כשד"ר דליה זק"ש הפנתה אותנו לנעמי שרויאר, חיוך פשט על שפתי.
יש משהו במפגש עם נעמי שתמיד ממלא אותי בחום ושמחה - בעיקר מחייכת אותי.
המסע הזה עד כה מתחיל להראות כמסע אישי שלי בשבילי הקריירה המקצועית שלי.
גם את נעמי זו פגשתי בתחילת הדרך.
התחלתי לעבוד בתחום הפיזיקלי. אלו שמכירים אותי יודעים כמה המשפט הזה לא ברור מאליו, ויש אף שיופתעו.
קופת חולים לין, חיפה, מפגש ראשון עם מקצוע הריפוי בעיסוק. לא ממש מבינה מה תפקידי בכוח. אבל מזהה את הכוח שקיים שם. נעמי הייתי עבורי אז עוגן חיובי בעולם שהיה זר לי לגמרי. היא ייצגה עבורי אז את בריאות הנפש בעולם הפיזיקלי. היא הצליחה לגשר בין קצוות שנתפסו בעיני אז כבלתי ניתנים לתיווך. לימדה אותי שיעור חשוב ביכולת להיות מרפאה בעיסוק גם וגם ולא או או.
מאז נפגשות דרכנו במקומות שונים. מרגישה איך בצמתים משמעותיים בחיי רואה אותה שוב. מעין סמן ימיני נעים ומשמעותי.
נכנסות לביתה של נעמי, ושוב מתמלאת באותה תחושה נינוחה שמלווה אותי בכל מפגש עם נעמי.
מתחילה לספר לנו על ההיסטוריה האישית שלה. כל כך הרבה כנות, יש בה.
גם נעמי כמו קודמותיה במסע, הגיעה למקצוע באופן כמעט סתמי. מבלי לדעת ומבלי להבין.
גם היא כמו קודמותיה במסע מוקירה תודה לדמויות בדרך שהאמינו בה ועזרו לה לסיים את מסלול הלימודים - שוב ושוב עולה השם של בלה אפרתי כמשפיעה, שוב יעל הלוי. שמות שמתחילים להרגיש מוכרים.
נעמי מספרת על מסעה המקצועי כאשר מאוד ברור שהוא ייחודי לה. עסקה בכל התחומים, התחילה בבריאות הנפש, תחום המוגבלויות הפיזיות, בתוכו בנתה עוד ועוד תחומי ידע- ארגונומיה, מומחית נגישות, טכנולוגיה, תחום הילדים, מחקר איכותני, הוראה.
כל כך הרבה גוונים הצליחה ליצור במקצוע אחד.
אם כך שאלתי, כיצד את מזהה את המומחיות שלך, בעודי בטוחה במומחיות שלה.
נעמי , בצניעות רבה, מתארת את העוצמות שלה- בעיקר ביכולותיה הבינאישיות וביכולתה לראות את התמונה הגדולה, לשאול את השאלה הנכונה לאדם איתו היא עובדת.
הרי זה לגמרי תיאור אישיותי שלך, אני מיד קופצת, אלו הדברים שהופכים אותך למי שאת. השיח עובר לאפיון מהי מקצועיות. חזרה למונחים שהיו מקובלים בעבר וחוזרים עכשיו למרכז - כמו שימוש מודע בעצמי. דבריה אלו של נעמי מחברים מחדש את ההכרה שמי שאנחנו הוא זה שיוצר את מה שאנחנו כמטפלות.
בשיחה עם נעמי אי אפשר שלא לדבר על המקצוע שלנו, על הכוח שיש בו ועל הרצון להעיף אותו קדימה. המון אנרגיות של עשייה מקצועית, של קידום המקצוע, רצון אמתי להביא אותו למקום הראוי. נעמי מחדדת את המקום של מעורבות בפיתוח וקביעת מדיניות כמשפיע על מיקומו של המקצוע במרחב החברתי שבו אנחנו חיים. נהנות לרגע גם לעצור ולהתפעל מההישגים שלנו בארץ בתחום - יש לנו במה להתגאות.
מה בעינייך הדבר החשוב ביותר שצריך לעשות כעת, שואלת. ונעמי עונה די מיד. להתחיל ולעבוד על הביחד, על יצירת המרחב המשותף.
מתחילה לזהות תמה חוזרת. בנייה של ביחד לצד שמירה על מגוון וייחודיות.
קשה לסיים את השיחה, ממשיכות עוד קצת, על הדרך. מחשבות להמשך, לחיבורים אפשריים.
שולחת אותנו לנקודה הבאה במסע - מתרגשת.
שוב יוצאת ממפגש, לצד סיון, עולות בשביל לכיוון הרכב. שותקות לרגע, מהרהרות.
ומיד מסכימות כמה שונה כל מפגש וכמה הוא דומה בתחושה שנוצרת עם סיומו.
מחויכת, מתמלאת ברצון להמשיך לעשות , להניע קדימה. שווה את זה לגמרי.
אוהבת להיות מרפאה בעיסוק, רוצה להשפיע.
נעמה
פגישה רביעית, הסיפור אט אט נרקם לו, חוזרת לחיפה אותה אני אט אט לומדת לאהוב. לפגישה עם נעמי אני מגיעה ממקום שמשהו בי כבר אוהב לפני שאני בכלל מכירה. זה לא מדויק לגמרי, כי היו לי אי אילו אינטראקציות איתה, מייל ששלחתי בתחילת המאסטר עליו הגיבה בחום, היתקלויות במגוון כנסים, סדנאות בהם רואים איך אנשים מתייחסים זה לזה (ואני מן המתבוננים..) מהן ניתן היה להסיק שהיא דמות אהובה בקהילה שלנו. אפשר לומר שחיכיתי ששמה יעלה וזה קרה דיי מהר.
המייל ששלחתי לה בזמנו היה בנוגע לדוקטורט שלה שהיה בנושא הטכנולוגי, וכך גם קיטלגתי אותה אצלי בראש, אבל במרוצת השיחה עלו עוד ועוד תחומים, מעניינים לא פחות. בכולם בסופו של דבר הייתה נעמי המרפאה בעיסוק. תמרור ברור לזה שכולנו, מרפאים בעיסוק מכל התחומים יכולים לקחת את האישיות המקצועית שלנו לכל תחום ובפועל להתחבר זה לזו על אותו הבסיס המשותף. זה כאילו שיש תמצית ייחודית, קו ברור ונקי, שאיתו כל אחת ואחד הולכים לדרכם המקצועית ואת התמצית הזו אנו מוציאים בשיח המשותף, ובאופן אישי כשבוחרים איפה להציב את הצעד הבא בכל כיוון שהוא, בשטח, באקדמיה, בשיח הציבורי ובחדר הטיפולים.
בשיח הזה עולה המקום שלנו כריפוי בעיסוק - בישראל - וכמה יש לנו במה להתגאות. במחקר שלנו, בעשייה שלנו. נעמי ונעמה מדברות על הכנס האחרון של הריפוי בעיסוק באירלנד, ועל המקום שהיה למרפאים בעיסוק בישראל, אני נזכרת בכנס נוירופסיכולוגיה בו הייתי לפני שנה בניו יורק, שאחת המרצות הזכירה מחקר ישראלי וניפחה לי את החזה בגאווה. רגע של נחת (ולא יותר) מתיישב לו בחדר. אנחנו רוצות יותר, יותר להרגיש את זה, ואולי לא רק להרגיש את זה אנחנו, לא רק לשכנע את המשוכנעים. רוצות שכל מרפאה בעיסוק תרגיש את זה. שואלות את נעמי - איך? איך עושים את זה?
נעמי מדברת על מדיניות, ועל כמה חשוב לדבר על המקום שלנו באמת עם הסטודנטים, איך היא מעודדת אותם, דורשת מהם, לדבר את זה. ובכלל, איך להכנס לכל נישה, להיות חלק מנושא הנגישות כי אנחנו יודעים ועושים, וזה רלבנטי, איך להיות בתוך העשייה בכל מקום שבו אנחנו רלבנטים. ולדבר את זה. אני חושבת על כל פעם שעמדתי מול קהל או יחידים וחזרתי על זה שאני מרפאה בעיסוק ולא עו"ס ולא מתאמת טיפול - מרפאה בעיסוק. כל סבב שמות, אפילו בהקשרים לא מקצועיים, פתח לשיחה על מה זה (ומה זה לא) וש"זה" חלק בלתי נפרד מה"אני" שלי.
השיחה נסובה (איך לא) לשימוש מודע בעצמי, אולי המושג שאני חוזרת עליו הכי הרבה פעמים במשך השנה (האקדמית לפחות), מושג מקצועי שמתאר את המשמעות של האישיות הייחודית שלי כחלק מהתהליך של ההתערבות. אני היא הכלי העיקרי שלי בעבודה היומיומית. נכון, יש פרוטוקולים, והערכות סטנדרטיות, והמון גישות ודרכי התערבות ומתע"ם מקסים שעוזר לנו לדבר בשפה אחת במגדל בבל של שלל התחומים שלנו, אבל יש אותי, שמשתמשת בכל אלו, ששואלת את השאלות, שמתקשרת עם האדם. ויחד הם יוצרים את ההאני המקצועי, המרפאה בעיסוק עם הכלים הרחבים מספיק בשביל לייצר תהליך משמעותי למישהו אחר, לקבוצה, לקהילה.
בחזרה לקהילה שלנו, נעמי, כמו קודמותיה, מעלה שמות מתוך הקהילה שלנו, יעל הלוי, עליזה קרני, שמות שלא הכרתי אבל היום אני מרגישה אליהן קרבה כל פעם שהן עולות בשיחה. היא מדברת גם על העשיה המשותפת, אנשים שהיו שם ועשו יחד איתה, אם בלומר לה שהיא יכולה, או לסלול את הדרך, ואם בפשוט ללכת יחד באותה הדרך. ליחד יש כוח. את היחד הזה צריך לייצר כל הזמן. יחד לא נוצר יש מאין והוא גם לא מחזיק אם אין בשביל מה. אני חושבת שיש לנו גם את הבשביל מה, יש לכולנו את התמצית המופלאה, את אבק הפיות שנקרא "ריפוי בעיסוק" אותו צריך לפתח ולשמר כל הזמן. בקשרים שלנו המקצועיים, בשטח ובאקדמיה וביניהם. בכמה מלים דיברנו גם על השייכות, חוויה חשובה כל כך!
היה לנו רגע של שיח על השהות בשני המרחבים הללו (שטח ואקדמיה), מי שמכיר אותי יודע שאני רוצה כל חיי להיות גם וגם (וכמעט כולם אומרים לי שאני נאיבית), נעמי מספרת שהיא רצתה להיות גם וגם, והייתה, עד שלב מסויים שעברה כולה לאקדמיה. במסע שלנו הגדרנו שאנחנו רוצות להגיע לא רק לדמויות באקדמיה, אלא גם לשטח, ומכאן אנו יוצאות לשטח.
ועוד נקודה לסיום, מנעמי הלכתי הישר לטקס הסיום של אחותי שסיימה מאסטר בפסיכולוגיה התפתחותית. בסיומו של הטקס עמדו כולם לשירת התקווה, והגאווה הישראלית - והריפוי בעיסוקית הישראלית - שעליה דיברנו שעה קלה קודם לכן הייתה לנגד עיניי.
סיון
השיחה נסובה (איך לא) לשימוש מודע בעצמי, אולי המושג שאני חוזרת עליו הכי הרבה פעמים במשך השנה (האקדמית לפחות), מושג מקצועי שמתאר את המשמעות של האישיות הייחודית שלי כחלק מהתהליך של ההתערבות. אני היא הכלי העיקרי שלי בעבודה היומיומית. נכון, יש פרוטוקולים, והערכות סטנדרטיות, והמון גישות ודרכי התערבות ומתע"ם מקסים שעוזר לנו לדבר בשפה אחת במגדל בבל של שלל התחומים שלנו, אבל יש אותי, שמשתמשת בכל אלו, ששואלת את השאלות, שמתקשרת עם האדם. ויחד הם יוצרים את ההאני המקצועי, המרפאה בעיסוק עם הכלים הרחבים מספיק בשביל לייצר תהליך משמעותי למישהו אחר, לקבוצה, לקהילה.
בחזרה לקהילה שלנו, נעמי, כמו קודמותיה, מעלה שמות מתוך הקהילה שלנו, יעל הלוי, עליזה קרני, שמות שלא הכרתי אבל היום אני מרגישה אליהן קרבה כל פעם שהן עולות בשיחה. היא מדברת גם על העשיה המשותפת, אנשים שהיו שם ועשו יחד איתה, אם בלומר לה שהיא יכולה, או לסלול את הדרך, ואם בפשוט ללכת יחד באותה הדרך. ליחד יש כוח. את היחד הזה צריך לייצר כל הזמן. יחד לא נוצר יש מאין והוא גם לא מחזיק אם אין בשביל מה. אני חושבת שיש לנו גם את הבשביל מה, יש לכולנו את התמצית המופלאה, את אבק הפיות שנקרא "ריפוי בעיסוק" אותו צריך לפתח ולשמר כל הזמן. בקשרים שלנו המקצועיים, בשטח ובאקדמיה וביניהם. בכמה מלים דיברנו גם על השייכות, חוויה חשובה כל כך!
היה לנו רגע של שיח על השהות בשני המרחבים הללו (שטח ואקדמיה), מי שמכיר אותי יודע שאני רוצה כל חיי להיות גם וגם (וכמעט כולם אומרים לי שאני נאיבית), נעמי מספרת שהיא רצתה להיות גם וגם, והייתה, עד שלב מסויים שעברה כולה לאקדמיה. במסע שלנו הגדרנו שאנחנו רוצות להגיע לא רק לדמויות באקדמיה, אלא גם לשטח, ומכאן אנו יוצאות לשטח.
ועוד נקודה לסיום, מנעמי הלכתי הישר לטקס הסיום של אחותי שסיימה מאסטר בפסיכולוגיה התפתחותית. בסיומו של הטקס עמדו כולם לשירת התקווה, והגאווה הישראלית - והריפוי בעיסוקית הישראלית - שעליה דיברנו שעה קלה קודם לכן הייתה לנגד עיניי.
סיון
מתארות כ"כ יפה אישה יקרה וכ"כ מיוחדת, יוצאת דופן, ומקסימה ברמה האישית ומקור השראה והעצמה ברמה המקצועית. זכינו!
השבמחק