקבילים, שרק לא אלך לאיבוד, שמחה נורא לפגוש את סיון, שיוצרת אצלי שקט. מתפנה לעניין.
שוב מפגש עם דמות חדשה בתחום שונה משלי. מעין כץ שלחה אותנו אליה, עם הבטחה שנהנה. סקרנית ואופטימית, ללא אוויר, רצה אצה קצרת נשימה מגיעה למפגש כל כך מקווה שמעין צודקת.
מתמקמות במשרדה הקטן, מעט מבוכה, מתחילות....
תמרה מתארת את העליה לארץ מארגנטינה והחלטה ללמוד ריפוי בעיסוק דרך עלעול בתוכנית הלימודים. בלי להבין מה עומד בפניה, כמעט סתמי. האתגר בלימודים מתמקד בעיקר ביכולת להביע את עצמה בעברית באופן המדויק ביותר. מעניין רוב הלומדות שאני פגשתי עסוקות במה הן רוצות לומר, ומה הן לומדות. ותמרה מבינה לגמרי מה, עסוקה באיך להביע את הדברים.
מגיעה מבחוץ, עולה חדשה, מגדירה את עצמה בהקשר התרבותי החדש אליו היא מגיעה, ולא משנה את עצמה- מחפשת דרכים להביא את עצמה באופן שהסביבה תבין.
משתפת אותנו בהכשרות שלה, חווה את כולן כמוצלחות. כאשר מתארת אותן לא בטוחה שכול מי שהייתה חווה את ההכשרה באותו אופן הייתה חווה אותה כמוצלחת. אבל תמרה רואה את הערך המוסף של כל חלק בתהליך הזה. בהכשרה הזו לא הבנתי לגמרי מה אני עושה, כך היא מספרת אבל אהבתי את האנשים ונרתמתי מהם. אישית בשלב הזה, תמרה כובשת אותי. מתחברת כל כך לאנשים שמצליחים לראות את הקיים ולא את החוסר, ברור לי שזה הרבה מעבר ל"הצלחתי" אלא בחירה מודעת או שאינה מודעת אבל כל כך פותחת אפשרויות ויוצרת הזדמנויות.
חושבת כמובן מיד על הסטודנטיות שלי, שנמצאות בעיצומו של תהליך, את ההבדל בין אלו שבוחרות להסתכל על הרווח ועל היש לבין אלו שעסוקות באין וחבל שפספסתי. יכולה להבין את שני הצדדים, אבל כל כך הייתי רוצה לאפשר להן להציץ רגע בפרספקטיבה שונה ולבחור במה אני כן יכולה לקחת כצידה לדרך. מאמינה באמת שבכל התנסות יש משהו שאני יכולה להתבונן עליו ולהרוויח ממנו.
תמרה ממשיכה לתאר לנו את הדרך המקצועית שלה, שכל כך שונה משלי במאפייני המסגרות, אבל כל כך דומה בתשוקה ובחשיבה.
תמרה עבדה בקהילה, בטיפולי בית, באסף הרופא ובכל מקום חזרו על עצמם שני דברים מרכזיים- פרק הזמן והאנשים שמלווים אותה בדרך. הראשון - כל עבודה ארכה פרק זמן של 7 שנים של יצירה ואתגר. תמרה מתארת את האתגרים והסיפוק שחוותה במקומות העבודה השונים, בעיקר במפגש הטיפולי עם האנשים, בנגיעות שלה בהם. מתארת את המקומות שבהם עשתה שימוש בניסיון החיים שלה כמו העלייה לארץ והזרות, וסייעה לאנשים בחוויות חיים דומות להתמודד ולמטב את איכות חייהם. תמרה מביאה איתה כל כך הרבה איכויות של קשר מטפל מטופל. אך אחרי 7 שנים היא יודעת לומר, שכבר לא מרגש אותה, ויודעת לומר על עצמה שזוהי הנקודה שבה יוצרת לעצמה אתגרים חדשים, יוצרת לעצמה את השינוי.
החלק השני שחוזר בסיפורים של תמרה, אלא אנשים משמעותיים בדרך. מעין מנטורים שאפשרו לה לבנות את עצמה לפתח את עצמה מקצועית ולבנות מסלול שמביא אותה במיטבה.
הכוח של ההדרכה ככוח יוצר זהות מקצועית הוא משהו שאני עסוקה בו בשנים האחרונות. כמו תמרה, יכולה לסמן מאוד ברור מי הם אותם אנשים שליוו אותי וסייעו לי להגיע לצמתים משמעותיות ולקבל החלטות שיאפשרו את האתגר המספיק, זה שממלא אנרגיות. כל כך חשוב בעיני הליווי הזה.
תמרה מגיעה לאיכלוב, לתפקיד ניהולי מאתגר במיוחד. לוקחת על עצמה לנהל מחלקה של ריפוי בעיסוק, מבלי, באופן שהפתיע גם אותה, לראות קודם את המחלקה. מקבלת החלטה אמיצה ומפחידה. מחלקה בבית חולים, שונה מההרגלים והחוויה הקודמת שאותה הכירה. ושוב צריכה ללמוד שפה חדשה, הקשר תרבותי חדש, מעין עולה חדשה שוב.
תמרה כמו בתואר הראשון, לא עסוקה במה, יודעת בדיוק מה הריפוי בעיסוק יכול לתת ומה חשיבותו. מבולבלת מהאיך. איך זה שזה לא ברור לכולם? תמרה משתפת אותנו בפער המטורף שחוותה מגיעה ממקום שהריפוי בעיסוק ותרומתו כל כך ברורה. עומס של עבודה בלתי נתפס ובכל מקום מחפשים את שירותיה. ואילו כאן, לגמרי לא ברור. כאן צריך לשכנע ולשווק ולהסביר וקודם כל ליצור.
בונה ממלכה, צי של 40 מרפאות בעיסוק, ותמרה מובילה דרך ברורה. האיך נהיה ברור יותר ויותר. האתגרים הופכים להיות גדולים יותר ויותר, ומספקים אתגרים מספקים כדי לעבור את משבר 7 השנים. האתגרים הופכים להיות מערכתיים, כאלו שיוצרים שינוי מדיני ושינוי של תפיסת המקצוע ומקומו.
תמרה מחברת אותי לכל אותם נושאים שאני נושמת אותם בשנים האחרונות. עוסקים באחריות שיש לנו על האופן שבו יתפסו אותנו, על הבחירות שלנו כמרפאים בעיסוק להניע, ולהסביר לעומת להעלב.
יכולה להתחבר כמעט לכל אמירה שלה.
תמרה קונה אותי לגמרי כבר מההתחלה, אבל זה הרבה מעבר. אולי קשור לטמפו שלה כפי שהוא קוראת לו, או אולי קשר לתשוקה המשותפת שלנו. מרגישה בסחרור.
מסיימות פגישה בהבנה שאנחנו מדברות אותה שפה בדיוק, שוב הפרידה הארוכה בדלת, אחרי שמכבים את מכשיר ההקלטה, הדברים החשובים קורים שם. מנסות לפצח את זה איך להתחיל שיחה בסופה ולא בהתחלה.
יורדות במעלית בית החולים, נפלטות למרכז תל אביב, ה"צנטרום של הפילה"....יושבות לקפה.
מצאנו שקט....
יודעות בדיוק מה המה, האתגר הוא באיך.
נעמה
 |
| אמנם לא קפה.. אבל אותו העיקרון |
