מפגש 6 - פרופ' עדינה מאיר

לבית ספר לריפוי בעיסוק בירושלים הגעתי לראשונה כשעשיתי את ההכשרה שלי בפיזיקלי בהדסה הר הצופים. שני ומירב, חברותי להכשרה, לימדו אותי איך עוברים במסדרונות של בית החולים עד שמגיעים לבית הספר. עברו השנים ומאז כבר נכנסתי לבניין מהדלת הראשית אבל הכניסה לחדר של עדינה, הנמצא ממש בסוף המסדרון בואכה הדרך לבית החולים החזירה אותי קצת לשם.

דלת פתוחה, חדר רחב בלי אור חשמל, רק האור הטבעי של ירושלים שנכנס בחלון וחיוך רחב ומזמין. כך מתחיל המפגש וכך פחות או יותר מתחיל הסיפור של עדינה עם אור וחיפוש ואהבה. מספרת איך הגיעה - אחרי שכבר התחילה בלימודי פילוסופיה והסטוריה - לריפוי בעיסוק וקיבלה מענה לצורך שלה לעבוד עם אנשים. עוד היא מספרת על הקהילה המקבלת שהולכת איתה עד היום, הקולגות שהפכו לחברות טובות.

כשהיא מתחילה לתאר את העבודה בשטח מתחילות השאלות, למה ככה? ואיך זה בעצם קורה? נשמע שהפילוסופית מתעוררת ומחפשת תשובות. "הייתי הסטודנטית המעצבנת ששואלת שאלות" היא אומרת "חנונית". השאלות האלו והצורך להגדיר הביאו אותה לחקור ולגלות דברים כה רבים. אני נזכרת לרגע באביבה שדיברה איתנו על איך היא הייתה חוזרת הביתה ופונה לפילוסופים לתשובות. אמנם דור אחר אבל אותה האסטרטגיה, אם נחקור לעומק, נמצא את התשובות. מאז ומתמיד חשבתי שריפוי בעיסוק יכול להיות מוגדר תחת "פילוסופיה יישומית"...

בדרך יש אנשים שמלווים, עונים, קשובים, אך גם אנשים ששואלים - למה בעצם זה קשור אלייך כמרפאה בעיסוק? בשלב מסויים היא אומרת שפשוט התחילה ליצור, לבשל - יחד עם נעמי כ"ץ (שאגב, שלחה אותנו לעדינה) מחקרים, ותאוריה, ומומחיות. תחום שלם, שלי נראה ברור מאליו, ושעליו אני ורבים אחרים נשענים כיום, היא פשוט בונה כי היא חייבת לדעת.

אני אומרת לה שהדרך שלה מחזקת לי מאוד את האמונה שזה אפשרי, ליצור יש גם בשטח חדש ולא וודאי, נושא שאני מתמודדת איתו הרבה בתחום שמעסיק אותי. הידיעה שמישהו עשה את זה קודם, ושעכשיו זה ישנו ולא רק ישנו אלא גם תחום מתפתח וחי, נותנת הרבה תקווה למי שמתחיל את הדרך והכל עוד מעורפל.

בשלב מסויים היא מספרת על מחקר שהיא עושה יחד עם ליבא, חברתי היקרה, ואני אומרת לה ששמעתי על המחקר מהצד שלה, ועל הדרך מתוודה שגם אני מהחנוניות... אוהבת לקרוא מאמרים , לכתוב אותם, להגדיר שוב ושוב.. והיופי של המקצוע שלנו הוא ביכולת להיות כל כך הרבה דברים, ולמצוא לכל חלק בעיסוקים המשמעותיים האישיים שלנו את המקום והחיבור לכאלו שדומים לנו.

בינתיים במסע הזה המשפט האחרון מחזק את עצמו שוב ושוב. מכל שיחה מצאתי נקודת השקה אחת לפחות, וכל פעם משהו נפתח אצלי בלב ומוסיף אור. אז אולי אנחנו צריכים למצוא יותר הזדמנויות פשוט לדבר על זה ביחד?

סיון

והפעם עולה לירושלים.

הפרוזדור בדרך למשרדה של עדינה, מציף אותי תמיד בחרדת קודש.  דמויות בשחור לבן מביטות אלי ואני מביטה עליהם.  מרפאות בעיסוק, המחזור הראשון של ירושלים. נשים שהקימו את המקצוע בארץ. צעירות, עוטות מדים של ריפוי בעיסוק, ארשת רצינות ושליחות.

מסדרון הקומה הראשונה בבית הספר לריפוי בעיסוק בירושלים

בכל פעם שאני חולפת על פני התמונות הללו, עוצרת ולא יכולה שלא לדמיין- על מה דיברו, על מה חלמו, איך ידעו?  בתמונות אני מדמיינת אותן יודעות, חזקות, נחושות, לביאות.

עם התחושה הזו נכנסת  לעדינה. 

את עדינה זכיתי לפגוש בשנים האחרונות. עד אז הייתה עבורי דמות מרוחקת, כזו שאת שמה אני מכירה ממאמרים, אחת כזו שיודעת, כמו אלו על הקיר, חזקה, יודעת נחושה.

ב-4 השנים האחרונות, חולפות אחת על פני וליד השנייה בעיקר בכנסים. נפגשות, מגששות, מבינות שיש פה חיבור. בשנה שעברה הייתה לי זכות גדולה לפגוש את עדינה לקפה אמתי. כזה שנוצר מבחירה, ישבנו ופשוט דיברנו. אין זה מובן אליו לשבת ולדבר באמת. עם עדינה הרגשתי שזה נכון ונעים ובעיקר שהגיע הזמן.

שוב, תוך רגע מרגישה את אותה תחושה נעימה, גם הפעם זה נכון ונעים.

בשנייה הראשונה של המפגש אני נזכרת מדוע אני אוהבת מפגשים עם עדינה. שולחן עבודה , מחשב,  ושולחן עגול, כזה שמזמין לשבת סביבו לקפה. בדיוק כמו שאני אוהבת. ועדינה, מחבקת בנוכחתה ומיד נעים לי.

שוב, מסבירות מדוע אנחנו כאן ומתחילות לדבר. עדינה  כמו עדינה מביאה את עצמה כמו שהיא. אותנטית, משתפת, כנה. מספרת את סיפור החיים שלה. בדומה לאחרות בשרשרת גם היא התחילה בלי לדעת. גם היא הגיעה למקצוע מתוך המלצה של אישה מוערכת אחרת.  גם היא לא הבינה מה זה, והתלבטה בין שני מקצועות. גם היא בחרה כמעט באופן סתמי.

עדינה מספרת מה הכוח המניע, מספרת על העוגנים שהניעו אותה לאורך כל הדרך- בעיקר הצורך לשאול שאלות להבין למה. כיצד מוסברת התנהגות, להבין דברים לעומק. לבסס אותם. עד שתהיה הגדרה ברורה. עדינה משתפת בתחושת התסכול שהייתה לה בשנים הראשונות מהמקצוע. ביקורתית וחוקרת, לא מניחה חייבת להבין לעומקם של דברים, לא מניחה עד שלא מבינה.

מתי את יודעת שהתשובה מספקת אותך אני שואלת. ועדינה  מסבירה באופן רהוט וברור מהי הגדרה ברורה דיה. מתי העדויות מספקות אותה. אך מעבר לICF ושיטות המחקר שעוזרים לה לבסס את הידע, מקפידה עדינה לחזור לדברים החשובים באמת.  האם מה שחוקרת משפיע בסופו של יום על האדם, על המטופל.  וכיצד נוגע המחקר בה, באדם שבה. התסכול של עדינה מתשובות סתמיות, ומחוסר העמקה הביא אותה לחקור, לדייק את השאלות להמשיך ולשאול ורק לאחר שהבעיה ברורה לה לחפש תשובה. עדינה מתארת כיצד הבינה שהיא לא מסתפקת בתשובות הקיימות בשטח אלא ממשיכה לשאול ומייצרת ידע חדש.

לעצמי אני מתרגשת. כמה מרשימה אותי היכולת לבחור לא להיות מתוסכל וכועס אלא לייצר ידע חדש. לבחור להוסיף עוד נדבך לקיים ולשכלל אותו. 

עדינה מייצגת עבורי איזון. איזון בין חלקים שכלתניים ומחקריים ובין שמירה מתמדת על הערכים ורוח האדם. אין האחד יכול להתקיים לבדו, אף אחד מהם לא יספק. התשובה השלמה עוסקת בכל כך הרבה מימדים.

עדינה מצאה מקום שנכון לה מקצועית, בדרך הקשתה, אתגרה, ביקרה והגיעה להשלמה אהבה ופיוס.

מפגש ארוך ומשמעותי, המון תכנים מקצועיים, המון תכנים ערכיים, מתחברות לאנשים שכבר פגשנו במסע שלנו,  שאלות עולות בי כל הזמן. מה היית מאחלת לנו כמקצוע, שואלת כהרגלי, ומיד עונה עדינה, שנדע להתחלק בידע עם דספלינות נוספות, שלא נחשוש לאבד את הייחודיות שלנו. מעניין לי לראות כיצד מסימני שאלה כל כך רבים על הקיום של המקצוע והגדרתו המקצועית, מגיעות בסוף המפגש לשיתוף הידע והמומחיות שלנו עם שותפים מקצועיים לדרך. מרגיש בוגר, נחוש, מקצועי, נינוח.

מסיימות את הקפה שלנו, זורקות לאוויר עוד כמה פרויקטים שהיינו רוצות לעשות. מרגישה טעונה ומלאת אנרגיות. יוצאת שוב למסדרון המואר, כפי שתיארה אותו עדינה. פוגשת שוב את הדמויות בשחור לבן, שמביטות אלי, מביטה אליהן חזרה, והפעם חזקות, נחושות ומפויסות.

נעמה

ותודה על הקפה